כהונה היא כמו עניין "טבעי", אם-כן איך שייך להעניקה כשכר למי שאינו כהן מצד עצמו? * מה הקשר בין אבני שוהם וישפה לגאולה העתידה, ומה תוכנה של המחלוקת בגמרא בנושא זה * בעקבתא דמשיחא נדרשת עבודה של מסירות-נפש בפועל ובגלוי, כהכנה לגילויים דלעתיד-לבוא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהתחלת¹ פרשת פינחס מספרת התורה אודות דברי הקב"ה "פינחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי גו' בקנאו את קנאתי וגו' לכן הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", שאף-על-פי שכבר ניתנה כהונה לזרעו של אהרון, לא ניתנה אלא לאהרון ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד שהרגו לזמרי².

וצריך להבין:

עבור עבודה - נותנים שכר, וככל שהעבודה היא גדולה ונעלית יותר, יגדל יותר שכרה.

אבל כהונה - אינה עניין של שכר, אלא עניין השייך ל"טבע", טבע אהרון ובניו. בשעה שהקב"ה ציווה למשוח את אהרון ובניו, אזי הבדיל וקידש אותם מכל בני-ישראל, כמו שכתוב³: "ויבדל אהרון להקדישו קודש קודשים הוא ובניו עד עולם", שהם וכל יוצאי חלציהם יהיו כוהנים, אבל אלו שמוצאם אינו מאהרון ובניו שנמשחו, אין מקום שעניין של עבודה יסייע להיות כהנים. זאת אומרת, שכהונה היא דבר שהטביע הקב"ה כמו טבע בהבריאה, שאהרון ובניו - בטבעם קדוש.

- וכמו שכתב רש"י⁴ בנוגע לכהונה, "גבולות חלק הקב"ה בעולמו. יכולים אתם להפוך בוקר לערב? כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר⁵ ויהי ערב ויהי בוקר ויבדל. כך ויבדל אהרון להקדישו וגו'" -

ואם כן אינו מובן: כיוון שפינחס מצד עצמו לא היה כהן, כיצד קיבל כהונה על-ידי העבודה ד"בקנאו את קנאתי וגו'", "תחת אשר קינא לאלוקיו וגו'"⁶?

ב. לאחרי שהתורה מסיימת את הסיפור אודות פינחס והעניינים שהיו קשורים לזה ובאו כתוצאה מזה (הציווי על מלחמת מדין, ומניין בני-ישראל, שבא בסיבת המגיפה) - מסופר בהמשך הסדרה אודות חלוקת ארץ-ישראל⁷, אודות התמנות יהושע לרועה ישראל שיכניס את בני-ישראל לארץ-ישראל⁸, ואחר-כך, עד לסיום הסדרה, באה פרשת הקורבנות⁹, שחלק מהקורבנות (כמו שתי הלחם, כמה מקורבנות ציבור, נסכים¹⁰) היו יכולים להקריב רק בארץ-ישראל¹¹.

וכיוון שמסופר אודות כל עניינים אלו בסדרה שנקראת על שם פינחס, הרי מובן, שהכניסה לארץ-ישראל, וכל העניינים הקשורים עמה, יש להם שייכות לפינחס, שעל-ידי עבודתו של פינחס נכנסים לארץ-ישראל.

אמרו רז"ל¹² שאלמלא חטאו, היתה כבר אז - בכניסה הראשונה לארץ - גאולה שלימה. והגם שבפועל לא היתה אז גאולה שלימה, הרי מובן, שבכמה פרטים היתה הכניסה לארץ דומה לגאולה העתידה¹³.

וכיוון שהכניסה לארץ-ישראל היתה בדומה לגאולה העתידה, יובן הקשר של הכניסה לארץ-ישראל עם פינחס - כיוון ש"פינחס הוא אליהו"¹⁴, ואליהו הוא זה שיבשר אודות הגאולה השלימה בקרוב.

