חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:05 זריחה: 6:41 ז' בשבט התשפ"א, 20/1/21
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1145 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת קורח, כ"ה בסיוון ה'תשע"ו (01/07/16)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1145 - כל המדורים ברצף
לתת לקב"ה את הטוב והמובחר
'כוח' לעמוד 'הכן' לגאולה
מה למדים מטלפון, מברק ורכבת?
פרשת קורח
אם אין קמח אין תורה
הצלת הרבי "איש וביתו" מעמק הבכא
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1145, ערב שבת-קודש פרשת קורח, כ"ה בסיוון ה'תשע"ו (01.07.2016)

  דבר מלכות

לתת לקב"ה את הטוב והמובחר

תיקון מחלוקת קורח על-ידי מתנות כהונה – להקדיש לה' את המובחר מכל דבר * מיד לאחר הקימה בבוקר יש להתפלל וללמוד, ורק לאחר מכן להתעסק בענייני רשות, אך מעט הזמן בכמות צריך להיות העיקר והקובע * המענה לטענת קורח כיום: גם אם הוא "מלא תורה", צריך לציצית ומזוזה – ביטול, אהבה ויראה * וכיצד בא הדבר לביטוי בגשמיות בברכת כהנים? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. פרשתנו1 פותחת בעניין "ויקח קרח", בו מסופר אודות מחלוקת קרח על כהונת אהרן; לאחרי זה מסופר אודות מטה אהרן2, שהוא הוראה על אמיתות כהונתו של אהרן; ולאחרי זה מדובר על דבר מתנות כהונה3, שגם עניין זה שייך להנ"ל4.

עניינם של מתנות כהונה הוא – שמכל דבר שהיה לאדם, הוצרך ליתן לכהנים, הן מעניינים של אור פנימי והן מעניינים של אור מקיף: אור פנימי – כמו תרומה וביכורים, ואור מקיף – כמו ראשית הגז, שהוא עניין השייך ללבושים.

הכתוב5 מבאר את עניין מתנות כהונה – שמכל דבר יש ליתן את ראשיתו להקב"ה, שהרי הכהנים "הוי' הוא נחלתם"6, אינם מתעסקים בעניינים גשמיים ו"הוי' נחלתם", ולכן הנתינה להם נחשבת כנתינה להקב"ה, והכהנים "משלחן גבוה קא זכו"7.

ולכן – כמו שכתב הרמב"ם8 – גם עתה ישנו עניין זה: כשאדם נותן לעני לאכול, עליו לתת לו "מן הטוב והמתוק שבשולחנו", "כיסה ערום (כמו שכתוב9 "כי תראה ערום וכסיתו") יכסה מן היפה שבכסותו", וכן "אם בנה בית תפילה, יהיה נאה מבית ישיבתו", כמו שכתוב10 "כל חלב להוי'".

– בכלל נחשב הרמב"ם לספר של נגלה, ואף-על-פי-כן, במקומות רבים הכניס רמזים של פנימיות התורה11, וכמו כן כאן נקט הרמב"ם ג' העניינים של מזון, לבוש ובית12

כלומר, שמכל העניינים שיש לאדם – ממזון, לבוש ובית – עליו ליתן את הראשון והטוב ביותר ("דאָס ערשטע און דאָס בעסטע") לכהן שבנפשו פנימה, כלומר לעניינים של קדושה, שהרי "עני" (שצריכים ליתן לו מזון ולבוש) קאי על הנפש האלקית אצל בינוני13.

ובנוגע לבית – כותב הרמב"ם בפירוש "בית תפילה", שזהו להקב"ה.

בכדי שפרטי ההנהגה יהיו באופן זה, צריכה להיות הכנה כללית – שזהו שמסיים הרמב"ם "הקדיש דבר כו' וכן הוא אומר כל חלב להוי'", שצריכה להיות הכנה כללית שהעיקר הוא "להוי'", ואז נעשים גם פרטי הנהגותיו בענייני מזון לבוש ובית באופן שהטוב ביותר נותן הוא לכהן שבנפשו פנימה.

ועניין זה נוגע גם בגשמיות, כי מכיוון שזהו עניין של מתנות כהונה, הרי בעניין זה ישנה הוראה – המעשה14 באחד שנתן פחות מעשר ממה שהיה צריך ליתן, ולשנה הבאה היה לו רק אותה כמות כפי שהיה צריך ליתן לכהן.

ב. וכן הוא גם בנוגע לזמנים: ישנם זמנים שבהם אין לאדם שייכות להוויות העולם, ובכלל הרי זה שנותיו הראשונות של האדם, וישנם זמנים שבהם עסוקים בהוויות העולם. וכן במשך השנה ישנם ימי החול שבהם טרודים, ושבתות ומועדים שבהם אין טרודים, ובפרט ראש השנה ועשרת ימי תשובה, שאז הוא "קירוב המאור אל הניצוץ"15.

יש לדעת ש"כל חלב להוי'": יש לתת להקב"ה את הזמן הראשון והטוב ביותר. בכל יום גופא, הזמן הטוב והרגוע ביותר של האדם הוא מיד בקומו בבוקר, שאז ראשו רגוע – זמן זה יש לתת להקב"ה, כמו שכתוב16 "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה גו"', ופירש כ"ק מו"ח אדמו"ר17: "ראשית עריסותיכם" – "דתיכף ומיד בקום האדם מעריסתו, יתנו לה' תרומה", שעליו ליתן זמן זה להקב"ה.

ולכן כשדובר במדינה זו – אמריקא – אודות סדר הלימודים בישיבות, עמד הרבי18 בתוקף על כך שבשעות הבוקר ילמדו לימודי קודש דווקא, ולימודי חול יהיו רק אחר חצות היום, כיון שבבוקר, כשהראש הוא לאחר מנוחה ("אויסגערוט"), זהו הזמן הטוב ביותר, וכפסק הרמב"ם8 "כל חלב להוי'", ורק במשך היום, אזי יכול לעסוק בעניין "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה"19.

ועניין זה נוגע לבעלי עסק: אף שעסקם הוא ב"עובדין דחול" – עליהם לדעת שהעיקר הוא תורה ותפילה, ואת הזמן הראשון והטוב ביותר ביום יש ליתן להקב"ה. לכל לראש צריכים להתפלל, אחרי התפילה צריכים ללמוד (כדין – שצריך לילך "מבית הכנסת לבית המדרש"20), ורק אחר כך לאכול פת שחרית (כפסק הצמח צדק21 שפת שחרית היא אחרי התפילה, וכיון שמבית הכנסת צריך לילך לבית המדרש, נמצא שפת שחרית היא גם אחרי הלימוד), ורק אחר כך אפשר לעסוק בענייני הרשות.

יש לדעת שהעיקר הוא תורה ותפילה, ולא שבעיקר יהיה שקוע בעסק, וילמד "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"22 רק כדי לצאת ידי חובת השולחן-ערוך, לומר את התיבות ולא לשמוע מה שפיו מדבר, ולא להתבונן במה ששומע. את הזמן הטוב ביותר, את הכוחות הטובים ביותר, את יגיעת הראש ואפילו את יגיעת הכפיים23 – יש ליתן לתורה ותפילה.

הן אמת שתרומה צריכה להיות "ראשית ששיריה ניכרין"24, וכן הוא גם במעשר שצריך להיות חלק עשירי, וכפי תקנת אושא "אל יבזבז יותר מחומש"25 – מלבד מה שכתב אדמו"ר הזקן26 שכאשר מדובר אודות הצלה, "לא גרעה רפואת הנפש כו' וכל27 אשר לאיש יתן בעד נפשו", אבל אין זה עניין הצדקה – אבל אפילו כאשר כל היום מנוצל לעסק ומיעוטו לתורה ותפילה, הרי מיעוט זה הוא עיקר כל היום, ולכן הרי זה צריך להיות ה"חלב".

וההכנה הכללית לזה צריכה להיות קבלת עול, שמיד בקומו משנתו יאמר "מודה אני" בקבלת עול, ותהיה אצלו ההנחה ("דער אָפּלייג") ש"כל חלב להוי'" כנ"ל, ועניין זה נוגע גם בגשמיות, כנ"ל.

ג. קרח חלק על כהונת אהרן. טענתו של קרח היתה שאין צורך לתת "כל חלב" לכהן, כיון ש"כל העדה כולם קדושים ובתוכם הוי' ומדוע תתנשאו"28.

יש טענה שאפילו בשעה שאין עוסקים בתורה הרי גם אז "אכל בי עשרה שכינתא שריא"29, שעניין זה הוא אפילו בשעה שאינם עוסקים בדברי תורה30; ואפילו אם הוא אחד – הרי יש לו נפש אלקית, ואפילו לקל שבקלים יש נשמה, אלא שהיא בבחינת מקיף31, ובמילא, בכל מקום שהולך, הולך הוא יחד עם הנשמה ועם הקב"ה, ואם כן – "מדוע תתנשאו"?

ובפרט אם הוא בעל תורה – יכול הוא בודאי לעשות כרצונו, שהרי "תורה מגנא ומצלא", "עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה"32, וממילא יכול הוא לדבר כו', והתורה תגן עליו.

– איתא במאמר חסידות, שטענת ופלוגתת קרח נגד משה ואהרן היתה, שכיון שכולם הם נשמות דאצילות, אין צורך בעניין של "תתנשאו". בדורות שלאחרי זה, שבהם נשמות דאצילות היו רק יחידי סגולה – יש צורך במשה רבינו; אבל דור המדבר, שהיה "דור דעה"33, ואצל שבעים הזקנים היה עניין "ואצלתי מן הרוח"34, ועל-ידם נמשך עניין זה בכל שישים רבוא בני-ישראל עם הנשמות פרטיות35, הרי מכיוון שאוחזים במדריגת האצילות – טענו הם – "מדוע תתנשאו", לשם מה זקוקים למדריגה נעלית יותר?

