חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:13 זריחה: 6:12 כ"ד באב התשע"ט, 25/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1176 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בוא, ז' בשבט ה'תשע"ז (03/02/17)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1176 - כל המדורים ברצף
שמו של הנשיא נקרא על כולם
אף יהודי לא יישאר בגלות!
על נשיאות חב"ד
ובא השמש וזרח השמש
פרשת בא
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1176, ערב שבת-קודש פרשת בא, ז' בשבט ה'תשע"ז (03.02.2017)

  דבר מלכות

שמו של הנשיא נקרא על כולם

כינוי הרבי בתואר "נשיא" אינו לתפארת המליצה, ויש לו תוקף על-פי תורה * נשיא הדור – בדומה ליעקב אבינו – מיטתו שלימה ואין אצלו עניין של "יצא ממנו" * עניינו של נשיא הוא עניינו של מלך, ואפילו על-ידי הקריאה בשמו מתקשרים עם העצם שלו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא-דורנו 

א. התוועדות זו היא בקשר ליום ההילולא של הרבי, הנשיא.

ויש להקדים בנוגע לקריאת כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם "נשיא":

כל עניני העולם אינם בדרך הזדמנות, אלא בהשגחה פרטית1. ועאכו"כ ענין שנתקבל ע"י כו"כ מישראל, ועאכו"כ ענין הקשור גם עם תומ"צ בכלל, וביותר – אם הוא קשור לא רק עם פנימיות התורה, עם רוחניות הענינים, אלא גם עם נגלה דתורה, ועד שמגיע להלכה בפועל ממש, שאז ברור הדבר שכן הוא מצד הכוונה ורצון העליון, ולכן הרי זה דבר נצחי וקיים, כיון שכך קבעה התורה את המציאות.

וכמובן גם מדברי הגמרא בב"ב2 "אין למדין הלכה לא מפי לימוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה": כאשר הענין הוא במחשבה, ואפילו כשנמשך בדיבור, ועד למסקנת הדיבור, שלאחרי השקו"ט היתה ההכרעה שההלכה היא באופן מסויים – עדיין אין זו ראי' שלא יכול להיות שינוי בדבר; ורק כאשר נפסקת "הלכה למעשה" – הרי זו הוכחה על נצחיות הדבר, שכך נקבע בתורה לעד ולעולמי עולמים, ובמילא נמשך כן בפועל.

ובנדו"ד: קריאת כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם "נשיא" אינה ענין של מליצה בעלמא, אלא כך נתקבל ע"י כו"כ מישראל3 , ולא רק ע"י אלו שהיו חסידיו בחייו בעלמא דין, ולא רק ע"י אלו שלמדו תורתו, בחייו או לאחרי הסתלקותו, לאחרי משך חייו בעלמא דין, אלא אפילו אלו שלעת-עתה אינם בדרגא מאיזו סיבה שתהי', הנה גם הם קראו אותו בשם זה ("נשיא"), הן בדברים שבעל-פה והן במכתבים, והרי ענין שבא במכתב של תלמידי-חכמים יש לו תוקף ע"פ תורה, כפי שמצינו בנוגע לדיני שטרות4 , שכאשר לא נתברר אופן כתיבת שם העיר וכיו"ב, יש לבדוק כיצד נכתב שם העיר במכתב של הרב או תלמיד-חכם שבעיר, ובהתאם לכך נקבע ע"פ תורה שבאופן כזה צריכים לכתוב שם העיר בשטרות, כדי שיהי' השטר בעל תוקף.

ונמצא, שנוסף לכך שזהו ענין שנתקבל אצל כו"כ מבנ"י, ברוחניות הענינים, שלכן מקבלים על עצמם את ההנהגות שנקבעו על ידו, וכיו"ב, הרי זה גם ענין שנוגע לדין בפועל.

וכפי שמצינו גם בנוגע להליכה על הציון, או בשעת הלוי', שיש חילוק בין דינו של נשיא לדינו של מי שאינו נשיא5, והרי ידוע שההנהגה בעת הלוי' דכ"ק מו"ח אדמו"ר (ועד"ז אצל הנשיאים שלפניו שהי' ממלא-מקומם) היתה ע"פ הדין בשו"ע בנוגע להנהגה עם נשיא בישראל.

ב. והנה, ענינו של "נשיא" הוא – כדאיתא בקהלת יעקב6 (לבעל המחבר ספר מלא הרועים, שהי' מקובל ונתקבל ("און אָנגענומען") הן אצל חסידים7 והן אצל אינם חסידים) ש"נשיא" ר"ת ניצוצו של יעקב אבינו.

וצריך להבין: מה נוגע ענין הנשיאות ליעקב דוקא?

ויובן8 ע"פ דברי הגמרא במסכת ב"ב9: "שופרי' דיעקב אבינו מעין שופרי' דאדם הראשון", והיינו10, שענינו של יעקב הוא כמו אדה"ר שבו נכללו כל הנשמות עד סוף כל הדורות, שלכן, כאשר הי' אצל אדה"ר ענין של היפך העלי', הרי זה פעל בכל הנשמות שבאים לאחריו, וכיון ש"מרובה מדה טובה ממדת פורענות"11, הרי מובן, שכאשר ישנו ענין של עלי' אצל מי שהוא בדוגמת אדה"ר, הרי זו עלי' שפועלת בכל הנשמות עד סוף כל הדורות.

וזהו גם החילוק שבין שלשת האבות, אברהם יצחק ויעקב:

אברהם – "יצא ממנו ישמעאל"12, והיינו, שאע"פ שישמעאל הי' בנו של אברהם, כתיב13 "לו ישמעאל יחי' לפניך", מ"מ, אצל אברהם היו ענינים שלא נמשכו ולא פעלו על ישמעאל, ש"יצא ממנו".

ועד"ז יצחק – שעליו נאמר14 "ביצחק יקרא לך זרע", "ביצחק ולא כל יצחק"15, כיון ש"יצא ממנו עשו"12, היינו, שיש ענינים שנפעלו אצל יצחק אבל לא הגיעו ולא פעלו על עשו, ש"יצא ממנו".

ואילו יעקב – "מטתו שלמה"12; לא היתה אצלו מציאות של "יצא ממנו" ביחס לכל אלו שהיתה לו שייכות עמהם.

[ולהעיר ממארז"ל16 "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה". ולא עוד אלא שגם לאחרי שיש קס"ד של "האומר" שדבריו הובאו בתורה, ובפרט ע"פ המבואר בתורת החסידות, החל מתורת הבעש"ט17, שב"עולם" שבו נמצא ראובן פעל הדבר ענין של חסרון, ולכן הרי זה נקרא שבלבל משכבי אביו, אע"פ שבעולם למטה הי' זה ענין של כיבוד אם (כמבואר במדרשי חז"ל18 ) – הרי מ"מ נאמר19 "בכור יעקב ראובן", והיינו, שלא זו בלבד שאצל ראובן נמשכו והגיעו כל עניני יעקב, אלא עוד זאת, שהי' זה באופן של "בכור יעקב"].

וזהו החילוק הכללי בין הנהגתו של נשיא להנהגתו של סתם גדול בישראל:

יכול להיות גדול בישראל, גדול לאמיתתו, שלא יהי' אצלו ענין הנשיאות, והיינו, שיכול להיות שישנם יהודים שמאיזו סיבה שתהי' אין לו שייכות עמהם.

אבל כאשר מדובר אודות נשיא בישראל – אזי "מטתו שלימה": כשם שיעקב אבינו, וכן אדה"ר, כלולות בו כל הנשמות, וכל עניני העלי' שלו פועלים גם בכל הנשמות הכלולות בו – כן הוא גם ב"ניצוצו של יעקב אבינו", שזהו הנשיא שבכל דור ודור, שכלולות בו כל נשמות הדור, שבכל עניני פעולותיו, אינו יכול לסבול שלא תהי' הפעולה בכל הנשמות שכלולות בו, שהם כל נשמות הדור שהוא הנשיא שלהם.

וזהו הביאור בהנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהקדיש ריבוי זמן, וריבוי ענינים, ועד לאופן של מסירת-נפש (שפנימיות הפירוש בזה הוא מסירת הרצון20), כדי להתעסק גם עם יהודים שהנהגתם היתה היפך רצונו, ובזה גופא לא רק להתחיל לפעול אצלם עלי' ברוחניות, כי אם עזר בגשמיות – כי, להיותו נשיא הדור, דרא דעקבתא דמשיחא, שתיכף צריך לבוא מלכא משיחא, הוצרך לפעול על כל הענינים שבדורו, עד למטה מטה ביותר, כיון שכל הענינים שבדורו שייכים אליו.

ג. וביאור הענין:

"נשיא" – הוא השם בלשון התורה שבו נקרא מלך, כדרשת חז"ל21 על הפסוק22 "אשר נשיא יחטא", "איזהו נשיא זה מלך", והיינו, שענינו של נשיא הוא כמו ענינו של מלך.

והרי ענינו של מלך הוא – ששמו מתפשט על כל המדינה, שכל הענינים שבמדינה שייכים אל המלך. ומזה מובן, ששלימות הנשיא מתבטאת בהפעולה על כל הענינים שבדור.