ג. החידוש שבגאולה העתידה יהיה - ש"לא יכנף עוד מוריך"¹⁵, שאור-אין-סוף לא יהיה מכוסה בלבושים, ויאיר בגילוי¹⁶. עכשיו מאיר האור כפי שבא בלבושים וכפי שמתצמצם לפי ערך העולמות, אבל לעתיד יאיר האור עצמו ללא הסתר של לבושים, בחינת האור שלמעלה מהשתלשלות.

האדם שלמטה הוא בדמות אדם העליון. וכשם שבאדם העליון ישנן שתי מדריגות, האור כפי שבא בהשתלשלות והאור שלמעלה מהשתלשלות, כך גם באדם למטה, בהנשמה, ישנם שתי מדריגות: הנשמה כפי שמלובשת בכוחות כו' - שנחלקת לד' מדריגות: נפש, רוח, נשמה וחיה, כשם שהאור שבהשתלשלות נחלק לד' עולמות: עשייה, יצירה, בריאה ואצילות - והנשמה כפי שהיא למעלה מכוחות, בחינת "יחידה", הקשורה עם "יחיד"¹⁷. ובכדי להמשיך מלמעלה בחינת יחיד, האור שלמעלה מהשתלשלות - צריכה להיות העבודה למטה בבחינת היחידה שבנפש, שלמעלה מכוחות הגלויים¹⁸.

וזהו הפירוש במאמר רז"ל¹⁹ "אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין":

הלשון "ואם לאו אין נגאלין", מלמדנו, שביאת הגאולה על-ידי התשובה דווקא, אינה רק מצד עניין החטא, כיוון שהתשובה תקנח את החטאים שמסתירים ומעכבים את הגאולה, אלא שבשביל עניין הגאולה עצמו נדרשת עבודת התשובה.

והטעם לזה: עיקר התשובה היא מצד בחינת יחידה שבנפש (שלכן ביכולת התשובה לקנח כל הפגמים²⁰ שנעשים על-ידי החטאים, כי הפגמים הם בכוחות הגלויים, ועל-ידי עשיית התשובה ממשיכים מלמעלה, מיחידה שבנפש, ובמילא נתמלאים כל הפגמים), ולכן, בשביל הגאולה העתידה יש צורך בהקדמת התשובה, בחינת יחידה, בכדי להמשיך את הגאולה שלימה, בחינת יחיד.

ד. בחינת היחידה, שלמעלה מכוחות הגלויים, מתבטאת בעבודה של מסירות-נפש, כיוון שגם מסירות-נפש היא למעלה מכוחות הגלויים, טעם ודעת, שהרי בשכל אין טעם על מסירות-נפש (האמיתית - לא לשם שכר), והכח על מסירות-נפש הוא מבחינת היחידה. ולכן דווקא בדורות דעקבתא דמשיחא היא העבודה דמסירות-נפש - בכדי לגלות בחינת היחידה, ולהמשיך על-ידי זה בחינת יחיד, שתתגלה בביאת המשיח.

והגם שמסירות-נפש היתה מוכרחת להיות תמיד (כמבואר בתניא²¹ שקיום התורה ומצוותיה תלוי בזה שיזכור תמיד עניין מסירת נפשו, ולכן נצטווה גם הדור שנכנסו לארץ לקרות קריאת שמע (מסירות-נפש) פעמיים בכל יום, אף שהובטחו "פחדכם ומוראכם גו'"²²) - הרי אין זו עבודה של מסירות-נפש בפועל; העבודה בפועל היא קיום התורה ומצוות, והמסירות-נפש היא רק בכוח בעבודה דתורה ומצוות. ובמילא הרי זה בחינת יחידה (מסירות-נפש), כפי שמלובשת בנרנ"ח (העבודה דתורה ומצוות).

מה-שאין-כן בעקבתא דמשיחא, כשנדרשת מסירות-נפש בתור הקדמה להגילויים דלעתיד, גילוי עצם האור, "ולא יכנף" - מוכרחת להיות העבודה דמסירות-נפש בגילוי, בפועל, שבאה מגילוי היחידה ללא לבוש.