על דרך זה ישנה גם עתה טענת קרח זו (שהרי כל העניינים שהיו בשעת יציאת מצרים ישנם גם לאחרי זה), שטוען: מכיוון שהוא בעל תורה, הרי די בכך, ואין צורך ביותר מזה –

על כך אומרים36, שאין מספיק ב"טלית שכולה תכלת", אלא צריך להיות ציצית דווקא, שעניינה יראה וביטול37. וכן "בית שמלא ספרים", שהוא מלא תורה, חייב במזוזה, שבמזוזה ישנן ב' הפרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע", שבפרשת "שמע" נאמר38 "ואהבת", ופרשת "והיה אם שמוע" ענינה יראה.

וזהו עניין המזוזה: כשם שהמזוזה שומרת על הבית וכל אשר בתוכו, כמו כן ב"בית שמלא ספרים", שיש בו תורה – אם אין בו אהבה ויראה אזי חסר בעניין התורה, כיון ש"אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא"39. וזהו "בית שמלא ספרים חייב במזוזה", היינו, שהאהבה ויראה שומרים על התורה, שתהיה כראוי, "שיראתו קודמת לחכמתו" – רק אז "חכמתו מתקיימת"40. ו"כל האומר אין לו אלא תורה כו'"41.

ד. עונשו של קרח היה "וירדו חיים שאולה"42. ואיתא על זה43, שהחידוש בזה היה צירוף ה"שאול" עם "חיים". נמצאים ב"שאול תחתית", שקועים ברע ובעומק רע, וחושבים שחיים; טוענים ש"כולם קדושים", מכיוון שיש לו נשמה, ולכן בכל מקום שנמצא הרי הוא עם הקב"ה ("ובתוכם ה'").

טענתו של קרח ש"כולם קדושים" היא אכן אמת. בכל מצב שהוא, יש בו נשמה ויש בו תורה. אבל אף-על-פי-כן הרי הוא שקוע ב"שאול" – שכן, מה היא פעולת התורה, בשעה שהתורה נמצאת במקום אחד, והוא נמצא במקום אחר?

יתירה מזו: כמו שכתוב אדמו"ר הזקן44 שכאשר לומדים תורה שלא כראוי, אזי נמצאת התורה בגלות בקליפות, שזהו מה שכתוב בתניא45 "כמשל האוחז בראשו של מלך . . וטומן פניו" במקום שהוא "מלא צואה". וזהו פירוש נוסף בתיבות "חיים שאולה" – שלוקח עמו את התורה, שהיא חיים, לשאול תחתית.

והעצה לזה היא "מתנות כהונה" – לתת את זמנו הטוב ביותר, ואת כוחותיו הטובים ביותר, לתורה ותפילה. הן מ"מזון", הן מ"לבוש" והן מ"בית" – ייתן את ה"ראשית", הטוב ביותר, להקב"ה. והכנה כללית לזה – שמיד בקומו משנתו יאמר "מודה אני" בקבלת עול.

ועל-ידי עניין מתנות כהונה – ישנו עניין ברכת כהנים, "יברכך גו' וישמרך"46, "בבנים" ו"בממון"47 וכו', ובאופן ד"פרח מטה אהרן"48, היינו, ש"עד מהרה ירוץ דברו"49 – ההמשכה אינה נפסקת אלא יורדת למטה50; "שקדים" – שוקד על הטוב51, בכל הדברים הטובים, בכל המצטרך לו בגשמיות וברוחניות.

* * *

ה. שבת זו היא שבת מברכים חודש תמוז, חודש הגאולה דנשיא ישראל52.

כאשר מוציאים אדם משביה, מבור עמוק, הרי הסדר הוא שבתחילה מוציאים את הראש, אחר כך את הגוף (האמצע), ואחר כך את הרגליים. ונמצא, שכאשר ישנה גאולת הראש (ובענייננו: גאולת נשיא הדור), הרי זו הודעה שבקרוב ממש ("באַלד באַלד") תהיה גם הגאולה של האמצע, וכן של הרגליים והעקביים.

ויתרה מזה: כיון שהראש קשור עם כל הגוף, הרי כל זמן שעדיין לא הוציאו את כל הגוף מהשביה – הרי גם עבור הראש אין זו גאולה שלימה. וכאשר ישנה גאולת הראש, הרי זו הודעה שבקרוב ממש (כיון שיכול להימשך זמן קצר בלבד) באה גם הגאולה של הרגליים.

והתחלת ההמשכה על עניין זה היא בשבת מברכים – כפי שאנו מתברכים בברכת החודש: "יחדשהו כו'", היינו, שכל העניינים שצריכים להימשך בחודש זה יומשכו באופן המתאים, בכל פרטי הלשונות שאומרים בברכה זו,

ומסיימים "ונאמר אמן" – ש"אמן" הוא לשון התאמתות53, ובגימטריא "הוי' אדנ-י"54, דהיינו שכל זה יתאמת בכל המדריגות, בשם הוי' ושם אדנ-י, שהם עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, והיינו, שהגאולה תומשך בכל המדריגות, גם בבחינת עקביים.

* * *

ו. נעשה מנהג "לקחת" איזה עניין לחזור בבתי-כנסת ("מיטנעמען עפּעס אין די שולן").

הנקודה בפרשה זו היא עניין "ויקח קרח", שחלק על כהונת אהרן וטען ש"כולם קדושים". יש טוענים ש"כולם קדושים", כל אחד יכול לפסוק כרצונו, כל אחד הוא "פוסק" – מה מותר ומה אסור. ולכן, צריכים לדעת, שזו היתה שיטת קרח, וכתוצאה מזה נעשית מחלוקת גם ביניהם עצמם – "מחלוקת כו' שאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו"55. צריך להיות ביטול לבעלי תורה, לאלו שיכולים לפסוק על-פי תורה, שהפסק שלהם פועל גם על המציאות, כידוע שהתורה היא "בעל-הבית" על המציאות56.

עוד יש "לקחת" מפרשה זו את העניין המדובר אודות מתנות כהונה, כפי שמבאר הרמב"ם8: "כל חלב להוי'", שכאשר נותנים לעני – שבזה נותן הוא להקב"ה, כמו שכתוב57 "מלוה ה' חונן דל" – צריך ליתן מהמובחר, וכן הוא בבית-תפילה.

כלומר: את הטוב שבזמנו, את הטוב שבכוחותיו, את הטוב שבכל מה שיש לאדם, שהדבר הטוב והיקר ביותר לאדם הוא ילדיו – עליו לתת את ילדיו להקב"ה, ואת הזמן הטוב ביותר של ילדיו, שהם שנותיהם הראשונות.

ואז זוכים לברכת כהנים: "יברכך" – בבנים ובממון, "וישמרך" – שהממון ינוצל לעניינים בריאים ושמחים. וכמדובר פעם58, שבכך שיש לאדם ממון בלבד, עדיין אינו מובטח ("מ'איז נאָך ניט באַוואָרנט"), כי בשעה שהכסף מתבזבז על רופאים, הרי מוטב להיות בריא ושלא ישתכר את הדולרים שיצטרך לשלם לרופאים. וזהו "וישמרך" – שהממון ינוצל לעניינים בריאים ושמחים.

ומסיים: "וישם לך שלום"59 – "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום"60, שגם כאשר העניין של "בכל אשר תעשה", הכלי לברכה, הוא כלי מועט – ישנו עניין השלום שהוא "מחזיק ברכה".

ואחר כך – מתחיל עניין "ואני אברכם"61, שתוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר62. כאשר נותנים להקב"ה מתנות כהונה, כדברי הגמרא29 "אלקיכם כהן הוא" – אזי "ואני אברכם", שהוא מרובה על העיקר.

ב"ואני אברכם" ישנם שני פירושים63: א) לכהנים. ב) לישראל. ועל-פי הנ"ל: "אברכם" לכהנים – שבנפשו, דהיינו ברכה ברוחניות, שתהיה לו חיות ועריבות ("געשמאַק") בלימוד התורה וקיום המצוות, וברכה לישראל – שהוא עניין "בכל דרכיך"64, ובגשמיות בכל המצטרך.

(מהתוועדות שבת קודש פרשת קרח ה'תשי"ד. תורת מנחם כרך יב עמ' 54-61)

________________________

1)     שיחה זו (מלבד ס"ו) הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ב ע' 326 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

2)     יז, טז ואילך.

3)     יח, ח ואילך.

4)     ראה פרש"י עה"פ.

5)     שם, יב-יג.

6)     ראה שם, כ. עקב יו"ד, ט. פ' שופטים יח, ב. רמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל.

7)     ביצה כא, א. וש"נ.

8)     סוף הל' איסורי מזבח.

9)     ישעי' נח, ז.

10)   ויקרא ג, טז.

11)   ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ט ע' 110. וש"נ.

12)   ראה בהנסמן במפתח ללקו"ת ערך "מזון לבוש בית".

13)   היפך מהלל, שהוא "גומל חסד עם העלובה" – תניא פכ"ט. ראה לקו"ת בחוקותי מט, א.

14)   תוד"ה עשר תעשר – תענית ט, א. תנחומא ראה יו"ד (באבער – ז). יל"ש ראה רמז תתצב.

15)   קונטרס העבודה ספ"ה. סה"מ קונטרסים ח"א יא, א.

16)   שלח טו, כ.

17)   סה"מ שם קכח, א. קסה, א.

18)   ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ו ס"ע שעו ואילך, ובהנסמן בהערות שם.

19)   פ' ראה טו, יח.

20)   ברכות ומו"ק בסופן. שו"ע אדה"ז או"ח רסקנ"ה.

21)   פס"ד לאו"ח ספ"ט.

22)   מנחות צט, ב. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ה"ד.

23)   ראה תורת מנחם – התוועדויות ח"ה ע' 69 ואילך. וש"נ.

24)   עירובין לז, ב. וש"נ.

25)   כתובות נ, רע"א. וש"נ.

26)   תניא אגה"ק ס"י. וראה אגה"ת פ"ג.

27)   איוב ב, ד.

28)   פרשתנו טז, ג.

29)   סנהדרין לט, א.

30)   ראה תניא אגה"ק סכ"ג. ירושלמי עירובין פ"א ה"י בקרבן העדה ד"ה וכמה. תוספות נדרים ח, א. ואכ"מ.