ד. ובפרטיות יותר:

במדינה מתפשט אמנם רק שמו של המלך, שם בלבד, והיינו, לפי שבני המדינה אינם מבינים את חכמת המלך, וגם לא את מדותיו (הרגש הלב) של המלך, ואינם שייכים אפילו למעשה המלך, כיון שחסר אצלם הבירור והזיכוך להכיר ולהשיג את מעשה המלך.

אבל לאידך – להיותו אזרח המדינה של מלך פלוני, הרי שמו של המלך נקרא עליו, ולא רק על מין המדבר, אלא גם על מין החי, ואפילו על מין הצומח והדומם.

וע"ד שמצינו בצד ההפכי, בענין "תמחה את זכר עמלק"23, שהציווי הוא שלא יהא שם עמלק נזכר גם על ענין שאינו ממין המדבר, אלא במדריגה תחתונה ביותר24, דכיון ששם עמלק יקרא עליו, הנה כשם שצריך למחות את עמלק, כך צריך למחות את כל הענינים ששמו יקרא עליהם.

וכיון שמרובה מדה טובה11, הרי עאכו"כ שכן הוא בצד הקדושה (שהרי מציאות הקליפה אינה אלא "כקוף בפני אדם"25 ) – שהענין ששמו של המלך והנשיא יקרא עליו הוא לא רק על יהודים שהם באופן של מדבר, ולא רק על אלו שהם לכל-הפחות באופן של חי, ולא רק על אלו שהם באופן של צומח, אלא אפילו על אלו שהם באופן של דומם.

והרי גם מזה מובן כבר גודל האחריות המוטלת על כל אלו שזכו ונמצאים בדורו – הן אם רצונו בכך והן אם לאו, שהרי ההשגחה העליונה קבעה שהוא נולד ונמצא בדור זה – כיון שאין זה ענין פרטי של דבר פרטי, או של איש פרטי הנמצא בדורו, אלא זהו ענין שנוגע לשם המלך שיקרא עליו!

ה. ובזה ניתוסף עוד יותר ע"פ המבואר בארוכה בחסידות בנוגע למעלת השם:

אע"פ ששם המלך הוא לכאורה ענין חיצוני ביותר,

– שהרי שם האדם אינו כמו החכמה והשכל שזהו כח פנימי שלו, או ההרגש שבלב שמורה על מהות האדם, ואפילו מחשבה דיבור ומעשה, אף שנקראים רק בשם לבושים לנפש26, הרי על ידם יכולים לבוא להכרת מהות האדם שחושב ומדבר ועושה כן, וכמ"ש הרמב"ם בהלכות דעות27 ש"החכם ניכר .. במעשיו .. ובדבורו כו'", משא"כ בנוגע לענין השם, הרי יתכן שהמלך יקרא באותו שם שבו נקראים כו"כ אנשים שבדורו, ומזה מובן שהשם אינו מורה כלל על מהות המלך –

הרי מבואר בחסידות28, שכאשר צועקים את שמו של המלך, אזי (כמו בקריאת שם של כל אחד, שעי"ז) נפנה לקוראו בכל עצמותו.

כאשר תופסים בידו של המלך – אזי יכול להיות שירגיש ויפנה בידו בלבד, ויכול להיות שיפנה גם בחלק נוסף של הגוף, ויכול להיות גם שיפנה בכל הגוף.

ועד"ז כאשר גורמים למלך תענוג שנרגש במדות שבלבו, והיינו, ש"אוחזים" במדותיו – הרי יכול להיות שעי"ז נעשה רק נחת-רוח קטן, שאינו תופס ("עס דערנעמט ניט") את המלך בכל עצמותו, שלכן, אם אינו מרוצה ממנו בענין אחר, הרי זה דוחה את הנחת-רוח.

ועד"ז כאשר תופס ומשיג ומקיף את חכמת המלך, שעי"ז מתאחד עם שכל המלך (כמבואר בתניא29 ) – הרי השכל הוא רק אחד מכחותיו של המלך.

וזוהי המעלה שבענין השם יותר מאשר חכמה שבמוח, רגש שבלב וכל שאר הכחות שבאים במחשבה דיבור ומעשה – שע"י השם נפנה בכל עצמותו.

ולכן מצינו בספרים28, ורואים גם במוחש, שכאשר אדם נמצא בהתעלפות חזקה, רח"ל, כך, שכל התרופות אינם מועילות לעורר את החיות שיחזור ויתפשט בגוף באופן גלוי, ויתחיל להתהלך כאחד האדם, הנה כאשר לוחשים שמו באזנו אזי מתעורר מעלפונו – כי, שם האדם מגיע בעומק יותר מאשר התרופות (שבכחן לפעול רק בהכחות שנתפשטו בגוף, בהחיות שנתלבש באברים, ולכן אינן מועילות במצב של התעלפות חזקה), שעל ידו נמשך מעצם הנשמה שלמעלה מהכחות הגלויים.

ומזה מובן עוד יותר עד כמה צריכה להיות הזהירות והזריזות בהנוגע לשם המלך שנקרא על כל אנשי המדינה ועל כל הדברים שבמדינה – שכן, אע"פ שהקישור הוא ע"י שם המלך בלבד, הרי זה ענין שנוגע עד לעצם הנפש.

ו. ומזה באים לענין נוסף – הוראת עצה ודרך שוה לכל – כיצד לקחת את עצם המלך:

אילו היו צריכים ליקח ולהבין את שכל המלך – אזי ישנו מי שמאיזו סיבה שתהי' (מצד שורש נשמתו, או מפני שנשבה בין אנשים גסים, וכיו"ב) אינו יכול להשיג ענין שכלי, ובמילא אינו משיג גם ענין פשוט שבשכל המלך; ועד"ז בענין הקשור עם מדות והרגש הלב של המלך, שיתכן שאינו מזוכך כ"כ, ואינו שייך גם לזה; ועד"ז בנוגע למחשבה דיבור ומעשה של המלך.

אבל מה ששם המלך נקרא עליו ("טראָגן אויף זיך דעם שם המלך") – הרי זה שייך אצל כולם, אפילו אצל פחות שבפחותים, וכאמור לעיל, אפילו דבר דומם שנמצא במדינת המלך, יקרא שם המלך עליו, שזהו דבר ששייך למדינת המלך.

וע"פ האמור לעיל שדוקא ע"י שם האדם מגיעים בעצם הנשמה, בעומק יותר מאשר ע"י כחות גלויים, אפילו ע"י הכחות הכי פנימיים – הרי זו הוראת דרך ו"יאיר נתיב" (כמ"ש בעל ההילולא בכ"מ), להאיר את הדרך, שאפילו פחות שבפחותים יכול להתאחד עם המלך, ועד עם עצם הנשמה של המלך.

וענין זה נותן כח וחיות להאחז ("אָנהאַלטן זיך") בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו, ושיהי' זה – כפי שכותב אדמו"ר הזקן באגרת הקודש30 – באופן ד"נצח סלה ועד", שעושה זאת באופן שרואים מיד שזהו אצלו דבר תמידי ונצחי, ובלשון חז"ל31: "אין לו הפסק".

ופועל אדם ישולם לו32 – כפי שכותב הרבי הנשיא במכתבו33 בנוגע לאביו – שע"י האחיזה בתורתו והנהגותיו וכל ההוראות שהורנו מאורחותיו, תהי' התעוררות רחמים רבים ע"י נשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, להמשיך ברכה לכל אחד ואחת וכל בני ביתם, בהמצטרך להם, מנפש ועד בשר.

(משיחת יו"ד שבט תשכ"ב, תורת-מנחם כרך טז עמ' 18)

_____________________

1)    ראה כתר שם טוב בהוספות סקע"ט ואילך. וש"נ.

2)    קל, ב ובפי' הרשב"ם.

3)    ראה מגדל עז (כפ"ח תש"מ) ע' צה ואילך.

4)    ראה גם שו"ת נוב"י מהדו"ת אהע"ז סקי"ח. ועוד.

5)    ראה רמב"ם הל' אבל פ"ג ה"י. פ"ט ה"ו. הט"ו. פי"ד הכ"ו. שו"ע יו"ד סש"מ סי"ז. סשד"מ סי"ח. סשע"ד סי"א.

6)    מערכת רבי.

7)    ראה גם תו"מ חי"א ס"ע 57.

8)    כמה פרטים משיחה זו והשיחה שלאחרי' – נכללו בלקו"ש ח"ד ע' 1-1050 ובהערות.

9)    נח, א. וש"נ.

10)  ראה תניא אגה"ק ס"ז.

11)  יומא עו, א. וש"נ.

12)  ויק"ר פל"ו, ה.

13)  לך לך יז, יח.

14)  וירא כא, יב.

15)  נדרים לא, א. וש"נ.

16)  שבת נה, ב.

17)  ראה לקו"ש ח"ג ע' 787 הערה 4. תו"מ חכ"ט ע' 166 הערה 7. וש"נ.

18)  ראה שבת שם. הובא בפרש"י עה"ת וישלח לה, כב.

19)  שם, כג.

20)  ראה תו"א מקץ לו, ב. לקו"ת שלח מח, סע"ד. ובכ"מ.