ה. גם במסירות-נפש בפועל גופא יש דרגות:

ישנה מציאות, שהוא אמנם מוסר נפשו, אבל המסירות-נפש גופא היא אצלו במדידה והגבלה - בכל פעם, שמגיע לידו עניין של תורה ומצוות הקשור עם מסירות-נפש, הוא מעיין בשולחן-ערוך, ואם על-פי שולחן-ערוך מחוייבים למסור נפש על עניין כזה, אזי הוא מוסר נפשו. אבל אמיתית העניין דמסירות-נפש הוא - להיות מסור להקב"ה ללא הגבלות כלל, שאז המסירות-נפש שלו היא למעלה לגמרי מטעם ודעת, ללא חשבונות כלל.

ובזה הוא החידוש בהמסירות-נפש דפינחס:

נוסף לכך שהיה אצלו עניין המסירות-נפש בכלל, הרי מסר נפשו על עניין שעל-פי דין לא היה חיוב לעשותו (ואדרבה: אילו היה שואל אצל בית-דין מה לעשות, אזי אין מורין לו²³, היינו, שאין אומרים לו ההוראה²⁴), ורק "קנאין פוגעין בו"²⁵ - שזהו עניין של אמיתית המסירות-נפש²⁶.

וזוהי השייכות של פינחס עם הגאולה העתידה: הגאולה העתידה תבוא דווקא על-ידי עבודה דמסירות-נפש שאינה מוגבלת על-ידי חשבונות, גילוי בחינת יחידה, שתגלה בחינת יחיד.

ו. בנוגע לגילויים דגאולה העתידה, איתא בגמרא²⁷ על הפסוק²⁸ "ושמתי כדכוד שמשותייך": "חד אמר שוהם, וחד אמר ישפה, אמר להו הקב"ה להוי כדין וכדין".

"שוהם" - הוא "אבן שמאיר בבחינת אור ישר, דהיינו שהוא אבן המאיר ובאורו נראה אור לאחרים", ו"ישפה" - הוא "אבן שהוא מבריק וזורק... בבחינת אור חוזר"²⁹. ובזה היא הפלוגתא, אם גילוי האור דגאולה העתידה יבוא בדרך המשכה מלמעלה למטה - "שוהם", או על-ידי זיכוך והעלאה מלמטה למעלה - "ישפה". והקב"ה אומר: "להווי כדין וכדין", שיהיו ב' המעלות: המעלה דהמשכה והמעלה דהעלאה³⁰.

החילוק שבין המשכה והעלאה הוא:

בהמשכה מלמעלה למטה - האור הוא בלתי מוגבל, מה-שאין-כן בהעלאה מלמטה למעלה - נמשך אור שהוא לפי ערך ולפי אופן העבודה שלמטה.

אבל יש גם מעלה בהעלאה מלמטה למעלה: כאשר האור נמשך מלמעלה למטה, שלא על-ידי עבודת התחתון - הרי לא כל פעם יכול התחתון לקבל את האור בפנימיות, כיוון שאינו כלי אליו, והאור מאיר על התחתון רק בדרך מקיף³¹; מה-שאין-כן כאשר האור נמשך על-ידי העלאה, הרי כיוון שהתחתון מזכך את עצמו על-ידי עבודה, אזי נעשה כלי לקבל את האור בפנימיות.

וזה יהיה החידוש בגאולה העתידה, שיהיו שתי המעלות: האור יאיר כפי שהוא ללא הגבלות, גם האור שהוא נעלה יותר מלהיות נמשך על-ידי אתערותא דלתתא, ואף-על-פי-כן הנה גם אור זה יאיר בפנימיות.

ואופן כזה בהמשכת האור, שיהיו בו שתי המעלות - לא היה עדיין, ויהיה רק לעתיד לבוא.

