הרב אחז בידיו חנוכייה, נרות ומגש סופגניות, נשם נשימה ארוכה ונקש על דלת ביתו של הכומר. כשזו נפתחה הביטו בו עשרות עיניים בהפתעה מוחלטת. "אנחנו באמצע סדנה", אמר הכומר, שנדהם מהביקור הלא-צפוי, "אך בבקשה, היכנס".
זה קרה לפני שש שנים בעיר בֶּלֶיָה צֶרְקָה שבאוקראינה. שליח חב"ד, הרב מאיר הולצברג, החל לפעול לאיתור ניצוצות יהודיים בעיר. הוא הוזהר כי עליו לדאוג לביטחונו, מחשש שאנטישמים או שיכורים יפגעו בו, ולכן חיפש מאבטח שישמור עליו.
בתחילה התקשה למצוא מאבטח שיתמיד בתפקידו, עד שמצא את ויקטור שימניוק. תפקידו היה להשגיח על סביבת ביתה של משפחת הולצברג בשעות הלילה.
אלא שבמקום להתכנס בביתן השמירה ניצל ויקטור כל הזדמנות לפתוח בשיחה עם הרב הולצברג ולהציף אותו בשאלות פילוסופיות ותאולוגיות. הוא ביקש לחקור את משמעות החיים ביהדות, וככל שקיבל מענה לשאלותיו, גבר תאבונו לדון בעוד ועוד סוגיות.
התברר לרב הולצברג כי חוסנו הגופני של מאבטחו האישי אינו סותר את האינטליגנצייה הגבוהה שחונן בה, חריפות מחשבתו ויכולת העמקתו בסוגיות מורכבות. שעות רבות בילה בשיחות עמו ובמתן תשובות לשאלותיו, ונראה היה כי הדברים מוצאים חן בעיני ויקטור. לא חלף זמן רב והאיש החליט כי רצונו להיות יהודי. הוא לא המתין להליך הגיור אלא החל לחבוש כיפה לראשו.
אלא שמגרעת אחת הייתה לוויקטור: אופיו הנצחני. הוא אהב את הוויכוח. יכול היה לצאת לרחוב, לעצור עובר אורח באמתלה כלשהי, ולגרור אותו להתנצחות דתית. ויקטור היה משמיע את דעתו הנחרצת בשלילת הנצרות ובעדיפותה של היהדות ושׂם את הנצרות ללעג.
במקביל לעבודתו כשומר עסק ויקטור בתליית מודעות פרסום. לשם כך יצא פעמים רבות לעיירה סקווירה הסמוכה. יום אחד פגש שם את הכומר. באותו רגע זנח את עבודתו ומיהר לפתוח בוויכוח עם הכומר. בשנינותו שילח לעבר הכומר כמה 'עקיצות' מושחזות על אמיתות היהדות לעומת הנצרות, ואז הפתיע אותו הכומר באמרו: "אני יהודי".
ויקטור נדהם. "מה אמרת?", שאל כלא מאמין. "אני יהודי", חזר הכומר ואמר. "אמי הייתה יהודייה". את מלאכת הדבקת המודעות באותו יום זנח ויקטור לגמרי, ומיהר לשוב אל הרב הולצברג, לעדכן אותו בידיעה המרעישה.
כעבור כמה ימים חל חנוכה. לקראת הנר השלישי יצא הרב הולצברג לסקווירה, אל בית הכומר. הדרך לקצה העיירה, שבה שכן הבית, הייתה מלאה מהמורות ומכשולים. שלג רב הצטבר על הכבישים והִקשה את הנסיעה בהם. הרב הולצברג נאלץ לצאת מהמכונית ולבוסס בשלג הגבוה.
לבסוף הגיע ליעדו. הוא נקש בדלת והופתע לגלות כי בבית מכונסים עשרות מבני קהילתו של הכומר. אך במהרה התעשת והציע לכומר להדליק חנוכייה. רבה הייתה תדהמתו כשהאיש ניאות ברצון. הוא חבש כיפה לראשו, בירך והדליק את הנרות. הוא אף הזמין את הקהל הגויי להצטרף לשירת 'הנרות הללו'. אחר-כך האזינו כולם לדברים קצרים שנשא הרב הולצברג על מהות החנוכה.
עיני הכומר נצצו. הוא היה נרגש מאוד. כשסיים הרב הולצברג לשאת את דבריו, הפציר בו שיישאר עוד. שעה ארוכה ישבו ושרו שירי מסורת יהודיים, ומתוך כך התפתחה שיחה ממושכת בין הכומר לרב, והכומר ביקש לשמוע עוד ועוד על החג היהודי.
קודם שנפרדו הזמין הרב הולצברג את הכומר להשתתף בליל הסדר בביתו. הכומר הנרגש קיבל את ההזמנה ברצון, ואכן, בבוא חג הפסח התייצב בבית הרב ובאמתחתו צנצנת דבש וסלסילת ביצים...
לאורך כל הסדר בלע האיש בשקיקה כל הגה שיצא מפי הרב. הוא קרא בעיון את ההסברים בהגדה, המתורגמת לרוסית, ולאחר מכן סיפר בהתרגשות כי כל הלילה לא עצם עין מרוב התרגשות לקראת האירוע.
המפנה באורח חייו של הכומר היה דרמטי. הוא החליט לזנוח את הכמורה, לנטוש את המעריצים הרבים ששיחרו לפתחו וראו בו מורה ומנהיג, ולדבוק ביהדותו. המפנה היה כרוך בקשיים רבים, אך אלו לא הרתיעו אותו. הרב הולצברג הביט בהערצה באיש שנטש קריירה מפוארת, עמדת כוח ויכולת השפעה על המונים, ונהפך ליהודי אלמוני.
בכל יום גילה הרב הולצברג מחדש עד כמה הכומר רציני במהפך שחווה. האיש פנה אל הרב וביקש להיות תלמידו. בצימאון שאינו יודע גבול בלע כל מילה. הוא החל ללמוד חומש והלכה ולתרגל מצוות מעשיות. הניח תפילין בכל יום ואף החל להתכונן להכנסתו בבריתו של אברהם אבינו. הוא בחר בשם אברהם.
בנר השלישי של חנוכה בשנה שלאחר מכן שב הרב הולצברג אל ביתו של אברהם, הכומר לשעבר, שנעשה יהודי גלוי. השניים הביטו בנרות הדולקים ובמסר הנצחי שהם מפיצים: את האור הזה, אור הנשמה היהודית, אי-אפשר לכבות.
(על-פי 'בהשגחה פרטית', בהוצאת 'לדורות', והשלמת פרטים מפי הרב) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