31)   תניא ספי"א.

32)   סוטה כא, א. עיי"ש.

33)   פסיקתא פרשת פרה פי"ד, ט. במדב"ר פי"ט, ג. וש"נ. וראה לקו"ת שלח לז, ב.

34)   בהעלותך יא, יז.

35)   ראה תניא פל"ז (מח, א).

36)   ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א. במדב"ר פי"ח, ג. תנחומא פרשתנו ב.

37)   כמבואר בהמאמר (מהנחה בלתי מוגה).

38)   ואתחנן ו, ה.

39)   תקו"ז ת"י (כה, ב), הובא בתניא פל"ט-מ. וראה פסחים נ, ב (ובנצו"ז לתקו"ז שם). וראה גם מכתב כ"ח תשרי שנה זו (אגרות-קודש ח"ח ע' ח). בהערה.

40)   אבות פ"ג מ"ט (פרק דשבת זה).

41)   יבמות קט, ב.

42)   פרשתנו טז, לג.

43)   ראה "היום יום" כו סיון.

44)   הל' ת"ת פ"ד סה"ג. תניא ספל"ט.

45)   ספכ"ד.

46)   נשא ו, כד.

47)   במדב"ר פי"א, ה. הובא בלקו"ת פרשתנו נה, ד.

48)   פרשתנו יז, כג.

49)   תהלים קמז, טו.

50)   ראה לקו"ת שם.

51)   ראה לקו"ת שם, ב. נו, ב.

52)   בהבא לקמן – ראה מכתב כ"ט סיון; א' תמוז; ו' תמוז שנה זו (אגרות-קודש ח"ט ע' קמ; ע' קמז; ע' קעא).

53)   ראה שבועות לו, א ובפרש"י.

54)   ראה סה"מ מלוקט ח"ד ע' כה. וש"נ.

55)   אבות פ"ה מי"ז. וראה ספר החיים (לאחיו של המהר"ל) חלק גאולה וישועה פ"ג. וראה גם קונטרס "שלום יהי'" (נ.י. תשמ"ט) ס"ה (ע' לו ואילך). וש"נ.

56)   ראה ירושלמי כתובות פ"א ה"ב. וש"נ. הובא בש"ך (ושו"ע אדה"ז) יו"ד סקפ"ט סקי"ג (סקכ"ג).

57)   משלי יט, יז.

58)   ראה תורת מנחם – התוועדויות ח"ד ע' 74. ח"י ע' 140.

59)   נשא ו, כו.

60)   עוקצין פ"ג מי"ב.

61)   שם, כז.

62)   ב"ר פס"א, ד. תנחומא (באָבער) ס"פ חיי שרה. וראה קונטרס "חנוך לנער" קרוב לסופו (ס"ע 48).

63)   חולין מט, סע"א. הובא בפרש"י עה"פ.

64)   משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

 משיח וגאולה בפרשה

'כוח' לעמוד 'הכן' לגאולה

נשיא דורנו יכול לתבוע

..אף-על-פי שנמצאים אנו בעולם הזה התחתון בגלות, בגלות זה האחרון, ושם גופא – בחצי כדור התחתון [המקום של רוב מניין ובניין בני-ישראל בזמננו] – הרי אדרבה: דווקא ממצב ובמצב ומקום התחתון והגלות, עד בתחתון שאין תחתון למטה ממנו – נפעלת העלייה הכי גדולה ובכל הדרגות והדורות שלפני ושלמעלה מזה, כולל גם דחצי כדור העליון והדורות הנעלים ביותר . . עד להעלייה של הגאולה האמיתית והשלימה, גאולה לכל העולם כולו (כולל חצי כדור העליון), ועבור כל הדורות כולם.

.. יש לומר, שכשם שזה בנוגע לכללות עניין הגלות וגאולה, כך הוא גם בנוגע למקום פרטי שנמצאים בו ב"חצי כדור התחתון" – שהיות שזה ה"מקדש מעט" המקום ששם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו קבע את מקומו, בתור המקור להפצת המעינות חוצה בכל העולם כולו, הרי דווקא במקום וממקום זה נפעלת הגאולה ובניין בית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך".

..שאת זה יכול כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו לתבוע להביא בפועל, שלכל לראש נעשה הגילוי ד"מקדש אד' כוננו ידיך" במקום זה ("שבע מאות ושבעים") שבו הוא חי ופעל עבודתו במשך עשר שנים האחרונות שלו, הסך-הכול דכל עבודתו.

..בעמדנו בזמן ומקום זכאי – בחודש השלישי, ובית משולש, בית תורה תפילה ומעשים טובים . . ושם גופא, ביום כ"ח סיון – כשעומד בגלוי הכוח של כל חודש השלישי (ג' פעמים ג' פעמים ג'), שעניינו: המשכת וגילוי אלקות למטה באופן של קיימא –

מקבל כל יהודי תוספת כוח וחיזוק לקיים השליחות דדורנו זה – שעליו ישנו השליחות והאימרה של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שצריכים לעמוד "הכן כולכם" לקראת קבלת הגאולה האמיתית והשלימה, ובראשם – משיח צדקנו, דוד מלך ישראל...

(שיחת כ"ח ניסן ה'תנש"א. התוועדויות תנש"א כרך ג עמ' 382-384)

לעתיד תתמלא משאלתו של קרח

על-פי הידוע גודל מעלתו של קרח בפנימיות העניינים – שקרח רצה שהלוויים יהיו למעלה מהכוהנים, בדוגמת אופן ההנהגה דלעתיד לבוא, כמבואר בתניא . . וזהו "והכוהנים הלוים" – שמעלת הכוהנים תתבטא בזה שהם לוויים. שעניין זה קשור עם מעלת הגבורות על החסדים, "כמעלת הזהב על הכסף" (תניא שם) – זאת אומרת, ששאיפתו של קרח תתגשם בפועל לעתיד לבוא![...]

ולכן, מבלי הבט על מה שנתבאר... שעניינו של קרח הוא להרוס את העניין דאות ה"א שעל-ידה נברא מציאות העולם הזה – הרי כל זה הוא רק בנוגע לעולם הזה, אבל בנוגע לעולם הבא, לעתיד לבוא, תתגלה מעלתו של "קרח" בהתאם לאמיתת עניינו.

וכידוע הפירוש במאמר רז"ל אודות קרח ועדתו שאין להם חלק לעולם הבא – שזהו לפי שהם בדרגא עליונה עד כדי כך שעולם הבא אינו נחשב לשכר עבורם!

ועל-פי זה מובן בפשטות מדוע ישנה פרשה בתורה בשם "קרח" – כי מצד אמיתית ופנימיות העניינים הרי מעלתו של "קרח" גדולה ביותר.

(התוועדויות תשמ"ב כרך ד, עמ' 1788)

 ניצוצי רבי

מה למדים מטלפון, מברק ורכבת?

מדוע השתדל כל-כך הרבי להצניע את תעניותיו מהוריו? * האם צמו בני ישראל ביום הכיפורים הראשון כשירד משה עם הלוחות? * מדוע הסתייג הרבי מריבית גם בהיתר עסקה? * ציד בעלי-חיים – שלילי בהחלט! * כיצד ניתן ללמוד מכל חידוש בעולם בעבודת ה' ? * ומה יהיה אם יסתפקו בדבר תורה בלבד לסעודת שלישית?... * רשימה נוספת בסדרת 'יסודו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

כדי שלא לצער

בצעירותו נהג רבינו להתענות, אך השתדל שהדברים לא יגיעו לידיעת הוריו. עד אשר בתקופה שאחר נישואיו, הייתה זו הרבנית חיה מושקא שגילתה על כך להוריו. אביו הרה"ק ר' לוי יצחק החל להוכיחו על כך (ראה באגרת אליו ב אדר ראשון תרפ"ט – "רחוק אתה מגבורת שמשון ולמה אתה עושה כאלה"...).

טעם רצונו הקדוש למנוע את ידיעתם מכך ניתן אולי לומר – נוסף לעיקר הנהגתו מאז ומעולם להיות "הצנע לכת", ובמיוחד בעניין תעניות שיש עניין להצניע זה (ראה שו"ע סי' תקסה סעי' ו ובנושאי כליו) – על פי הפוסקים (חידושי בית לחם יהודה, יו"ד סימן רמ) בשם ספר חסידים, שאם יודע שאביו או אמו מצטערים שיתענה בתעניות שאינן חובה – לא יתענה!

דבר תורה במקום סעודה?

לגבי סעודה שלישית אמר פעם הרבי (תורת מנחם כרך יו"ד עמ' 165):

כאשר יוצאים ידי-חובת סעודה שלישית בדברי תורה, הנה כאשר אומר חידוש-תורני משל עצמו ("א אייגענע תורה") יכול לבוא מישהו במוצאי שבת ולהפריך את ה"תורה", ונמצא שנשארים ללא סעודה שלישית... ולכן מוטב (בריא יותר) לצאת ידי-חובה עם חתיכת דג-מלוח... או עם אמירת דבר תורה אמיתי שאי-אפשר להפריכו.

כדברים האלו מצינו ב'פרדס יוסף' אמור כג,ג, ואלו דבריו: "ואזכיר דברי צחות מהגאון ר' יושע בער סאלאווייטשיק מבריסק ז"ל, פעם אחת היה באכסניה בשבת ולא היה לחם משנה, ושאל לו אחד הא אפשר לצאת סעודה שלישית בדברי תורה, ויען הא אפשר שאחד מהשומעים יסתור דברי ואשאר בלא תורה ובלא שלש סעודות...".

גשם בל"ג בעומר

בל"ג בעומר תשכ"ו ירד גשם חזק, ובשעת התהלוכה הוא פסק. הרבי התבטא באותו יום כי הקפיד בדבריו לפני הילדים לא להזכיר מילת "גשמיכם" (בפסוק "אם בחוקותי תלכו", ראה תורת מנחם כרך מו עמ' 383), אלא אמר "ונתתי וגו'".

