נושאים נוספים
	התקשרות גיליון 1168
	הפצת המעיינות מתוך מסירה ונתינה
	כוח לגאולה בכל העניינים
	ברית המילה של הרבי התקיימה בבית סבו
	החסיד הרה"ג יצחק-חיים-דובער וילענסקי מקרע¬מענטשוג
	פרשת ויצא
	הולדת, הילולת וגאולת אדמו"ר האמצעי
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1168, ערב שבת-קודש פרשת ויצא, ט' בכסלו ה'תשע"ז (09.12.2016)

  דבר מלכות

הפצת המעיינות מתוך מסירה ונתינה

הייתכן שחוגגים את חג הגאולה של אדמו"ר האמצעי לפני חג הגאולה של אדמו"ר הזקן? * אדמו"ר האמצעי מסר נפשו להפיץ חסידות לכל אחד מישראל, כולל גם לפשוט שבפשוטים * ועל המקור בדברי הרמב"ם שלימוד החסידות שייך גם לנשים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. התוועדות זו נערכת לרגל יו"ד כסלו – חג הגאולה של אדמו"ר האמצעי, כידוע שגם הוא נאסר עבור הפצת היהדות, ובמיוחד – הפצת התורה ופנימיות התורה, כמו אביו, אדמו"ר הזקן ("מעשה אבות סימן לבנים¹"). וביו"ד כסלו נגאל ממאסרו –  באותו חודש שבו היתה גאולתו של אביו, אדמו"ר הזקן, בשנים שלפנ"ז – בי"ט כסלו.

והנה, בנוגע לימי הגאולה אלו – ישנו ענין הדורש ביאור²:

מצד סדר המאורעות קדמה גאולתו של אדמו"ר הזקן לגאולתו של אדמו"ר האמצעי כו"כ שנים, ואעפ"כ, כאשר חוגגים את ימי הגאולה בכל שנה ושנה, הרי הסדר הוא להיפך – תחילה חוגגים את גאולתו של אדמו"ר האמצעי ביו"ד כסלו, ולאחרי כן חוגגים את גאולתו של אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו (כמה ימים לאח"ז).

וצריך להבין – כיצד יתכן סדר כזה ע"פ תורה: מכיון שבפועל ממש היתה גאולתו של אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו כו"כ שנים לפני גאולתו של אדמו"ר האמצעי ביו"ד כסלו [הן הגאולה עצמה – ע"י הנסים והפורקן כו', והן תוצאותי' של הגאולה, שאחת מהן היא – ההתוועדות  בימי הגאולה, להתאסף יחדיו בימי הגאולה כדי ללמוד מתורתו ועבודתו של בעל הגאולה, ללכת בדרכיו ואוחותיו אשר הורנו – הרי בתחילה התוועדו בחג הגאולה די"ט כסלו, ורק כעבור כו"כ שנים (לאחרי שאירעה פרשת המאסרו הגאולה אצל אדמו"ר האמצעי) התחילו להתוועד גם בחג הגאולה דיו"ד כסלו], כיצד יתכן איפוא שבנוגע לחגיגת ימי הגאולה בכל שנה ושנה, נקבע הסדר- ע"פ תורה, ומזה נשתלשל גם בעולם – באופן הפוך, שהתוועדות חג הגאולה דיו"ד כסלו קודמת להתוועדות חג הגאולה די"ט כסלו?!

ב. לכאורה, יכולים לתרץ זאת בפשטות: בנוגע לכללות המועדים וימים טובים, החל משלש רגלים – ידוע ומבואר בכ"מ³ שההשפעה דכל יו"ט היא באופן ד"פעולה נמשכת" על כל השנה, עד בוא יו"ט זה בשנה הבאה, שאז נמשכים כל עניני היו"ט מחדש, באופן נעלה יותר מההמשכה דשנה שעברה.

ולדוגמא: חג הפסח, שענינו "זמן חרותנו" – ממשיך ומשפיע את ענין החירות על כל השנה כולה, עד ט"ו בניסן דשנה הבאה, שאז יומשך ענין החירות מחדש, באופן נעלה יותר ממה שנפעל ונמשך ב"זמן חרותנו" שלפנ"ז.

וכמו כן בנוגע לי"ט כסלו – שפעולת ההשפעה די"ט כסלו דשנה שעברה נמשכת עד לי"ט כסלו דשנה זו, ובמילא, אין מקום לקושיא כיצד יתכן שיו"ד כסלו קודם לי"ט כסלו – מכיון שיו"ד כסלו בא אמנם לאחרי הפעולה די"ט כסלו דשנת תשמ"ד, שפעולה זו היא בתקפה (בכל ה"שטורעם") עד י"ט כסלו דשנת תשמ"ה, כולל – יו"ד כסלו.

אמנם, תירוץ זה הי' מספיק אילו כל עניני יו"ד כסלו (כולל – ההתוועדות דיום זה) היו צריכים לפעול רק לפי-ערך ובהתאם להשפעת י"ט כסלו דשנת תשמ"ד; אבל לאמיתו של דבר – כל עניני יו"ד כסלו דשנת תשמ"ה צריכים להיות בהוספה (ולא סתם הוספה, אלא) באופן של חידוש, בהתאם לחידוש דשנת תשמ"ה, אשר ב"ראש השנה" שבו נמשך "אור חדש ומחודש שלא הי' מאיר עדיין . . מימי עולם אור עליון כזה"⁴, ובמילא, כל עניני השנה, כולל יו"ד כסלו, צריכים להיות באופן "חדש ומחודש",

ומכיון שכן, הרי מובן, שהחידוש דיו"ד כסלו דשנת תשמ"ה (כתוצאה מהמשכת "אור חדש ומחודש" בר"ה שבו) אינו יכול לבוא מי"ט כסלו דשנת תשמ"ד (אף שמשפיע בו בנוגע לכו"כ ענינים), שהרי לא הי' בו ה"אור חדש ומחודש" שנמשך בר"ה דשנת תשמ"ה.

ונמצא, שבנוגע לחידוש דשנת תשמ"ה – קודם יו"ד כסלו לי"ט כסלו, וא"כ, הדרא קושיא לדוכתא: היתכן שנקבע סדר כזה, שמידי שנה בשנה תהי' קדימה ליו"ד כסלו לגבי י"ט כסלו – אף שמצד סדר המאורעות קדמה גאולת י"ט כסלו לגאולת יו"ד כסלו?!

ג. והביאור בזה – שיש גם עילוי כגאולת אדמו"ר האמצעי ביו"ד כסלו לגבי גאולת אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו כדלקמן.

אמנם, מפרשת המאסר והגאולה רואים שעיקר ענין הגאולה, כאשר נתבטלה גזירה הכי קשה על הפצת המעיינות חוצה, היתה בזמנו של אדמו"ר הזקן (בי"ט כסלו) משא"כ בנוגע למאסר והגאולה של אדמו"ר האמצעי, שאז היתה גזירה קלה יותר, שלא לפי-ערך הגזירה שהיתה בזמנו של אדמו"ר-הזקן; אבל ביחד עם זה, יש עילוי מיוחד בנוגע לגאולתו של אדמו"ר האמצעי, ועד כדי כך, שבגלל עילוי זה נעשה יו"ד כסלו "כלי" לקבל את ה"אור חדש ומחודש" דימי הגאולה בשנה זו – לפני י"ט כסלו.