21)  הוריות יו"ד, א (במשנה).

22)  ויקרא ד, כב.

23)  ס"פ תצא.

24)  ראה פרש"י עה"פ.

25)  זח"ב קמח, ב.

26)  תניא פ"ד.

27)  רפ"ה.

28)  ראה לקו"ש חט"ז ע' 37. וש"נ.

29)  פ"ה.

30)  סז"ך (קמו, א).

31)  עירובין נד, א.

32)  ע"פ איוב לד, יא.

33)  אג"ק שלו ח"א ע' קסד.

 משיח וגאולה בפרשה

אף יהודי לא יישאר בגלות!

עזרה ליהודי קשורה בגאולת כל ישראל

ידוע החילוק בין הגלות עתה לגלויות שלפני זה – שבגלויות שלפני זה, הנה גם לאחרי הגאולה עדיין נשארו יחידים בגלות, ובלשון הגמרא: "אין ציבור בבבל", כלומר, אם נמצאים עדיין בגלות בבל, הרי זה רק יחידים; מה שאין כן בגלות זה, שלאחריו תהיה גאולה שלימה של כל בני-ישראל, ואף אחד לא יישאר בגלות.

ומזה מובן, שגאולת כל אחד מישראל נוגעת לגאולת כלל-ישראל.

וזוהי גם שייכות עניין הנ"ל לתורת החסידות:

איתא בזהר: "ובשית מאה שנה לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא . . וסימנך בשנת שש מאות שנה לחיי נח גו' נבקעו כל מעינות תהום רבה", "וכד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא וכו'", וכפי שנאמר לרשב"י: "כמה בני-נשא לתתא יתפרנסון מהאי חיבורא דילך כד אתגלי לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא".

ומבואר במפרשים ש"יתפרנסון" היינו לימוד באופן של הבנה והשגה – שזהו כללות עניין התגלות תורת החסידות, שהתחילה כמה דורות לאחרי האריז"ל, והולך ומיתוסף מדור לדור.

וכיוון שתורת החסידות נתגלתה בדרא דעקבתא דמשיחא, בימים הסמוכים לגאולה האמיתית והשלימה, שאז לא ישאירו אף אחד מישראל בגלות – לכן מודגש בתורת החסידות שהעבודה והמסירות נפש עבור כלל-ישראל צריך להיות קשור גם עם ההשתדלות בטובתו של כל אחד מישראל.

ועניין זה צריך לבוא לידי פועל ("אָפּגעטאָן ווערן") על ידי כל אחד בעניינו, שכן, אם צריך לגאול את הזולת, על אחת כמה וכמה שצריך לגאול את עצמו, שהרי "עניי עירך קודמין", ולכן צריך כל אחד בעצמו לעסוק בעבודה האמורה, ולפי הסדר שקבעו רבותינו נשיאינו.

ואז תהיה עבודה זו באופן של תפלת הציבור, חיבור של כל הציבור כולו ביחד, וכיוון ש"הן א-ל כביר ולא ימאס", אזי יבוא משיח צדקנו ויגאלנו בגאולה האמיתית והשלימה.

(תורת מנחם ה'תשכ"א כרך כט, ע' 233-234)

משיח ממתין שנלקט את ה"נמושות"

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר ש"הנה זה עומד אחר כתלנו", אלא, שכיוון שבגאולה מגלות האחרון יצאו כל בני-ישראל מהגלות ואפילו יהודי אחד לא יישאר בגלות, ממתין הוא שילקטו גם את ה"אחד מעיר ושנים ממשפחה", ה"עור ופסח", חולים ובעלי-מומים – כל אלה שהם בבחינת "נמושות" ו"נמושות דנמושות".

וכשיסיימו "פכים קטנים" אלה – יקוים היעוד "ועלו מושיעים בהר ציון וגו'", ויפעלו ("מ'וועט אויספירן") ש"והיתה לה' המלוכה",

ובמילא יהיה המעמד ומצב – כרצונה של תורת החסידות – שגם כאשר הולכים ברחוב, כשיושבים בבית, ואפילו בעת השינה, יכריזו ויצעקו: "אין עוד מלבדו"!

(תורת מנחם ה'תשי"ב, כרך ד עמ' שיז-שיח)

 ניצוצי רבי

על נשיאות חב"ד

כדי לנצל את הכוחות כראוי, יש לקבל הוראות ממי שלמעלה ממנו * ענייניו של בעל ההילולא נצחיים, שהרי מאז נוספים תלמידים ותלמידי-תלמידים, פירות ופירי-פירות * הרבי עונה על השאלה: לפי מה נקבעת נשיאות חב"ד? * צרור התייחסויות הרבי לנשיאות חב"ד, לרגל יו"ד שבט, יום קבלת הנשיאות

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

נפתח בדברים שאמר הרבי ביום שמחת-תורה תשט"ז (תורת מנחם כרך טו עמ' 162), והתייחסו לעניין הנשיאות ודור השביעי:

מה עוד יכולני לעשות? הנני עושה מה שביכולתי, ולכל הפחות – מה שנראה לי שביכולתי לעשות, ולא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי... העיקר – שיושלמו כל העניינים שצריכים להעשות.

ואחר-כך אמר:

יש פסוק "אל תאמר גו' שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה" – אין זו "חכמה" לומר שבשנים שעברו ("אַמאָליקע יאָרן") היה טוב יותר מעכשיו; כאשר נמצאים בזמן דעכשיו שבו רוצה הקב"ה שיהיה באופן כך וכך, הרי זה ראיה שבזמן זה מוכרחים, כביכול, להיזקק לאנשים מסויימים, שהם ימלאו את השליחות העליונה – גם אם זוהי שליחות קטנה יותר.

צריכים לידע את האחריות – והזכות – המוטלת על כל אחד ואחד מהנמצאים בזמן הזה, שצריך למלא את הכוונה העליונה בזמן הזה, עם הכוחות שנתנו לו, אבל עליו – לכל הפחות – לנצל את הכוחות שנותנים לו במילואם.

וכדי שנוכל לנצל את הכוחות במילואם . . זקוק הוא לקבל הוראה ממקום שלמעלה מכוחות אלו, שמשם ניתן לו פסק-דין כיצד להתנהג ומה לעשות עם כוחות אלו. – על כוחות אלו (שניתנו לו) לבדם, אינו יכול לסמוך, שהרי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"!

ובכן: אלה שהם מוצלחים, ומסוגלים לשמוע ממישהו ולקבל הוראה כיצד להתנהג – תבוא עליהם ברכה, ומה גם שעל-ידי זה עבודתם היא בנקל יותר, כיוון שאינם צריכים לסמוך על שכלם הם, בהיותם מסוגלים לשמוע ממי שהוא למעלה מהם – על כל פנים מישהו שהם חושבים שהוא למעלה מהם – ולקבל הוראה בנוגע להנהגתם...

מתי החלה הנשיאות?

באיגרת מיום ל' תשרי תשח"י (תרגום חופשי מאנגלית, נדפס גם ב'תשורה' י"ד תמוז תשנ"ט עמ' 13) כתב הרבי לנערה ששאלה:

שאלת לפני כמה זמן קיבלתי על עצמי את תפקידי הנוכחי. לאחר שהסתיימה שנת האבלות על פטירתו של מורי חמי זצ"ל ביום י' שבט תש"י.

אולם בכמה הזדמנויות ציין הרבי את תפקידו – התחלת נשיאותו – מאז י' שבט תש"י.

דומה כי אין סתירה בין השניים: במובן הרוחני אין ספק שהרבי מילא את המקום מיד, בעוד שבגלוי רק ב"תשי"א – יו"ד שבט – מקבל הנשיאות. אומר מאמר הראשון ד"ה באתי לגני" (כפי שנעתק ב'שושלת היחס' בספר 'היום-יום').

ולכן כבר ב"תש"י" – "עוסק במרץ גדול בהרחבת והתפשטות מוסדות התורה והחינוך שנתייסדו על-ידי כ"ק אדמו"ר חותני. מייסד בתי ספר "אהלי יוסף יצחק – ליובאוויטש" במדינות צפון אפריקה" (ב'היום-יום' שם).

בהזדמנות אחרת, שבת קודש פרשת שמיני תשי"ב (תורת מנחם כרך ה' עמ' 183), אמר הרבי, כשקולו נקטע מהתרגשות:

כאשר מתבוננים בגדלותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ובכך שהשאיר אותנו...

- אינני יודע למה עשה ה' ככה, אבל, כן הוא המצב בפועל.. הרי אין לכם ברירה אחרת, וגם לי אין ברירה אחרת... ובכל אופן, בנוגע להענינים שקיבלתי על עצמי, שזוהי שליחותי בעלמא דין, משתדל הנני שיהיו בחסד וברחמים...

מנהיגות רבי היא עניין רוחני אלוקי

ב'יחידות' מרתקת שהתקיימה ביום ה' כ"ג מנחם אב תשי"ט, למנהלי ארגון "הלל" (נדפסה בתשורה מיום ז' תמוז תשס"ח), נשאל הרבי על-ידי אחד הנוכחים:

שאלה: מה ההסבר לעובדה שהבחנתי בה, שהנהגת ליובאוויטש עברה מדור לדור דרך בת ולא דרך בן?