ויש לבאר החידוש שבדבר כי בכמה מקומות מוסברת השייכות של רשב"י לירידת גשמים – על פי סיפור הזוהר (חלק ג' נט,ב). ראה גם מקומות שצויינו בלקוטי שיחות כרך ז"ך עמ' 299 הע' 23. התוועדויות תשמ"ו – נעתק בשערי המועדים ל"ג בעומר עמ' שיז הע' 9.

יתר על כן:

נאמר בספר 'שבולי לקט' (ענין פורים סימן קצט בהגהה): "'פלג אלקים מלא מים' (תהלים סה, יו"ד), נוטריקון של 'פלג' הפ"א – פורים, הל"ג – רצונו לומר ל"ג בעומר, כשיבא גשם בשניהם הוא סימן שובע".

עם זאת מובן בפשטות שלצורך התהלוכה היה צורך בהפסקה מן הגשם.

האם אכלו ביום כיפור הראשון?

בספר 'המלך במסיבו' כרך א' עמ' עג (מראשי-דברים מוצאי יום-הכיפורים תשכ"ג – והוא מרשימת הרה"ג הרה"ח רבי משה יהודה לייב לנדא שליט"א):

ביום הכיפורים הראשון – כשירד משה רבינו מן ההר עם הלוחות האחרונות, היתה שמחה של מוצאי יום הכיפורים ללא הקדמת יום הכיפורים, שכן, אז טרם היה הציווי לצום ביום הכיפורים, ולפי הדיעות שהיה זה בשבת היה אף אסור לצום, ומשה ירד בעוד יום, והשמחה של מוצאי יום הכיפורים היא התשובה שהביא משה "ויאמר ה' סלחתי"...

ויש לציין המקור לכך – הנה ב'גור אריה' למהר"ל (בד"ה ומהו ממחרת) כתב, דעדיין לא נצטוו ישראל על יום הכיפורים, דהא בשביל שנתרצה לו הקב"ה הוקבע יום סליחה ויום כפרה לדורות, אם כן לא הוקבע אלא עד שנה שנייה, ושפיר אכלו ביום הכיפורים.

אמנם ב'חתם סופר' על-התורה (ד"ה לאכל לחם – עה"פ יתרו יח,יב) כתב: כיון שירד משה ביום-הכיפורים ולא קיבלו התענית מאתמול לא התענו בשנה ההיא ואכלו סעודה עם חותן משה, ומשום הכי לא אכל משה עימהם, כי הוא קיבל התענית מבערב והתענה. עד כאן דבריו.

אבל לכל הדעות הנה לכלל ישראל "טרם היה הציווי לצום ביום הכיפורים".

אשדוד בזמן הגאולה

בעת חלוקת שטרות לצדקה אמר הרבי להרה"ג ר' שמואל דוד הכהן גרוס שליט"א ראש הכוללים ורב חסידי גור באשדוד:

אשדוד נזכרת (במיוחד?) בשייכות לזמן הגאולה!

והכוונה לכאורה לפסוק זכריה ט,ו: "וישב גו' באשדוד" ופירוש המצודת דוד: "וישב גו' באשדוד, בזמן הגאולה... ישבו לבדם באשדוד".

חייל עם מטריה?!

העיד הגה"ח ר' מרדכי שמואל אשכנזי ע"ה כי בחורף תשי"ט היה נוכח (ראה כפר חב"ד גליון 425 עמ' 43. שם גליון 685 עמ' 26) כאשר רב מסויים הציע לרבי להשתמש במטריה, והרבי הגיב:

וכי ראיתם פעם חייל עם מטרייה?!

וממש כדברים אלו סיפר הרה"צ ר' אהרון מבעלזא זצ"ל כי פעם הביאו לאביו הרה"צ ר' ישכר דוב זצ"ל מטריה ורצו להעניקה לו לשימוש בעת ירידת גשמים, הגיב:

יהודי צריך לנהוג בעבודת ה' כ'חייל'... חייל אינו הולך אף פעם עם מטריה וכן על יהודי לנהוג ('אור הצפון' גיליון כז (חשון תשע"א) עמ' לב).

ציד – אצל נמרוד ועשיו!

בשיחת ט"ו בשבט תשל"ב (שיחות-קודש תשל"ב כרך א' עמ' 438) יצא הרבי חוצץ נגד התעסקות בציד של בעלי-חיים ("שרוצים לחיות"), ראה בארוכה.

ברוח דברי הרבי ממש מופיעים דברי ה'נודע ביהודה' מהדורה תניינא יורה-דעה סימן י' – לאחר שמקדים שאין בצידה איסור צער בעלי-חיים – כותב:

"ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר, ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד (נח י,ט) ועשיו (וישלח כה,כז) ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב וכו' ורחמיו על כל מעשיו וכו', ואיך ימית איש הישראלי בידים בעלי-חיים בלי שום צורך רק לגמור חמד זמנו להתעסק בציד"!

מזיקים ושדים בזמן הזה

בספר 'בצל החכמה' עמ' 187 הובאו דברי הגרפ"מ אלתר, לימים בעל 'פני מנחם' מגור זצ"ל, ביחידות אצל הרבי בשנת תשמ"ג:

האדמו"ר מקוצק זצ"ל אמר שכל עניני מזיקים ושדים כו' המובאים ברמב"ם, כוונת הרמב"ם היא שעל-ידי הפסק-דין שלו יתבטל כוחם (אף על פי שהובאו בגמרא).

ובהתוועדות ש"פ תרומה תשד"מ בדברו על כך התבטא הרבי (התוועדויות תשד"מ כרך ב עמ' 1040):

"מכשפים" [שהיו בזמן הגמרא, מה שאין כן בזמנו של הרמב"ם כו' כידוע].

ועוד האריך בשבת פרשת תשא תשד"מ – שם עמ' 1100 ואילך בביאור הדברים.

דברי הרה"צ מקוצק הובאו בספר 'אמת מקאצק תצמח', אה"ק תשכ"א, אות תתעט.

הרמב"ם כבר בפירוש המשניות (עבודה זרה פ"ד משנה ז') קבע שהם דברים כוזבים ושאינם קיימים במציאות כלל, והקשה הגר"א על כך (יו"ד קעט ס"ק יג) "אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא"!

ולהעיר ממדרש רבה על הפסוק נשא יב,ג: ביום כלות – ביום שכלו המזיקין מן העולם.

טלפון, מברק ורכבת

על דברים שניתן ללמוד בעבודת ה' – מתבטא הרבי בהתוועדות יום ב' דחג השבועות תשל"ט סעיף מט (שיחות קודש תשל"ט כרך ג' עמ' 100-101):

ידועה האימרה שהשיבו לחסיד פולין ששאל מה אפשר ללמוד מ[המצאת מכשיר] ה"טלפון"... – מה שמדברים כאן שומעים שם.

ומ"טלגרף" שכל מילה שוה כסף – כאימרת חז"ל "מילה בסלע שתיקה בתרי"!..

ומ"רכבת" – שאם מאחרים רגע, אפשר להפסיד הכל (רח"ל)!..

דברים כעין אלו מופיעים בשם הרה"צ ר' שלום מבעלזא בשו"ת שם הכהן (לרש"מ הכהן הולנדר) סימן ו: "שאמר ה'[=הרב] זקני הרב הקדוש ר' שלום מבעלז, שמכל דבר ביכולתו ליקח מוסר. מן דילוג-רב [=טלגרמה] יקח כי כל דיבור הוא ביוקר כי צריך לשלם עבור כל אות. ומן המסילת ברזל נוכל להיות שכל רגע הוא יוקר, כי אם ברגע אחר שבא שלא בזמנו נסע המסילת הברזל".

שמחה – במחולות

בהתוועדויות שבימים טובים וכדומה (כמו גם בפסח בכמה מהשנים הראשונות) נהג הרבי לעודד בעצמו את השמחה והריקודים בעמדו על מקומו, כשהוא רוקד ומעודד בידיו הקדושות –  כמתואר ביומנים ודברי ימי השנים.

גם בשיחות בעניין שמחת בית השואבה מתבטא הרבי (התוועדויות תנש"א כרך א עמ' 116):

...גם ברחוב – כנהוג בשנים האחרונות [=משנת תשמ"א] ששמחים ורוקדים גם ברחוב.

ויש לפרש המקור לזה, דהנה היתה קא-סלקא-דעתך בגמרא חגיגה י,ב לפרש הפסוק "וחגותם אותו חג לה'" במובן של "חוגו חגא" וברש"י "להרבות שמחה", ובתוספות שם: "יש מפרשים לשון מחולות".

ואף שהגמרא הסיקה שם פירוש הפסוק בחיוב הבאת קרבן חגיגה, הרי כבר כתב התוספות יו"ט (ר"ה פרק א' משנה ב') שלהלכה גם הפירוש הפשוט נשאר שהוא "ריקוד וטיפוח לשמחה" (וראה גם העמק דבר דברים טז, טו. פרי צדיק (לר"צ הכהן) חג הסוכות סי"ז).

אין "פשרות" בתורה!

כך נאמר באיגרת של הרבי (נדפסה באגרות קודש כרך כב עמ' שמב):

עניני שולחן ערוך אין ניתנין "למסחר", מכירת עבירה קלה בשביל לרכוש מצוה גדולה.

ומבהיר שם מיד:

כמובן לבד מקרים מיוחדים המפורטים בשולחן ערוך בפירוש שאז אין זה מסחר חס ושלום, אלא דין שולחן ערוך כשאר הדינים...

ובלקוטי שיחות כרך כ עמ' 357:

ואין לזה כל שייכות לעשה דוחה לא-תעשה וכיו"ב – שכן זה (עשה דוחה ל"ת) דין שהתורה עצמה קובעת, מה שאין כן בפשרות של בשר ודם...

וראה מה שהארכנו בנידון בגליון א'פד (יב אייר תשע"ה) במדור זה.

מעין זה מובא ב'פרדס יוסף' פרשת קדושים יט,יח: והרב הקדוש [=הרה"צ ר' שלום] מבעלז ז"ל אמר דבכל השולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה ואבן העזר לא נמצא שם בהלכה פשרה, ורק בשולחן ערוך חושן ומשפט. מוכח דרק בדיני ממונות יש פשרה אבל בדיני אדם למקום לא שייך שום פשרה, רק או כולה לה' או לא, ועיין [=גם] פרדס יוסף נח [דף קמ"ו ד"ה והרב].

