חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:04 זריחה: 6:23 י' בניסן התש"פ, 4/4/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1149 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת מטות, כ"ג בתמוז ה'תשע"ו (29/07/16)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1149 - כל המדורים ברצף
בתוקף ה'מטה' אפשר להפוך מר למתוק
הכוח לביטול הגלות
'מבצע תפילין'
פרשת מטות
ויהי מורא שמים עליכם
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1149, ערב שבת-קודש פרשת מטות, כ"ג בתמוז ה'תשע"ו (29.07.2016)

  דבר מלכות

בתוקף ה'מטה' אפשר להפוך מר למתוק

התוכן השווה בין 'שקד' המוזכר בנבואת ירמיה ובין ימי בין המצרים, ומדוע ירמיהו ראה מקל בלבד ולא ענף נושא פרח ופירות? * בזמן הגלות לא ניכר בבני-ישראל חיבור הענף לעץ, אולם יש בהם תוקף ה'מטה' – 'מקל' שבכוחו יוכלו להתגבר על המניעות והעיכובים * שלושת העניינים בפרשת מטות רומזים להפיכת החושך לאור * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אמרו רז"ל1 שימי בין המצרים נרמזו במה שנאמר בנבואת ירמיה2 (אודות חורבן בית ראשון וגלות בבל) "מקל שקד אני רואה" – "השקד3 הזה. . משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום כמנין ימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר לתשעה באב שבו נשרף הבית".

בפשטות משמע, דזה שזמן גידול ה­שקדים רומז לזמן בין המצרים, הוא רק מפני ששניהם שווים במספרם (כ"א). אבל על-פי הידוע שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, מסתבר לומר, שיש גם קשר פנימי ביניהם.

ויש לבאר זה על-פי דברי המשנה4 שיש שני מיני שקדים – שקדים מרים ושק­דים מתוקים, דשקדים מרים הם מתוקים בקטנותם5 ונעשים מרים בגדלותם, וב­שקדים מתוקים הוא להיפך, שבקטנותם הם מרים6 ואחר כך בגמר בישולם נעשים מתוקים.

ומבואר בצפנת פענח (להרגצובי)7, שעיקר שם "שקדים" הוא על "הגדולים המתו­קים" (ואלה שבקטנותם הם מתוקים נקראים "לוזים"8). ונמצא, שתכונת ה"שקד" (ופעו­לת כ"א ימי בישול שלו) היא9 – להפוך ממר למתוק10.

ויש לומר שמטעם זה נרמזו ימי בין ה­מצרים ב"מקל שקד" – כי תוכן עבודת ימים אלו הוא לא רק לבטל את העניין השלילי (ה"מרירות") שבהם, אלא עוד זאת (ועל דרך לשון הרמב"ם11 בנוגע לימי הצומות לעתיד לבוא) – להפכם12 ל"ימים טובים13 וימי ששון ושמחה"14, שתמורת "מרירותם", יהפכו הימים ל"מתוקים" ושמחים15.

[ועל-פי זה יומתק היעוד בירמיה16 "והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש גו' כן אשקוד עליהם לבנות גו'" – שעניין ה­"שקד" עצמו הוא להיפך מן הקצה אל הקצה, שתמורת השקידה להיפך הטוב (שבתחילת נבואת ירמיה) נעשית השקידה לטוב17].

ב. על-פי זה יש לבאר עוד פרט בנבואה זו:

הרמז על ימי בין המצרים שב"מקל שקד" הוא מתכונת המהירות בגידול הפרי, ואם כן צריך תוספת ביאור: מדוע היתה הנבואה ב"מקל שקד" (שראה "מטה מאילן שגדילים בו שקדים"18, היינו ש­המקל עצמו היה "בלא עלים ובלא פרחים"19), ולא הראה לו ענף שיש עליו שקדים כו'?

לכאורה יש לומר שבזה נרמז עוד עניין: "מקל" מורה על הכאה20 – העונשים ופורעניות21 שהביא הקב"ה על ישראל בימים אלו. אבל לכאורה אין זה ביאור מספיק, שהרי עיקר הנבואה כאן הוא על עניין ה"שקידה" ("שוקד אני על דברי לעשותו"22), ועד שבכתוב זה לא נזכר בפירוש עניין הפורעניות23, ואם כן עדיפא הוה-ליה לרמז עניין השקידה באופן ברור וגלוי (על-ידי ראיית פרי (על כל פנים פרח) שקדים), ולא להעלים רמז זה על-ידי ראיית "מקל שקד" (עד שירמיה הוצרך להתבונן במקל עד ש"הכיר בו שהוא מעץ שקד"24).

ועל-פי מה שנתבאר לעיל בתוכן עניין ה"שקד" יש לומר, שהטעם שראה מקל דווקא הוא משום שהרמז הנ"ל שבשקדים (הפיכת מר למתוק) שייך למקל.

ג. הסברת העניין:

מבואר בכמה מקומות25 (בעניין שני השמות ש­בהם נקראו ישראל – "שבטים" ו"מטות") – ההבדל בין "שבט" ו"מטה" בפשטות, ש"שבט" הוא ענף רך שיש בו עדיין לחלוחית מיניקת האילן (ועל אחת כמה וכמה כש­עדיין מחובר לאילן), מה שאין כן "מטה" הוא ש(לאחר שנכרת מן האילן) כבר נתייבשה לחות יניקתו – אבל דווקא משום זה הרי השבט נעשה קשה וחזק – מטה.

ובדרגות העבודה של האדם:

"שבט" מרמז על בני-ישראל כשהם במצב של "חיבור למקורם", שבכללות הוא בזמן שבית המקדש עומד על מכונו ובני-ישראל יושבים על אדמתם, ו"אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחות לפניך"26 – אז נרגש בישראל החיבור למקורם ("אילנא דלעילא"); מה שאין כן "מטה" מורה על מצבם של בני-ישראל בגלות, שלא ניכר אז בגלוי חיבורם למקורם, ד"אותותינו לא ראינו"27 (שאין ראיית אלקות וכו') ועד שיש העלמות והסתרים על עבודתו יתברך ומניעות ועיכובים. אבל דווקא בעבודה זו מתגלה תוקפו של איש ישראל, שמתגבר על כל המניעות והעיכובים ו­לוחם עם המנגדים ומנצחם, עד שמגיע לשלימות העבודה, שמהפך את ה"מרי­רות" של גלות ל"מתיקות" של גאולה.

ולפי זה יש לומר, שהרמז ב"מקל" שבנבואת ירמיה הוא ל"תוקף" שבמקל (על דרך "מטה") – כי כדי להפוך ממר למתוק (שזוהי תכונתם של שקדים כנ"ל) זקוקים לתוקפו של "מקל"28, כנ"ל.

[ויש לומר, שעניין התוקף הנרמז ב­"מקל" שייך גם לעניין המהירות שבשקד – ש"ממהר להוציא פרח קודם לכל האילנות"29 (וזהו הפירוש הפשוט ב­נבואת ירמיה, ש"מקל שקד" הוא רמז ש­הקב"ה "ממהר לעשות"30 דבריו):

ידוע ביאור אדמו"ר הזקן31 על הפסוק32 "ויגמול שקדים" גבי מטה אהרן הכהן – שברכת כהנים פעולתה השפעת חסד ל­מטה באופן של "מהירות". כי יש השפעת חסד ה"מתעכב33 ושוהה עד שנמשך ובא למטה, שהרי בכל השתלשלות מהיכל להיכל הוא על-ידי משפט אם ראוי הוא שיומשך ההשפעה למטה ומעיינים בדינו כו'", מה שאין כן כשנמשך החסד על-ידי אהרן (ובניו אחריו) בברכת כהנים "אזי השפע היא נמשכת במהירות דרך כל העולמות באין מונע ומעכב", וכמשל "נהר34 גדול במאד שהליכת המים הוא בתגבורת גדולה. . לא יעוכב על-ידי מונ­עים ומעכבים. . כי אם הלוך ילך כ­מנהגו וישטוף העצים והעפר המעכבים". ומובן מזה, שה"מהירות" ("שקד") – באה מהתגברות בתוקף ("מקל") על כל ה­מניעות ועיכובים35].

ד. והנה ידועים דברי השל"ה36 ששלש הפרשיות מטות מסעי דברים "תמיד37 חלים בין המצרים כי הוא דבר בעתו"38 (ומבאר כמה פרטים בשייכות תוכן שלש פרשיות אלו לימי בין המצרים).

ועל-פי הנ"ל יש כאן רמז גלוי לעניין בין המצרים בשמה של הפרשה הראשו­נה (משלש פרשיות אלו) – שעל-פי מנהג ישראל (דתורה הוא) נקראת "מטות"39 (על דרך "מקל שקד").

ויש לומר, שתוכן הנ"ל שב"מקל (שקד)" ו"מטה" — הכוח והתוקף להפוך מצב בלתי רצוי לטוב – מרומז בפרטי פרשה זו, שיש בה שלשה עניינים: א) פרשת נדרים, ב) מלחמת מדין, ג) סיפור בני גד ובני ראובן.