ומה שכתב רבינו הזקן¹⁶ "וגם כבר היה לעולמים מעין זה (מעין הגילוי דלעתיד) בשעת מתן-תורה" - הרי זה בנוגע להמעלה שבשעת מתן-תורה נמשך אור בלתי מוגבל, מעין הגילוי דלעתיד; אבל המטה לא נזדכך עדיין להיות כלי אל האור, שלכן, "במשוך היובל"³², מיד לאחרי מתן-תורה, חזר להיות כמו לפני מתן-תורה, ועד שהיה יכול להיות חטא העגל³³. אבל לעתיד יהיה "כדין וכדין", שהעולם יזדכך ויוכל לקבל את האור הבלתי מוגבל בפנימיות.

וגם עניין זה מרומז בפינחס, "פינחס הוא אליהו", מבשר הגאולה:

כהונה - אינו דבר שבא על-ידי עבודה, אלא מקבלים זאת מלמעלה ונעשה "טבע" (כנ"ל). ועל-כורחך צריך לומר, שפינחס מצד עצמו היה ראוי לכהונה, עוד קודם שהרגו לזמרי, ואף-על-פי-כן לא ניתנה לו כהונה בפועל עד שקינא קנאת ה' והרגו לזמרי, בכדי שהמשכת הכהונה מלמעלה תבוא אצלו על-ידי עבודתו.

ועניין זה מרומז גם בפסוק "הנני נותן לו את בריתי שלום" (שעניין השלום הוא חיבור הפכים³⁴) - שיהיה אצל פינחס חיבור שני הקווין, גילוי שלמעלה עם עבודה שלמטה.

ושלום וחיבור כזה הוא מעין הגאולה העתידה³⁵ - "פינחס הוא אליהו", שיבשר אותה בקרוב ממש.

ז. ועניין חיבור ב' הקווין - המשכה והעלאה - בעבודת האדם:

יש צורך בחיבור בחינת היחידה עם הכוחות הפנימיים, שגם בהם תהיה נרגשת היחידה בפנימיות³⁶.

כלומר: לא רק כפי שקיום התורה ומצוות בא לאחרי ההקדמה דקריאת שמע, מסירות-נפש בכוח, היינו, שהעבודה בפועל היא רק בהכוחות הפנימיים, והמסירות-נפש דיחידה היא מלובשת ומסותרת בהכוחות הפנימיים, אבל לא בחינת היחידה כפי שהיא בעצם;

אלא הדרישה היא, שתמיד, בכל היום, תהיה העבודה בתנועה של מסירות-נפש בפועל, שבחינת היחידה כפי שאינה בהתלבשות, תאיר אצלו בגילוי בפנימיות, בהכוחות הפנימיים.

ואז ישנן שתי המעלות: יחידה ופנימיות וכלי. ועל-ידי זה פועלים את הגילוי דלעתיד - "כדין וכדין".

ח. בשנים שהפרשיות מטות ומסעי הן מחוברות, אזי פרשת פינחס היא השבת הראשונה של "בין המצרים". כל העניינים הם בהשגחה פרטית, ובמילא מובן, שפרשת פינחס שייכת ל"בין המצרים"³⁷. והביאור: תיכף לאחרי החורבן³⁸ - "נולד מושיען של ישראל", והיינו, שמהמיצר (החורבן) גופא מתחילים לילך אל המרחב העצמי שיתגלה לעתיד³⁹. והגילוי דלעתיד בא על-ידי העבודה דפינחס - חיבור היחידה עם הכוחות הפנימיים.