ומכיון שכל עניני יו"ד כסלו צריכים לבוא אצל כאו"א מישראל⁵, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך ושואב מימיך" – הרי גם העילוי המיוחד דיו"ד כסלו – צריך להיות גלוי ומובן בפשטות לכאו"א מישראל, עד ל"חוטב עציך ושואב מימיך", ולאידך – ענין שצריך לפעול הוספה גם אצל "ראשיכם שבטיכם".

ובכן: כדי לדעת מהו העילוי המיוחד דיו"ד כסלו – יש להתבונן ולמצוא ענין מיוחד המאפיין את אופן עבודתו של אדמו"ר האמצעי (בעל הגאולה) וכאמור, בענינים הגלויים ומובנים בפשטות לכאו"א מישראל.

ובהקדמה: אע"פ אשר "מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת" לעשות חילוקים בין "מאור הגדול" אחד ל"מאור הגדול" שני, ובנדו"ד – בין אדמו"ר הזקן לאדמו"ר האמצעי, אבל אעפ"כ, מכיון שמדובר אודות סיפורים ועניני עבודה שגילו לאנשים כערכנו, ובהקדמת תורת הבעש"ט⁶ שמכל דבר יש ללמוד הוראה (ביחד עם נתינת כח) בעבודה בפועל, בהתאם לכלל ש"המעשה הוא העיקר", מובן, שיכולים וצריכים להתבונן בדברים אלו כדי ללמוד מהם הוראה בנוגע לעבודה בפועל.

ובנוגע לעניננו – מצינו דבר נפלא אצל אדמו"ר האמצעי, בעבודתו אשר עבד בהפצת המעיינות חוצה, לגבי אופן העבודה של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר הצ"צ, ושאר הנשיאים, כדלקמן.

ד. ענינם הכללי של רבותינו נשיאינו הוא – הפצת המעיינות חוצה, הן הבעש"ט – מייסד תורת החסידות הכללית, והן אדמו"ר הזקן – מייסד תורת חסידות חב"ד, וכן רבותינו נשיאינו שלאח"ז.

והנה דרך הפעולה בענין זה היתה – בעיקר וברובם ככולם של פעולותיהם – ע"י אמירת דא"ח, שעי"ז גילו את המעיינות דתורת החסידות – כל נשיא ונשיא לפי דרכו וסגנונו הוא [ולדוגמא במאמריו של אדמו"ר הצ"צ רואים בגלוי את האחדות דכל חלקי התורה שכולם נעשים ענין אחד ממש, וכיו"ב בנוגע למאמריו של כל נשיא]. ונוסף לכך – דאגו גם שירשמו את התורות שלהם, בעצמם, או ע"י הראויים לכך מחבריהם, עד לתלמידיהם, ואח"כ הגיהו רשימות אלו כדי שיהי' דבר מוגה ומנופה כו' בתכלית השלימות, ואז יוכלו לפרסם ולהפיץ את ה"מעיינות" גם במקום ה"חוצה".

זהו איפוא הצד המשותף אצל כל נשיאי החסידות, ונשיאי חסידות חב"ד – אע"פ שכל אחד מהם עסק בזה לפי דרכו כו'.

ובענין זה מצינו חידוש מיוחד אצל אדמו"ר האמצעי – שמסר את נפשו להפיץ את המעיינות ע"י הדפסת דברי חסידות באופן השייך לכאו"א מישראל, עד לפשוט שבפשוטים:

ידועים ריבוי אגרותיו של אדמו"ר האמצעי אודות גודל ההכרח בלימוד תורת החסידות באופן של הבנה והשגה, "יתפרנסון מיני'"⁷, ולכן משתדל – ממשיך במכתביו – להדפיס את מאמרי החסידות תיכף ומיד, ובאופן שמאמרים אלו יהיו בהישג ידו של כאו"א, עי"ז שידפיס כל "בוגין" בפ"ע, ומחירו יהי' כך וכך "קאָפקעס" (כפי שמפרט במכתבו בדיוק) "כדי שלא להכביד על הקונים"⁸, כך שכולם יוכלו לרכוש וללמוד את מאמרי החסידות.

כלומר: מלבד זאת שהקדיש מזמנו לאמירת דא"ח – מצינו אצלו השתדלות מיוחדת  הדפסת הדברים בפועל ממש, באופן שהדברים יגיעו גם  למעוטי היכולת ברוחניות, בהבנה והשגה, ועד למעוטי היכולת בגשמיות, שאינם יכולים להוציא אלא סכום קטן ביותר.

ועד כדי כך, שהוא בעצמו השתדל בענין זה – לא רק ע"י שלוחיו ותלמידיו, שכן בעצמו טרח לכתוב את האגרות בענין זה, ובעצמו טרח לחלק את המאמרים באופן כזה שיתאימו לגודל של "בוגין" וכיו"ב, וקבע בעצמו מחירם וכו'.

וענין זה לא הי' דבר חד פעמי בבחינת "הוראת שעה", אלא זו היתה דרכו בקודש – כמובן מריבוי האגרות אודות ענינים אלו, ומובן עוד יותר מההנהגה במעשה בפועל, "המעשה הוא העיקר", במשך זמן נשיאותו של אדמו"ר האמצעי, בחיים חיותו בעלמא דין.

וכאמור, הנהגה זו לא מצינו אצל שאר הנשיאים, לפניו ולאחריו. – בודאי הסיבה לכך היא שבזמן זה היתה צריכה להיות העבודה באופן כך, ובזמן אחר – באופן אחר, ולכן, כל נשיא ונשיא בדורו עסק בעבודה המיוחדת השייכת לזמן זה, שכן, כשם ש"כל יומא ויומא עביד עבידתי'⁹", כן הוא גם בנוגע לכל דור, שכל דור ודור עביד עבידתי', עבודה מיוחדת לדור זה.

ה. ביאור ההוראה מהאמור לעיל – בנוגע לעבודה בפועל, שהרי "בתר רישא גופא אזיל¹⁰". ובהקדים:

כל אחד מאתנו הוא תלמידם של כל רבותינו נשיאינו – הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, אדמו"ר הצ"צ, אדמו"ר מהר"ש, אדמו"ר מהורש"ב, וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, וכל צדיקי וגאוני עולם.

אבל ביחד עם זה, כאשר נמצאים ביו"ד כסלו, חג הגאולה של אדמו"ר האמצעי, יום סגולה שלו, שאז מזלו גובר (כלשון הידוע בזה¹¹)" – מובן, שביום זה צריכה להיות השתדלות מיוחדת בנוגע לאופן העבודה של אדמו"ר האמצעי, שכן, זוהי ה"עבידתי'" המיוחדת דיום זה.