היתר עסקה – לכתחילה?!

באגרות קודש כרך ח"י עמ' קסה כותב הרבי לגבי ריבית בהיתר עסקה – "אני משתמט מענינים כאלו", וראה מה שכתבו לבאר העורכים של 'שולחן מנחם' כרך ד עמ' קב-ג בהערות (ובמקום אחר הבאתי מקור לדברי הרבי מהראגוצ'ובי בצפנת פענח חלק ג' סי' קפד שכתב "אין זה ריבית בבנק על פי דין תורה" – משמע שמדרבנן קיים איסור).

ויש לבאר עוד ובהקדים דברי הסמ"ע: "אלו דברים תמוהים ונראין כהערמה, מכל מקום לצורך שעה אין לאוסרם, כדי לתת מחיה לבני ברית". כלומר ההיתר מלכתחילה הוא 1) באופן זמני, 2) לצורך גדול.

וראה מה שכתב הגר"א (מעשה רב החדש י"ג) "בית דין של מעלה אינם מתחשבים באלו ההתרים של האחרונים ומכים ומענישים".

ואכן מבהיר הרבי (שם) "שבעניני רבית אינו נוגע רק להלוה והמלוה אלא גם להעדים וכל שיש לו שייכות וכו' וכו'".

שייכות חנוכה וסוכות

בלקוטי שיחות כרך כה עמ' 244 הע' 10 נאמר:

להעיר מרוקח ריש הל' חנוכה... מה סוכות ח' ימים אף חנוכה ח' ימים. וראה מדרש חנוכה, ועוד.

דברי הרוקח הם בסימן רכו, אמנם ישנם התמהים לאיזה מדרש חנוכה הכוונה?

ובכן, כך נאמר במדרש חנוכה (ח"א קלד,א הובא באגרת תימן להרמב"ם; אליהו זוטא על שו"ע או"ח סימן עתר סק"א): "אמר הקב"ה אתם חשבתם לעקור שמונת ימי סוכות, הנני נותן להם שמונת ימי חנוכה".

"אין צריך" פירושו – אסור

במדור זה (בגליון א'מו – י"ב מנ"א תשע"ד עמ' 11) ביארתי בדרך אפשר כי כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ הסיק מהלשון ברמ"א "והנפטר מרבו ונטל ממנו רשות... אין צריך לחזור וליטול ממנו רשות" – "שאין לקחת פרידה ב' פעמים" (היכל מנחם כרך ג' עמ' 10 – מענה מחודש מרחשון תשי"ז).

ויש להצביע דוגמא לכך:

בטור הלכות פסח סתע"ב – נאמר: "תלמיד לפני רבו אין צריך הסיבה". וביאר המהרש"ל: 'אין צריך' לאו דוקא אלא אסור להסב, והטור נקט לשון הגמרא דמסיק: "אמר אביי – כי אתינן לבי רב יוסף אמר לן לא צריכיתו, מורא רבך כמורא שמים". ושם אמר 'לא צריכיתו' לאפוקי ממש שהיו נוהגין בבי מר (שם בגמרא) – "אבל באמת הוא אסור מפני מורא רבו".

וב'דרישה' על הטור (שם אות ו'): ונראה לי דזה בזה תליא, כשאין צריך לקיים מצות הסיבה, ממילא אסור משום מורא רבך כמורא שמים, ולכן לא אמר רב יוסף אלא 'לא צריכיתו' וכו' ולא אמר 'אסור' וכו'.

 ממעייני החסידות

פרשת קורח

ויקח קורח (טז,א)

אחר ביאת מרגלים היתה בליעת קורח (סדר עולם רבא פ"ח)

פרשת קורח אירעה לאחר שובם של המרגלים, משום שכל עניין המחלוקת של קורח התעורר ועלה בהמשך לסיפור המרגלים:

המרגלים רצו להישאר במדבר ולהתמסר ללימוד התורה במנוחה ובשלווה, הרחק מטרדות העולם, ולא רצו לעסוק בקיום המצוות המעשיות, כפי שמתחייב בארץ-ישראל. כאשר הוכח לכול שטעו, ושצריכים בכל זאת להיכנס לארץ ולקיים שם את המצוות המעשיות, שכן "המעשה הוא העיקר", עמד קורח וטען: לו היה העיקר לימוד תורה – הרי שאין אדם היכול להידמות למשה רבנו, מקבל התורה; אך מאחר שהעיקר הוא מעשה המצוות, שבזה כל ישראל שווים – "מדוע תתנשאו"?

על כך ענה לו משה "בוקר ויודע ה'". כלומר: "בוקר" – מעשה המצוות צריך להיות מואר באור וחיות פנימי של אהבת-ה' ויראתו, כמו יום שמתאפיין בהיותו מואר, "ויודע ה'" – כך שיביאו לידי ידיעת וגילוי אלוקות. ובכוונת המצוות הרי יש הבדל גדול בין זו של משה לזו של כל שאר ישראל.

(ליקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1048)

עבודת מתנה אתן את כהונתכם (יח,ז)

"עבודת מתנה" – היינו "אהבה בתענוגים", שהיא הרגשת תענוג אלוקי נפלא, מעין עולם הבא. עבודה זו קרויה 'עבודת מתנה', שכן אי-אפשר לו לאדם להגיע לאהבה זו באמצעות השתדלות ויגיעה, אלא היא ניתנת כמתנה מן השמים.

(תניא פרק יד)

ואני הנה נתתי לך וגו' (יח,ח)

לפי שבא קורח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה (רש"י)

"לפי שבא קורח וערער על הכהונה" – קורח טען ש"כל העדה כולם קדושים", ואינם זקוקים להשפעת והדרכת הכוהנים.

"בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה" – כדי להדגיש את תלות העם בכוהנים, כיצד זקוק העם לכוהנים כדי להעלות את ענייניהם הגשמיים לקדושה.

(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 219)

ברית מלח עולם (יח,יט)

מלח מצד עצמו – אין בו טעם. לעומת זאת, בשר ולחם – יש בהם טעם. ובכל זאת, המלח משביח את טעם הבשר.

'לחם' ו'בשר' מסמלים את לימוד הנגלה דתורה, שבה יש לאדם השגת המהות ('טעם'). 'מלח' מסמל את פנימיות התורה, שכאשר היא בפני עצמה אין בה טעם, כי בלימוד פנימיות התורה יש רק השגת המציאות (ולא במהות הדברים).

כשם שעל-ידי נתינת המלח על-גבי הבשר מיתוסף לבשר טעם, כן על-ידי לימוד הנגלה והחסידות גם יחד, מיתוספים מתיקות וטוב-טעם בלימוד הנגלה.

(ליקוטי-תורה ויקרא ה,ג)

ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו (יח,לב)

מנין אתה אומר שאם הפרשת אותו שלא מן המובחר שאתם בנשיאות עוון, תלמוד לומר ולא תשאו עליו חטא (ספרי)

מדברי הספרי נמצאנו למדים עד כמה חייב אדם לקיים כל מצווה בדרך של הידור מצווה, לפנים משורת הדין. וזה היה אחד הדברים שתבע הרבי הריי"צ, יותר מאשר הנשיאים הקודמים, ובמיוחד בשנותיו האחרונות.

(תורת מנחם כרך מ' ע' 185)

 פרקי אבות

אם אין קמח אין תורה

רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך-ארץ אם אין דרך-ארץ אין תורה... אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח

(פרק ג משנה יז)

ויובן... מאמר רז"ל אם אין קמח אין תורה, דקמח הוא לחם מן הארץ, ותורה היא לחם מן השמים, וצריך להיות שניהם דווקא, כמאמר המשנה כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטֵלה, ויפה תלמוד תורה עם דרך-ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון.

והיינו, שבכדי להשכיח ולתקן את חטא עץ הדעת צריך להיות יגיעת שניהם דייקא, תורה וקמח.

והנה, ב' העניינים דתורה וקמח בגשמיות, הם לפי שגם ברוחניות (בעניין התורה ומצוות) גופא יש גם-כן ב' העניינים, לימוד התורה ועבודת התפילה:

דתורה היא מלמעלה למטה, כמו שכתוב תען לשוני אמרתך, כעונה אחר הקורא, והיינו שאינו שום מציאות, כי אם שמקבל ההמשכה וההשפעה מלמעלה. ותפילה היא מלמטה למעלה, כמו שכתוב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דקאי על עבודת התפילה שעניינה הוא העלאה מלמטה למעלה.

וב' עניינים אלו דתורה ותפילה הם ברוחניות, ומהם נמשך גם בגשמיות עניין תורה וקמח, דקמח הוא לחם מן הארץ, דוגמת עניין התפילה שהיא העלאה מלמטה למעלה, וכשם שבעבודת האדם צריך להיות גם כן קו התפילה ואינו מספיק לימוד התורה בלבד, כמו כן גם בגשמיות צריך להיות תורה עם דרך ארץ דווקא.

כמאמר רז"ל הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם [והיינו, דעם היות שהעסק בדרך ארץ גופא הוא גם כן על-פי התורה, כמו שכתוב בתחילת פרשה שנייה דקריאת שמע והיה אם שמוע תשמעו גו', הרי אחר כך כתיב ואספת דגנך גו', היינו שצריך להיות גם העסק בדרך ארץ דווקא, תורה עם דרך ארץ]. וברוחניות הוא עניין התורה והתפילה.

וב' עניינים אלו בעבודה הוא עניין רצוא ושוב, ובכללות הוא ההפרש בין ב' פרשיות הראשונות דקריאת שמע: ואהבת גו' בכל לבבך ובכל נפשך הוא עניין העבודה דרצוא. והיה אם שמוע תשמעו הוא עניין העבודה דשוב.

[...] ויש מעלה בב' העניינים, המעלה בתורה היא להיותה המשכה מלמעלה למטה, והמעלה בתפלה היא לפי שעל-ידי ההעלאה מלמטה למעלה שהוא עניין של התחדשות אזי ממשיכים אור חדש.