הרבי: מסתמא כוונתך לאחר הסתלקות בנו של רבינו הזקן. היו לו שני בנים, אך הם הפצירו בחתנו לקבל עליו את ההנהגה.

שאלה: האם המנהיגות נקבעת על-פי עקרונות ולא על-פי ירושה?

תשובת הרבי: רק על-פי עקרונות; רק מי שיש בו ההתאמה והנטייה בכיוון מסויים. מי שיש לו אב שהקדיש את עצמו וכל ימי חייו לעקרונות מסויימים, כך שהם חדרו וחלחלו בעצם מציאותו – מן ההכרח שהדבר יחדור ויחלחל גם לרעייתו ולילדיו. כשאדם חדור בעיקרון מסויים, הראשונים שיושפעו מכך יהיו בנו ובתו; ואם הנושא הוא תורה או קבלה, אזי הבן מתאים לכך יותר מהבת.

הסיבה לכך שהבן מקבל עליו את ההנהגה היא – לא מפני שהוא בנו של המנהיג, אלא מפני שיש בו המידה הגדולה ביותר של צדקות, חינוך והתלהבות שקיבל מאביו ומסביבתו, ולכן יש לו סיכוי גדול יותר.

הצמח-צדק היה יתום מהשנה השלישית לחייו ורבינו הזקן טיפל בחינוכו באופו אישי; ולכן היתה לו אפשרות רבה יותר לקבל חינוך זה, אפילו יותר מבניו של אדמו"ר האמצעי.

הסבר זה הוא עבור אדם משכיל. חסיד צריך לקבל הסבר רוחני יותר: מהותו של 'רבי' אינה נקבעת על-ידי עניינים מקריים או זמניים, אלא על-ידי דברים שמלמעלה מאתנו. בנו של המגיד ממזריטש שימש ממלא-מקומו למשך חמש שנים בלבד, ולאחר-מכן נפטר; הדבר אינו תלוי בעניין גשמי, אלא בעניין רוחני ואלוקי.

זה אותו רבי...

בהתוועדות ש"פ מקץ זאת חנוכה תשי"ג (תורת מנחם כרך ז, עמ' 264), התבטא הרבי בפנותו לאחד המסובים:

זה אותו הרבי, עם אותן ההנהגות, אלא שהתלבש בלבושים אחרים – לבושים מאירים יותר... ואם-כן, מה איכפת לכם, העיקר שזה אותו הרבי.

בהזדמנות אחרת בשנת תשכ"ח התבטא הרבי ('שיחות קודש' תשכ"ח כרך ב, עמ' 350):

לפני שמונה עשרה שנים לא תרתי אחר הכבוד, וגם כיום אין הדבר חסר לי. והלוואי גם אחר כך!.. אין רצוני בכבוד, ולא את אשר יש לשלם עבורו, "לא מהם ולא מהמונם"..

בהתבטאות הרבי משבת-קודש פרשת וישב תשכ"ד ('שיחות קודש' תשכ"ד עמ' 121), התייחס לציפיותיו מהחסידים:

זוהי גם הסיבה שתובעים ללא הרף ("מען האַלט אין איין מאָנען") .. במשך ארבע עשרה שנים היה כבר למעלה ממאה פעמים, והתוצאה עדיין אינה ניכרת...

ועוד ביטוי משנת תשכ"ה ('שיחות קודש' תשכ"ה כרך א' עמ' 87): "כבר חמש-עשרה שנה שמדברים"...

משנה לשנה רק הולך ומתווסף

בפתיחת התוועדות יו"ד שבט תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב, עמ' 780) סקר הרבי את שלושים ושתיים שנות נשיאותו מאז תש"י, והתייחס לדברים הטובים והפכם שאירעו בהם:

שלושים ושתיים השנים האחרונות היו שנים בעלי עושר רב בתוכן ובמאורעות מיוחדים – שבזמנים רגלים היו מאורעות הנ"ל צריכים להתפרס על משך ריבוי שנים (הרבה יותר מאשר שלושים ושתיים שנה).

וכפי שרואים במוחש את המאורעות והשינויים כו' שהיו במשך שלושים ושתיים השנים האחרונות – הן שינויים לטוב, והן שינויים בכיוון ההפכי. וכאמור לעיל – משך הזמן שבו אירעו מאורעות ושינויים אלו (שלושים ושתיים שנים) – הוא קצר ביותר לפי ערך המאורעות והשינויים כו'. ובזמנים רגילים דרוש משך זמן ארוך ביותר, ריבוי שנים, כדי להכיל בקרבם את כל המאורעות והשינויים שהיו במשך זמן זה.

ועל-פי זה נמצא שהמרחק בן ימינו אלו ליום ההסתלקות של כ"ק מו"ח אדמו"ר (יו"ד שבט תש"י) הוא יותר (באיכות) מאשר שלושים ושתים שנה, כי שלושים ושתיים שנים הנ"ל מכילים בקרבם מאורעות ועניינים המתאימים למספר שנים גדול יותר.

אף-על-פי-כן רואים בפועל שריבוי יהודים התאספו יחד בקשר למאורע זה, בהיותם "עם חכם ונבון", ובידעם שמדובר אודות מאורע שהיה בעבר, ולא רק "בעבר" מבחינת מספר השנים, אלא גם מעמד ומצב שונה לגמרי מהמעמד ומצב שבהווה, ואף אל פי כן מתאספים הם יחד מרצונם הטוב, ובטוב לבב (מבלי הבט על הטירחא שבדבר).

ויתירה מזו:

משנה לשנה גדל והולך מספר המשתתפים בהתוועדות [הקשורה עם מאורע הנ"ל] , ומובן בפשטות שכאשר ישנה הוספה במספר בני-ישראל (בכמות) ישנה הוספה גם באיכות...

...והביאור בזה:

עצם העובדה שזכרון מאורע הנ"ל מהוה גורם משיכה לריבוי יהודים, מכמה וכמה חוגים שבישראל, שיבואו כולם להשתתף בהתוועדות זו, ובאופן שמספרם הולך וגדל משנה לשנה – הרי זה גופא הוכחה אמיתית שמאורע הנ"ל אינו נחלת העבר בלבד, אלא זהו ענין השייך להווה.

ובהקדים:

ישנם ענינים שמידי שנה בשנה נוסף בהם עוד יותר. היינו, לא זו בלבד שאינם נחלשים משנה לשנה, אלא אדרבה: משנה לשנה נוסף בהם עילוי גדול יותר, ולדוגמא: "יין ישן דעת זקנים נוחה הימנו" (מגילה טז,ב) וכיוצא-בזה.

'זרעו בחיים' הם ההוכחה לנצחיותו

זאת אומרת: כאשר רוצים לדעת אם המשך הזמן וריבוי השנים גורם חלישות בדבר, או אדרבה, שעל-ידי זה נוסף עילוי גדול יותר – הרי זה תלוי במהות הענין שאודותיו מדובר, ובמהותם של האנשים שאודותם מדובר.

ובנוגע לעניננו:

כאשר מדובר אודות יום הילולא של צדיק שתפקידו ושליחותו והנהגתו בפועל היו, לסייע ולהוסיף חיות אצל כל אחד-ואחד מבני-ישראל, הן חיות רוחנית והן חיות גשמית. כידוע לכל – פעולותיו באופן דמסירת נפש (כאשר היו זקוקים להגיע למסירות נפש), כדי לסייע לכל יהודי בכל האופנים האפשריים, הן בענינים רוחניים והן בענינים גשמיים.

וחינך והדריך את כל ההולכים בדרכיו באופן ד"זרעו בחיים", היינו, שגם הם יעסקו בהפצת "חיים" אמיתיים, הן ברוחניות והן בגשמיות, בכל מקום שידם מגעת, זאת אומרת, נוסף על עבודתם בעצמם יהיו הם "נרות להאיר", והנהגתם תהיה באופן ד"טופח על מנת להטפיח", היינו, שפועלים על הזולת שגם הוא יאיר וישפיע על כל הנמצאים בסביבתו.

הרי מובן בפשטות שכל העניינים הקשורים עם בעל ההילולא הם עניינים נצחיים גם בהווה, מאחר שענינים אלו הולכים ונמשכים גם בהווה, ואדרבה: מזמן לזמן נוספים עוד תלמידים ותלמידי תלמידים, פירות ופירי פירות.

...על-פי זה מובן בפשטות שאף-על-פי שכבר עברו שלושים ושתיים שנה מיום ההילולא דשנת תש"י – [ו"תורת אמת" אומרת שכאשר כותבים את התאריך בשטרות שעל-פי תורה – צריכים להוסיף במספר השנים עוד שלושים ושתיים שנים לגבי מספר השנים שכתבו בשטרות דשנת תש"י] – הנה לא זו בלבד שהענינים הקשורים עם יום ההילולא אינם נחלשים משנה לשנה, אלא אדרבה: משנה לשנה נוסף ביתר שאת וביתר עוז בכל הענינים הקשורים עם יום ההילולא, כי נוספים תלמידים ותלמידי-תלמידים, פירות ופירי-פירות.