 ומכיון שיום זה הוא "אחת בשנה" – הרי מובן, שבפעולה דיום זה צריכה להשפיע על כל השנה כולה, עד יו"ד כסלו דשנת תשמ"ו.

ובכן, ההוראה שלמדים מעבודתו המיוחדת של בעל הגאולה היא – שיש להשתדל ביותר, מתוך מסירה ונתינה, בהפצת המעיינות חוצה, באופן שהמעיינות דתורת החסידות יגיעו לכאו"א מישראל, כאו"א לפי ערכו – הן ביחס למצב הרוחני, שאם אינו שייך עדיין ללמוד מאמר שלם, מכיון שזהו באופן ד"השפעת להם רוב טובה" שאז "אין יכולים לקבל¹²" – יתנו לו "בויגן", "רבע בויגן" וכיו"ב; והן ביחס למצב הגשמי – שהדבר יהי' בהישג ידו של כאו"א, מכיון שמחירו יהי' כך וכך "קאָפּקעס" בלבד וכיו"ב במעות דכל מדינה.

וההתעסקות בזה צריכה להיות באופן שלא יחסוך טירחא ויגיעה כלל – כפי שמצינו אצל אדמו"ר האמצעי שטרח והתייגע בזה בעצמו, ומזה למדים שאין לסמוך על כך שענין זה יעשה שלוחו או תלמידו, אלא כאו"א צריך להתייגע ולטרוח בזה בעצמו.

[וע"ד שמצינו בהלכה שמצוות התלויות בגוף האדם אי אפשר לקיימן ע"י שליח, ולדוגמא: מצות תפילין – אי אפשר לצאת י"ח עי"ז שישתדל לפעול זאת על יהודי שני; הפעולה שיהודי יניח תפילין – השקולה כנגד כל המצוות, "הוקשה כל התורה כולה לתפילין¹³" – היא אמנם פעולה נעלית ביותר, אבל אעפ"כ, אין זה פוטר אותו מקיום מצות תפילין בעצמו. וכיו"ב בשאר מצוות התלויות בגוף האדם].

זוהי איפוא ההוראה שלמדים מחג הגאולה של אדמו"ר האמצעי – השתדלות מיוחדת להפיץ את המעיינות דתורת החסידות עבור כאו"א מישראל, שכן, בנוגע ללימוד תורת החסידות לעצמו – מאי קמ"ל?! זאת למדים מי"ט כסלו, ח"י אלול, וכיו"ב ההוראה והנתינת-כח והחיות המיוחדת שלוקחים מיו"ד כסלו היא, איפוא, שיש להתמסר ולטרוח בגופו בכל הקשור לעבודה דהפצת המעיינות חוצה, לחפש ולמצוא עצות ודרכים כיצד להביא את המאמר, תורה והוראה, לכל אחד ואחת מישראל!

וכמדובר כמ"פ¹⁴ אודות הדיוק "כל אחד ואחת" שלימוד החסידות שייך גם לנשי ישראל, שהרי גם הן חייבות במצות יסודי התורה: אמונה וידיעת השם, כמ"ש¹⁵ "דע את אלקי אביך", שזהו לימוד תורת החסידות – ידיעת אלקות, כמבואר באגה"ק¹⁶ גודל העילוי שבמצוה זו, ועד שמביאה ללב שלם כו' – כהמשך לשון הכתוב: "ועבדהו בלבב שלם", אהבת ה' ויראת ה', אשר "הדרך לאהבתו ויראתו" היא – "בשעה שיתבונן האדם במעשיו . . ויראה מהן חכמתו כו'", כפס"ד הרמב"ם בהתחלת ספרו¹⁷, ומזה מובן שלימוד החסידות שייך גם לכל אחד ואחת מישראל, גם נשים.

ו. והנה, בד בבד עם לימוד ההוראה מ"יום זכאי" זה – הרי זכותו של "יום זכאי" זה מהוה נתינת-כח נוספת [מלבד הנתינת כח שמצד עצם הציווי וההוראה, שכן, "איני מבקש כו' אלא לפי כחן"¹⁸] שיוכלו לקיים הוראה זו בשלימותה.

ויתירה מזו – לקיימה מתוך שמחה, ככל עניני יהדות, תורה ומצוותי', שצריכים לקיימם בשמחה, כמ"ש¹⁹ "עבדו את ה' כשמחה".

ומכיון ששמחה פורצת גדר²⁰ – הרי שמחה זו ממהרת עוד יותר את פריצת והריסת גדרי הגלות,

כך שמענין הגאולה דיו"ד כסלו "בימים ההם בזמן הזה" – באים לגאולת כל אחד ואחת מישראל, בתוככי כלל ישראל, גאולה כפשוטה, למטה מעשרה טפחים, תיכף ומיד ממש.

ו"הקיצו ורננו שוכני עפר"²¹, ואדמו"ר האמצעי בתוכם,

וכולם יחדיו הולכים לארצנו הקדושה, "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"²², שלימות הארץ, כולל – "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך²³",

ובאופן ד"קהל גדול ישובו הנה²⁴", כל הסוגים שבישראל – מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך ושואב מימיך" (כמוזכר לעיל) ועד שאפילו יהודי אחד ויחיד אינו נשאר בגלות ח"ו²⁵ – שלימות העם,

ביחד עם שלימות התורה – "גופי תורה" ביחד עם "נשמתא דאורייתא", עד ל"נשמתא דנשמתא דאורייתא" (כמבואר בזהר פ' בהעלותך את הנרות²⁶),

ובאים – כאמור – לארצנו הקדושה, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

(קטעים מהתוועדות ליל יו"ד כסלו תשמ"ה, תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ה, ב, עמ' 765-777)

___________________________

1)     ראה תנחומא לך לך ט. ב"ר פ"א, ו, לקו"ש חט"ו ע' 76. וש"נ.

2)     בהבא לקמן – ראה גם שיחת אור ליו"ד כסלו תשד"מ ס"ז (התוועדויות תשד"מ ח"א ס"ע 541) ואילך. שיחת ש"פ ויצא תשמ"ב ס"ז (התוועדויות תשמ"ב ח"א ס"ע 448) ואילך).

3)     ראה לקו"ת ברכה צח, ב.

4)     אגה"ק סי"ד.

5)     ראה סה"מ ה'תש"י ע' 94. אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"י ע' רש. לקו"ש ח"א ע' 260. ח"ב ע' 461. ח"ה ע' 432. ע"ד הלשון בתניא פמ"ד (סג, א).

6)     "היום יום" – ט' אייר, כש"ט (הוצאת קה"ת) הוספות סקכ"ז-קכט, וש"נ.

7)     ראה תקו"ז ת"ו בסופו, מק"מ בהקדמתו לזהר, כס"מ לתקו"ז שם. לקו"ש ח"ג ע' 873 הע' 7. וש"נ.

8)     ראה אגרות קודש אדמו"ר האמצעי אגרות ג-ד.

9)     זח"ג צד, רע"ב.

10)   עירובין מא, א. וראה סוטה מה, ב.