נדרים: ידוע הביאור40 במאמרי חז"ל בעניין הנדרים – שנראים כסותרים זה לזה, שבמקום אחד אמרו41 "נדרים סייג ל­פרישות", ובירושלמי42 איתא "לא דייך מה שאסרה לך תורה" –

שמדובר בהם בשתי דרגות שונות בעבודת האדם: בתחילת העבודה צריכה להיות זהירות יתירה שענייני העולם לא יורידו את האדם להיות שקוע בגשמיות וחומ­ריות, ולכן צריך להיות הפרישות מענייני העולם, ו"נדרים סייג לפרישות"; אבל לאחרי שהאדם מתעלה בעבודתו, ומאיר בו אור הקדושה עד שביכולתו לברר ולזכך גשמיות העולם ולהעלותה לקדושה, הרי אדרבה, עליו להתעסק בבירור וזיכוך העולם.

ומזה מובן, שפרשת נדרים מכוונת בעיקר לאדם שהוא בתחילת ואמצע עבודתו שלכן זקוק לפרישות מן העולם.

אבל התכלית שבדבר היא – הפרת43 הנדר (על-ידי האב והבעל), וכן התרת42 ה­נדר (על-ידי החכם) – שהאב והבעל והחכם בכוחם לפעול, שגם אדם כזה, שמצד עצמו, ומצבו – שזקוק הוא לנדרים (להפרישו מענייני העולם), יוכל להעלות את עניני העולם לקדושה (הם מבטלים את הנדר ומהפכים את האיסור להיתר44).

וזוהי השייכות בין פרשת נדרים ל"מטות" – כי תכליתם של נדרים, הפרתם, הוא על-ידי נתינת ופעולת התוקף ("מטה") להפוך ב"מהירות" את חושך העולם לאור הקדושה.

מלחמת מדין: עיקר האריכות בפר­שתנו אינה על דבר המלחמה וניצחונם של בני-ישראל, אלא על דבר השלל והמלקוח של מדין45, טהרתן והכשרתן של כלי מדין46, וכן חלוקת השלל ותרומת המכס לה' ממנו47.

והיינו, כי תכלית שלימות (העבודה ב)מלחמת מדין היא לא רק ביטול (קליפת) מדין, אלא הפיכת המר למתוק, לטהר ולהעלות את השלל של מדין ל­קדושה, עד שחלקו הורם להיות "תרומת ה'"48.

בני גד ובני ראובן: חששו של משה היה – "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"49, היינו שאינם רוצים להלחם עם כנען. וכן הוא ברוחניות, שהטעם שבני גד ובני ראובן רצו להישאר בעבר הירדן, "ארץ מקנה"50, הוא מפני51 ש­בחרו להיות רועי צאן, עסק המאפשרם להיות במצב של התבודדות (בשדה, הרחק מטרדות ושאון שבעיר) כדי ש­יוכלו להיות בדביקות תמידית בהקב"ה כו'. וזוהי טענת משה רבינו בתשובתו להם "האחיכם יבואו למלחמה וגו'" – רוצה-לומר שעיקר העבודה היא שהאדם יבא וילחם בחומריות העולם, כדי לבררה ולזככה כו', ולכן התנה עמהם, "אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה. . (עד ש)נכבשה הארץ לפני ה'"52.

ובזה הוא גם סיום הפרשה – הסיפור אודות בנין ערי סיחון ועוג על-ידי בני גד ובני ראובן53, ובאופן של "מוסבות שם"54, שערים אלו היו שייכות לע"ז, "ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים"54 – אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתקא55.

ולכן קורין פרשה זו בבין המצרים – להורות, שתכלית עניינם של ימים אלה היא להפכם ממרירו למתקא, שיהפכו ל"ימים טובים וימי ששון ושמחה", ב­גאולה העתידה לבא, במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ מטות-מסעי תשל"ה; לקוטי שיחות כרך לג, עמ' 194-198)

______________________________

1)     ירושלמי תענית פ"ד ה"ה. פתיחתא דאיכ"ר כג. קה"ר פי"ב, ז. רש"י ירמי' א, יב.

2)     א, יא (מהפטרה הראשונה דבין המצרים).

3)     ל' רש"י הנ"ל.

4)     מעשרות פ"א מ"ד. חולין כה, ב.

5)     כ"ה בצפע"נ (שבהערה 7). וברש"י חולין שם "קודם שיהו מרים", וברבינו גרשום שם "שאינן מרים כ"כ". וראה שו"ע אדה"ז או"ח סר"ב ס"ה ד"עיקר אכילתם היא הקליפה ו(היא) אינה מרה". ואכ"מ.

6)     כן מפורש ברבינו גרשום חולין שם [*משא"כ ברש"י שם אי' רק "שאין דרך אכילתן בכך" (ועד"ז בפיה"מ להרמב"ם מעשרות וחולין שם "שאינן ראויים לאכילה"). ובפי' מהר"י בן מלכי צדק למעשרות (בש"ס ווילנא) דדין "שקדים המתוקים" הוא "כדין כל הפירות". ואכ"מ]. (ולכ­אורה זוהי כוונת הצפע"נ (שבהערה הבאה) "וב­מתוקים להפך". ע"ש).

7)     עה"ת מטות (להפטרת דברי ירמי') ע"ש.

8)     שהם מין שקדים (ראה ירושלמי תענית שם, תוד"ה תרנגולת בכורות (ח, א) – הובאו בצפע"נ שם).

9)     ולהעיר מחולין שם, דגם שקדים המרים "יכול למתקן ע"י האור", ובשו"ע אדה"ז שם "ו­נוטעים אותם על דעת כן". וי"ל, שהטעם (הפנימי) שנברא מין זה ד"שקדים המרים" (שמצ"ע אין ראויים לאכילה) – הוא כדי שיהפכו (ע"י עבודה) מ­מרירו למתקא. ועיין המשך תער"ב ח"ב ע' תתקצא.

ולהעיר מצפע"נ שם, הדוגמא משמן שבא ע"י כתישת הזית. ע"ש.

10)   ודוקא בזה יש תענוג עוד יותר ממאכל שהוא מלכתחילה ערב ומתוק – עיין תניא פכ"ז (לד, ריש ע"ב).

11)   סוף הל' תעניות. וראה בארוכה לקו"ש חט"ו ע' 413 ואילך.

12)   וראה צפע"נ שם, ד"היטבת לראות [מקל שקד] דזה טובה לישראל. . [כי חורבן הבית] הוה כפרה לישראל כו'".

13)   בדפוסים שלפנינו: יום טוב. אבל בכמה דפוסים וכת"י הרמב"ם (ראה רמב"ם הוצאת פרענקל) הוא כבפנים.

14)   להעיר מס' ערכי הכינויים לבעל סה"ד (מע' פרח ומע' שקדים) – דשקדים הם "רמז לבית ג'".

15)   ושמחה זו (כאשר מהפכים ממר למתוק) גדולה שלא בערך מיום שמחה סתם (ראה ס' המאמרים – מלוקט ח"א ע' קנד ואילך ובהערה *41 שם). וראה לעיל הערה 10.

16)   לא, כז.

17)   ע"פ המבואר בפנים י"ל שיומתק מ"ש בזח"ב (טו, ב) דשקדים "מנהון מרירן ומנהון מתיקן. . כל רמיזא דגלי באורייתא חזינן דדינא הוי" (אף שמצינו שקידה לטוב, כנ"ל) – כי גם שקידה זו לטוב ענינה מה שמהפכים את ה"שקידה למוטב" (דינא קשיא) ל"שקידה לטוב". ועיין לקו"ת ס"פ קרח (נו, ב). וראה לקמן הערה 28.

18)   מצו"ד ירמי' א, יא.

19)   רד"ק שם.

20)   בלק כב, כז.

21)   ראה שמו"ר פ"ט, ב. שם, ח. ועוד.

22)   ירמי' א, יב.

23)   משא"כ בנבואה הב' שם (א, יג­יד) "סיר נפוח גו' מצפון תפתח הרעה גו'".

24)   רד"ק שם.

25)   ראה מאמרי אדה"ז – תקס"ב סוף ע' רלז ואילך. אוה"ת מטות (סוף ע' א'רצד ואילך. וראה בהנסמן שם ע' א'ש). ועוד. וראה לקו"ש חי"ח ע' 382 ואילך.

26)   נוסח תפלת מוסף דיו"ט.

27)   ל' הכתוב – תהלים עד, ט.

28)   וראה אוה"ת שם ע' א'ש. שם כרך ה' ע' א'תתקנג.

ועפ"ז יומתק הטעם, שגם אצל אהרן לקחו מטה (דוקא), ואח"כ "פרח מטה אהרן גו' ויגמול שקדים" (קרח יז, כג) – כי גם אצלו הי' זה קשור עם ביטול "תלונות בני ישראל" (שם, כ), תיקון הרע הבא ע"י התוקף ד"מטה" (ולהעיר מלקו"ש חי"ט ע' 319 ואילך). וראה זהר שבהערה 16: דינא הוי. . וכן במטה אהרן ויגמול שקדים.