 העשירי יהיה קודש

ובא השמש וזרח השמש

הכנות לפני אמירת חסידות

[באמצע ההתוועדות אמר ר' יצחק-יואל ראפאלאוויטש לכ"ק אדמו"ר [הריי"צ]: רבי זאָגט חסידות [=רבי, אמרו חסידות]. ולא ענהו מאומה. וכעבור משך זמן מה אמר עוד פעם: רבי זאָגט חסידות. ולא ענהו. ואחר-כך פעם שלישי אמר עוד פעם. ואמר כ"ק אדמו"ר:]

באם מעוניינים אתם לשמוע עניין בהשכלה של חסידות, אפתח רק את הפה – ופיות כולכם יימלאו מים. עשרים וחמש שנה ששימשתי את אבי . . הלוא אבן היתה נהפכת לאחרת, ובמיוחד בנו של אבא.

לומר חסידות? – כך אומרים חסידות: עשרים וארבע שעות קודם לכן על המעיים להתהפך לפני אמירת חסידות.

(ספר השיחות תרפ"א עמ' 9)

לא להתעצל

אברכים, עצלים. כאשר הייתי ילד בן 5-7 שנים, ידעתי ה' סדרי משנה בעל פה. כשאבא היה בוחן אותי, הייתי אומר את סדר זרעים ב-15 דקות, וסדר מועד ב. . דקות.

אברכים הם עצלים, כשרציתי לתרגל את ידי, כתבתי חצי לקוטי תורה.

(ספר השיחות תרפ"א עמ' 19)

רבי, אני שלך, רחם עלי!

כאשר חסיד שומע 'ווארט' או תנועה או ניגון מהרבי, נעשה הוא באותו רגע בכל הנר"נ – נפש רוח נשמה – מקושר לרבי.

חזרת ה'ווארט' או הניגון שהרבי אמר או ניגן, גם כאשר חוזרים על ה'ווארט' רק בחיצוניות, זוהי התדפקות על הדלת.

ההתדפקות על הדלת משמעותה שנמצאים פה ורוצים להיכנס. הלא לא ידפקו בדלת מבלי לרצות להיכנס. לא תיתכן חלילה כזו עזות פנים, שידפקו ולא ירצו להיכנס; אין הוא שוטה כל-כך חלילה, לומר משטה אני בך.

ההתדפקות על הדלת, זה מה שמחונך חסידי אומר: רבי, אני שלך. הנני מתמסר אליך לגמרי. אין זה אלא שה'קלוגינקער' [=המתוחכם], החכם להרע, היצר הרע, רוצה לרמות אותי, ולהכניס אותי בשק. בעצם אינני רוצה בכך, אני שלך, אני רוצה להיות כפי שצריך. רחם עלי רבי, הוציאני מהיכן שאני מונח, והעמידני במקום שבו אני צריך לעמוד.

(ספר השיחות תש"ח עמ' 226)

לעבוד – צריך לבד

[אחרי המאמר אמר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו]:

כעת הקשיבו יהודים!

בכלל בחב"ד היתה התביעה שתהיה עבודתו של כל אחד ואחד בעצמו, ולא להסתמך על הרביים.

..."הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים". אינני מסלק את עצמי חס-ושלום מלסייע, לסייע כפי היכולת, אבל, כיוון שהכול בידי שמים חוץ מיראת שמים, הרי, אם לא תהיה העבודה לבד, מה יועיל זה שנותנים "כתבים", מנגנים ניגונים ואומרים לחיים.

הרבי היה אומר לפעמים: "לייגט זיך ניט אַריין קיין פויגעלעך אין בוזעם"... [בתרגום חופשי: אל תשלו את עצמכם...].

צריכים לבד להפוך את השטות דלעומת זה והרתיחה של הנפש הבהמית – לקדושה.

(י' שבט תשי"א. 'תורת מנחם' כרך ב, עמ' 212)

 ממעייני החסידות

פרשת בא

והיה הדם לכם לאות (יב,יג)

לא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו... ונתן להם הקב"ה שתי מצוות: דם פסח ודם מילה (פרקי דרבי אליעזר פכ"ט)

שתי מצוות אלה, ברית-מילה וקרבן פסח, רומזות לשני אופנים בעבודת הבורא – התחלתיות והמשכיות.

ברית-מילה מסמלת קשר בין הקב"ה ליהודי כבר בתחילת החיים. לעומתה, קרבן פסח שהוא חיוב על ראש המשפחה, מצביע על קשר מאוחר יותר בין האדם לקב"ה (כאשר האדם הוא כבר בעל משפחה).

לגבי קרבן פסח נאמר (בא יב,כא) "מִשכו וקחו לכם צאן... ושחטו הפסח", "מִשכו ידיכם מעבודה זרה" (מכילתא שם) – בשלב זה של החיים ייתכן שיש מעשים שנעשו בעבר הדורשים תיקון. ואכן, כל רגע בחיים הוא התחלה של העתיד והמשך של העבר.

בכללות יותר: יש תקופות שבהן מתחיל אדם דברים חדשים, ויש תקופות שבהן הוא עסוק בהמשך פעולותיו בעבר. שני אלה מסמלים שני סוגים כלליים של עבודת הבורא: סוג אחד – עבודת הצדיק, העוסק בעיקר בכיבוש יעדים חדשים. הסוג השני הוא – עבודת בעל-התשובה, העוסק בעיקר בתיקון העבר.

בפרטיות יותר – שני סוגי העבודה קיימים אצל כל יהודי. בבוקר, בקומו משנתו, הוא 'ברייה חדשה', המתחילה יום חדש ומתכוננת לקראת העתיד. לעומת זאת, לפני השינה הוא עושה 'חשבון נפש' על היום שחלף.

יציאת מצרים – היציאה מכל מיצר וגבול בעבודת הבורא – דורשת אפוא שתי עבודות אלה: הן התחלתם של דברים חדשים (עבודת הצדיק ב'עשה טוב') והן תיקון של פעולות ומעשים מן העבר (עבודת בעל-תשובה ב'סור מרע').

(אגרות קודש כרך כז, איגרת ט'עתר)

מִשכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח (יב,כא)

קרבן פסח, שהיה הכנה לגאולת מצרים, בא מן הצאן דווקא, כי בתיבה זו נרמז עניין יציאת מצרים (צאן מלשון "צאנה וראינה").

(אור-התורה – שמות, כרך א, עמ' רפה)

ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות (יב,כב)

פעולות אלה היו חשובות מאוד ביציאת מצרים. חשיבותם גדולה גם במשמעותן הפנימית:

"אזוב" – רומז לשפלות וענווה, כמאמר רז"ל (מדרש רבה) "שאתם שפלים כאזוב",

"אגודת אזוב" – רמז לאחדות ישראל,

"וטבלתם בדם אשר בסף" – רמז ללימוד התורה שנמשלה לדם.

והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות – על-ידי העבודה בדברים אלה זוכים להגיע למעשה האבות, כמאמר רז"ל (מדרש רבה) "והגעתם אל המשקוף – בזכות אברהם; ואל שתי המזוזות – בזכות יצחק ויעקב"; והלא כך אמרו רז"ל (תנא דבי אליהו רבה פכ"ה): "כל אחד ואחד מישראל חייב לומר – מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, אברהם, יצחק ויעקב".

(אור-התורה – שמות, כרך א, עמ' שיח-שיט)

ופסח ה' על הפתח (יב,כג)

יש להבין: מה עניינה של הפסיחה על הפתח דווקא, והלוא ה' פסח על כל הבית, כפי שנאמר (להלן פסוק כז), "אשר פסח על בתי בני-ישראל במצרים"?

ההסבר בזה:

פסח – רומז לגילוי אלוקות שבדרך 'דילוג', שהוא נעלה מכל מדידה והגבלה. פתח – מסמל את עבודת ה' בדרך של קבלת עול מלכות שמים, המהווה שער ומבוא לגילוי אלוקות.

עבודת ה' מתחלקת (בדרך כלל) לשלושה קווים: תורה (קו האמצעי – המשקוף), עבודה (קו השמאל – המזוזה השמאלית) וגמילות-חסדים (קו הימין – המזוזה הימנית).

"ופסח ה' על הפתח" – גילוי אלוקות נעלה זה בא על (ידי) הפתח, על-ידי קבלת עול מלכות שמים, שהוא ה'כלי' לגילוי זה.

(ספר המאמרים תש"ו)

ופסח ה' (יב,כג)

ופסח: ודילג (רש"י)

אדמו"ר הרש"ב נ"ע היה נוהג, בשנים הראשונות לנשיאותו, לומר פתגמים קצרים. פעם אחת אמר: "ופסח – ודילג". לכאורה: מאחר ש'פסח' פירושו קפיצה, מה מוסיף עוד 'ודילג'?

אלא שבשעה שאדם קופץ, עליו לדעת מאיפה הוא קופץ ולאן הוא קופץ, ורק אחרי הקפיצה הוא יכול לראות ולדעת אם קפיצתו היתה למקום הראוי. הרי שלאחר 'ופסח' עדיין צריך להיות 'ודילג'...