ועניין זה מרומז גם בסיום ההפטרה של השבת הראשון שבבין המצרים - "קודש ישראל להוי' כל אוכליו יאשמו גו'"⁴⁰:

בפשטות מדבר הפסוק אודות אומות העולם שהם "אוכליו" (רודפים ומציקים) של ישראל, ולכן "יאשמו" ו"רעה תבוא אליהם"⁴⁰. אבל, כיוון שהתורה ניתנה לישראל⁴¹, צריך לומר, שבפסוק זה יש גם הוראה לבני-ישראל⁴²:

כאשר ישנם אצל יהודים חטאים, שהם "אוכליו", ומאבדים את בחינת "ישראל"⁴³ - אזי העצה היא: "יאשמו", קורבן אשם, שעניינו גילוי היחידה שבנפש⁴⁴, שהרי בקורבן אשם נאמר⁴⁵ "וחמישיתו יוסף עליו", שלא מספיקה העבודה בד' הבחינות נרנ"ח, אלא צריך להתוסף גם הגילוי של בחינה החמישית - וחמישיתו - יחידה שבנפש⁴⁶.

והדיוק "וחמישיתו יוסף עליו", בהוספה על הקרן, הוא - שבחינת היחידה תאיר בבת אחת עם ד' הבחינות⁴⁷, דהיינו, חיבור היחידה עם נרנ"ח, "כדין וכדין"⁴⁸.

וזהו גם שרבינו הזקן מביא⁴⁴ את הפסוק⁴⁹ "ומספר את רובע ישראל" בתור פירוש על הפסוק "יאשמו": "ומספר" הוא גם מלשון "ספיר", אור, היינו, שבחינת היחידה תאיר ב"רובע ישראל", בד' הבחינות ("רובע") נרנ"ח (ד"ישראל") בפנימיותם - "כדין וכדין".

ועל-ידי⁵⁰ העבודה ד"יאשמו", שמגלה בחינת היחידה בהכוחות הפנימיים, אזי מתקן את העניין ד"אוכליו" שבו, ועל-ידי זה מתקן גם את העניין ד"אוכליו" כפשוטו - "כי אכל את יעקב ואת נווהו השמו"⁵¹, ונעשה "שפוך חמתך אל הגויים וגו"⁵², וזוכים לגאולה העתידה על-ידי משיח צדקנו, שאז יהיה גילוי בחינת "ישראל", ובאופן שלא זו בלבד שהעולם כולו לא יעלים ויסתיר, אלא אדרבה, שיסייע בזה.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת פינחס, מברכים החודש מנחם-אב ה'תשח"י - בלתי מוגה; תורת- מנחם התוועדויות ה'תשח"י (ח"ג כרך כג עמודים 192-199 - נמצא בדפוס)

----------

1) מכאן עד סוס"ח - הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ד עמ' 1070 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2) זבחים קא,ב. הובא בפרש"י ריש פרשתנו.

3) דה"א כג,יג.

4) קורח טז,ה (מבמדב"ר (פי"ח, ז) ותנחומא (ה) שם).

5) בראשית א, ד-ה.

6) פרשתנו כה,יג.

7) כז, א ואילך.

8) שם, טו ואילך.

9) כח,א ואילך.

10) ראה מנחות מה,ב. זבחים קיא,א.

11) ואף שהאמור בחומש הפקודים (פ' פינחס) קרב במדבר (מנחות שם) - הרי האמירה בפרשה זו באה בקשר עם כניסתם לארץ דווקא (עיין דרז"ל - הובאה בפרש"י מספרי - עה"פ פרשתנו כח,ב).

12) נדרים כב,ב. וראה שמו"ר רפל"ב. ובכ"מ.

13) וכן בנוגע פרשת הקורבנות - סיום וחותם הסדרה - עיקר עניינם יהיה לעתיד לבוא, כמו שכתוב "ושם נעשה לפניך כו' כמצוות רצונך". ועיין בהמשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך.

14) תרגום יונתן וארא ו,יח. זח"ב קצ, סע"א. פרדר"א פמ"ז. יל"ש ריש פרשתנו. מדרש אגדה שם. פרש"י ב"מ קיד,ב. רלב"ג מ"א יז, א. ועוד.

15) ישעיה ל,כ.

16) תניא פל"ו.

