וילונות החדר במלון היו מוגפים. הפגישה הייתה קצרה והתנהלה בחצאי רמזים.
אלה היו הימים שאחרי מלחמת העולם השנייה. ברחבי פולין נדדו ניצולי המלחמה, שנותרו גלמודים ובודדים. בניסי ניסים חמקו מן התבערה שאכלה את יהדות אירופה. עתה ניסו לשקם את חייהם, וייחלו לצאת מהאדמה הספוגה בדם יהודי ולעלות לארץ ישראל.
סכנה חדשה ריחפה מעליהם. הצבא האדום, ששחרר את פולין משליטת הנאצים, הביא עמו את שלטון הקומוניזם, ששם לו למטרה להכחיד את היהדות. הניצולים בפולין ידעו כי עליהם לצאת ממנה בטרם יינעלו השערים.
בעבור אלה היה ר' שמאי גינזבורג המלאך הגואל. הוא היה חסיד גור, שלצד גאונותו בתורה נשא בעול העסקנות והיה פעיל בסוכנות למען יהודים. הוא עשה כל שביכולתו כדי לחלץ מספר גדול ככל האפשר של יהודים מפולין.
עמו פעל שליח מחלקת העלייה של הסוכנות, ר' אהרון גרינמן. עתה נועדו השניים עם אישיות בכירה מאוד במשטר הפולני – מפקד משטרת החופים.
"יש לי עניין אישי אליך", פנה אליו ר' אהרן בפולנית צחה. כיליד ורשה שלט היטב בשפת המדינה. ואולם הקצין קטע את דבריו. "דבר יידיש!", ביקש.
השניים, שדבר זהותו היהודית של האיש היה ידוע להם, הופתעו ממחוות הקִרבה שהפגין. הקצין היה ידוע כמפקד קפדן ותקיף, שמיעט להביע רגשות. מלכתחילה פקפקו מאוד בסיכויי הפגישה, וסברו שאין סיכוי לשכנע את האיש לשתף פעולה עם הברחת ספינת יהודים. אבל הפתיחה הידידותית אולי צופנת סיכוי להתפתחות חיובית.
"אנו מבקשים שתסייע לנו להעביר יהודים ניצולי שואה מפולין לארץ ישראל. אלה יהודים אומללים, שאיבדו את כל משפחתם ואת חייהם במלחמה".
"וכיצד ביכולתי לסייע?", צמצם הקצין את עיניו בחשד.
ר' שמאי נשם עמוקות. הוא הביט היישר בעיני הקצין. "אני פונה אליך כאח לאח. אנו נשכור אנייה. יעדה הרשמי יהיה איטליה. בשלב הראשון עלינו לצאת מחופי פולין, וכאן אנו זקוקים לעזרתך. כמפקד משטרת החופים, אנא העלם עין מן האנייה. בהמשך כבר נסתדר".
ההתלבטות ניכרה היטב על פני המפקד. הוא הרהר כמה רגעים, ואז השיב: "בסדר גמור. אדאג לעניין!".
שמחה גדולה מילאה את לבם של העסקנים. הם הודו לו בהתרגשות ונפרדו ממנו בהבעת תודה עמוקה. במרץ ניגשו לאתר ספינה מתאימה, ובמהרה השיגו את כל הדרוש.
ביום המיוחל יצאו ר' שמאי ור' אהרן לנמל גדנסק, השוכן במפרץ בדרום הים הבלטי, שממנו הייתה הספינה אמורה לצאת. בעודם בכניסה אל הנמל ניגש אליהם אדם לבוש בגדים אזרחיים ושאלם ביידיש: "הכול בסדר?". ר' אהרן נרתע בבהלה לאחור, אך אז זיהה את פניו של האיש – זה היה הקצין היהודי. "אני מקווה שכן", השיב.
זה היה לילה חורפי וחשוך. בחסות העלטה חמקו נוסעי הספינה אל הנמל והופנו במהירות אל הספינה שהמתינה להם. בזריזות רבה התמקמו בבטן האנייה. אלה היו גברים ונשים, מבוגרים וצעירים. על פני כולם ניכרו אותות הסבל שעבר עליהם בשנות הזעם. האם סוף-סוף יזכו לראות ימים יפים יותר?
לאחר שעלה אחרון הנוסעים הורם העוגן והספינה החלה לנוע אט-אט אל מחוץ לנמל. פתאום ניסרה צפירה רמה את האוויר והפילה חרדה על כל הנוסעים. האנייה עצרה. זרקור רב עוצמה האיר את הסיפון. בעקבותיו עלתה על הספינה פמליית קצינים ממשמר החופים הפולני.
"מי כאן האחראי?", נשמעה השאלה.
ר' שמאי נדהם. בין הקצינים היה גם המפקד בכבודו ובעצמו. ארשת פניו הייתה מאיימת וחורשת רע. מה מתרחש כאן? "שאלתי מי האחראי!", הרעים קולו של הקצין.
ר' אהרן גרינמן פסע קדימה. הוא הרים את ידו בחשש: "אני האחראי!". הוא התקרב אל הקצין, ואז שאל ביידיש, בלחישה: "מה קרה?". למרבה חרדתו הקצין התעלם לחלוטין מן השאלה. "אני מבקש לראות מסמכים של כל הנוסעים. מי שלא יציג מסמך כשר, יילקח מיד למעצר ולחקירה".
באותו רגע פעל ר' שמאי בתעוזה יוצאת מן הכלל. הוא ניגש אל ר' אהרן ולחש קצרות על אוזנו. ר' אהרן פנה אל הקצין, הביט בעיניו ואמר לו ביידיש: "אם אינך עומד בדיבורך, השב לי את עשרים אלף הדולרים שקיבלת ממני!".
הקצין מצמץ בעיניו בתימהון. "על מה אתה מדבר?", שאל ביידיש את ר' אהרן. "אתה מכחיש שקיבלת ממני כסף?!", החזיר כנגדו העסקן. "לא קיבלתי מאומה!", רתח הקצין. "את זה תיאלץ לספר למשטרה, לבית המשפט. לא רק אנחנו נשב בבית הסוהר; גם אתה".
הקצין הבין שנקלע למצוקה. כיצד יוכיח שלא נטל שוחד מן העסקנים? לאחר שחכך בדעתו שב אל קבוצת הקצינים הממתינה למוצא פיו והודיע: "נסיעתה של האנייה ונוסעיה מאושרת!".
(על-פי 'הגאון החסיד') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