11)   ראה ירושלמי ר"ה פ"ג ובקה"ע שם.

12)   ראה תענית כג, א.

13)   קידושין לה, א. מכות יא, א. שו"ע אדה"ז רו"ח סל"ז ס"א.

14)   לקו"ש ח"ז ס"ע 268 ואילך. ועוד.

15)   דה"א כח, ט.

16)   קו"א קנו, ב.

17)   הל' יסוה"ת רפ"ב.

18)   במדב"ר פי"ב, ג. תנחומא נשא יא.

19)   תהלים ק, ב. וראה רמב"ם הל' לולב בסופן.

20)   ראה בארוכה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.

21)   ישעי' כו, יט.

22)   עקב יא, יב.

23)   ראה יב, ב.

24)   ירמי' לא. ז

25)   ראה לקו"ש חי"א בתחלתו, וש"נ.

26)   ח"ג קנב, א.

 משיח וגאולה בפרשה

כוח לגאולה בכל העניינים

גם אומות העולם כבר נתבררו

פרשת ויצא היא תמיד בחודש כסלו, חודש הגאולה, ובסמיכות ליו"ד כסלו, חג הגאולה דאדמו"ר האמצעי...

הגאולה דאדמו"ר האמצעי - שהיתה גאולה דכל עניין החסידות - תוכנה בפשטות הוא, שמבלי הבט על זה שלפני זה היה במאסר אצל אומות העולם, גלות בתוך גלות - הם (הגויים) הכירו בעצמם שצריך לשחררו ובפועל שחררוהו. שגאולה זו - כמו כל הגאולות האחרות דרבותינו נשיאינו, מתחיל מאדמו"ר הזקן, ולאחרי זה מהצמח-צדק עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בי"ב-י"ג תמוז - מוסיפה עוד יותר בבירור האומות, עד שהם עצמם מכירים באמיתיות התורה ואלוקות. ועד כדי כך שבגאולת הצמח-צדק, הרי לא מיבעי שהממשלה ההיא שיחררה אותו מהמאסר (בגלל העסקנות הציבורית בפרט בקשר עם החינוך דבני ובנות ישראל), אלא שגם נתנו לו את התואר "אזרח נכבד לדורותיו", באופן שזה נמשך לכל בני משפחתו עד עולם!

ומעשה אבות החסידות סימן לבנים - מזה מקבל כל יהודי כוח שתהיה אצלו "גאולה" בכל ענייניו, שנחלקים בכללות לג' עניינים הנ"ל: גאולה בעבודתו דקדושה, בלימוד התורה וקיום המצוות - שישתחרר מכל ההגבלות בזה, ולהוסיף בזה באופן דיילכו מחיל אל חיל, עד באופן שלא בערך, כך שבערך לזה נחשבת עבודתו הקודמת כ"מאסר" (הגבלה). על-אחת-כמה-וכמה גאולה בעבודת המלחמה שלו בעולם הזה; וגאולה מהניסיונות הקשים ד"מצרים".

לכן כדאי לקשר את חג הגאולה דיו"ד כסלו, עם הוספה - עד שלא בערך - בלימוד התורה וקיום המצוות, ובפרט על-ידי עריכת התוועדות בכל מקום, שיקבלו החלטות טובות בכל ענייני העבודה, כולל ובמיוחד - העניינים דבעל הגאולה - הפצת התורה והיהדות, והפצת המעיינות חוצה.

ולהמשיך זאת גם על הימים הבאים דחודש כסלו (שמשבת זו מתברכין כולהו יומין דשבוע הבא), ובפרט בי"ד ובט"ו כסלו - קיימא סיהרא באשלמותא דכל ענייני כסלו. ובמיוחד - בהכנות מתאימות לחגוג את חג הגאולה דאדמו"ר הזקן בי"ט כסלו ולאחרי זה בימי החנוכה.

ומכיוון שכל הגאולות קשורות זה בזה, שההחלטות טובות בכל עניינים אלה - יביאו מיד את הגאולה העיקרית - גאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.

ואז מקבלים את המענה ד"עשיו" על "וישלח יעקב מלאכים אל עשיו אחיו", שבשעתו חשב יעקב שעשיו כבר נתברר (וכך אכן היה מצד דרגת יעקב) - שכן לאחרי ריבוי העבודה במשך כל הדורות מאז, כולל בהשפעה על אומות העולם שיקיימו ז' מצוות דילהון, אזי אומות העולם הם בסיום הבירור עד שכבר נתבררו - ולכן מקבלים מיד את המענה מעשיו, שגם הוא, מצד דרגתו הוא, מוכן ללכת לגאולה.

ומתקיים הייעוד "והיתה לה' המלוכה", "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד", אמן, כן יהי רצון.

(משיחת שבת פרשת ויצא, י"א כסלו תש"נ; תורת-מנחם התוועדויות תש"נ, כרך א, עמ' 454)

 ניצוצי רבי

ברית המילה של הרבי התקיימה בבית סבו

הרבי שימש כסנדק לפחות ב-4 בריתות – 3 לאחר קבלת הנשיאות – יש שהתקיימו בבית הכנסת ויש בבתים פרטיים * כשהרבי תמה על בזבוז זמן של בחורי-ישיבות בנסיעות ל'ברית מילה' – רשימה נוספת בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

ח"י ניסן תרס"ב, יום הולדתו העשרים וארבע של הגאון החסיד והמקובל רבי לוי יצחק שניאורסאהן. ביום זה הוכנס בנו בכורו, הלא הוא כבוד קדושת אדמו"ר נשיא-דורנו, בבריתו של אברהם אבינו. המעמד התקיים בבית הסבא הרב הגאון החסיד רבי מאיר שלמה ינובסקי בניקולייב, ובו נטלו חלק, חשובי החסידים אשר זכו לשמוע ביאור קבלי מפי אבי הבן על הקשר בין שני האירועים (ראה 'ימי מלך' כרך א' עמ' 113-112).

גם ברית-המילה של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע התקיימה בחדרו של ה'צמח צדק' (ראה חנוך לנער עמ' 6).

ב-3 שמחות של ברית-מילה שימש הרבי 'סנדק' לאחר קבלת הנשיאות, שתיים מהן התקיימו בבית (של הרה"ת יצחק שי' טננבוים בז' אדר-שני תשי"א בברנזוויל ושל הרה"ת יוסף יצחק שי' חיטריק – אדר"ח כסלו תשי"ב בקראון הייטס) והשלישית בבית-כנסת (של הרה"ת ר' יוסף שי' רוזנפלד – כ"ד אייר תשי"א בבורו-פארק).

חילוקי דעות

בזמן חכמי הש"ס היה המנהג למול בבית ולא בבית-הכנסת (יד דוד -זיצנהיים- לסנהדרין לב, ב).

והמגן אברהם (סימן שלא ס"ק ה') כותב: דהא יכולין למולו בביתו, והרבה פעמים מלין בבית כו'.