17) ראה לקו"ת ראה כה,א. ובכ"מ.

18) ראה גם לקו"ש ח"ג עמ' 867 ואילך.

19) סנהדרין צז,ב. ראה לקו"ת תצא מ,ד.

20) ראה לקו"ת אחרי כו,ג.

21) ספכ"ה.

22) ס"פ עקב.

23) סנהדרין פב,א. ובפרט לפי הירושלמי (סנהדרין פ"ט ה"ז) דפגיעת קנאים היא שלא ברצון חכמים.

24) עפ"ז יש לתרץ קושיית הח"מ (שו"ע אה"ע סט"ז סק"ד) למה השמיט בשו"ע דין דקנאין פוגעים - שהוא מפני שאין להורותו, אבל רמזו בסגנון של סיפור (שם ס"ב): "אם לא פגעו בו קנאים" (וראה גם לקו"ש ח"ח עמ' 151 ובהערה 10. חי"ח עמ' 319 ובהערה 14). - יש מתרצים דלא הביאו בשו"ע מפני דס"ל להב"י דקנאים פוגעין היינו רשות ולא ציווי - ואינו מובן: דרשות להמית אדם חידוש גדול הוא (אף דנמצא גם במכות יא,ב), ולמה ישמיטו בשו"ע?

25) סנהדרין פא,ב. רמ"א חו"מ סתכ"ה ס"ד.

26) ומס"נ זו הוצרכה להיות בגלל גודל ההעלם וההסתר שהיה אז, עד להעניין דעון בעל פעור, שהו"ע של ע"ז, שנוגע בנקודה יסודית של כל התומ"צ, ונמשך ופועל גם בדורות שלאח"ז - כדאיתא במדרש (פרדר"א ספמ"ה) והובא בתוס' (סוטה יד,א ד"ה מפני) בטעם קבורת משה "מול בית פעור", ש"בכל שנה ושנה... בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון, וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע" (מהנחה בלתי מוגה).

27) ב"ב עה,א.

28) ישעיה נד,יב.

29) לקו"ת ראה כז, ריש ע"ד.

30) עיין בכ"ז לקו"ת שם מאמרי ושמתי כדכוד (כד,ד ואילך).

31) וכיוון שאינו מאיר בפנימיותו, אלא רק מקיף עליו מלמעלה - אפשר להיות מזה יניקה לקליפות ח"ו (מהנחה בלתי מוגה).

32) יתרו יט,יג.

33) וזה שבשעת מתן-תורה פסקה זוהמתן (שבת קמו, רע"א. וש"נ), הרי זה דוגמת הבינונים בשעת התפלה, שאז הרע שבהם הוא ישן אצלם, ואחרי התפלה יכול להיות חוזר וניעור (ד"ה וירד תרמ"ג בסופו (סה"מ תרמ"ג ס"ע פד)).

34) ראה תניא אגה"ק סוס"ל. ובכ"מ.

35) והיינו, שזהו עניין ששייך להזמן דעת"ל, מ"מ, צריך להיות עניין זה בעבודה גם קודם לכן (מהנחה בלתי מוגה).

36) ראה גם לקו"ש ח"ג עמ' 887 ואילך. עמ' 895 ואילך.

37) ראה של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז,א), וז"ל: המועדים של כל השנה... בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן.

38) איכ"ר פ"א, נא.

39) ראה רשימות הצ"צ למגילת איכה עה"פ גלתה יהודה מעוני (אוה"ת לנ"ך ח"ב ס"ע א'לה ואילך).

40) ירמיה ב,ג.

41) ורק על-ידי בני-ישראל ניתנה התורה גם בעולם וגם לאומות העולם (מהנחה בלתי מוגה).

42) וב' הפירושים תלויים זב"ז, כי האפשריות ל"אוכליו" באומות העולם באה מצד "אוכליו" שבישראל. וע"ד מ"ש (ישעיהו מט,יז) "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו"*.