29)   ל' רש"י ירמי' א, יב. וראה גם רש"י קרח שם, כג. ועוד.

30)   ל' רש"י ירמי' שם.

31)   לקו"ת ס"פ קרח (נה, ג ואילך).

32)   קרח שם.

33)   לקו"ת שם (נה, ד).

34)   לקו"ת שם (נו, רע"א).

35)   וי"ל שבזה נרמז גם ענין האתהפכא של הדברים המונעים ומעכבים – ע"פ המבואר במ"א (סה"מ קונטרסים ח"ב שפח, סע"א. שצ, א­ב), שע"י שהמים בוקעים את הסתימה, הרי הסתימה עצמה יוצאה ממקומה וממהרת ללכת, עד שהמים נגררים אחרי'. ע"ש.

36)   חלק תושב"כ ריש פרשתנו (שסו, א ואילך). וראה גם במס' תענית שלו דרוש לפ' מטו"מ (רז, סע"א ואילך). לקו"ש חי"ח ע' 378 ואילך (ובהערות שם). שם ע' 411 ואילך. ועוד.

37)   משא"כ פ' פינחס שחלה לפעמים לפני ימי בין המצרים.

38)   ל' השל"ה שם (שסו, ב).

39)   ראה לקו"ש שם ע' 382 הערה 34.

40)   לקו"ת מטות פד, סע"ב ואילך. ובכ"מ. וראה גם לעיל ע' 191 ואילך.

41)   אבות פ"ג מי"ג.

42)   נדרים פ"ט ה"א.

43)   ראה (בהחילוק בין הפרת אב ובעל והתרת חכם) – ספרי (ורש"י) ר"פ מטות (נדרים עז, סע"ב ואילך). כתובות עד, ב. נדרים סח, א וש"נ. וראה בפרטיות אנציקלופדי' תלמודית ערך הפרה (ע' קיג ואילך) וערך התרת נדרים (ע' שלז ואילך) וש"נ.

44)   ראה לקו"ת שם (פד, ג): והפר את נדרה דהיינו שהוא מהפך חשוכא לנהורא כו'. ע"ש. וראה גם אוה"ת מטות (ע' א'רדע ואילך. שם ע' א'שיט. א'שכו-­ז). ועוד.

45)   לא, ט ואילך.

46)   שם, יט­ כד ובפרש"י.

47)   שם, כה ואילך.

48)   שם, כח-כט. ועוד.

49)   לב, ו.

50)   שם, ד.

51)   ראה אוה"ת מטות (ע' א'שלט). סה"מ תרכ"ט (ע' רנח ואילך). לקו"ש ח"ח ע' 189 ואילך. וראה כלי יקר בראשית ד, ג.

52)   לב, כ­-כב.

53)   לב, לד ואילך.

54)   שם, לח ובפרש"י.

55)   ולהעיר מבחיי מטות (לב, ג) שגם שמות הקודמים (דסיחון ועוג) "מורים על ענינים גדולים עיקריים".

 משיח וגאולה בפרשה

הכוח לביטול הגלות

להכריע את הכף

שלושת השבועות מעוררים ומחזקים כל יהודי, שאריכות הגלות אינה צריכה לגרום לייאוש חס-ושלום, אלא אדרבה – להכרה בעלייה העצומה (עלייה למעליותא) שתצמח מהגלות.

הכרה זו צריכה להתבטא בפועל בתוספת-חיזוק אצל כל אחד ואחד בכל ענייני תורה-ומצוות (אלה המצוות גו'), ובהוספה שלא על-דרך הרגיל (לעומת הירידה שלא על-דרך הרגיל של שלושת השבועות והגלות הארוכה), מתוך ידיעה שאין מה להתפעל מחושך הגלות, ואדרבה – על-ידי ההוספה בתורה ומצוות, יבטלו לגמרי את הגלות, ויביאו את הגאולה האמיתית והשלימה.

והיות שאין איתנו יודע עד מה (בגלות), הדבר היחיד שיודעים הוא – שצריך להיתוסף עניין כלשהו בתורה ומצוות שבינתיים לא נעשה, לכן צריכים להשקיע השתדלות להוסיף בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור בכל אופן האפשרי, שמא השתדלות זו תהיה הדבר שיכריע את כף המאזנים לכף זכות ותביא ישועה והצלה לו ולכל העולם כולו (כפסק-דין הרמב"ם הידוע).

כולל ובמיוחד – הפעולות ד"יפוצו מעיינותיך חוצה", גילוי המעיינות גם במקום שהוא חוץ למקום המעיינות, מקום שעל-פי טבע אין המקום (מצד-עצמו) קשור כלל למעיינות, אף לשם מביאים את המעיינות עצמם באופן של יפוצו; שעל-ידי-זה נהיה אתי מר דא מלכא משיחא.

(משיחת שבת פרשת מטות-מסעי תש"נ. תרגום מספר השיחות תש"נ כרך ב, עמ' 593)

בציפייה לגאולה – שם הוא נמצא!

ידועה תורת הבעל-שם-טוב שבמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא, היינו, שעל-ידי המחשבה וההתבוננות בעניין הגאולה, ובפרט על-ידי הציפייה והתשוקה לגאולה – "שם הוא נמצא", ועד שעל-ידי זה ממהרים ומזרזים את הגאולה בפועל ממש באופן ד"אחישנה".

ומובן שאין זה בסתירה למאמר רז"ל שמשיח צדקנו בא בהיסח הדעת דווקא – כידוע שיחת בעל הגאולה שאין הכוונה בזה שלא יחשבו ח"ו אודות הגאולה, אלא הפירוש ד"היסח הדעת" הוא ביחס לעניין אחר כו'. בהכרח לומר כן – שהרי עניין התשוקה והציפיה לגאולה אינו עניין שנתחדש לאחרונה, כאמור לעיל שבכל תפילה מבקשים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קיווינו כל היום", וגם בשבת ויום-טוב אומרים "ותחזינה עינינו בשובך לציון"! וכפסק-דין הרמב"ם (הלכות מלכים רפי"א) "כל מי שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו כו'" – היינו, שישנו פסק-דין מפורש שצריכים לחכות לביאת המשיח, וזאת – לא בתור עניין של אגדה או מוסר וכיו"ב, כי אם בתור פסק-דין להלכה. ולכן, בהכרח לומר שהפירוש ד"היסח הדעת" הוא ביחס לעניין אחר.

ועד כדי כך – שאפילו הקב"ה ממתין ומצפה לגאולה, כמאמר רז"ל (ברכות ג,א) "מה לו לאב שהגלה בניו כו'", וכן אמרו חז"ל (שם) ששכינה "מנהמת כיונה ואומרת כו'". וכל זה נפעל על-ידי מעשינו ועבודתינו, ובכללות על-ידי הציפייה והתשוקה לגאולה.

(מהתוועדות שבת פרשת בלק, י"ד בתמוז תשמ"ג. התוועדויות תשמ"ג כרך ד, עמ' 1783 – בלתי מוגה)

"השבת פנים" כלפי משיח צדקנו

כבר "כלו כל הקיצין", "ואין הדבר תלוי אלא בתשובה" – היינו, השבה והחזרת הפנים כלפי משיח צדקנו ("מ'דאַרף זיך נאָר אַ קער טאָן מיטן פנים צו משיח צדקנו"), וכמאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שצריכים לדעת שמשיח צדקנו "הנה זה בא", וצריכים רק לחשוב ולהתבונן בזה באמיתיות ובפנימיות כו'.

(ש"פ וישלח תשמ"ב. תורת-מנחם – התוועדויות תשמ"ב כרך א, עמ' 485)

 ניצוצי רבי

'מבצע תפילין'

מה הצד המשותף ל'מבצע תפילין' ול'מבצע כשרות האכילה והשתייה', הכרוכים יחד בין יתר ה'מבצעים'? * על בקשת תפילין והדרכה מחבר קיבוץ; חסיד קרלין בפנייה לאיש חב"ד לשלוח תפילין למישהו שביקשו; עידוד ותביעת הרבי לעסוק במבצע * ועל מבצע תפילין בכותל המערבי

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

שמירת המוח והלב

בחורף תשכ"ח ביקר המחנך הרה"ג ר' משה צבי נריה אצל הרבי (בצל החכמה עמ' 26), והשיחה ביניהם נסובה אודות קירוב בני הנוער. הרבי דיבר על חשיבות הדרישה מהם דווקא בתחום קיום מצוות מעשיות, והתבטא:

התחלתי לעורר על מצות תפילין ("מבצע תפילין"), אבל אפשר לעורר גם על-דבר כל אחד משאר תרי"ג המצוות, כמו למשל ענין של כשרות האכילה ושתייה – ומצוות שמקיימים בכל יום..