(ספר המאמרים תש"י)

ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור (יב,כט)

וה': הוא ובית דינו (רש"י)

שם הוי' הוא בחינת חסד ורחמים; ובית דינו – דין וגבורה. במכת בכורות שמשו שתי המידות, חסד וגבורה, יחדיו: בכורי מצרים נהרגו ובכורי ישראל ניצלו.

לכן היתה מכת בכורות בחצי הלילה דווקא, כי המחצית הראשונה של הלילה היא בחינת גבורה, והמחצית השנייה – חסד. נמצא שבחצות הלילה נפגשים ומתאחדים סוף הארת הגבורה והתחלת הארת החסדים, וברגע זה הם גם נחלקים. חצות לילה הוא אפוא הזמן המסוגל לחיבור החסד והגבורה, כפי שהיה בשעת מכת בכורות.

(תורת חיים, שמות דף קכ"ג עמ' א')

וינצלו את מצרים (יב,לו)

פירוש: בני-ישראל ליקטו את כל ניצוצות הקדושה שהיו במצרים ולא השאירו שם אפילו ניצוץ אחד.

(תורה-אור, פרשת וארא, דף נו עמ' ד)

* * *

בכל דבר בעולם יש ניצוץ אלוקי המחייהו והמקיימו. מאחר שבני-ישראל הוציאו את כל ניצוצות הקדושה ממצרים, היתה מצרים צריכה להתבטל לגמרי; כיצד אפוא הוסיפה להתקיים?

אלא בני-ישראל ביררו רק את הניצוצות שהיה עליהם לברר, אך לא את הניצוצות שניתנו למצרים לצורך עצם קיומה של מצרים.

(משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו)

ושמרת את החוקה הזאת למועדה (יג,י)

"למועדה" הוא מלשון קישוט (ככתוב (יחזקאל טז): "ותבואי בעדי עדיים"). 'קישוטו' של החג הוא – 'המשכת' והתגלות אותה הארה שנתגלתה בחג-הפסח הראשון, דבר זה מושג על-ידי הדיבור מעניינו של יום.

וזהו "מצווה לספר ביציאת מצרים". 'לספר' תרתי משמע: מצווה עלינו להאיר ('לספר' מלשון אבן ספיר) באותה הארה שנתגלתה בחג הפסח הראשון, על-ידי שנספר ונדבר מענייני דיומא – יציאת מצרים.

(אור תורה פרשת בא דף ל"א עמ' ב)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת קודש, פרשת בא1
ח' בשבט

[סדר ההכנות ליום ההילולא והנהגות יום ההילולא עצמו – נעתקו ממכתב הרבי מראש-חודש שבט תשי"א2. שאר המנהגים סומנו בכוכבית בתחילתם]:

בשבת-קודש שלפני היאָרצייט ישתדלו לעלות לתורה.

אם אין מספר העליות מספיק – יקראו בתורה בחדרים שונים3, אבל לא להוסיף על מספר הקרואים.

ישתדלו שמפטיר יהיה הגדול שבחבורה – בריצוי רוב המניין – או על-פי הגורל.

* הוראת הרבי, לערוך 'קידוש' והתוועדות בשבת זו4.

בהפטרה מודפס בכמה חומשים "קֶרֶן מִצָפוֹן בָּא-בָא", וזו טעות, אלא צריך לומר "קֶרֶץ מִצָפוֹן בָּא-בָא", כמו שכתוב בנביא (ירמיה מו,כ).

יום שני
יו"ד בשבט

יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ זי"ע:

להדליק [ביום ראשון לפנות ערב, בכל בית, תיכף אחר (התחלת) השקיעה5] נר שידלק כל המעת-לעת6. אם אפשר בקל – נר של שעווה7.

בשעת התפילה ידלקו חמישה נרות8.

יבחרו וירימו מי שיתפלל לפני התיבה ביום היארצייט, ונכון לחלק שיתפלל אחד ערבית, שני – שחרית, שלישי – מנחה, כדי לזכות בזה מספר יותר גדול של אנ"ש.

* בימי ההילולא של רבותינו נשיאינו – אומרים תחנון9.

אחר התפילה (בבוקר – אחר אמירת תהילים) ילמוד (יסיים10 בקול11) המתפלל לפני התיבה פרק כ"ד דכלים ופרק ז' דמקוואות. אחר-כך יאמר המשנה: "ר' חנניא בן עקשיא כו' ויאדיר". בלחש – איזה שורות בתניא12, קדיש דרבנן.

אחר תפילת ערבית – יחזור חלק מהמאמר דיום ההסתלקות (ד"ה באתי לגני, נדפס בקונטרס עד13) בעל-פה. ואם אין מי שיחזור בעל-פה, ילמדוהו בפנים. וכן אחר תפילת הבוקר. ולסיימו אחר תפילת מנחה.

* נקבע המנהג אצל כמה וכמה ללמוד בכל שנה גם פרק מעשרים הפרקים (של "באתי לגני" תש"י והמאמרים שבהמשך לו) השייך לכל שנה, לפי הסדר14. וכן את המאמרים שאמר הרבי על פרק זה. באופן שכאשר נשלמו עשרים שנה (בשנים: תש"ל, תש"נ ותש"ע), מתחילים המחזור מחדש. בשנה זו, במחזור הרביעי –  לומדים פרק ג' מההמשך והמאמרים: "באתי לגני" תשי"ג ותשל"ג15.

בבוקר קודם התפילה – [ילמד כל אחד לעצמו] פרק תניא16, וכן לאחר [סיום המאמר שאחרי] תפילת מנחה17.

בבוקר קודם התפילה – ירים כל אחד תרומה להעניינים השייכים לנשיאנו, בעד עצמו ובעד כל אחד מבני ביתו שיחיו, וכן קודם תפילת מנחה.

נתינת הצדקה (בקשר עם י' שבט וכיו"ב) – שייכת גם לנשים, ואדרבה (מצד כמה טעמים) להן דבר הצדקה שייך יותר18.

לאחר תפילת הבוקר וחזרת הדא"ח – יקרא כל אחד פדיון-נפש19 (הנשואים – כמובן בחגירת אבנט). אלו שזכו להיכנס ליחידות, או על-כל-פנים לראות את פני כ"ק אדמו"ר – יצייר לעצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאילו עומד לפניו. להניח הפ"נ אחר-כך בין דפי מאמר, קונטרס וכו' שלו. ולשלחו (אם באפשרי – בו ביום) על מנת לקראותו על הציון שלו20.

במשך המעת לעת – ללמוד פרקי המשניות של אותיות השם21.

במשך המעת לעת – לעשות התוועדות22.

[מכיוון שזו התוועדות הקשורה בהילולא, מהנכון לפתוח בדבר תורה של בעל ההילולא23].

לקבוע שעה במשך ה'מעת-לעת' – לבאר לבני ביתו שי' אודות כ"ק מו"ח אדמו"ר ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו.

במשך ה'מעת-לעת' – לבקר (אלו הראויים לזה) בבתי-הכנסיות ובבתי-המדרשות אשר בעיר, לחזור שם מימרא או פתגם מתורתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר... לבאר אודות אהבת כל ישראל שלו, להודיע ולהסביר תקנתו על-דבר אמירת תהילים, לימוד חומש עם פירוש רש"י – ובמקומות המתאימים – גם על-דבר לימוד התניא כפי שחלקו לימות השנה.

– אם באפשרי, לעשות כל הנ"ל מתוך התוועדות.

במשך המעת לעת – לבקר (המוכשרים לזה) במקום כינוסי הנוער החרדי – ולהשתדל, ככל האפשרי בדרכי שלום, גם במקום כינוסי הנוער שלעת עתה עדיין אינו חרדי – ולבאר להם איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד מאת כ"ק מו"ח אדמו"ר... לבאר להם את אשר תבע מהם והתקווה והביטחון אשר בטח בהם, אשר סוף סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה בכל המרץ החום והחיות שהם מסגולת הנוער.

מובן אשר, אם זהו מתאים לתנאי המקום, ימשיכו בכל הנ"ל בימים אשר אחרי היארצייט, ובפרט ביום השבת-קודש שלאחריו.

* בעת ההתוועדות די' בשבט, נהג הרבי לעשות מגבית בעד 'קרן תורה'24.

הליכה ל'אוהל'

* "שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר ...  שקודם ההליכה על ציון ואוהל – נוהגין שאין אוכלין, אבל שותים"25.

מהנהגות הרבי ב'אוהל'26:

נוסע לאוהל בנעלי בד (דתשעה-באב ויום-הכיפורים).

לפני שנכנס לאוהל, מקיש (שתי דפיקות בכל דלת) על שתי הדלתות, הדלת השנייה מהכניסה, והדלת שבחדר האוהל [חדר הפ"נים, שאינו קיים כיום] – כנוטל רשות הכניסה27.

מיד כשנכנס, מתחיל באמירת ה'מענה לשון'. כשמגיע ל"הריני מדליק הלאמפף"28, מדליק נר.