[...] והנה, מי שתורתו אומנתו מאיר אצלו בגילוי בחינת התענוג שבתורה... שהוא תענוג פשוט שאינו מורכב בשום דבר, דאף שאצל כולם הרי התענוג שבתורה הוא בהעלם, מכל מקום, במי שתורתו אומנתו הרי זה בגילוי.

[...] ולעתיד יהיה זה בגלוי אצל כל ישראל, דזהו מה שאמרו שעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, שהוא תענוג הפשוט שאינו מורכב בשום דבר.

אמנם מי שאין תורתו אומנתו, צריך להיות אצלו ב' העבודות דתורה ותפילה, שהוא רצוא ושוב, דכמו שהוא נמשך בגשמיות הוא עניין קמח ותורה, דיגיעת שניהם דווקא משכחת עוון (כנ"ל).

(ממאמר ד"ה ראשית עריסותיכם ה'תשט"ז. תורת מנחם כרך יז עמ' 3-4, 9-10, בלתי מוגה)

 הזמן גרמא

הצלת הרבי "איש וביתו" מעמק הבכא

כ"ח סיוון תש"א – תאריך שנודע רק ברבות השנים עם פרסום איגרת-קודש כ"ק אדמו"ר הריי"צ, שבה הוא מבשר בשמחה על בואם של חתנו ובתו לאדמת אמריקה, לאחר שניצלו מאימי מלחמת העולם השנייה

ירידה לחצי כדור התחתון

מענייניו המיוחדים של יום שבת קודש זה, כ"ח סיוון – שהוא שבת מברכים חודש תמוז, "חודש הגאולה", בו נגאל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ממאסרו (כידוע ומפורסם), אשר מהעניינים העיקריים בגאולת י"ב-­י"ג תמוז הוא שעל ידי זה נתאפשר בואו של כ"ק מו"ח אדמו"ר לחצי כדור התחתון, שאז ניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה ד"יפוצו מעינותיך חוצה", כנראה בפועל.

ועניין זה נתגלה גם ביום כ"ח סיוון (כמה שנים לאחרי זה) – שאז התחילה תנופה חדשה בהעבודה דהפצת המעינות חוצה, על ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ביסדו המוסדות המרכזיים "מחנה ישראל", "קה"ת" ו"מרכז לעניני חינוך", ונמשכה העבודה דמוסדות אלו במשך עשר שנותיו האחרונות דכ"ק מו"ח אדמו"ר בחיים חיותו בעלמא דין, ומוסיף והולך ואור גם לאחרי הסתלקותו, ובאופן ד"מעלין בקודש".

ונקודת ההסברה בזה – על פי הכלל הידוע "ירידה צורך עלייה": כיוון שהביאה לחצי כדור התחתון, "גלות אמריקא", היוותה ירידה גדולה ביותר [נוסף על הירידה שבשאר הגליות ש"גלתה ליובאַוויטש"], הרי מובן, שהכוונה והתכלית בזה היא — העלייה הבאה על ידי זה, עד לעלייה שבאין­ ערוך (בהתאם להירידה שבאין­ערוך), שזוהי ההוספה והחידוש שנעשה בכללות העבודה ד"יפוצו מעינותיך חוצה" דווקא בחצי כדור התחתון, באופן נעלה יותר, ועד – שלא בערך.

(משיחת שבת קודש פרשת שלח כ"ח סיוון תשמ"ו. הוספות לליקוטי-שיחות חל"ג עמ' 274)

עד כמה הדברים יגעים..

בכ"ה אייר ה'ש"ת התקיימה בארצות-הברית פגישה בין העורך-דין בוטלער ונציגי ה"סטייט דעפארטמענט". בוטלער ביקשם לשלוח מברק לקונסול בפאריז ולברר את עניין האשרה עבור הרבי כחבר קבוצת המקורבים שהוגשו עבורם בקשות לאשרות מיוחדות.

...בתחילת חודש סיוון כבשו הנאצים ימ"ש את פאריז, והחלטתו של הרבי היתה נחושה: להתרחק מפאריז. גנרל בכיר בצבא צרפת פנה אז אל הרבי בהצעה לשהות, עד יעבור זעם, בטירתו ששכנה מחוץ לעיר. כוונתו של הגנרל – שנמנה עם הידידים – היתה לטובה, אך מסתבר כי הצעתו זו נבעה מן העובדה שהצרפתים עדיין לא יכלו לתאר לעצמם את טירוף הכיבוש הנאצי. אלא שהרבי חזה את הנולד וסירב לקבל הצעה זו. הוא העדיף עליה את הבריחה – מעבר לגבול הכיבוש הנאצי – אל העיר וישי.

כמה ימים לפני חג השבועות (ה'ש"ת) עזבו הרבי והרבנית ע"ה את פאריז, באחת הרכבות האחרונות שהצליחו לצאת את העיר. רק לאחר שעלה בידם להבריח את הגבול, תוך סיכון עצמי גדול, הגיעו לעיר וישי בערב חג השבועות.

... בי"ג כסלו תש"א נשלח מכתב מאת אגודת חסידי חב"ד אל הקונסול בניצע ובו "אישור רבנות" עבור הרבי . . כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע עמד בקשר מברקים עם הרבי, כאשר הנמען למברקים בניצע נושא את השם "אברם". באיגרתו אל רבינוביץ [=ר' אשר, עורך-דין נמרץ מוואשינגטאן, בן לאחד מחשובי החסידים שנטל חלק בהצלתו שלו] שנכתבה יומיים לאחר מכן – ט"ו כסלו – יש התייחסות למכתב שבו "אישור הרבנות", בצירוף בקשה להזמין לחץ מה"סטייט דעפארטמענט" על הקונסול כדי שהדברים אכן יפעלו. האיגרת מסתיימת בברכה: "והשם יתברך יעזרנו להיוושע כי יבואו בנותינו וחתנינו יחיו כשורה וצלחה בגשמיות וברוחניות".

באיגרת אחרת מאותו יום כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ: "ועד כמה הדברים יגעים אפשר לראות מזה, כי זה . . איזה חדשים אשר הבטיחו למסור רשיונות להרמ"ש ורעיתו יחיו ועדיין לא בא אל הפועל טוב".

בכ"ב כסלו הגיע ר' אשר רבינוביץ מוושינגטון לניו-יורק ודיווח לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ על פעילותו להצלת חתנו. את התרשמותו מהתקדמות העניינים סיכם אדמו"ר הריי"צ למחרת, באיגרת מתאריך כ"ג כסלו: "אבל אותי הנה עוד טרם הרגיע הדבר".

הצלה בתוך הצלה

...באגרת שכתבה הרבנית ע"ה – בכ"ו אדר תש"א – מופיעה סוף סוף הידיעה כי הקונסול האמריקאי הבטיח לתת את אשרות הכניסה לארצות-הברית. לכשתתקבלנה אלו – כותבת הרבנית – יוכלו הם לנקוט בצעדים המתאימים לקבלת התעודות. התקווה היתה אפוא, כפי שכותב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע באיגרת מיום ט' ניסן: "בתנו חיה מושקא ובעלה הרב רמ"מ שי' עודם בצרפת, ומקווים שאחר חג הפסח יבואו צלחה לכאן". אכן, בכ' בניסן קיבלו הרבי והרבנית במארסיי את אשרות הכניסה לארצות-הברית. חלק עיקרי מפעולת ההצלה הבלתי נלאית הוכתר אפוא בהצלחה.

...מסופר שלאחר שהושגו הכרטיסים לספינה שהפלגתה אמורה היתה להיות אחרונה, הגיע פתאום מברק בהול מכ"ק אדמו"ר הריי"צ ובו הוראה מפתיעה לבל יסעו באותה הפלגה. רק מאוחר יותר התברר כי נוסעי אותה ספינה נשבו בידי האיטלקים.

...בי"ז בסיוון עלו הרבי והרבנית על סיפונה של הספינה "סורפא פינטא", שהפליגה מליסבון שבפורטוגל בדרך לארצות-הברית. הנסיעה היתה מסוכנת מאוד ורק בחסדי ה' לא נפגעה הספינה מירי הנאצים. מעל סיפון הספינה שלח הרבי מברק לחותנו כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע בו הודיע על עזיבתם את שטח המים הטריטוריאליים של אירופה.

ביום שני, כ"ח בסיוון ה'תש"א, בשעה 10:30 בבוקר, עגנה הספינה בנמל ניו-יורק. מצב בריאותו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ לא איפשר לו לקבל בעצמו את פני בתו וחתנו, אך הוא דאג לשלוח לקראתם משלחת נכבדה ובה חשובי זקני חסידי חב"ד. לא היה קץ לשמחתו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ על כי מאמצי ההצלה נשאו פרי, והוא דאג לשתף בשמחה זו אף את המקורבים אליו, כשהוא מגלה להם מעט מזעיר מתכונותיו של חתנו הנעלה. על פי הוראתו אף יצאו כל תלמידי הישיבה לקבל את פני הרבי והרבנית ע"ה עם בואם לבניין "770".

חגיגת התאריך המציין את המהפך הנפלא שחל עם בואו של הרבי לארצות-הברית נתאחרה במידה מסוימת: בשנת תשי"ז נרשמה בביוגרפיה הרשמית שלו (בהקדמת לוח 'היום יום') רק הידיעה כי בשנת "תש"א – סיוון – בא לעיר ניו יארק". מאוחר יותר, בשנת תשמ"ג, עם פרסום אגרות הבשורה של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, שנכתבו בכ"ח סיוון, נתפרסם ברבים התאריך המדוייק.

(קטעים מסקירה היסטורית על ההצלה – קובץ כ"ח סיוון עמ' 9 והלאה)

ב"ה, כ"ח סיון, תש"א

ברוקלין

[...] הנני בזה לבשרו אשר בתי מרת חיה מושקא תחי' ובעלה חתני הרב הגאון הרב מנחם מענדל שי' שניאורסאהן באו היום צלחה לפה, והנני ממהר לבשרו מזה, ובבקשה למסור בשורה זו לבנו ידידי מר אשר שי'.

(מכתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ – קובץ כ"ח סיון ע' 19)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת קרח1
כ"ו בסיוון – מברכים החודש תמוז

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור. אחר אמירת כל התהילים יאמרו קדיש יתום. ואם יש חיוב – יארצייט או אבל (רח"ל) – אומרים קדיש יתום אחרי כל ספר2. אחר-כך לומדים במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך תפילה3.

המולד: אור ליום שלישי לפנות בוקר, בשעה 12:28 ו חלק 1.

מברכים החודש: "ראש-חודש תמוז, ביום הרביעי וביום החמישי, הבא4 עלינו לטובה".

אין אומרים 'אב הרחמים'.

התוועדות בבית-הכנסת. "רובא דרובא5, הנה בכל התוועדות הרי ראשי המדברים תובעים מאת המסובים: שייטיבו הנהגותיהם ודרכיהם; שיקבעו עיתים ללמוד דא"ח, ושישמרו הקביעויות; ואשר הלימוד יהיה על מנת לעשות6 ולקיים.

והנה כללות עניין ואופן התוכחה [=בעניינים אישיים] מבואר היטב ב[מאמר] דיבור-המתחיל: "אם7 רוח המושל8", אשר ראוי לכל אחד ואחד מאנ"ש ללומדו אליבא דנפשיה9. "אמנם הוכחה זו בעת ההתוועדות היא רק על דברים ועניינים שאין בהם משום הלבנת-פנים ולא כלום, כמו שהיה מאז ומקדם, שאיש את רעהו הוכיחו באהבה ובחיבה גדולה"10.

"אם לדעתי ישמעו – יסדרו ההתוועדות דשבת מברכים באופן כזה שיבוא האור מהתוועדות זו גם בביתם של כל אחד ואחד מהמתוועדים, והתחלת ההבאה תהיה דווקא ביום השבת עצמו... לסדרה [=את ההתוועדות] באופן כזה – שיוכלו לסעוד סעודת שבת בביתם, ולספר גם בבית על-דבר שבת מברכים בכלל, ועל-דבר שבת מברכים מיוחד זה בפרט11.

פרקי אבות – פרק ג12.

יום שני,
כ"ח בסיוון

יום הצלת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ורעייתו הרבנית ע"ה מעמק הבכא האירופי, בהגיעם לשלום לארה"ב (תש"א)13.

ביום זה החלה תנופה חדשה בהפצת היהדות והמעיינות, בייסוד שלושת המוסדות המרכזיים: 'מחנה ישראל', 'קה"ת' ו'מרכז לענייני חינוך', שנמסרו על-ידי מייסדם, כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, לניהול חתנו, כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כ"יושב ראש ועד הפועל" של כל אחד מהם14.

נקבע על-ידי כ"ק רבינו כיום סגולה15, להפצת המעיינות והיהדות חוצה והתוועדויות חסידיות. ובלשונו: "כבר נקבע על-ידי רבים מישראל ליום התוועדות וקבלת החלטות טובות16 בכל הפעולות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, וכבר ראו התוצאות מהתוועדויות אלה במעשה בפועל במשך יותר משלוש שני חזקה"17.

יום שלישי,
כ"ט בסיוון, ערב ראש-חודש

במנחה אין אומרים תחנון.

יום רביעי,
ל' בסיוון – א' דראש-חודש תמוז

ערבית: בראש-חודש (ובכל יום שיש בו מוסף) אין האָבל (רח"ל) יורד לפני התיבה, ואפילו לא בתפילת ערבית ומנחה18.

קודם שמונה-עשרה טופחים על השולחן להזכיר 'יעלה ויבוא', אבל אין מכריזים זאת בדיבור.

שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל. 'ואברהם זקן'. קדיש תתקבל. שיר של יום, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה דראש-חודש. חצי קדיש. אשרי, ובא לציון19, הש"ץ יסיים "יגדיל תורה ויאדיר" בלחש. יהללו. חולצים תפילין דרש"י ומניחים תפילין דרבנו-תם, קוראים קריאת-שמע, קדש, והיה-כי-יביאך. שש זכירות20. חולצים תפילין דר"ת ומשאירים הטלית. הש"ץ אומר איזה מזמור, חצי קדיש, מוסף.

ביום ראש-חודש, המנהג ללמוד פסוק מהפרק המתאים למספר שנותיו עם פירש"י, ואפשר להוסיף עם עוד פירושים. אם הפרק מרובה בפסוקים, מחלקים אותו לי"ב חודשי השנה; ואם הוא קצר מי"ב פסוקים, כופלים פסוקים, כך שיעלה למספר חודשי השנה21.

יום חמישי,
א' בתמוז – ב' דראש-חודש

ערבית ושחרית וכו' כדאתמול.

שכח יעלה ויבוא במנחה, ונזכר בערבית מוצאי-ראש-חודש – מתפלל פעמיים שמונה-עשרה, הראשונה לשם ערבית והשנייה בתורת 'נדבה' דווקא, ואין מזכיר בהן 'יעלה ויבוא'22.

יום שישי
ב' בתמוז

מכיוון שיום ההילולא השנה חל ביום השבת-קודש, יש להזכיר את הוראת הרבי בקשר ליו"ד שבט: "מובן ש'עובדין דחול' וכיו"ב [השייכים ליום ההילולא], אין לעשותם ביום השבת-קודש כי אם בערב שבת"23. ולפי זה, נעתקו כמה מנהגים להיום.

נתינה לצדקה

כל אחד24 ירים תרומה25 להעניינים השייכים לנשיאנו, בעד עצמו ובעד כל אחד מבני ביתו שיחיו.

פדיון-נפש

כל אחד [יכתוב ו]יקרא26 פ"נ27 (הנשואים – כמובן בחגירת אבנט). אלו שזכו להיכנס ליחידות, או על-כל-פנים לראות את פני כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו – יצייר עצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאילו עומד לפניו. להניח הפ"נ אחר-כך בין דפי מאמר, קונטרס וכו' של כ"ק אדמו"ר. ולשלחו (אם באפשרי   בו ביום) על מנת לקראותו על הציון שלו (מס' הפקס שליד הציון: 1-718-7234444. כתובת המייל:  

ohel@ohelchabad.org).

ביקור ב'אוהל'

"שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, שקודם ההליכה על ציון ואוהל28 – נוהגים שאין אוכלים, אבל שותים"29.

מהנהגות הרבי ב'אוהל'30:

נסע לאוהל בנעלי בד (דיום-הכיפורים ותשעה באב).

לפני שנכנס לאוהל, הקיש (שתי דפיקות בכל דלת) על שתי הדלתות, הדלת השנייה מהכניסה, והדלת שבחדר האוהל [חדר הפ"נים, שאינו קיים כיום] – כנוטל רשות הכניסה31.

מיד כשנכנס התחיל באמירת ה'מענה לשון'. כשהגיע ל"הריני מדליק הלאמפף"32, הדליק נר.

אחרי הדלקת הנר המשיך ב'מענה לשון', עד לפני מזמור "לדוד אליך", ששם נכתב לקרוא את הפ"נ, ואחרי-כן התחיל לקרוא את הפ"נים וכו'. פתקים בודדים (בעיקר מאלה שבהם היה כתוב על העדרו של מישהו. רק אחדים מאלה החזיר להיכלו) קרע והניח על הציון הק', והורה לשורפם על אתר, ורובם ככולם הכניס בחזרה לשקית. את הקרעים היו שומרים ושורפים בערב-פסח. לאחר תשל"ח חלו שינויים בעניין זה.

אם נשאר נייר חלק מסביב לכתב הפ"נ, היה קורעו ומפרידו מהפ"נ, ורק אחר-כך הניח את הפ"נ באוהל.

לאחר סיום קריאת הפ"נים המשיך באמירת 'מענה לשון' עד מזמור קיט, ודילג עד ה'יהי רצון' שמתחיל תיכף אחרי ה'זוהר' שם, וסיים עד אחרי 'אנא בכוח'.

לפני צאתו הקיף (פעם אחת) את האוהל33.

לפני צאתו עצר, נכנס שוב לחדרו שבתוך האוהל (החדר הקטן שבו עומד וקורא את הפ"נים), והמשיך לומר 'מענה לשון' עד ה'יהי רצון' האחרון. אחרי-כן יצא – לא מאותו פתח שדרכו נכנס, אלא מהפתח הפנימי. כן היה נוהג תמיד שלא לצאת דרך פתח הכניסה34.

עד שנת תשכ"ה, לפני כניסתו לרכב עמד בפתח היציאה החוצה, ואמר את ה"יהי רצון" שבסוף ה'מענה לשון'.

עד שנת תשכ"ה, לפני כניסתו לרכב, ניגש לציון הרבנית שטערנא-שרה ע"ה. משנת תשכ"ה, כשיצא מן האוהל, הלך לפני-כן לציון אימו הרבנית חנה ע"ה. משנת תשל"א הביט גם על ציון הרבנית נחמה-דינה ע"ה, ומאז תשמ"ח גם על ציון הרבנית חיה-מושקא ע"ה. כל זה – לדקות ספורות35.

לפני הכניסה למכונית תלש עשבים ג' פעמים, וזרקם לאחוריו36.

מעולם לא ראינו את הרבי מניח אבן על הציון, או על קברים אחרים37.

בנסיעתו חזרה המשיך באמירת ה'מענה לשון', עד גמירא. אם היה פנאי, היה אומר את ה'קרבנות' שלפני תפילת מנחה. בשנת האבל תשמ"ח-ט אמר גם את פרקי המשניות של אבל (פכ"ד דכלים ופ"ז דמקוואות). אחרי כ"ב בשבט תשמ"ט, אם נותר פנאי, היה לומד גם את שיעור הרמב"ם היומי.

* במידת האפשר יש להשתדל לקרוא את הפ"נ "בין שני הציוני קודש, אצל מקום רגליהם הקדושים"38.

הנחיות לכוהנים:

הרבי ציווה לבנות מחיצה בת עשרה טפחים סביב ציון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.