מן הראוי לציין שבמכתב מכ"ז אלול תשט"ז למר יצחק דמיאל, כותב לו הרבי בין השאר (אגרות קודש כרך יג עמ' תעט) מהו הקשר לכתחילה של שני נושאים אלה דווקא, וכך נאמר שם:

מקוה אני להצלחתו גדולה בין חוגי הנוער והצעירים.. ובהנוגע להוראות למעשה:

כיון שכל בני ישראל מאמינים בני מאמינים בדברי רז"ל, ורז"ל אמרו אשר ענין דמצות תפילין הוא שעבוד הלב והמוח, והוקשה כל התורה כולה לתפילין, ובצד ההיפך, מאכלים בלתי כשרים מטמטמים הלב והמוח, יש להכניס שני ענינים אלו בתור התחלה מיידית השוה לכל אחד ואחת

[הרבי ממשיך:]

נוסף על ענין עקרי להתחיל עניני היום בתפילה ובנתינת.. לצדקה.

מבצע תפילין

על התגייסות רבני מונטריאל לתמיכה ב'מבצעים' בשנת תשכ"ז דיווח 'הפרדס' שנה מ"ב חוברת ז' עמ' 33, תחת הכותרת: "מבצע תפילין במונטריאל". וכך דווח:

"האסיפה רבתי של רבני עיר מונטריאל קנדה... התקיימה ביום ג' כ"ג טבת תשכ"ח באולם ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש – בעניין 'מבצע תפילין'... האסיפה נפתחה ע"י הרב קרעמער שהדגיש נחיצות הענין וגודל ההישג בעבר בענין מבצע תפילין. והציע להכריז על שבת של מבצע תפילין, וגם לפרסם קול קורא בענין תפילין שרבני העיר יחתמו עליו. הגאון הירשפרונג כראש בי"ד, נתכבד בנאום ברכה, ותיכף הותחלו דיונים בפרטי הצעות לשם מבצע זה.

"הרב דנבורג הציע לעורר מלמדי הברי-מצווה שישימו לבם לענין הנחת התפילין של הבחור המעותד להגיע לגיל המצוות. הרבנים הלפרין, זמברסקי וטייכער הוסיפו שבסדר ההכנות שעורכים טרם המשתה יהי' מוכרח להתרגל גם בענין הנחת התפילין...

"הרב דנברג מציע לבקש מה'פוטסטנס סקול בוארד' שירשו לסדר הנחת תפילין בבתי ספר האי-סקול שלהם שרובם ככולם יהודים ומוכן הוא להשתתף בוועד שילך להגיש בקשה זו... הרב קרעמער הציע שמכתב ברכה מהאסיפה  - בצירוף פרטים מההחלטות – כדאי לשלוח תיכף לכ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש. הרב הירשפרונג נתכבד בזה".

כך כותב באותם ימים הרה"ח ר' חנניה יוסף אייזנבך להרה"ח ר' טובי' בלוי:

"ב"ה. י"ד אלול תשכ"ז. לר' טוביה שי' שלו' וברכה. זה עתה הגיעני מכתב מאחד – קיבוצניק שהניח תפילין יחד עם כל חבריו מהקיבוץ, לאחר שהצטרכתי לשכנעם, ולא בקלות הניחו – ואעתיק את לשונו (המקור ישלח לכ"ק אדמו"ר שליט"א בלי-נדר): 'שלום יוסף. התרשמתי מאוד מהנחת התפלין על יד הכותל וזה היה מרגש מאד. אני רוצה לנסות להמשיך להניח תפלין אולם אינני יודע כיצד. אולי כשתשלח לי אותם תכתוב לי גם כיצד להניח. שמי הוא... כתובתי היא: קבוץ ניר-דוד, ד.נ. גלבוע'.

"ובבקשה למלאת את בקשתו, ואם במקרה נמצא איזה דף-הדרכה נא לצרף גם את זה, ולשלחם אליו בכל ההקדם – כמובן ופשוט. סוברני שיש מקום לצרף גם חומר חב"די נוסף ולעשותו שם ראש-גשר".

שליח עושה שליח

אחד מפעילי מבצע תפילין היה איש מסירות-הנפש יוצא ברית-המועצות ר' אהרן רבינוביץ ע"ה שהתמיד לעסוק במבצע בגופו ובנפשו.

באחד הימים של שנת תשכ"ח, קיבל את המכתב הבא מר' זיידל שפירא מחשובי חסידי קרלין:

"בס"ד ירושלים הקדושה ת"ו י"א מ"ח יום פטירת אמנו רחל זיע"א

לידיד נפשי הרה"ג הצדיק ר' אהרן רבינוויץ שליט"א

אני פגשתי את כבוד מעלתו ביום א' בכותל המערבי ספרתי לכ' שאחד בקש ממני להשתדל לשלוח לו תפילין ויניח בכל יום.

וכבודו אמר לי שאשלח לכם האדרעס [=כתובת] של האיש. הנה שולח לכם האדרעססע ואקוה [כי] לא תשכחו בענין הזה להשיג התפילין ולשלוח לו ומצוותכם מובן מאליו עד כמה מגיע הזכות הגדול בזה.

דוד פדלון רמת הרצל מס' 8/9 נתניה.

אברככם בכ"ט [בכל טוב] וברוב נחת ממשפחתכם ונזכה לגאולה האמתית מהרה ובלצ"ג [ובא לציון גואל]

זיידל שפירא מקטמון

רח' צפניה 19, ירושלים

למותר לציין כי צא"ח נענו לבקשת הנ"ל ושיגרו לו זוג תפילין.

נחיצות וחביבות הדיווח

במכתב כללי-פרטי מזאת חנוכה תש"ל ל"האברך לוי יצחק שי'" ברוק, אז בירושלים ת"ו, הוסיף הרבי בכתב-יד-קדשו (צילום בתשורה דייטש ט' סיון תשע"ב עמ' 5):

בברכת הצלחה רבה במבצע תפלין וכו'

בתגובה שיגר הלה מכתב בו דיווח על השתתפותו במבצע.

בג' תמוז תש"ל נשלח לו מכתב מיוחד ממזכירות הרבי, להלן המכתב (תשורה הנ"ל עמ' 6):

ב"ה, ג' תמוז תש"ל

ברוקלין, נ.י.

האברך לוי יצחק שי'

שלום וברכה!

בזה הננו לעורר תשומת לבך למכתבך מו' טבת, בו הודעת ע"ד [על דבר] תפקידך במבצע תפלין וכו'.

ובזה הננו לבקשך להודיענו ע"ד ההמשך בזה מאז ועד עתה.

בת"ח [בתשואת חן] למפרע ובברכת כט"ס [כל טוב סלה]

ש.מ. סימפסאן

מזכיר

במכתב כללי-פרטי ממוצאי שבת ב' דראש-חודש אדר ראשון תשל"ג שקיבל הנ"ל (תשורה הנ"ל עמ' 7), ישנן ג' תוספות בלתי שגרתיות (כל-כך).

א. בתחילת המכתב (בכתב-יד-קדשו): מאשר הנני קבלת המכתב מר"ח שבט (דו"ח [דין וחשבון]) וכו'.

ב. ליד החתימה (כנ"ל): בברכת הצלחה ולבשו"ט [ולבשורות טובות].

ג. בשולי המכתב מוקלדת במכונת כתיבה השורה הבאה (שלא נוספה בשאר המכתבים מיום זה – ראה אגרות קודש כרך כח עמודים קכט-ל):

בטח משתתף (וישתתף ביתר שאת) במבצע תפלין. וה' יצליחם.

בתי כנסת באמריקה

הרב אברהם דוב העכט שימש שנים רבות כרב הקהילה החלאבית "שערי ציון" בניו-יורק. בגליון התורני 'הפרדס' של אייר תשכ"ח (חוברת ח' שנה מב עמ' 37-8) פרסם את הדברים הבאים:

על מבצע תפלין בבתי כנסת באמריקה

"בקשר לרעיון הנפלא של מבצע תפילין של כ"ק האדמו"ר שליט"א מליובאוויטש בארצנו הקדושה, שמה הצליחו תלמידיו, חסידיו ומעריציו לזכות מאות אלפים יהודים ב"י במצוה היקרה של תפילין. וגם פה בארה"ב החדירו תלמידיו בתוככי 'צבור יהודים הרחוקים מאד מהיהודת ומקיום המצוות המעשיות של תורתנו הקדושה, והשפיעו עליהם להניח תפילין. ולא אפריז אם אביע שאצל הרוב מאלו הי' זה אולי הפעם הראשונה בחייהם.

"נתעוררתי להציע לקהל הקוראים של ה"פרדס", ובמיוחד לעורר תשומת לב הרבנים מנהיגי עדת ישורון בכל מקום שהם, על דבר קיום וחיזוק המצוה הגדולה של תפילין בכל בית כנסת משך כל השנה כולה, ובזה הדרך נזכה אלפים מאחב"י".