רבים מן הפוסקים הביאו את המנהג לעשות ברית בבית דווקא, כדי שיבוא אליהו הנביא לביתו – ראה ספר 'אוצר הברית' עמ' קעד.

ומפורסמת התבטאותו של החתם-סופר (שו"ת או"ח סימן קנט): "אטו [=האם] מילה יש לה שייכות לבית-הכנסת? ויש לנו רשות למול בכל מקום, ואין לבית-הכנסת אחיזה במילה כלל".

אמנם בשו"ת הרשב"א ח"ז סימן קלו כתב: "ומה שנהגו למול בבית-הכנסת משום דכתיב ויכרתו ברית לפני ה' ואין ברית אלא מילה כו'".

ורבי יעקב הגוזר (ספר באר יעקב, נר למילה עמ' 59) כתב ארבעה טעמים מדוע יש עדיפות לעשות מילה בבית-הכנסת. וראה מקורות בספר 'אוצר הברית' עמ' קעג.

לא לביטול תורה

בהתוועדות מוצאי שבת-קודש פרשת משפטים תשל"ט אומר הרבי (תרגום חופשי):

בחור ישיבה שתפקידו לימוד התורה, כאשר בן דוד שלו עורך ברית-מילה לבנו (וזו אכן שמחה גדולה – ניתוסף יהודי לעם ישראל...) אם כי השתתפות בברית-מילה היא מצוה גדולה, אך מעולם לא שמענו שתלמידי כיתה בישיבה יבָּטלו מלימוד התורה שלהם להשתתף בברית-מילה, גם כשנערכה באותה העיר!

אפילו אביו של הבחור לא נסע לעיר אחרת כדי להשתתף בשמחת הברית, גם כשהוא איננו תלמיד בישיבה אלא סוחר והנסיעה עולה כסף, זמן, וצריך לבחון אם אפשר לנצל כל זה באופן טוב יותר.

על תלמידי ישיבה ללמוד תורה, ואנשי עסקים צריכים ל"משאם ומתנם באמונה" כדי שאחר-כך יוכלו לתת יותר כסף לצדקה מאשר נתנו לפני כן.

למישהו יש כסף מיותר – כך לפחות סבור הוא – ואין לו על מה להוציאו, לכן ברצונו לנסוע מעבר לים להשתתף בברית – עדיף שיתן את הכסף לזכותו של הרך הנימול!

כדברי הרבי ממש מצינו בספר 'לקט יושר' – והוא ספר הנהגות מחבר ה'תרומת הדשן' – (סוף תפילת שחרית) בספר לקט יושר עמ' 27-28: "וזכורני שהגאון ז"ל [בעל תרומת הדשן] הלך מבית-הכנסת שלו לבית-הכנסת של הקהל אל המילה", וזאת "אף-על-גב שאמר שמועה בשם הזקן מוה"ר מאיר בולדא ס"ל ז"ל הדר בווינא כשהבחורים שלו רוצים לילך אל המילה אמר להם.. מה אתם רוצים לעשות אצל המילה כדי לענות אמן על הברכה הלכו לבית השחטן [= לכו לבית השוחט] ושמעו כמה ברכות וענו אמן".

מקרים יוצאי דופן

המקור המתיר לכאורה השתתפות בשמחת ברית-מילה על חשבון לימוד תורה הוא ב'שלטי הגבורים' מהריא"ז (מגילה ב, ב מדפי הרי"ף הובא בכנסת הגדולה או"ח סתרפ"ז): "נראה בעיני שמבטלין ת"ת לברית מילה שהרי מילה גדולה מהוצאת המת שיש לו קוברין, ואם מבטלין ת"ת בעבור הוצאת המת כל-שכן בעבור מצות מילה".

מדבריו נמצא שהדברים אמורים גם במקרה שאין קיום המצווה תלוי בו, ולכן העירו באחרונים (מכתב הגרש"ז אויערבאך בראש ספר אוצר הברית עמ' יז) מדוע לא הובאה הלכה זו בשו"ע ובפוסקים.

[ורק באחרונים ממש – כגון ב'זכור לאברהם' (לר"א אלקלעי) ח"א בשם האליהו רבה. קרבן אשר, לרבי אשר זעליג לנדא קונטרס נר מצוה פכ"ב].

היו שכתבו, שמבטלין תלמוד-תורה לצורך ברית רק שיעור מועט. אמנם בת"ת דרבים אין לבטל כלל כשאפשר באחר.

ובשו"ת אבן ישראל ח"ז סימן לו ס"ק ח' כתב שדברי השלטי גיבורים צריכים עיון "דשאני מצות הלווית המת דכל אחד המשתתף מקיים בעצמו מצות הלווית המת, מה שאין כן במילה אין להמתאספים שם שום חלק במצות מילה אלא מקיימין ברוב עם הדרת מלך ולזה אין היתר לבטל תלמוד-תורה".

גם בשו"ת שבט הלוי – להגר"ש וואזנר – חי"א סרכ"ט שלל הנהגת בחורים המפסיקים מלימודם בישיבה עבור השתתפות בשמחת ברית-מילה לקרוב בעלמא והתבטא "מה לתלמיד זה בברית המילה, וכי חיוב לעשות ברית בהמונים או קרובים מרובים".

ומה שמבטלים בהוצאת המת, מבואר ברא"ש (פ"ב דכתובות) דהיינו אם אין די מלווים; ואין מבטלין תשב"ר אפי' לבנין ביהמ"ק – ותשב"ר מיקרי עד י"ח או כ' שנה!

ומסיימין בטוב.

  דברי ימי החסידים

החסיד הרה"ג יצחק-חיים-דובער וילענסקי מקרע­מענטשוג

נסע לעסקים ו'נשאר' בבית...

החסיד ר' חיים דובער מקרע­מענטשוג היה משכיל נפלא, היה לו ראש 'גדול' בהפלאה גדולה והיה עמקן גדול.

חותני סיפר לי:

פעם בא ר' חיים דובער לקישינוב לקנות יין, ופנה לבית הסוחר, והסוחר לא היה בביתו. עמד והתעמק באיזה עניין.

לאחרי זה בא הסוחר ושאלו: מה נשמע ר' חיים דובער? ולא השיב לו מאומה. הסוחר לא הבין מה זאת מפני שלא היה לו חוש בהעמקה, ולא הבין בזה מאומה. אחר עבור זמן מה, שאל ממנו עוד הפעם ויענהו (ר' חיים דובער) כהוגן. ושאל ר' חיים דובער את הסוחר: מה נשמע בקישינוב?

אחר-כך שאל ממנו איפה המים והראה לו. ושאל ר' חיים דובער בתמיהה: מה נשתנה הסדר? (מפני שאצלו בביתו היה [מקום] עמידת המים בצד אחר, והוא, מפני גודל ההעמקה, שכח שאינו נמצא בביתו, ודימה שנשתנה הדבר).