-------------------

*) וכמדובר כמ"פ שלולי זאת אין אפשרות שתהיה לאומות העולם אחיזה ומכ"ש שליטה ח"ו על בני-ישראל.

וזהו גם מ"ש (נוסח תפלת מוסף) "ומפני חטאינו גלינו מארצנו", ואלמלא "חטאינו", לא היה מקום להעניין ד"גלינו מארצנו", ומכ"ש להעניין ד"היד שנשתלחה במקודשך" (מהנחה בלתי מוגה).

43) עניינו של "ישראל" הוא - ע"ש "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים" (וישלח לב,כט). "שרית גו' עם אנשים" - קאי על העבודה ד"אל יבוש מפני המלעיגים" (רמ"א או"ח בתחילתו); ועד"ז "שרית עם אלוקים" - שאינו מתפעל מהשרים של המזלות שמהם נמשכים חוקות הטבע והנהגות העולם, ופועל, שלא זו בלבד שאינם מעלימים ומסתירים, אלא שהם גופא יסייעו בעבודתו ("שרית").

וכח זה ישנו בכאו"א מישראל, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" (ע"ז ג, סע"א), ו"לפום גמלא שיחנא" (כתובות סז, רע"א. וש"נ), שנותן כח לכאו"א מישראל למלא את שליחותו ולבוא לבחינת "ישראל" - על-ידי עבודתו.

אבל כשחסר בעניין העבודה - אזי נעשה "אוכליו", לשון כליון, דהיינו שמכלה ומאבד בחינת ישראל שבו. וכמו בגד, שכאשר אין משתמשים בו, אזי בלה ונרקב.

ואף-על-פי שהובטחו כל ישראל שיעשו תשובה, ולא ידח ממנו נידח (ראה תניא ספל"ט) - הרי עניין זה יכול להיות גם "בגלגול אחר", דהיינו, בגוף אחר, אבל בגוף זה - אבד ונכלה (מהנחה בלתי מוגה).

44) לקו"ת פרשתנו פ,ד.

45) ויקרא ה,טז.

46) ובזה גופא לא מספיק עניין המס"נ (יחידה) בכוח, אלא צ"ל גם העניין דמס"נ בפועל (כנ"ל ס"ד) - שזהו עניין הקורבן שצריך להקריב מי שחטא ופגם ועבר את הדרך, כמ"ש הרמב"ן (ויקרא א, ט) שעניין הקורבן הוא "כדי שיחשוב אדם... כי... ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו כו'" (מהנחה בלתי מוגה).

47) שבנה"א, וגם בנה"ב. ובזה יובן פי' התרגום ורש"י ירמיהו שם, שפירשו הכתוב "קודש גו' ראשית גו'", כתרומה וכראשית קציר לפני העומר (דלכאורה אינו מובן, מה מוסיף הכתוב בהדוגמא דעומר על הדוגמא דתרומה, ואדרבה - האיסור שבתרומה חמור יותר, וזר האוכלה חייב מיתה (רמב"ם הל' תרומות פ"ו ה"ו)) - שמרמז בזה, שהגילוי דיחידה צריך להיות לא רק בכוחות הגלויים דנפש האלוקית - תרומה, אלא גם בנפש הבהמית - עומר (שעורים, מאכל בהמה).

48) וזהו גם עניין עבודת התשובה, שיש בה ב' העניינים: העלאה מלמטה למעלה - "והרוח תשוב אל האלוקים" (קוהלת יב,ז. וראה לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ), שהו"ע היציאה מכוחות הגלויים עד ששב לבחינת היחידה שלמעלה מהשתלשלות שבנפשו; והמשכה מלמעלה למטה - "אשר נתנה" (שם), שמתנה הו"ע ההמשכה, כנ"ל (מהנחה בלתי מוגה).

49) בלק כג,י.

50) קטע זה - מהנחה בלתי מוגה.

51) תהילים עט,ז.

52) שם, ו.