שתי דמויות צעדו בשקט ברחובות מלכובקה הסמוכה למוסקווה. אלה היו הרב אהרון חזן וחתנו ר' משה גרינברג. מדי פעם בפעם הגניבו מבטים חששניים לצדדים, מוודאים שאיש אינו עוקב אחריהם. זה היה בשנת תשכ"ו. הם היו בדרכם לעיר טולה, המרוחקת כ-185 ק"מ ממוסקווה.
המידע שהגיע מיהודי תושב העיר טולה טרד את שלוותם. "השלטונות הלאימו מכבר את בית הכנסת", סיפר האיש, "אך עכשיו החליטו להסב אותו למועדון. את כל ספרי הקודש וספרי התורה השליכו בביזיון למרתף בית הכנסת, עם שברי ריהוט וחפצים ישנים אחרים. חייבים להציל את הספרים!".
משמעות הבקשה לא הייתה פשוטה. התפרצות למבנה 'ממשלתי' וגנֵבה של רכוש 'ממשלתי' מתוכו הן עבֵרות חמורות מאוד. ודווקא עכשיו, כאשר באופק כבר נראֶה האישור המיוחל ליציאה מרוסיה לארץ ישראל!
ואולם בסופו של דבר גמלה בליבו של הרב אהרון ההחלטה לפעול. ספר תורה היה תשמיש קדושה יקר המציאות ברוסיה שאחרי המהפכה הקומוניסטית. קסמה לו גם האפשרות לגאול את ספרי התורה ולהעלותם ארצה.
הוא גייס למשימה את חתנו. בעבורו הסיכון היה כפול ומכופל: ר' משה כבר בילה שנים רבות במחנה עבודה בסיביר, אחרי שנתפס בניסיון הברחת הגבול הרוסי. אם ייתפס שנית, עונשו יהיה חמור ביותר.
יהודים תושבי המקום, שהובאו בסוד העניין, דאגו לשחד את השומר כדי שיעצום עין ויאפשר לשניים להיכנס לתוך המבנה. ליבם של השניים הלם בפראות כאשר ניצבו מול שער הכניסה. כעבור דקה כבר היו בפנים. אנחת רווחה: השלב הראשון מאחוריהם. כעת נפנו למחסן. הם ירדו במדרגות, נעזרים בפנס כדי להאיר את דרכם.
ליבם נחמץ למראה חילול הקודש. המחזה היה נורא: ספרי התורה התגוללו על הרצפה לצד ספרי קודש אחרים, כיסאות שבורים ופסולת.
השניים התעשתו במהרה והחלו לעבוד. הם חיפשו את ספרי תורה שהיו במצב טוב, חילצו שני ספרי תורה שנראו תקינים, ומיהרו לצאת החוצה. אלה היו ספרים שנכתבו על יריעות קלף עבות וגדולות. הם ארזו את ספרי התורה בארגז גדול והחלו לצעוד לעבר תחנת האוטובוס.
כשהגיעו לתחנה התחוור להם שהחמיצו בדקות אחדות את האוטובוס שיצא לעבר מוסקווה. האוטובוס הבא יֵצא רק בעוד שעתיים. העניין נעשה מסוכן. שהייתם של שני יהודים מזוקנים עם ארגז גדול עלולה להחשיד. וכאילו לא היה דיי בכך, ממש מול תחנת האוטובוס שוכנת נקודת משטרה!
מה עושים? אם שוטר יבחין בהם ויחשוד בהם, ודאי ידרוש מהם לפתוח את הארגז. התכולה תיחשף, ואז חלילה וחס...
לפתע נצנץ רעיון נועז במוחו של הרב אהרון. "במקום שנמתין כאן שהשוטר יבוא אלינו", אמר לחתנו, "הבה נלך אליו! ניגש לשוטר ונסביר לו שאיחרנו לאוטובוס. נבקש ממנו להשאיר את הארגז למשמרת בתחנה עד שנשוב".
כך עשו. השוטר האזין לדבריהם ולמרבה השמחה לא הביע התנגדות. "בבקשה", אמר להם, "הניחו כאן את הארגז ולכו לטייל. כשתחזרו אשיב לכם אותו".
השניים הניחו את ארגז ספרי התורה בתחנה והתרחקו מן המקום. כעבור שעתיים שבו בלב הולם. אך התקרבו והשוטר זיהה אותם ממרחק. הוא יצא אליהם, נושא את הארגז וקורא: "בבקשה, קחו כבר את החבילה שלכם!".
השניים הודו לו מקרב לב ועלו לאוטובוס. שני ספרי התורה הגיעו לחוף מבטחים זמני.
באותה שנה זכה הרב אהרון לקבל את אשרת העלייה לארץ ישראל. היציאה מן המדינה נעשתה ברכבת, לווינה בירת אוסטרייה, וממנה המשיכו ארצה.
עם משפחתו ומיטלטליו נשא ר' אהרן חזן שני ספרי תורה. עוד שני ספרי תורה שהיו ברשותו נשלחו עם המטען הכבד. הוא הסיר את המעיל ואת עצי החיים של שני ספרי התורה, וגלל את שתי היריעות לגליל אחד, ואותו טמן בכרית גדולה. אחד הספרים היה ממרתף בית הכנסת בטולה.
בעלייתם לרכבת נבדקו מיטלטליהם. למרבה השמחה הבדיקה לא גילתה דבר, אף שמשקל הכרית היה כבד מאוד. בהגיעם לארץ מסר הרב אהרון את הספר לבדיקת סופר מומחה, ולמרבה הפלא התברר כי הספר מהודר כביום כתיבתו וכתוב בכתב נאה במיוחד.
את ספרי התורה הפקיד הרב אהרון בכמה בתי כנסת. לאחר שנים, כאשר בנו, הרב אברהם חזן, נתמנה לרב שכונת שערי עלייה בלוד, הביע את רצונו כי ספר התורה מטולה יועבר לבית הכנסת בלוד.
עד היום קוראים בו בשבתות ובימים שני וחמישי. בכל שנה, בשמחת תורה, נפתח ארון הקודש ורטט של התרגשות חולף בקהל. הרב חזן מוציא מן הארון את ספר התורה הגבוה והכבד במיוחד, ויוצא איתו להקפות.
על אף משקלו הגדול יחסית של הספר, כל המתפללים מבקשים לשאת אותו בידיהם ולרקוד עמו לכבודה של תורה. הלוא זה ספר שסיפור של מסירות נפש כרוך בין גוויליו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