(ספר השיחות תר"פ-תרפ"ז ע' 81)

לחדור למעמקי החסידות בשכל

אחר-כך דיבר [כ"ק אדמו"ר הריי"צ] אודות אאמו"ר [הרש"ב] נ"ע, ואמר שבשנת [ת]רמ"ז עסק הרבה באמרי בינה שער הקריאת שמע בהאותיות י"ב י"ג בעניינים של העלם וגילוי, כוח ופועל, עצם והת­פשטות, וכתב מכתב שאלה בזה להרב החסיד ר' חיים בער וילענסקי לקרעמענצוג ולא ענה לו.

כשבא הרב יצחק יואל ראפאלאוויטש לליובא­וויטש אמר לו אאמו"ר [הרש"ב]: כתבתי מכתב לר' חיים בער ולא ענה לי. כשבא הרב יצחק יואל לקרעמענצוג, נתן לו 'מנה' כיצד היה יכול, הייתכן שאדמו"ר כתב לכם מכתב ואין אתם משיבים לו. וענהו ר' חיים בער הוא כתב לי שאלה באמרי בינה. ושאל לו הרב יצחק יואל: ולמה אין אתם משיבים לו. אמר לו: הרי אינו צריך אותי כדי להסתדר...

ולשנה הבאה כשבא הרב יצחק יואל לליובא­וויטש סיפר לאאמו"ר מה שהשיב הרב חיים בער שאתם [הרבי] תסתדרו בלעדיו, ואמר לו אאמו"ר נ"ע כששאלתי מאיתו לא היתה כוונתי שיורני הפשט ב'אמרי בינה', רק חפצתי לידע כיצד ניתן 'לחדור' לשם באמצעות שכל בלבד...

שמע את התפילה והבין

ואמר כ"ק אדמו"ר [הריי"צ]: כ"ק אאמו"ר [הרש"ב] נ"ע אמר על עצמו שבעת ההיא מרוב יגיעתו והעמקתו בעניינים שב'אמרי בינה', יצאו אז אצלו השערות מהראש, ומזה היו היסודות להמשך הגדול בשעה שהקדימו תער"ב-­ע"ו.

אחר-כך בשנת תרמ"ט בא ר' חיים בער לליו­באוויטש, ומחמת שהיה לו כאב ברגלים לא התפלל בבית הכנסת (ה'זאל' הקטן), אלא בחדר שני של הבית הכנסת ישב לו על ספסל מכוסה בטליתו והתפלל. אני התפללתי אז בבית-הכנסת וכשגמרתי תפילתי והלכתי לביתי, סבבתי דרך פתח של החדר שני (כי בחדר שני, שהיה מימין הכניסה, היו שני פתחים, אחד לבית-הכנסת ואחד לפרוזדור ומהפרוזדור לחוץ), ועמדתי אצל ר' חיים-בער זמן מה, ושמעתי תפילתו, וכשבאתי לביתי אמרתי: "עתה נעשו אצלי הדברים ברורים גם בשכל (השכלה)". כי עד אז היו דברים ש[לא התיישבו בשכלו ונראו] מופרכים לגמרי.

(ספר השיחות תר"פ-תרפ"ז עמ' 52, חלקו תרגום מאידיש)

 ממעייני החסידות

פרשת ויצא

ויפגע במקום (כח,יא)

לשון תפילה... ולמדנו שתיקן תפילת ערבית (רש"י)

המילה 'ויפגע' רומזת שההגעה למקום היתה כאילו בלי כוונה. ויש לשאול, מדוע לומדים תפילת ערבית דווקא מהמילה הזאת?

יש לבאר, שההסבר הפנימי לכך שתפילת ערבית היא רשות, הוא משום שתפילה זו קשורה בדרגה כה גבוהה, שאי-אפשר להגיע אליה בעבודת האדם. זו אתערותא דלעילא שאין אתערותא דלתתא מגיעה לשם, והיא נמשכת ויורדת מאליה. לכן נלמדת תפילה זו מ'ויפגע', כי מכיוון שדרגה זו אינה מושגת על-ידי עבודה, נמצא שההמשכה היא כאילו בלי כוונה, בלי יחס לעבודת האדם.

(ליקוטי שיחות כרך כה, עמ' 156)

כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (כח,יא)

שירא מפני חיות רעות (רש"י)

הליכת יעקב לחרן רומזת לירידת הנשמה למטה. בעולם הזה הגשמי, 'עולם' מלשון 'העלם', הגילוי של שמש ומגן הוי' אלוקים, מוסתר ונעלם – "כי בא השמש". יתר על כן, העולם הזה מלא קליפות וסטרא-אחרא – 'חיות רעות' – ויש להישמר מפניהן.

(ספר השיחות תשנ"ב כרך א, עמ' 139)

ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (כח,יא)

וישם מראשותיו: עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות (רש"י)

מדוע הקיף יעקב באבנים רק את ראשו ולא את שאר איבריו? ממה-נפשך: אם חשש מחיות רעות – היה עליו לדאוג לכל גופו, ואם בטח בקב"ה שיצילו – למה לו להקיף באבנים את ראשו?

אלא כאן הורה לנו יעקב אבינו דרך בעבודת הבורא: בשעה שהולכים ל'חרן', כשיוצאים לעולם הגדול, ויודעים ששם ישנו 'לבן הארמי' –על האדם להבטיח בראש וראשונה שה'ראש' לא ייפגע; הראש חייב להיות מוגן. העמל והיגיעה בהשגת פרנסה צריכים להיות רק בידיים: "יגיע כפיך כי תאכל" – יגיעת כפיים דווקא ולא יגיעת הראש. על הראש יש להגן מפני כל אותן 'חיות רעות', שכן הוא צריך להישאר פנוי לעניינים שבקדושה ויראת-שמים.

זאת ועוד: ההגנה על הראש צריכה להיות על-ידי אבנים, בחינת דומם, שמשמעותם קבלת עול-מלכות-שמים מוחלטת, בלא תערובת של שכל ורגש.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 61-62)

וישכב במקום ההוא (כח,יא)

כל עשרים שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב. ומה היה אומר... ט"ו שיר המעלות שבספר תהילים (ב"ר פס"ח,יא)

ללמדך: גם כשאדם עוסק בפרנסתו ובמלאכתו, ראשו צריך להיות עסוק בפרק תהילים, משניות, תניא וכיוצא באלה.

(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 792)

* * *

בהיותו בבית-מדרשו של עבר מובן מדוע לא ישן יעקב, כי עסק בתורה יומם ולילה, אך מדוע בבית לבן "לא שכב"?

אלא עבודתו של יעקב אצל לבן היתה עבודה רוחנית – בירור ניצוצות הקדושה שהיו אצל לבן והעלאתם לקדושה, עבודה שלבן הארמי התנגד לה. משום כך היה עליו להיות עירני תמיד, כדי להתגבר על לבן הארמי.

(ליקוטי שיחות, כרך ג, עמ' 790)

והנה סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה (כח,יב)

התפילה נמשלה לסולם ויש בה ארבעה שלבים, כנגד ארבע הבחינות שבנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה.

ברכות השחר – עניינן הודאה והן כנגד בחינת 'נפש'.

פסוקי-דזמרה – תוכנם הוא התפעלות המידות והם כנגד בחינת 'רוח'.