בהמשך סוקר הרב העכט את המצב העגום של חגיגות בר-המצווה הנהוגות בארצות-הברית. "היהודי הבינוני באמריקה דואג בעיקר שבנו יחוג את טקס הבר מצוה שלו ברוב פאר והדר. קשה לשער כמה מאות אלפים דולרים מתבזבזים על חגיגות אלו. וכמה פעמים נכשלים ר"ל במסיבות בר מצוה באכילת טריפות ונבילות, בעת ובעונה אחת עם חילול שבת. ותפלין בשביל הבר מצוה-בחור – מאן דכר שמי', וקרה כבר לא פעם שילד בר מצוה גדל כל ימיו מבלי שידע מה זה תפלין או שיניח אותם. מה שמענין את הבחור – מספר וערך המתנות שיקבל ממשפחתו ומידידי הוריו, גודל המסיבה וכמה אורחים יהיו נוכחים, וכמה יעלו ההוצאות של הנשף".

הרב העכט מסיים את מכתבו בשורות הבאות: "אני מאמין שכל רב או גבאי בית כנסת יוכל לתקן שהבר-מצוה יבא עם משפחתו באמצע השבוע, ואז יוכל להשפיע שהרבה יהודים יניחו תפלין, והעיקר שהבחור ידע ויעריך גודל ערכה וחשיבותה של מצוה גדולה זו".

תרומות להתרחבות המבצע

המכתב הבא נשלח כמענה (ייתכן – על פי הוראת הרבי) לפניית צאגו"ח בארץ-הקודש:

"ד' כ"ב שבט, ה'תשכ"ח

"כבוד הרב ישראל שי' לייבוב

"יו"ר הנהלת צאגו"ח באה"ק ת"ו

"שלום וברכה!

"מכתבו מיום טו"ב בטבת לנכון נתקבל.

"בקשר לסידור מגבית כאן עבור 'מבצע תפילין' שלכם, הנה גם כאן נתרחב המבצע תודה-לק-ל, ולעת כזאת משתתפים ב'מבצע תפילין' המקומי יותר ממאה אנ"ש ותלמידי התמימים שי' בכל שבוע ומבקרים בכחמישים מקומות שונים. בשבועות האחרונות שכרנו עבור זה איש מיוחד לעזור בארגון הדבר והמבצע מתרחב משבוע לשבוע ת"ל וההוצאות מרובות.

"הננו מוכנים לנסות במשך זמן מסויים לערוך כאן מגבית עבורכם, בתנאי שמחצית הסכום הנכנס – לאחר ניכוי ההוצאות – יישאר כאן עבור 'מבצע תפילין' המקומי.

"באם טוב בעיניכם הדבר נא להודיענו בהקדם,

"באיחולי הצלחה בעבודתם,

"בשם ההנהלה

"י"ל אלעווסקי

מזכיר

המניחים הם התורמים..

מבצע תפילין דרש הוצאות רבות – בחורף תשל"ב פנו צעירי-אגודת-חב"ד בבקשה הבאה להכליל את "מבצע תפילין" בין מקבלי התמיכה מקופות הצדקה הפועלות ליד הכותל המערבי: "נתכבד בזה להגיש בקשתנו להכליל את 'מבצע תפילין' שלנו בין מקבלי התמיכה מקופות הצדקה הפועלות ליד הכותל המערבי.  רבים רבים מבין הנהנים ממבצע תפילין שלנו, הן תיירים מחו"ל והן מבקרים מרחבי הארץ, רוצים להביע תודתם על-ידי מתן תרומה להוצאות מבצע תפילין, אך אנשיו דוחים את ההצעה (כדי שלא ייווצר הרושם ח"ו כאילו יש לשלם עבור הזיכוי במצוה), ומכוונים אותם אל קופת הצדקה הקבועה בסמיכות מקום. כך נופלות תרומות רבות לקופה זו בזכות מבצע תפילין.

"'מבצע תפילין' זכאי להשתתפות מן הקופה לא רק עקב העובדה הנ"ל, כי אם גם, ובעיקר, משום שמפעל זה מספק תפילין בחינם או במחירים מוזלים ביותר לאלפי אנשים חסרי אמצעים, ובמיוחד לצעירים שהתקרבו בזכות המבצע הזה לחיי יהדות שלמים ומעוניינים בקיום יום-יומי של מצות תפילין (לא יאומן כי יסופר על מאות מקרים של חזרה בתשובה על-ידי הכותל 1. אלא שאין להם האמצעים לכך. ברור, אפוא, שזו צדקה גדולה מכל הבחינות. גם המבצע ליד הכותל עצמו כרוך בהוצאות עצומות, הן לחידוש מתמיד של מלאי התפילין בהן משתמשים לזיכוי רבבות המקרים (עקב השימוש המרובה גדולה התחלופה במדה בלתי רגילה), הן להובלת המתנדבים והן לתמיכת אנשים העוסקים בקביעות במבצע על-ידי הכותל (הוצאות אלה היו צריכות, לכאורה, להתכסות כולן על-ידי משרד הדתות הממונה על הכותל).

"מכל הסיבות האמורות אנו מבקשים השתתפות גדולה וקבועה מדי חודש בחודשו לכיסוי הוצאות המבצע – מתוך קופות הצדקה שעל-ידי הכותל המערבי".

הרב זוין הצטרף לבקשה וכתב:

"אני מצטרף לדעת צא"ח, הצודקת בהחלט, הן מצד גודל חשיבות של "מבצע תפילין" כשהוא לעצמו, והן מפני שחלק גדול – אם לא הגדול ביותר – של התורמים שעושין כן הודות מבצע תפילין, ומאחר שאין המבצעים [המתנדבים] מקבלים מהם – הם נותנים לתוך הקופה ככל הא דכתוב ומפורש לעיל. בברכה שלמה יוסף זוין".

 ממעייני החסידות

פרשת מטות

פרשת מטות

בדורות הראשונים קראו לפרשתנו 'ראשי המטות' (ראה רמב"ם ב'סדר תפילות'), ואילו בדורות האחרונים נהגו לקרוא לה 'מטות'.

טעם הדבר:

'מטות' רומז לתקיפות ולנחישות שיש בכל נשמה, ובלשון החסידות – ה'איתן' שבנשמה. שכן מטֶה הוא ענף שאינו מחובר לאילן, ולכן הוא קשה וחזק. בדורות הראשונים נתגלתה בחינה זו אצל יחידי סגולה בלבד, 'ראשי המטות'; ואילו בדורות האחרונים, כאשר חושך הגלות כפול ומכופל, ועל כל צעד ושעל יש קשיים ומניעות – מתגלה בחינה זו אצל כל יהודי.

(לקוטי שיחות כרך יח, עמ' 382)

וידבר משה אל ראשי המטות (ל,ב)

ההכרעה במה לנדור ובמה טוב שלא לנדור חייבת לבוא דווקא מנשיא – "ראשי המטות". הנודר נדר ומפריש את עצמו מדבר מסויים עושה כן בגלל חששו שההתעסקות באותו דבר עלולה להורידו מדרגתו. ומכיוון שעניין זה אינו שווה לכל נפש, אלא הוא תלוי במצבו האישי המדוייק של כל יחיד ויחיד, מובן שההחלטה הסופית צריכה לבוא מנשיא; רק הוא בכוחו לקבוע בבירור אם עבודה זו מתאימה לאדם מסויים זה, אם לאו.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 693)

איש כי ידור נדר לה' (ל,ג)

בן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין (ספרי)

מה נשתנה עניין הנדרים משאר מצוות התורה, שמתחיל כבר בגיל של מופלא סמוך לאיש?

אלא הנדר נועד להוסיף פרישות על מה שאסרה תורה, בחינת "משמרת למשמרתי". דבר זה הוא הכנה הכרחית לקיום התורה, שהרי בלעדו עלול אדם להיות 'נבל ברשות התורה' ר"ל.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 693)

איש כי ידור נדר לה' (ל,ג)

האומר פירות אלו עליי קרבן... הרי אלו אסורין עליו, מפני שאפשר שיידור אדם קרבן ויעשה בהמה שהיתה חול קורבן ותאסר. אבל האומר פירות אלו עליי... כבשר חזיר... אין כאן נדר, שאי-אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר (רמב"ם הלכות נדרים פ"א)

האומר 'פירות אלו עליי קרבן' מעלה את הפירות לשורשם, שהוא נעלה משורש האדם (לפי הכלל ש"כל הגבוה יותר יורד למטה יותר"), ולכן הם נחשבים קודשים לגביו. אבל האומר 'פירות אלו עליי כבשר חזיר' אין כאן נדר, שכן אין בידו הכוח להורידם מהיתר לאיסור.

(אור-התורה במדבר עמ' א'שכו)

ואשה כי תדור... בנעוריה (ל,ד)

"אשה" – היינו כנסת ישראל.

"בנעוריה" – היינו בתחילת העבודה, ככתוב (ירמיה ב) "זכרתי לך חסד נעוריך".

"ואשה כי תדור... בנעוריה" – בתחילת העבודה, כאשר האדם מתאווה לענייני העולם אלא שהוא מבטל את רצונו לרצון קונו, בחינת 'אתכפיא', הוא זקוק לנדרים ופרישות.

