שמעו של ה'חוזה' מלובלין, רבי יעקב-יצחק הורביץ, נודע בכל רחבי פולין. בכל ריכוז יהודי שחו בתופעה הפלאית של תלמיד הבעש"ט, המפיץ את אור החסידוּת ומצית אש יוקדת בלבבות רבים, תלמידי חכמים כיהודים פשוטים.
שמעו של ה'חוזה' הגיע גם אל שני החברים, תלמידיו של הגאון רבי יעקב-משה לורברבוים מליסה. אלה היו שני אברכים למדנים, שיראתם קודמת לחכמתם: רבי אלכסנדר-זיסקינד-זושא כהנא מפלוצק (לימים רבה של פלוצק), ורבי שרגא-פייבל דנציגר מגריצא (אבי שושלת אלכסנדר). עוד בהיותם בחורים צעירים דבקו בגאון מליסה, ורבם ייעד אותם לגדולות.
השנים חלפו. השניים השתכנו בעיר ורשה, הוסיפו לספוג תורה מרבם על-ידי התכתבויות תכופות, והוסיפו ללמוד בצוותא.
אלא ששמע הרוח החסידית המנשבת בלובלין והמפיחה חיים חדשים בלבבות הגיע גם אליהם. מעת לעת שמעו על עוד תלמיד חכם שנסע אל ה'חוזה' ונשבה בקסמו. "ניסע גם אנחנו ללובלין", אמרו איש לרעהו, "ונתהה על קנקנו של ה'חוזה' שהכול שחים עליו".
הדרך מוורשה ללובלין הייתה ארוכה. השניים החליטו שרק אחד ייסע אל ה'חוזה' ובשובו ימסור לחברו את התרשמותו. רבי שרגא-פייבל נזקק ממילא לנסוע ללובלין עם חותנו, לצורך ענייני הנדוניה שלו, ולכן הוטלה עליו המשימה להתרשם מה'חוזה'.
הוא נכנס אל בית מדרשו של ה'חוזה' בשעת הסעודה השלישית של שבת. דממה שררה בבית המדרש, ורק קולו של ה'חוזה' פילח את האוויר. רבי שרגא-פייבל עמד מרותק והאזין לדברים המבעירים את אש הנשמה. הוא חש כי מהפכה מתחוללת בלבו.
במוצאי השבת נכנס אל חדרו של ה'חוזה'. הוא לא שכח את חברו שנותר בוורשה, והזכיר את שמו לפני הצדיק לבקשת ברכה. למרבה הפתעתו דיבר ה'חוזה' על חברו בנימת ביקורת גלויה. תדהמתו של רבי שרגא-פייבל הייתה גדולה. הלוא הוא מכיר את חברו משכבר הימים, והוא אברך יקר מן המובחרים שבחבורה. ואולם הוא שתק וקיבל את התוכחה בלי אומר ודברים.
בימי שהייתו בלובלין ביקר שוב ושוב בבית מדרשו של ה'חוזה'. הוא דבק בצדיק ובלבו גמלה החלטה להיות מחסידיו. אלא שעל כל זה העיבה ה'תקרית' שאירעה במפגשו הראשון עם הצדיק. לקראת מועד שובו לוורשה נכנס שנית אל ה'חוזה' כדי להיפרד ממנו ולקבל את ברכת הדרך. גם הפעם הזכיר את שמו של חברו.
עיין ה'חוזה' בפתק ועכשיו החל להכביר דברי שבח נלהבים על החבר. הצדיק קילס את האברך רבי אלכסנדר-זיסקינד-זושא, בעוד רבי שרגא-פייבל עומד משתאה ונבוך לנוכח התפנית החדה ביחסו של הצדיק לחברו.
עם שובו לוורשה מיהר לפגוש את רעהו. הוא חלק עמו את חוויותיו הנלהבות במחיצת הצדיק. "סע ללובלין", דחק בו, "חבל על כל רגע". אחר-כך תיאר גם את פגישותיו עם ה'חוזה' ואת המבוכה שחש לנוכח ההתייחסות השונה לגמרי של הצדיק אליו, אל רבי זושא, בפגישתו הראשונה והאחרונה.
למשמע הדברים התלהטו פניו של רבי זושא. הוא ספק את כפות ידיו בהתלהבות. "הכול ברור!", קרא בהתפעלות גדולה. "אני יודע את כוונת הצדיק. אין ספק, עיניו הטהורות רואות למרחקים. אספר לך מה אירע בזמן שהייתך בלובלין".
ורבי זושא פתח וסיפר:
"זה היה בעיצומו של לימוד מעמיק. כל חושיי היו מרוכזים באותה עת בסוגיה סבוכה. אימצתי את מוחי כדי לשמור על קו המחשבה לבל יחמוק ממני. לפתע נשמעו דפיקות בדלת. בטרם הספקתי להגיב, כבר ניצב מולי יהודי תושב העיר. האיש הוא תלמיד חכם גדול, אולם גם אביון וחסר כול. הוא שטח לפניי את מצוקתו הכלכלית ופנה אליי בבקשה שאסייע לו לקבץ נדבות מעשירי העיר.
"באותו רגע נתקפתי קוצר רוח. השבתי לו שעתותיי אינן בידי. היהודי התאכזב, אבל החל לשוחח איתי בדברי תורה. הוא השמיע באוזניי חידוש שנתחדש לו בעת לימודו. החידוש לא מצא חן בעיניי והפרכתי את דבריו. כך נפרד ממני האיש מאוכזב ומדוכדך. כל זה אירע בשעה שהיית בחדרו של ה'חוזה' לקבלת ברכת שלום...
"לאחר מכן קלטתי כי טעיתי. איך התנהגתי כלפי היהודי בחוסר רגישות שכזה? חשתי בושה גדולה על מעשיי. החלטתי לחפש את האיש ולתקן את העוול שגרמתי לו. ואכן, כעבור כמה ימים פגשתי אותו. החזרתי אותו לביתי וביקשתי ממנו לחזור באוזניי על החידוש שהשמיע בפעם הקודמת. אמרתי לו כי לאחר התבוננות גיליתי כי טעיתי בדבריי שהפריכו את חידושו, וכי יש לי אף ראיות לחיזוק החידוש ולביסוסו. פניו קרנו משמחה. כעת הודעתי לו שאני יוצא ומתלווה עמו אל בתיהם של נגידי העיר. הללו לא יכלו להשיב את פניי ריקם, ובמהרה התמלאו כיסיו".
"וכל זה קרה כאשר שהיתי בחדרו של ה'חוזה' בפעם השנייה?", ניחש רבי פייבל.
"אכן!", אמר רבי זושא בהתרגשות.
כך נהפכו שני החברים לתלמידיו המובהקים של ה'חוזה' מלובלין. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