ברכות קריאת-שמע וקריאת-שמע – השגה והתבוננות, והם כנגד בחינת 'נשמה'.

שמונה-עשרה – התחברות הנשמה המלובשת בגוף עם שורשה ומקורה, בחינת 'חיה'.

(המשך תער"ב כרך א דף תקה)

וישא יעקב רגליו (כט,א)

"רגליו" מלשון רגילות. יעקב נשא והגביה את הרגילות שלו מענייני העולם –  לעניינים רוחניים. זהו שכתוב (ישעיה נח) "אם תשיב משבת רגליך וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך" - אם תגביה ותתרומם מעל לרגילותך, אזי תזכה לנחלת יעקב, שגם אצלו נאמר "ויישא יעקב רגליו".

(כתר-שם-טוב סימן נז עמ' 16)

ותקרא שמו ראובן... ותקרא שמו שמעון... על כן קרא שמו לוי... על כן קראה שמו יהודה (כט,לב-לה)

משמעות הדברים בעבודת ה':

ראובן – על שם "כי ראה ה'", רומז לההתבוננות בגדולת ה' עד לדרגה של ראייה, "לאסתכלא ביקרא דמלכא". התבוננות זו מביאה לידי אהבת ה' – "כי עתה יאהבני אישי".

שמעון – על שם "כי שמע ה'", רומז לעבודה בבחינת "שמיעה" והשגה לבד. עבודה זו מביאה לידי יראה – "כי שנואה אנוכי" (רגש של ביטול, בחינת "נבזה בעיניו נמאס").

לוי – על שם "יילווה אישי אליי", רומז להתקשרות והתחברות הנשמה באלוקות על-ידי לימוד התורה.

יהודה – על שם "הפעם אודה את ה'", רומז להודאה וביטול, "כעבדא קמי מריה".

(תורה-אור, פרשת ויחי, דף מ"ה עמ' א')

ותקרא שמו ראובן כי אמרה, כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי (כט,לב)

ותקרא שמו ראובן: רבותינו פירשו אמרה ראו מה בין בני לבן חמי... (רש"י)

הדבר אומר דרשני:

בפסוק מפורש שהטעם לקריאת השם "ראובן" הוא "כי ראה ה' בעניי", ואילו רש"י אומר לנו שהיה כאן טעם אחר לגמרי – "ראו מה בין בני לבין חמי"?!

ויש לפרש: מסקנתה של לאה כי "יאהבני אישי" מחמת לידת ראובן, מעוררת שתי תמיהות – א) אם לפני לידת הבן, היתה לאה שנואה, מניין בטחונה שלידת הבן תשנה את יחס בעלה אליה עד כדי ש"יאהבני אישי"? (ומה גם שאף רחל עתידה ללדת!), ב) על-פי התקדימים שהיו אצל אברהם ויצחק, נמצא כי הבנים הראשונים שנולדו להם לא היו צדיקים. אם כן, מנין ללאה שבנה הראשון יהיה צדיק? (שהלוא ברור כי רק בן צדיק מסוגל לשנות את יחס יעקב אליה).

לכך הוצרך רש"י לפרש שיש טעם מוקדם לקריאת השם ראובן: השם מבטא את מעלתו הגדולה של ראובן. ולפי זה מוצדקת מסקנתה של לאה שכתוצאה מלידת בן כזה – בוודאי תהיה התוצאה ש"יאהבני אישי".

(ליקוטי שיחות, כרך י, עמ' 92)

הפעם יזבלני אישי (ל,כ)

לשון בית זבול... בית מדור (רש"י)

יש להקשות: מהו הקשר בין שמו של זבולון, מלשון בית זבול, בית מדור, לעניינו של זבולון – "לחוף ימים ישכון", "עוסק בפרקמטיא"?

ויש לבאר, דהנה הכוונה של עבודת בני-ישראל היא – לברר את העולם ולעשותו כלי הראוי לקדושה העליונה. והמשכת קדושה זו בגשמיות העולם היא בעיקר על-ידי עבודתם של בעלי-עסק, שעוסקים בענייני העולם לשם שמים ומקיימים בהם מצוות, ובכך הם עושים את העולם דירה להקב"ה יתברך. נמצא ש(דוקא) עבודת זבולון אכן הופכת את העולם ל"בית זבול", דירה לו יתברך.

(ליקוטי שיחות, כרך ל, עמ' 136)

יוסף ה' לי בן אחר (ל,כד)

"יסף" חסר ו' כתיב. זאת מכיוון שעם לידת ה'בן אחר', בנימין – נחסרה רחל (מתה רחל), היינו שנחסרה אות ו', שהיא 'אות חיים'.

(ליקוטי לוי יצחק, בראשית, עמ' ר"כ)

 נזכרים ונעשים

הולדת, הילולת וגאולת אדמו"ר האמצעי

התפתו על ידי חסידות

ידוע שרבותינו נשיאינו היו שולחים שלוחים – כפי שהיה בימי אדמו"ר האמצעי, ששלח שלוחים לארץ הקודש, וכמסופר שבתחילה לא רצו לנסוע, עד שהבטיח לשלוח להם את מאמרי החסידות, והיה שולח להם המאמרים בכתב יד קדשו. וזוהי הסיבה שבארץ ישראל נמצאו הרבה ביכלאַך מתורתו של אדמו"ר האמצעי.

(תורת מנחם כרך כד עמ' 232)

למעלה מהגבלות

סיפור אודות החסידים של אדמו"ר האמצעי, שבאחד הלילות כשהיה מזג האוויר טוב ("אַ גוטע פּאַגאָדע"), חזרו המאמר חסידות בחוץ, ובינתיים התחיל לרדת גשם, וכאשר הבחינו שיצא גוי מבניין אחד, נכנסו ה'חוזרים' לשם להמשיך בחזרת המאמר, ואחר-כך נודע שהיה זה מקום שאסור להיכנס אליו, ובפרט לדברי תורה. ונתבלבלו החסידים מזה, ונכנסו לאדמו"ר האמצעי, ואדמו"ר האמצעי שחק ("האָט זיך אויסגעלאַכט") מכל המאורע.

(תורת מנחם שם)

כוח המקיף

פעם שלח אדמו"ר הזקן את בנו אדמו"ר האמצעי לשליחות מסוימת. והוא לא יכול היה לעשות מאומה בעניין זה. ויחזור אל אביו ויאמר לו שאיננו יכול לפעול מאומה בשליחות זו. ובשעה שבא אדמו"ר האמצעי אל אביו אדמו"ר הזקן, טליתו של אדמו"ר הזקן היתה על כתפו ובדק את ציציותיו.

ואמר לו אדמו"ר הזקן: רואה אתה? זוהי טלית, וטלית הוא עניין המקיף, ומקיף מסמא את עיני החיצונים.

בשמוע זאת אדמו"ר האמצעי, חטף בידיו את ציציותיו של אביו, נשקם, ונסע חזרה לדרכו כדי לבצע את שליחותו. ואמנם בפעם הזאת הצליח.