"ואם היו תהיה לאיש" – אולם כאשר הוא מגיע לבחינת 'אתהפכא', שאין לו אלא רצון אחד לאביו שבשמים, אזי "והפר את נדרה" – שכן בכוחו לעסוק בענייני העולם ולבררם.

(לקוטי תורה במדבר עמ' פג)

נקם נקמת בני-ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך (לא,ב)

מה הקשר בין מלחמת מדין למשה רבנו?

שכן 'מדין', מלשון מדון ומריבה, רומז לפירוד לבבות ושנאת חינם. ומהי שנאת חינם? שהאחד שונא את השני לא בגלל שהזיק לו וכיוצא בזה, אלא בגלל שהישות שלו אינה סובלת את מציאותו של השני. רק משה, שהיה סמל הביטול והענווה, היה מסוגל לבטל את הישות והגאווה של קליפת מדין.

(ספר המאמרים תרנ"ט עמ' נג)

כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו (לא,יט)

הכלי מטמא אדם בחיבורי המת כאילו נוגע במת עצמו (רש"י)

אף בנוגע לטהרה וקדושה כך: מי שדבק בתלמידי-חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש" (כתובות קיא). ומרובה מידה טובה ממידת פורענות, שכן אין אדם מיטמא מהמת אלא בנגיעה ישירה (דהיינו נגיעה בחרב ("חיבורי המת") ולא "נגיעה" באמצעות חץ); ואילו בצד הקדושה די גם בדבקות "רחוקה" בתלמידי-חכמים, כמאמר רז"ל (כתובות שם) "כל המשיא בתו לתלמיד-חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד-חכם והמהנה תלמיד-חכם מנכסיו כאילו מידבק בשכינה".

(ליקוטי-שיחות, כרך כח, עמ' 200)

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד (לב,א)

מובא בספרים שהשבטים האלה חיבבו את המן ולא אכלו מאכלים אחרים, ובגלל שלא שחטו את צאנם היה להם מקנה רב. הן חיבת המן הן העדפת עבר הירדן נבעו מאותה נקודה – שאיפת בני ראובן ובני גד להתרחק מהעולם.

המן היה לחם מן השמים ולא תוצר של חרישה וזריעה; גם עבר הירדן היה "מקום מקנה", מנותק משאון העיר ומענייני המעשה.

(לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 18)

כה עשו אבותיכם בשלחי אותם... לראות את הארץ (לב,ח)

בני גד ובני ראובן רצו להישאר בעבר הירדן, שהיתה 'מקום מקנה', ולהיות רועי צאן, תוך התרחקות מהעולם. לכן הִשווה אותם משה למרגלים, שהעדיפו את ההתבודדות במדבר על הכניסה לארץ-ישראל.

אלא שלא הרי זה כהרי זה. שכן המרגלים היו סבורים שעל כל העם להישאר במדבר, בניגוד לכוונה העליונה של 'דירה בתחתונים'. ואילו בני גד ובני ראובן טענו שכשם שיש בישראל יושבי אוהל ובעלי עסק, וכל סוג עוסק במילוי הכוונה בדרך שלו, כן יישארו הם בעבר הירדן, כ'יושבי אוהל', ואילו שאר העם ייכנסו לארץ כ'בעלי עסק'.

(לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 189)

 פרקי אבות

ויהי מורא שמים עליכם

אנטיגינוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על-מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על-מנת לקבל פרס; ויהי מורא שמים עליכם

(פרק א, משנה ג)

פירש רבינו עובדיה מברטנורא:

פרס – לשון ערך, "בערכך" מתרגמינן "פורסניה" והוא מה שאדם נותן למי שעבד אותו והוא אינו חייב בדין ליתן לו כלום, כמו מה שייתן אדם לבנו קטן, או לאשתו, או לעבדו מפני קורת-רוח שעשו לו, ואפילו לחקות פרס כזה לא יעבוד אדם את בוראו אלא מאהבה בלבד.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) הרי זה בניגוד למה שכתוב "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" (ועוד כיוצא בזה) שזהו, לכאורה, על-מנת לקבל פרס? ב) למה לא התחיל התנא בצד החיובי ("הוו כעבדים כו'")? ג) "ויהי מורא שמים עליכם" – הלוא יראת ה' היא אחת מרמ"ח מצוות עשה שבתורה, ולא הנהגה של מידת חסידות? ד) מהו פשר הלשון "עליכם" (ולא "בכם").

והביאור:

מצד שורת-הדין רשאי אדם לעבוד את ה' על-מנת לקבל פרס, כמאמרם ז"ל: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ועל זה נאמר "למען יאריכון ימיך". והתנא מחדש לנו כאן, במילי דחסידותא, שאף-על-פי-כן "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על-מנת לקבל פרס".

והנה, מאומרו "אל תהיו כעבדים" מובן שמדובר באדם שהוא בדרגת 'עבד', שבהפקירא ניחא ליה. אי לזאת, צריכים להודיעו בתחילה שקיימת עבודה כזו (של על מנת לקבל פרס), אלא שמצד מידת חסידות עליו לעבוד את קונו שלא על-מנת לקבל פרס. משום זה מקדים התנא "אל תהיו כו'", ורק אחר כך הוא אומר "אלא הוו כו'".

מבואר בחסידות שאהבה ויראה הן שתיים שהן ארבע: יראה תתאה ויראה עילאה, אהבה זוטא ואהבה רבה. ועניינן: יראה תתאה – שירא מהעונש (או על-כל-פנים מהפגם שנגרם לו על-ידי החטא). יראה עילאה – יראת הרוממות ויראת בושת, היינו שירא מהחטא עצמו, שהוא נגד רצון ה'. אהבה זוטא – האהבה מצד הטוב המגיע אל האדם על-ידי עבודתו, הן טוב גשמי והן הטוב הרוחני ביותר. אהבה רבה – שלא על מנת לקבל פרס כלל. וסדר העבודה הוא – יראה תתאה, אהבה זוטא, אהבה רבה ויראה עילאה.

וארבע הבחינות מרומזות במשנתנו: אל תהיו כעבדים – יראה תתאה, על-מנת לקבל פרס – אהבה זוטא, שלא על-מנת לקבל פרס – אהבה רבה, ויהי מורא שמים עליכם – יראה עילאה. ומאחר שביראה עילאה גופא יש שתי דרגות: מה שהאדם ממשיך על עצמו ב"אתערותא דלתתא", והבאה מלמעלה ב"אתערותא דלעילא", שהיא "עיקר היראה", לכן אומר "ויהי מורא שמים עליכם" – לכלול גם בחינה זו שבאה מלמעלה, בבחינת מקיף על האדם.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת פינחס תשל"ז – בלתי מוגה)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת קודש פרשת מטות1
כ"ד בתמוז – מברכים החודש מנחם-אב

השכם בבוקר –  אמירת כל ספר תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה.

הפטרה: "דברי ירמיהו" (ירמיהו א,א – ב,ג), הנדפסת בחומשים בסוף פרשת מטות.

המולד: יום רביעי בצהריים שעה 1 ו 12 דקות ו 2 חלקים.

מברכים החודש: ראש חודש מנחם-אב ביום השישי.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

התוועדות בבית הכנסת.

מנחה: אבות פרק א'.

יום חמישי
כ"ט בתמוז, ערב ראש-חודש

שיעור תהילים: היום אומרים גם את השיעור של יום ל' בחודש.

את מטבעות הצדקה (שנותנים לקופות בבית-הכנסת קודם או אחרי התפילות) מחלקים בערב-ראש-חודש למטרות הצדקה שבעבורן נועדו2.

במנחה אין אומרים תחנון.

יום שישי
א' במנחם-אב – ראש חודש

ערבית: לפני שמונה עשרה אין מכריזים 'יעלה ויבוא', אבל טופחים על השולחן, להזכיר לציבור לומר זאת.

שחרית: חצי הלל, ואברהם זקן, זבדיה, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום. קריאת התורה. חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון. הש"ץ מסיים 'ובא לציון' לעצמו, ולא בקול רם. אומרים 'יהללו' ומכניסים את ספר-התורה לארון הקודש. חולצים תפילין דרש"י3, ומניחים תפילין דרבינו-תם. קריאת-שמע (ואין כופלין 'ה' אלוקיכם אמת'). שש זכירות. חולצים תפילין דרבינו-תם. הש"ץ אומר (ולפחות מסיים בקול) איזה מזמור, חצי קדיש. תפילת מוסף.

ביום זה יש להוסיף במיוחד בתורה, תפילה וצדקה4, והצדקה – הוצאת שתי סעודות, ומה טוב – שלוש סעודות. מי שלא הספיק להחליט על-דבר קיום הוראה זו ושל לימוד ענייני 'בית הבחירה' לפני בין-המצרים, עליו להחליט זאת בהקדם, ויפה שעה אחת קודם5. ומובן אשר אלה שלא עשו בפועל ככל הפעולות דלעיל בזמנן – כדאי להשלימן גם לאחר מכן6.