אחרי הדלקת הנר, ממשיך ב'מענה לשון', עד לפני מזמור "לדוד אליך", ששם נכתב לקרוא את הפ"נ, ואחרי-כן מתחיל לקרוא את הפ"נים וכו'. פתקים בודדים (בעיקר מאלה שבהם היה כתוב על העדרו של מישהו. רק אחדים מאלה החזיר להיכלו) קורע ומניח על הציון הק', והורה לשורפם על אתר, ורובם ככולם מכניס בחזרה לשקית. את הקרעים היו שומרים ושורפים בערב-פסח. לאחר תשל"ח חלו שינויים בעניין זה.

באם נשאר נייר חלק מסביב לכתב הפ"נ, קורעו ומפרידו מהפ"נ29, ורק אחר-כך מניח את הפ"נ באוהל.

לאחר סיום קריאת הפ"נים, המשיך באמירת 'מענה לשון' עד מזמור קיט, ודילג עד ה'יהי רצון' שמתחיל תיכף אחרי ה'זוהר' שם, וסיים עד אחרי 'אנא בכוח'.

לפני צאתו, מקיף (פעם אחת) את האוהל30.

לפני צאתו נעצר, נכנס שוב לחדרו שבתוך האוהל (החדר הקטן שבו עומד וקורא את הפ"נים), והמשיך לומר 'מענה לשון' עד ה'יהי רצון' האחרון. ואחרי-כן יוצא – לא מאותו פתח שדרכו נכנס, אלא מהפתח הפנימי. כן היה נוהג תמיד שלא לצאת דרך פתח הכניסה31.

לפני היציאה, נעמד בפתח היציאה החוצה, ואומר את ה"יהי רצון" שבסוף ה'מענה לשון'.

עד שנת תשכ"ה, לפני כניסתו לרכב, ניגש לציון הרבנית שטערנא-שרה ע"ה. משנת תשכ"ה, כשיצא מן האוהל, הלך לפני-כן לציון אימו הרבנית חנה ע"ה. משנת תשל"א, הביט גם על ציון הרבנית נחמה-דינה ע"ה, ומאז תשמ"ח גם על ציון הרבנית חיה-מושקא ע"ה. כל זה – לדקות ספורות32.

לפני הכניסה למכונית, תולש עשבים ג' פעמים, וזורקם לאחוריו33.

מעולם לא ראינו את הרבי מניח אבן על הציון, או על קברים אחרים34.

בנסיעתו חזרה, ממשיך באמירת ה'מענה לשון', עד גמירא. אם היה פנאי, היה אומר את ה'קרבנות' שלפני תפילת מנחה. בשנת האבל תשמ"ח-ט אמר גם את פרקי המשניות של אבל (פכ"ד דכלים ופ"ז דמקוואות). אחרי כ"ב בשבט תשמ"ט, אם נותר פנאי, היה לומד גם את שיעור הרמב"ם היומי.

* במידת האפשר יש להשתדל לקרוא את הפ"נ "בין שני הציוני קודש, אצל מקום רגליהם הקדושים"35.

הנחיות לכוהנים:

הרבי ציווה לבנות מחיצה בת עשרה טפחים סביב ציון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.

לא הרשה לבנות גג מעל הציון, וגם הורה לכוהנים שלא ישלחו יד על הציון, וגם שלא יניחו בעצמם שם את הפ"נ.

בכל פעם שהולכים ל'אוהל' נהג הרבי לעורר, שעל הכוהנים להיזהר מאוד בכניסתם וביציאתם, שלא יעברו בתוך ארבע אמות של קבר. ולכן נהגו אנ"ש והתמימים להקיף את הכוהנים, בתור מחיצה בין הכוהנים והקברים36. בשנים האחרונות  בנו מחיצה של עשרה טפחים משני הצדדים לאורך כל הדרך מהכניסה למקום הקברים ועד האוהל.

________________

1)    סיפר הרה"ח ר' יוחנן גורדון ע"ה, גבאי דביהמ"ד בבית חיינו: פעם קראתי בתורה בפ' בא לפני כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע (ביו"ט ראשון דחג-הפסח, כאשר מרוב חולשתו לא עלה אז למפטיר אלא לשלישי), וקראתי את הפסוק (יב,לא) "קומו צאו מתוך עמי", כשתיבת 'קומו' בטעם 'מהפך', כרגיל, ושמעתי שאדמו"ר קורא עמי תיבה זו בטעם 'יתיב' (מפי הרהמ"ח 'אוצר מנהגי חב"ד'). וכיוון שלאחר החיפוש לא נודע על מסורה או הנהגה כזאת, קרוב לומר שהיתה זו הנהגה אישית (ואולי חד-פעמית) של הרבי הריי"צ, והוא ע"ד קריאת "והארץ היתה תהו" פעם אחת בצורות שונות ע"י אדמו"ר ה'צמח צדק' (סה"ש תש"ד עמ' 25, בלה"ק עמ' כג) ועד"ז בהפטרה (אוצר סיפורי חב"ד חי"ז עמ' 225).

2)    אג"ק ח"ד עמ' קמב, ספר-המנהגים עמ' 95, ובכ"מ.

3)    כאשר לפחות שישה מתוכם לא שמעו קריאת התורה, קצות-השולחן סי' כה סי"ד. ואפשר אף לפני תפילת שחרית, כנפוץ בין אנ"ש ובבית חיינו (עיין אג"ק ח"ג עמ' ד, שלא חייב להיות קשר בין התפילה לקריאת התורה. וע"ע המובא בפסקי תשובות סי' קלה סק"ג. 'התפלה כהלכתה' פט"ז ס"ה ובהערות).

מי שמאזין לקריאת התורה במניין אחד ובדעתו להיות אחד מששת השומעים בקריאה נוספת, יכוון שלא לצאת ידי חובתו בקריאה זו (אך כמובן צריכים להיות שישה שכן מתכוונים לצאת בה).

4)    בעליית הנשמה בש"ק שלפני ההילולא נשארת כבר הנשמה בדרגת העלייה דיום הש"ק (ואינה חוזרת למקומה כבכל שאר השבתות) עד בוא העלייה דיום ההילולא. ויש להוסיף, שהשייכות דיום הש"ק שלפני יום ההילולא ליום ההילולא היא בהדגשה יתירה בנדו"ד שההסתלקות עצמה היתה ביום הש"ק פרשת בא – ר"ד משיחת ש"פ בא, ו' שבט ה'תשי"ב, 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ב ח"א עמ' 286.

5)    ע"פ ספר-המנהגים עמ' 79 בקשר ליארצייט פרטי. ובנטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פע"ה ס"א כתב בטעות שמנהג חב"ד להדליק לפני השקיעה.

6)    הכוונה (כמפורש בס' המנהגים שבהערה הקודמת) עד צאת-הכוכבים למחרת (אם כבה עד אז - מדליקים אותו שוב, ואם התקלקל – מדליקים נר אחר).

7)    ראשי-תיבות: "הקיצו ורננו שוכני עפר" (מהמכתב הנ"ל). למעשה, נר של שעוות-דבורים טהורה אינו דולק יפה (פולט גזים רבים וכבה מהר, חוץ באבוקת-הבדלה שכולה פתוחה לאוויר), ונרות ה'שעווה' המצויים בשוק מעורבים באחוז גבוה של סטיארין. ולכאורה די שיהיה הרוב שעווה לקיום המנהג כראוי (וכנראה המציאות בזה אינה דומה להמבואר בשו"ע אדה"ז סי' רסד ס"ז-ח).

8)    כנגד: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה (משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע) – ספר-המנהגים עמ' 79. וראה 'רשימות' חוברת קפג עמ' 16, אופן מנהג זה בעבר.

9)    מלבד אם בלאו-הכי הוא יום שאין אומרים בו תחנון – ספר-המנהגים עמ' 16. זו הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, שהובאה ונתבארה בשיחת כ' מנחם-אב ה'שי"ת (התוועדויות ח"א עמ' 172), ושם נמסר הטעם בשמו שזהו הזמן היותר טוב לבקש ולפעול. וביאר הרבי, שחסידי פולין אין אומרים תחנון, מפני שהעלייה שביום היארצייט אצל הצדיק ש'באמונתו יחַיֶה' פועלת עלייה אצל כל מקושריו, אבל חסידי חב"ד שתובעים מהם פנימיות ועבודה דווקא, רוצים להעלות גם את הגוף ולטהרו, ולכן גם אז אומרים תחנון. וראה גם 'רשימות' חוברת סט עמ' 9. ובשיחות-קודש: ש"פ עקב תשי"ג ס"ד ('תורת מנחם – התוועדויות' ח"ט, תשי"ג ח"ג עמ' 115). שמח"ת תשט"ז ס"ג (שם חט"ו, תשט"ז ח"א עמ' 129). י"א ניסן תשכ"ב ס"א. ש"פ אחרי תשכ"ז ס"ב. ש"פ ויחי תש"ל ס"ה. וש"נ עוד.

10)  בספר-המנהגים עמ' 77: "הדיוק הוא לסיים הפרקים אחרי התפילה", דהיינו שאפשר ללומדם עד הסיום גם לפני-כן. רבים מהאבלים רגילים ללומדם לפני חזרת הש"ץ וכיו"ב. ויש לברר איך לתווך זאת עם המבואר בשיחת שבת בראשית תש"ל, שאין ראוי להוסיף מאומה בתוך התפילה, ושלכן גם אמירת שיעור תהילים היא בדווקא אחרי "אך צדיקים".

