"מזל טוב!", נשמעו קריאות נרגשות מכל עבר. החוגגים בברית המילה, שנערכה בכ"ד באלול תשס"ח, היו נרגשים. ברית מילה בעיר אומסק שבסיביר עדיין לא הייתה עניין שבשגרה.
עד לפני כחמש-עשרה שנים לא הכירו יהודי העיר הקפואה טקס יהודי כלשהו. עשרות שנות קומוניזם מחקו כמעט לגמרי את חיי היהדות. בערים הגדולות והמרכזיות יותר פעלו בכל-זאת כוחות שנאבקו למען שמירת הגחלת היהודית, אבל בערים הרחוקות התפתח נתק מוחלט.
מי שהוביל בשעתו את תנועת המרד היהודית היה הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, ששיגר את חסידיו למשימות של שמירת החיים היהודיים במחתרת. רבים מהם נתפסו ונשלחו למחנות כפייה או הוצאו להורג. גם הרבי עצמו נעצר, נדון למוות, ובניסי-ניסים שוחרר, בי"ב-י"ג בתמוז תרפ"ז (1927).
אחרי קריסת השלטון הקומוניסטי החל מאמץ גדול להפיח חיים מחודשים בקרב יהודי מדינות חבר העמים. כך הגיע בשנת תשס"א הרב אשר קריצ'בסקי, שליח חב"ד, לאומסק והחל לכונן מחדש את מערכת החיים היהודיים. בית הכנסת חזר לפעול. הוקם גן ילדים, ובהמשך בית ספר. עוד ועוד נשמות יהודיות חזרו לצור מחצבתן.
שמחת ברית המילה שחגג הרב קריצ'בסקי לבנו הייתה אפוא גם חגיגת ניצחון של היהדות. אבי הבן עבר בין החוגגים, מזג כוסיות 'לחיים' לבני קהילתו ובירך אותם מקרב לב. ברקע השמיע הכנר היהודי המפורסם גנאדי חבנסקי נעימות עליזות.
"יש לי בקשה!", נשמע פתאום קול מאחד השולחנות. הרב דן קריצ'בסקי, אחיו של הרב אשר ושליח בעצמו בעיר אופה שבמערב הרי אורל, פנה אל הכנר: "אנא נגן לכבוד אמנו את השיר 'אַ יידישע מאמע'".
הכנר הנהן בראשו לחיוב וידו הושטה אל הקשת, אך הרב קריצ'בסקי סימן לו להמתין ופנה אל הקהל:
"אמנו, מרים, איננה יושבת כאן בגופה, אך בנשמתה היא ודאי עמנו. למרבה הצער, אימא נלקחה מאיתנו לפני עשרים שנה, עקב מחלה קשה, אבל אין בליבנו ספק שהיא מביטה בנו בגאווה ובאהבה ושומרת עלינו ועל התינוק החדש, גאה בנו ובכל אחד-עשר ילדיה, הממשיכים את דרכה, דרכם של אביה וסבה, הדרך של עם ישראל".
הרב קריצ'בסקי סיפר לנוכחים קצת מסיפור חייה של אימו. איך גידלה משפחה ענפה, ובד-בבד הקדישה את כל זמנה ומרצה, מתוך התנדבות מוחלטת, למען עולים חדשים שעלו לארץ ישראל.
מרים קריצ'בסקי נולדה בבאקו למשפחה חסידית. החיים בימי השלטון הקומוניסטי לא היו קלים, וכאשר זכתה לעלות ארצה עם בעלה – נרתמה מיד לפעילות ציבורית. ביתה היה תמיד פתוח לכול. היא הקימה מרכזי סיוע למציאת עבודה בעבור רבבות העולים, והייתה כתובת לכל פנייה. אין פלא שרבים מילדיה ממשיכים את דרכה ומשמשים שליחי חב"ד ברוסיה ובמקומות אחרים ברחבי העולם.
"אימא", הוסיף הבן וסיפר, "זכתה לחינוך מוזיקלי. היו לה כישרונות ברוכים בתחום, ואף התקבלה ללימודים בקונסרבטוריון של העיר נובוסיבירסק. היא ידעה להעריך מוזיקה טובה. ובכן, לכבודה ולזכרה, מבקש אני ממך, גנאדי היקר, לנגן את הניגון היהודי שובה הלב 'א יידישע מאמע'", סיים את דבריו.
רבים מן הנוכחים מחו דמעה למשמע הדברים. גנאדי עצמו היטיב את כינורו מתחת לסנטרו, הניף את הקשת על המיתרים – וצלילים רכים מילאו את האולם, וסחפו אחריהם את הנוכחים. "כמה אור ויופי יש בבית כשאימא נמצאת", שר הקהל, "וכמה עצוב וחשוך נעשֶה כשהשם לוקח אותה לעולם הבא!"...
פתאום חדלה הנגינה באחת. גנאדי שמט את הכינור. חיוורון עלה על פניו, שפתיו רטטו. "אתם יודעים", הוא פנה אל האחים קריצ'בסקי, והקהל כולו דרוך למשמע דבריו, "גם אני למדתי מוזיקה בקונסרבטוריון של נובוסיבירסק. היינו שלושה יהודים בלבד: אני ועוד שתי צעירות, שאחת מהן היא כיום אשתי. הייתה בינינו מין אחווה מחתרתית, של סוד משותף. שלושתנו השתייכנו לעם הנבחר והנרדף. באותם ימים קשים הייתה לזה משמעות אדירה. בזכות התמיכה ההדדית לא נטמענו בין הגויים".
קולו של גנאדי נרעד. "אִמרו לי בבקשה, האם מירה, מירה אשרובנה, היא... אימא שלכם?".
דממה הוטלה באולם. הנהוני הראש הספיקו לגנאדי. כך קראו לה בשפה הרוסית: מירה אשרובנה (בת אשר).
גנאדי שב ואחז את הכינור בתנועה איתנה, הניף את הקשת בידו הימנית ופצח מחדש בנגינה, ועיניו זולגות דמעות.
ההשגחה הפרטית המופלאה, שהפגישה בין בניה של מרים קריצ'בסקי ובין היהודי השלישי בכיתתה, נהפכה לשיחת היום בקהילה היהודית של אומסק. גנאדי עצמו ראה בה אות משמים. זמן לא רב לאחר מכן כבר נראה בבית הכנסת, מחפש את עזרתו של הרב אשר, בנה של מירה, במציאת דרכו לשוב אל חיק היהדות. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