(ספר השיחות תר"פ-תרפ"ז עמ' 65)

שני חזיונות

החסיד ר' יעקב ליב אבי ר' צבי הירש מיאַנאָוויטש היה אחד מהמקושרים הראשונים של כ"ק אדמו"ר הזקן, וכ"ק אדמו"ר האמצעי קירב אותו מאוד ויספר לו שני חזיונות:

א) תורה ששמע ממורנו הבעל-שם-טוב בהיכלו של כ"ק אביו אדמו"ר הזקן בשנת תקנ"ג בליאזנא בהקיץ ולא בחלום, יורדי הים באניות.

ב) בי"ט כסלו תקנ"ט ביום הגאולה, בעת תפילת מנחה, והחסיד ר' משולם יעקב הזקן מטשאַשניק התפלל לפני התיבה, ראה את מורנו הרב המגיד ממזריטש ואמר לו כעת יצא הנשיא אביך מבית הסוהר וסובל צער ובקרוב ייפטר גם מזה.

(ספר השיחות תש"ו-ה'שי"ת עמ' 426)

בצל תהיה...

אדמו"ר האמצעי ציוה על החסידים, שבחזרתם מליובאוויטש, הנה בכל המקומות שעוברים דרך הילוכם [פעם היו רוב החסידים הולכים רגלי, כיון שלא היה להם כסף לנסוע בעגלות], יחזרו חסידות.

אחד החסידים שחננו השם יתברך בכישרון טוב בחזרת חסידות להביע הדברים בשפת חלקות – התאונן בפני אדמו"ר האמצעי, שמרגיש בעצמו שיש לו שביעת-רצון, ובמילא נעשה אצלו רגש של ישות, ששמח בעצמו בכך שממלא את רצונו של הרבי להפיץ תורת החסידות. ויען לו אדמו"ר האמצעי: "אַ ציבּעלע זאָל פון דיר ווערן אָבער חסידות זאָלסטו חזר'ן" [=בצל יהיה ממך, אבל חסידות תחזור...].

(תורת מנחם כרך כב עמ' 162)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת ויצא
י' בכסלו

חג הגאולה – בו נשתחרר כ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע ממאסרו בוויטבסק בשנת תקפ"ז¹, והוא יום שמחה לאנ"ש, ואין אומרים בו תחנון. ונוהגים לערוך התוועדות ברוב עם².

"יו"ד כסלו הוא זמן הלידה של חסיד, י"ט כסלו היא הברית; בין יו"ד ו-י"ט כסלו היא הלידה³. ההתחלה היא מי'. התוועדות חסידית היא לידתו של חסיד"⁴.

תפילת שחרית: בקריאת התורה קוראים תמיד 'יששכר' בשי"ן אחת⁵.

הפטרה: "ועמי תלואים... על תלמי שדי. ויברח יעקב... ובנביא נשמר" (הושע יא,ז -יב,יד)⁶.

יום רביעי
י"ד בכסלו

יום חתונת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו עם הרבנית מרת חיה-מושקא ע"ה, בת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע – ביום ג' פרשת וישלח, י"ד בכסלו תרפ"ט, בעיר ווארשא⁷.

מעלת היום, בלשון הרבי⁸: "חתונה בכלל, אצל כל איש פרטי, היא עניין כללי. אבל אצלי – הרי על-ידי החתונה הוכנסתי אחר-כך בעניינים כלליים כו'. זה היום בו קישרו אותי עמכם, ואתכם עמי, וביחד נתייגע ונביא את הגאולה האמיתית והשלימה. וסיים: יעזור השם-יתברך שנראה פרי טוב בעמלנו".

* "לפני ראש-השנה של חסידות צריכים גם-כן [את] ההקדמות על-דרך [ההכנות וכו'] דימי הסליחות וחודש אלול"⁹.

סוף זמן קידוש לבנה – כל ליל ד', י"ד כסלו.

___________________

1)     ואף שבש"פ ויצא, ט' כסלו תקפ"ז, נתבשר על גאולתו ('ספר התולדות' הנ"ל, עמ' 113) – לא נקבע בשעתו יום זה ליו"ט כמו בחג הגאולה י"ב תמוז שהוא 'יום בשורה', כשם שחג הגאולה הזה עצמו לא נקבע כל-כך, לפי שבשנה שלאחריה נסתלק אדמו"ר האמצעי, כמבואר בקונטרס 'בד קודש' הוצאת קה"ת. ובפרט לפי סדר העניינים דאז, כמובא בהערה הבאה, שהזיכוי המלא ניתן רק לאחרי ההסתלקות, עיי"ש.

2)     לוח כולל חב"ד. פרשת המאסר והגאולה – במבוא לקונטרס 'בד קודש' הנ"ל, ב'ספר התולדות – אדמו"ר האמצעי' הנ"ל, פרק ח. 'רשימות היומן' עמ' ריא, רצב. המסמכים המקוריים נדפסו בס' 'מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי' (תשנ"ח), והסיכום ולוח התאריכים בס' 'תולדות חב"ד ברוסיא הצארית' פרקים מד-מו.

להעיר מהשייכות המיוחדת דהתוועדות חסידית ליו"ד כסלו – ע"פ המבואר – שיו"ד כסלו הוא עניין הלידה של חסיד, והתוועדות חסידית היא הלידה של חסיד (משיחת ש"פ ויצא תשמ"ז – לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 353 הערה 49).

3)     ומאחר ש"ביום השמיני ימול" הרי שהלידה מסתיימת ביום י"ב כסלו.

4)     לקוטי-דיבורים ח"ג עמ' 976. ספר-המנהגים עמ' 90. כפל הלשון צריך ביאור. ואולי הכוונה שההתחלה היא ביו"ד, שעניינה ביטול.

5)     ראה תורה-שלמה עה"פ (ל,יח). שיחת ש"פ ויצא תשי"ב ס"א (תורת-מנחם (ד) תשי"ב ח"א, עמ' 156. הרבי העיר בהתוועדות לבעל-קורא שקרא 'יששכר' בב' שיני"ן, שאומנם יש כמה דעות בזה, ואיך שקוראים – יוצאים ידי-חובה, אבל ע"פ נסתר צריך לבטא בשי"ן אחת דווקא). וראה 'בצל החכמה' (יחידויות) עמ' 116-117. סקירות ודיון בעניין עצמו בקבצים: 'המעין' תשכ"ז. 'צפונות' גיליון יז.

6)     ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.

7)     (כן הוא האיות של שם העיר אצל רבותינו נשיאינו). פרטי העניינים דאז נלקטו בספר 'ימי מלך' (ח"א) פרק עשירי. וראה גם 'תורת מנחם – דרושי חתונה' (קה"ת, תש"ס) מאמרי החתונה, ומאמרי הרבי המיוסדים וכו' על המאמרים הנ"ל.

8)     תרגום מאידיש - תורת מנחם חלק י' עמ' 206. 'ימי מלך' שם עמ' 272.

9)     ספר-המנהגים עמ' 92.