"מובן בפשטות, שכל הנ"ל שייך גם לנשי ובנות ישראל"7.

"בית הבחירה":

בימי 'בין המצרים' גופא יש להוסיף ב'משפט' (לימוד התורה, לכל לראש – בהלכה למעשה מדיני ימים אלו8, וכן [בכל יום, ועל-אחת-כמה-וכמה בשבתות, שעניינן 'הקדמת רפואה'9] במיוחד בענייני התורה העוסקים בגאולה10 ובבניין בית-המקדש, ולכל לראש – הפרקים בספר יחזקאל מ-מג המדברים בעניין בית-המקדש השלישי, משנה – מסכתות מידות ותמיד11 והלכות בית-הבחירה12 להרמב"ם) ו'צדקה' יותר מהנתינה הרגילה לפני התפילה13 [ותוספת מיוחדת בכל מעבר מתקופה לתקופה בימים אלו גופא: עד ראש-חודש מנחם-אב, מראש-חודש מנחם-אב14, השבוע שחל בו תשעה באב, ערב תשעה באב, ותשעה באב]15. וגם בשבתות – באופן המותר על-ידי אכילה ושתייה וכיוצא-בזה, בנוסף על נתינת הצדקה בערב שבת קודש כנהוג בהוספה עבור השבת16.

מובן, שההוספה בתורה בעניין שהזמן-גרמא, צריכה להיות גם אצל הילדים [והילדות] הנמצאים במחנות הקיץ17.

"תשעת הימים"18:

משנכנס אב ממעטין בשמחה ובמשא ומתן של שמחה. ואסור לקנות בגדים ומנעלים חדשים או לתת לאומן לעשות לו, ואפילו אין משתמשים בהם עד לאחר תשעה באב. ואסור לכבס בגדים (חוץ מבגדי קטנים) אפילו להניחם לאחר תשעה באב. וכתונת לשבת מותר לכבס רק על-ידי גוי, ואסור ללבוש בגדים מכובסים שלא לבשם עדיין (אלא לכבוד שבת-קודש). [ולכן נוהגים ללבוש לפני ראש-חודש לזמן-מה את כל הבגדים המכובסים שעומדים ללבוש במשך תשעת הימים19]. בעלי הברית: המוהל, הסנדק, והורי-הבן, מותרים ללבוש לבנים ובגדי שבת.

ואסור לרחוץ את כל הגוף לתענוג אפילו בצונן, ולרפואה ולצורך מצווה [וכן המצטער מפני החום והזיעה20] – מותר. הטובל בכל ערב שבת21 מותר לטבול ולרחוץ ראשו, פניו, ידיו ורגליו22 לשבת.

אסור לאכול בשר ולשתות יין (מלבד בשבת ובסעודת מצווה).

אין נכנסים לדירה חדשה בתשעת הימים. פעם ענה הרבי: טוב לדחות לאחר ט"ו באב"23, ופעם אחרת הורה: "באם אפשר... בחודש אלול הוא חודש הרחמים"24.

עצת הרבי בדבר טיפול רפואי: באם אפשר – יש לדחותו לאחרי יום התשיעי באב. וכל עכבה לטובה. ובאם הרופא ידחק בדווקא את השעה, יש לעשות זאת קודם שבת חזון25.

סיומים26:

"המנהג לערוך 'סיומים'27 למסכתות הש"ס בכל יום מ'תשעת-הימים'28, מראש-חודש [ומה טוב גם לפני זה29] עד תשעה באב, וגם בערב תשעה באב ובתשעה באב – באופן המותר על-פי שולחן-ערוך [ובמקום המתאים – גם עם סעודה והתוועדות30].

"ומהטעמים בדבר – כיוון שבימים אלו מחפשים את כל האופנים המותרים כיצד להוסיף בעניינים טובים ושמחים, ועל-ידי-זה לגלות את הטוב-הפנימי שבירידה הקשורה עם ימים אלו31, החל מ"פיקודי ה' ישרים משמחי לב" – עושין שמחה לגמרה של תורה.

"ומפני טעם זה32 כדאי לערוך סיום גם ביום השבת שב'תשעת הימים'.

"ומה טוב – 'ברוב עם הדרת מלך', לשתף עוד כמה וכמה מישראל (מצד אהבת-ישראל ואחדות-ישראל) בשמחה, גם אם רובם לא סיימו בעצמם המסכת. ולהוסיף, שכדאי ונכון לערוך 'סיומים' על מסכתות כאלה שסיומן בעניינים שקל לאומרם ולהסבירם במהירות לכל אחד ואחד מישראל, אפילו פשוט שבפשוטים33, שב'סיומים' אלו יכולים לשתף גם יהודי שפוגשים ברחוב, ובאמצע עסקיו – כשחוזרים לפניו על הסיום, או אף שאומרים לו המאמר דסיום המסכת מבלי לספר לו שזהו 'סיום', שהרי 'זכין לאדם שלא בפניו'.

[מי שיכול – יסיים בעצמו; אם לאו – ישתתף לפחות במעמד 'סיום' של אחרים; ומה טוב שיהיה במעמד עשרה מישראל; וכדי לזַכות גם את מי שמשום-מה לא השתתף במעמד סיום כלשהו, ובלאו-הכי אוכל מאכלים המותרים רק בסעודת מצווה – יש להשמיע עבורו את הסיום ברדיו וכו', ולקשר אותו לפחות בצורה כזאת לשמחה-של-מצווה34. כמו-כן יש לשתף בזה יהודי שפוגשים ברחוב, על-ידי שיאמרו לו המאמר דסיום, אף מבלי לספר לו שזהו 'סיום'35].

"בקשר ל'סיומים', יש להשתדל במיוחד בעריכתם [כאמור – גם בשבתות] "ברוב עם הדרת מלך", לאחד רבים מישראל בהשמחה לגמרה של תורה, "אנשים ונשים (בנפרד כמובן) וטף"36, כולל גם הקטנים (לא רק קטנים בידיעות, אלא גם קטנים בשנים) שעדיין אינם שייכים להבנה והשגה, על-דרך ובדוגמת הסיום דערב-פסח, שמנהג ישראל להביא גם בכורים הקטנים37.

"וכן יש לעורר [במיוחד בסיומים, על אהבת ישראל38 ו] על-דבר ההוספה בלימוד התורה בכלל ובנתינת הצדקה, על-פי מה שנאמר: 'ציון במשפט (=תורה) תיפדה, ושביה בצדקה'"39. וכשבאים לעורר על נתינת צדקה – יש להביא בפועל קופת צדקה, שאז תיכף ומיד נותנים צדקה בפועל40. וגם ביום השבת-קודש – באופן המותר, באכילה ושתיה, וצדקה רוחנית41.

"למסור לאנ"ש שי' המתעסקים בהסיומים:

* לסיים כל סיום בהצעה-התעוררות על דבר (להוסיף ב)נתינות לצדקה.

* לחתום כל סיום בתיבות (עניין) דאהבת-ישראל"42.

"ובוודאי יפרסמו ויזרזו על דבר קיום הוראות אלה בכל מקום ומקום, בכל קצווי תבל"43.

"וגם כאשר יבוא משיח צדקנו קודם תשעת הימים, יעשו את ה'סיומים', ויזכו להתחיל ולסיים ספרים אחרים בתורתו של משיח"44.

* בעניין סעודת בר-מצווה של נער שנכנס לעול המצוות ביום ח' במנחם-אב, השיב הרבי: "יש לברר אם יש מנהג במקום בכגון-דא, ובאם לאו – יש לעשותה בזמנה, זאת אומרת ליל ח' מנחם-אב", ואם אי-אפשר - יש לעשות התוועדות קטנה במשך היום (כגון אחרי תפילת שחרית, כנהוג), והתוועדות גדולה אחרי תשעה באב בהקדם האפשרי 45.

________________________

1)     בחו"ל פינחס.

2)    ספר המנהגים עמ' 77.

3)     המתפלל בביהכ"נ שאינם מניחין תפילין דר"ת, וממהר להניחם כדי להספיק תפילת מוסף עם הציבור, ייזהר שלא יחלוץ התפילין בפני הספר-תורה (שו"ע אדה"ז סו"ס כה) אלא יסתלק לצדדין, או יחלצם מתחת הטלית-גדול (משנ"ב שם ס"ק נח). ואם עובר ל'חדר שני' יעשה זאת אחרי גמר ה'קדושה דסדרא' (תרגום הפסוק "ברוך כבוד ה' ממקומו". שו"ע הב"י סי' קלב ס"ב).

4)     יתר על הנהוג בכל ערב-ראש חודש (המנהג, ב'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג ס"ע 593).

5)     "על-פי פסק-דין שו"ע או"ח סי' תקע"א ס"ג".

6)     מתוך: פתח-דבר ל'הלכות בית הבחירה להרמב"ם עם חידושים וביאורים' של הרבי (הוצאת קה"ת, מוצש"ק מברכים מנ"א, תשמ"ו, ברוקלין נ.י.).