11)  ספר-המנהגים עמ' 6.

12)  י"א שהרבי נהג לומר (בשנות האבלות עכ"פ) את התיבות: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש" – 'מנהגי מלך' ס"ע 32.

13)  ספר-המאמרים תש"י עמ' 111.

14)  על-פי הערה 23 בסה"מ מלוקט הישן ח"ב עמ' רלח, ובסה"מ מלוקט על סדר חודשי השנה ח"ב עמ' תו. וכן נהג הרבי.

15)  מוגהים - בסה"מ מלוקט הישן ח"א עמ' יט וח"ו עמ' פט. ובסה"מ מלוקט על סדר חודשי השנה ח"ב עמ' רעו. שסז.

16)  נפוץ בין אנ"ש ללמוד אגה"ק סי' ז"ך, ללא הביאור. וראה אג"ק דבעל ההילולא ח"א עמ' שצ, שהורה ללמוד 'פרק כ"ז' ביום ההילולא ב' ניסן אחר ערבית, את הביאור – בשחרית קודם התפילה, וקודם מנחה אגה"ק 'פרק כ"ג'.

כנראה נהגו כך מקדם ללמוד בימי היארצייט-הילולא דרבותינו נשיאינו פרק זה, במסגרת המנהג – ש"כדאי לפרסם ולחזק" – ללמוד בכל יום פרק תניא ע"פ הסדר או באופן אחר, ראה 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ג עמ' 68 (מוגה) ועמ' 75, ובכ"מ. בעמ' 75 הורה הרבי, ששיעור זה צ"ל לפני התחלת התפילה ממש, היינו גם לפני אמירת "הריני מקבל", כלומר שתחילה למדו פרק תניא, ורק אח"כ פתחו את ה'סידור'.

17)  כנ"ל – הביאור לאגה"ק האמורה.

18)  ספר-המנהגים עמ' 85, עיי"ש בהערה. וכן בקשר לטף, ע"פ הוראת הרבי, ובפרט בשנים האחרונות, לשתף גם אותם בכיו"ב, וכן בשאר ההנהגות, שגם נשים וטף שייכים בקיומם.

19)  כמה מנהגים בקשר לכתיבת פ"נ, נקבצו ב'התקשרות' לג' תמוז אשתקד.

20)  מס' הפקס באוהל: 1-718-723-4444. כתובת המייל: ohel@ohelchabad.org..

21)  כדי להקל על הציבור, מוצעים בזה פרקים קלים-יחסית:

י – יומא פ"ח; ו – דמאי פ"ב; ס – תענית פ"ב; ף – חלה פ"ב; י – ביכורים פ"א (אפשר גם לחזור על יומא פ"ח – אג"ק כרך יז, עמ' רעא); צ – פרה פ"ט; ח – שבת פכ"ב; ק – נדרים פ"ח.

22)  אצל הרבי היה הסדר בהתוועדות: קודם מאמר חסידות, ואחר-כך סיום מסכת (ראה שיחת מוצש"ק י' בשבט תש"ל ס"ז).

בעת ההתוועדות של י' בשבט בכל שנה, נהג הרבי לומר מאמר המתחיל בפסוק 'באתי לגני'. בכל שנה נהג הרבי לבאר פרק אחד בהמשך ההילולא לפי הסדר. תשי"א-תש"ל. תשל"א-תש"נ וכו'. הרבי ביאר את הפרק בפרטיות, בצירוף ביאורים מתורתו של כל אחד מרבותינו נשיאינו, מהבעש"ט ואילך (ראה 'כפר חב"ד' גיליון 795 עמ' 24).

23)  שיחת כ' מנ"א תשל"א בתחילתה.

24)  ספר-המנהגים עמ' 96. עניינה – לסייע (ללא פירסום שם המנדבים) לבחורים המשקיעים כמה שנים ללימוד תורה, ללא חשבונות של פרנסה (דברי הרבי במעמד ייסוד הקרן, שיחת י' בשבט תשט"ו ס"ל-לא, 'תורת מנחם – התוועדויות' (יג) תשט"ו ח"ב עמ' 247 ואילך).

25)  ספר-המנהגים שם, וש"נ. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ו עמ' רפב. והכוונה לא רק להקפיד שלא לאכול בגלל האמור בזוהר שאין ללכת שמה ללא תענית [ופ"א אמר הרבי לאחד התמימים שאכל לפני שהלך לאוהל: "א רחמנות אויף דיר" [=רחמנות עליך..."] – יומן תש"י, נספח ל'שיחות קודשתש"י' החדש עמ' 226], אלא גם להקפיד לשתות תחילה (וכן הקפיד הרבי), כדי שלא להיות בכלל "מרעיב עצמו ולן בבית-הקברות" (ראה גם בגשר-החיים ח"א ס"ע שז, ובנטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב עמ' תרכ"ג. בנטעי-גבריאל שם כתב, שלכן נמנע הרבי מלבקר באוהל ביום התענית). וע"ע דיון בזה ב'התקשרות' גיליון תיב עמ' 19. ולהעיר עוד מסיפורו של חבר המזכירות הרה"ח ר' בנימין שי' קליין שלפעמים היה הרבי אוכל פיסת שוקולד לפני הנסיעה לאוהל. כן להעיר מיומנו האישי של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מביקורו בארה"ק בשנת תרפ"ט ('מסע הרבי בארה"ק' עמ' 252 ועמ' 255), שביום ה' מנ"א אכלו מזונות בשכם ואח"כ נסעו לציוני האר"י וכו' בצפת, וביום ז' מנ"א בשעה 12 היתה סעודה, ואח"כ נסעו לקבר רחל. ואם-כי מצב בריאותו של הרבי היה קשה אז, עד שביקשו ממנו לבל יתענה בת"ב (שם עמ' 256), הרי לכאורה השתתפו בזה גם המלווים אותו. וצ"ע. ומאידך בלקוטי-דיבורים ח"ד ליקוט לז, ברשימת המאסר עמ' 1354, מספר אדמו"ר מהוריי"צ שהלך ל'אוהל' בעודו בתענית ממש. ואולי היו כל אלה מצבים מיוחדים, וע"ע. וכן צ"ע אודות החתנים והכלות שנוסעים ביום החתונה (שמתענים בו) לאוהל.

26)  נמסרו ע"י חברי המזכירות: הרה"ח ר' יהודה שי' קרינסקי (שהסיע את הרבי לאוהל ברוב הפעמים מאז תשח"י), והרה"ח ר' בנימין שי' קליין (שהסיע את הרבי לפעמים) מתוך 'כפר חב"ד', גיליון 648 עמ' 16. הוספות ותיקונים מתוך 'מנהגי מלך' עמ' 35, בשילוב הערותיו של הרה"ח רי"ל שי' גרונר (שליווה את הרבי לאוהל בתמידות משנת תש"י עד תשח"י, ומאז ואילך בכל ערב ר"ה, ובאקראי בפעמים מסויימות) מתוך 'התקשרות' גיליון שיג עמ' 18. בכמה מן ההנהגות אולי יש גם משום הוראה לרבים.

27)  הטעם, מפי זקני אנ"ש, כדי "להמשיך את הרבי" אל הנכנס.

28)  עמ' 4.

29)  רבים חושבים שזהו כדי שלא לזרוק את שאריות הנייר באוהל, אך הרה"ח רי"ל שי' גרונר מסביר מפני שאין זה לכבוד למסור לרבי דף ריק.

30)  ראה בעניין הקפת הקברים במגן-אברהם, באר-היטב וכף-החיים סו"ס תקפא.

31)  ראה גשר-החיים ח"א עמ' קלא שיש נוהגין בהלוויה לחזור בדרך אחרת אם אפשר, עיי"ש.

32)  בשנים האחרונות, עמד הרבי במרחק-מה מן הקברים של הרבניות.

33)  ראה טושו"ע יו"ד סי' שעו ס"ד, ואו"ח סו"ס תקמ"ז, ונו"כ. אולם שם איתא שעושים זאת אחר הקבורה.

34)  ודלא כנהוג. מקור המנהג בדרשות מהר"ש [רבנו שלום מנוישטט, רבו של מהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז] הובא בא"ר סי' רכד ס"ק ז, בשע"ת שם ועוד, וטעמו שם "משום כבוד המת, להראותו שהיה על קברו".

35)  כך סיפר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ברשימתו (בי"מ גיליון 22 עמ' 26) על מנהג אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע באוהל הצמח-צדק והמהר"ש בליובאוויטש.

36)  'ימי בראשית' עמ' 235. ושם מציינים למכתב, שנדפס באג"ק ח"ג עמ' שמב: "היה לי קורת רוח מזה שניהל כוהנים חסידים אל הציון [ובהערת המו"ל: בעשותם (=האנשים המקיפים אותם סביב ונותנים יד זל"ז) מחיצה בין הכהנים ובין הקברים], אשר על-ידי שזיכה את האחרים ודאי שגדול זכותו".


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)