7)     לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 266. ולהעיר שנשים חייבות לסייע במצוות בניין ביהמ"ק (הל' בית-הבחירה פ"א הי"ב), ושהערה זו שייכת להוספות שהורה הרבי בכל העניינים מי"ז בתמוז ואילך.

8)     "לדעת את המעשה אשר יעשון, כל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא" – עפ"י 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 78, 91 (מוגה), 108.

בלקוטי-שיחות כרך כד עמ' 265 מזכיר גם את לימוד ספר הזוהר, והסברתו בתורת החסידות. כן מזכיר שם אודות הוספה גם בקו התפילה – בעבודתה באיכות, וכן באמירת תהילים - עכ"פ מזמור אחד נוסף בכל יום. ומעורר ע"ז גם בכרך כח עמ' 286 הע' 60, וש"נ.

9)     ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 578.

10)   ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 606.

11)   ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 579 והערה 186. וב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 38 הלשון "ומקצת במסכת תמיד".

12)   ופעם אחת מצאנו שהורה הרבי ללמוד בנוסף לכך גם "הלכות הקורבנות" (שיחת מוצש"ק פ' דברים תשל"ט, הנחת הת' בלתי מוגה סכ"ו וסס"א).

13)   לקוטי-שיחות חכ"ג ס"ע 265. ובפרט בצדקת מקדש מעט – בתיכ"נ ובתי-מדרש (ישיבות וכו'), לקו"ש כח עמ' 287. וראה סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 733.

14)   ב'התוועדויות' תשמ"ו ח"ד עמ' 187 מבואר, שהל' בית הבחירה נחלקו לשמונה פרקים, כדי ללומדם שמונה ימים "עד ערב ת"ב לפני חצות", עיי"ש. מאידך, בסה"ש תנש"א (מוגה) ח"ב עמ' 691 הערה 87, מפורש שיש ללמוד שיעור בהל' בית הבחירה גם ביום תשעה באב (נדחה) בעצמו: "באופן המותר, כמובן, לאחרי חצות היום, או להשלים במוצאי היום".  ולכן לא נכנס העניין בפנים.

15)   'התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 102.

16)   'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 96 הערה 127.

17)   'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 50. וכנראה ה"ה ל'סיומים' המובאים אח"כ.

18)   לוח כולל-חב"ד.

19)   כף-החיים סי' תקנא ס"ק צא. ולמעשה נזהרים בזה בחולצות ומכנסיים, שמלות וחצאיות, אך לא בלבנים וגרביים. [מי שלא הספיק: יניחם לזמן-מה על הרצפה להוריד הבגד מניקיונו, ואח"כ רשאי ללבשם. כן ניתן ללבוש בש"ק בתנאי שייהנה מזה בש"ק עצמה, אחד בלילה ואחד בבוקר ואחד בצהרים וכדומה].

20)   שו"ת אגרות-משה אה"ע ח"ד סי' פד אות ד, נטעי-גבריאל הל' בין-המצרים ח"א פמ"ב ס"ד. וראה גשר-החיים ח"א ס"ע רכ, המתיר בזה באבילות דיחיד אפילו בסבון ובמים חמים (וע' נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"א פרק קה סי"ג). מאידך בכף-החיים סי' תקנ"ד סוף ס"ק מו כתב בעניננו, שאם יכול להעביר זאת בצונן לא ירחץ בחמין.

21)   וכן הטובל בכל יום, לעניין הטבילה בלבד. שלחן מנחם או"ח ח"ג סו"ס רסז.

22)   ולמעשה רוחצים כל הגוף, במים חמים ובסבון. וכן הורה הרה"ג והמשפיע ר' חיים-שאול ברוק ע"ה. (וצ"ע מהמובא בליקוטי-סיפורים להרב פרלוב ע"ה מהדורה ראשונה עמ' קכב). וראה בכ"ז בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק יא.

23)   אגרות-קודש כרך ט עמ' רכח.

24)   שם כרך יט עמ' שצ.

25)   שם עמ' שעו.

26)   עיקר הדברים – מוגה, מסה"ש תנש"א ח"ב עמ' 708 ועוד, ומסה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 564, ומשיחות-קודש תש"מ עמ' 672 – שיחת ש"פ מטות ומסעי תש"מ, בלתי מוגה. ושולבו הוראות מכ"מ כמצויין בהערות.

27)   אף שיש דעות שניתן לעשות סיום על פרק, או על מסכת שלמה במשניות, מוטב לערוך סיום על מסכת בגמרא, 'סיום' עם כל הפרטים, לכל הדעות, כמו מסכת תמיד ('התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 86. וראה גם 'התוועדויות' תש"נ ח"א עמ' 97).

בליובאוויטש אמרו בסיום מסכת רק 'הדרן עלך' ושמות בני רב פפא, ותו לא, וסיימו בקדיש דרבנן רגיל (רשימת דברים להרב חיטריק ח"ד עמ' ריט). וכן הורה הרבי להרב בנימין שי' אלטהויז (ועל מה שאמר הרה"ח ר' מאיר אשכנזי ז"ל 'קדיש הגדול' בסיום הש"ס בהתוועדות הרבי כ"ד טבת תשי"ב, תורת מנחם ח"ד עמ' 239, ענה לו הרבי "אצלי זה חידוש, מלבד הפעם הזאת לא ראיתי זאת מעולם" - תודה להרב מיכאל שי' זליגזאן). אמנם לגבי המשך נוסח הסיום משמע שאומרים אותו, ראה התוועדויות תשמ"ה ח"ג עמ'  1700.

28)   "אפילו כשאין אוכלים סעודת בשר אחר-כך. להעיר מהנהגת אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לעשות סיומים בתשעת-הימים אף שלא היה סועד אחר-כך בבשר ויין – ספר-המנהגים עמ' 46" (לקו"ש חכ"ג עמ' 223, ובכ"מ).

29)   'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 74.

30)   ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.

31)   "להעיר גם מהפתגם הידוע [בשם הרה"צ ממונקאטש] בפירוש דברי חז"ל: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – ש'ממעטין' העניינים הבלתי-רצויים דתשעת-הימים 'בשמחה', על-ידי ההוספה בשמחה, באופן המותר על-פי שולחן-ערוך, כמובן".

32)   אע"פ שביארצייט שחל בשבת (התוועדויות תשד"מ ח"ב עמ' 872) שלל הרבי עריכת 'סיום', כיוון שמנהג זה עלול להתפרש כנתינת מקום לעניין של תענית.

33)   "ולדוגמא: מסכת תמיד (מסכת הכי קטנה, שמונה דפים בלבד, שיכולים ללמדה ולסיימה במשך זמן קצר) שסיומה "השיר שהיו הלוויים אומרים במקדש", וכן הסיום ד"כל בניך לימודי ה'" – בארבעת המסכתות: ברכות, נזיר, יבמות, כריתות – ראשי-תיבות "בניך".

34)   שיחות-קודש תש"מ ח"ג עמ' 672.

35)   'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 96.

36)   'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 108.

37)   ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 719. ולמרות האמור שם "במיוחד בשנה זו" אין נראה שזו הוראת שעה, עיי"ש.

38)   'התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1849.

39)   ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 708. ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 564.

40)   'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 123.

41)   (כמו נתינת עצה טובה ועאכו"כ לימוד תורה – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 376 בקשר לשבת שלפני ר"ה) סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 565 והערה 127. בשיחה הנ"ל נוסף גם: קבלת החלטה טובה שתיכף לאחר השבת יתן לצדקה ממש (יפריש לעצמו, ויתנה בפועל לעני או לגבאי בבוקר). ובסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 222 (שבת ט"ו בשבט) – שיחליטו גם כמה לתת.

42)   מענה שנדפס בס' מאוצר המלך ח"א עמ' 283.

43)   ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 580.

44)   משיחת ש"פ מטות, מבה"ח מנ"א תשמ"א, בסופה.

45)   אגרות-קודש חלק טו עמ' רנז. וכן במקרה נוסף שלא ניתן לעשות סעודה במוצאי היום, באג"ק חי"ז עמ' פז, כשחל במוצש"ק ליל ער"ה, מבאר שהסעודה צ"ל מיד ברגע הראשון שנכנס למצוות. מאידך בחי"א עמ' שמ כשחל בעיו"כ מציע להתחיל בחצי יום הראשון (והכוונה כנראה ביום) ולהמשיך במוצאי יוהכ"פ, אך ייתכן ששם לא התאפשר לקיים הסעודה בליל עיו"כ. אבל בדרך כלל, מנהגנו מובא בספר-המנהגים עמ' 75 מלקוטי-דיבורים (ח"ב דף רסח,א), שאחרי שחרית חוזר הבר-מצוה מאמר ומכבדים ב'לקח' ומשקה, ובערב (מוצאי היום) עושים את הסעודה (כפי שנהג אדמו"ר הזקן). ראה אג"ק חכ"ב עמ' כג. חכ"ג עמ' לד.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)