לא הרשה לבנות גג מעל הציון, וגם הורה לכוהנים שלא ישלחו יד על הציון, וגם שלא יניחו בעצמם שם את הפ"נ.

בכל פעם שהולכים ל'אוהל' נהג הרבי לעורר, שעל הכוהנים להיזהר מאוד בכניסתם וביציאתם, שלא יעברו בתוך ארבע אמות של קבר39. בשנים האחרונות בנו מחיצה של עשרה טפחים משני הצדדים לאורך כל הדרך מהכניסה למקום הקברים ועד האוהל.

לפני הדלקת נרות-שבת40, מדליקים (בכל בית) נר שידלק כל המעת-לעת. אם אפשר בקל – נר של שעווה41.

_____________________________

1)     בחו"ל: שלח.

2)     הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ב"תקנת אמירת תהילים בציבור" בראש ספרי התהילים 'אוהל יוסף יצחק'.

והוסיף על כך הרבי: "נראה לי, שבמקרה שאומרים קדיש בין ספר לספר – יאמרו מקודם ה'יהי רצון' שאחרי הספר (על-כל-פנים יאמרו – זה האומר קדיש), שעניינו סיום אמירת מזמורים, שלכן אומר קדיש אחרי-זה. ואחר-כך, כשמתחיל ספר שלאחריו – הוא מעין דבר חדש. ועל-דרך ברכת-המזון כשמחלקין סעודה לשניים (ראה שו"ע רבינו סי' רצ"א סוף ס"ג)"  - אג"ק של הרבי כרך י' עמ' דש, ובסוף התהילים הנ"ל עמ' 223, ס' המנהגים עמ' 30 ועמ' 55.

3)     הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - אג"ק ח"ד עמ' תכג, קובץ מכתבים שבסו"ס תהילים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 192, לוח 'היום יום' כו בכסלו וס' המנהגים עמ' 30.

4)     ולא "הבאים" כיוון שהכוונה לראש-חודש, ולא לימים בהם הוא חל.

5)     ביטוי זה, משמעותו "הרוב הגדול", וכמעט המוחלט, כשהנותר הוא רק "מיעוטא דמיעוטא" (ההיפך מפירושו המילולי: אם הרוב הוא 60, הרי הרוב-של-הרוב הוא רק 31!). מצאתיו לראשונה (בתקליטור פרוייקט השו"ת) בשו"ת: תשב"ץ ח"ד טור א (חוט המשולש) סי' נא. מהרי"ל סי' פא. תה"ד סי' רעא. של. הדגשת משמעות זו ניתן לראות, למשל, בשו"ת: חוות יאיר סי' קצב. מנחת יצחק ח"ב סי' סו אות טו. דברי יציב חיו"ד סי' סו אות ד. ובאנציקלופדיה תלמודית כרך כא טור סח הע' 359,358.

6)     כ"ה באג"ק זו, נסמנה להלן בהערה 11 (ב'היום יום' נדפס: "ללמוד").

7)     כ"ה בפסוק (קוהלת י,ד), במאמר, ובאג"ק (ב'היום יום': "ואם").

8)     נדפס בשעתו ב'קונטרס למ"ד' ('ספר המאמרים - קונטרסים' ח"ב עמ' 716), ולאחרונה בספר-המאמרים תרפ"ד עמ' רטז. במאמר זה מדובר אודות מה שגדולי הדור מוצאים בעצמם, בדקות דדקות, את חטא דורם, ועל-ידי-זה מוכיחים את הדור, עיי"ש ובמכתב הנדפס לפני המאמר.

9)     אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' רצב. 'היום יום', כד תשרי.

10)   אג"ק הנ"ל ח"ד עמ' יד, 'היום יום' שם.

11)   אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כרך י עמ' ג.

12)   הפסוקים דלהלן בפרק זה אינם שלמים, ולפי מה שמסר הרה"ח רי"ל שי' גרונר בשם הרבי, אין לאומרם עם שם ה' כמות-שהוא: פ"ג סוף משנה ג': "וידבר אלי". משנה ו': "אלוקים ניצב"; "בקרב אלוקים ישפוט"; "אז נדברו". משנה י"ד: "כי בצלם"; "בנים אתם". (ראה 'התקשרות' גיליונות: רעח, תטז, תקכב, תרסט).

במשנה ט"ז צ"ל "ומצודה פרושה" בש' שמאלית.

13)   קונטרס כ"ח סיוון תנש"א. פרשת הדברים בספר 'ימי מלך' ח"א פרק טו.

14)   ראה שם ח"ב, פרקים יז-יח.

15)   בלקוטי-שיחות כרך לג עמ' 274 מביא ממגילת תענית פ"ג, שבכ"ה בסיוון ערערו אומות העולם על בעלות ארץ-ישראל, והשיב להם גביהה בן פסיסא "תשובה ניצחת", וביקשו "תנו לנו זמן שלושה ימים" וכאשר "הלכו ולא מצאו תשובה, מיד הניחו בתיהם כשהיו מלאים, שדותיהם כשהן זרועות, כרמיהם כשהן נטועות, הלכו וברחו להם... ועשו אותו היום יום-טוב" וכיוון שהוויכוח התנהל בכ"ה סיוון, נמצא שביום כ"ח סיוון (בסוף שלושת הימים) היתה ההצלה בפועל מאומות העולם. ומקשר זאת עם הצלתו ביום זה, שהביאה תנופה חדשה – ע"י העמידה בתוקף עם התורה – בהעבודה ד'כיבוש הארץ' ("עשה כאן ארץ-ישראל") דחצי כדור התחתון, עד שמתבררים לא רק הניצוצי קדושה שבנכסיהם, אלא גם האומות עצמן, ש"הלכו וברחו" למקומם האמיתי, עיי"ש.

16)   "להתחזק ולהוסיף... ובאופן של התעסקות בכל כוחו [=כח סיון], ועוד יותר מכפי כוחו" – סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 546.

17)   ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 545.

18)   ספר-המנהגים עמ' 8.

19)   פעם אירע במניין של הרבי שהש"ץ סיים בקול "יגדיל תורה ויאדיר", לפני החזרת הס"ת, והרבי הורה לו לומר מיד את הקדיש [כנראה משום שעיקר חיוב אמירת קדיש הוא על ובא לציון, ולא כהקדמה לתפילת מוסף. וראה בנימוקי או"ח ר"ס נה שהורה במצב זה (שמפסיקים בתפילין דר"ת, ואף בדברים בטלים, לפני הקדיש) לומר את הקדיש לפני החזרת הס"ת], וזה כנראה גרם שהתחילו לנהוג להחזיר את הס"ת לפני אשרי ובא-לציון.

20)   בספר-המנהגים עמ' 36: "כל התפילין מניחים קודם מוסף, אבל השיעורים (שהפירוט שלהם בד' זוגות תפילין מופיע שם בעמ' 5) לומדים אחר סיום כל התפילה". לא נתפרש מה בדבר ה'זכירות'. ולכאורה קשה לכוללן ב"שיעורים", כיוון שהן בגדר מצוה ולא תורה (ובפרט שהכוונה באמירתן לתוכן הפסוקים ולא ללשונם, כמבואר באג"ק חי"ב ס"ע ג), ומאידך יש להן שייכות לתפילת שחרית, כי ע"פ האריז"ל יש לזוכרן במחשבה ב'אהבת עולם' (שו"ע אדמו"ר הזקן סי' ס ס"ד), וגם יש זכירת שבת בשש"י (שער הכולל פי"א סכ"ה), ואדמוה"ז תיקן (גם) לאומרן אחר התפילה, ולכן כיוון שיש הוראה לאומרן בתפילין, אומרים אותן לפני מוסף, משא"כ בשבת ויו"ט הן נאמרות אחרי סיום תפילת מוסף, כיוון שנזהרים מלהוסיף אמירות בתוך סדר התפילה. וע"ע.

21)   ספר המנהגים עמ' 36.

22)   וכיוון שמתפלל נדבה מחמת הספק, א"צ לחדש בה דבר, וא"צ שיהיה בטוח שיכול לכוון כבסימן קז - שו"ע אדמוה"ז סי' קח סי"ז.

23)   "מתאים להכרעת האחרונים בכגון דא, וראה כף החיים על אורח חיים סי' תקסח [ס"ק צד, "לילך על קברו יהיה בע"ש"], עיקרי הד"ט יו"ד סי' ל"ו אות ל"ה [כנ"ל] ועוד (ודלא כמש"כ בס' גשר החיים בזה [פל"ב ס"ה, שיש מקדימין את הביקור לע"ש ויש מאחרין ליום א'])" – עכ"ל הרבי במכתבו מיום א' שבט תשי"ז, אג"ק אגרת ה'צד, חי"ד עמ' שכד - שערי הל' ומנהג יו"ד ר"ס קמח. נתבאר בשיחת מוצש"ק יו"ד שבט תשי"ז סי"א ואילך, ושם מסיק שאין חילוק בין קודם חצות עש"ק לבין אחר חצות היום.

24)   "נתינת הצדקה (בקשר עם יו"ד שבט וכיו"ב) – הוא שייך גם לנשים, ואדרבה (מצד כמה טעמים) להן דבר הצדקה שייך יותר" (ספר-המנהגים עמ' 85). מובן שיש לשתף גם את הטף (ומכספם) בזה, וכן בשאר ההנהגות, שגם נשים וטף שייכים בקיומן.

25)   וכיוון שזו רק 'השלמה' עבור ש"ק, לכאורה אין עניין שתהיה הנתינה דווקא קודם תפילות שחרית ומנחה, כבמקור.

26)   מטעם הנ"ל, לכאורה אין לזה זמן קבוע, אלא במשך היום.

27)   נוהגים לכתוב את הפ"נ על נייר חלק דווקא. מקפידים לכתוב (אפילו את טיוטת הפ"נ – ראה 'אספקלריה' נספח ל'כפר חב"ד' גיליון 1243 עמ' 20) דווקא באם טבלו באותו היום במקווה (באם לא טבל - יכתוב ע"י אחר). כותבים בחגירת אבנט (ונוטלים ידיים לפני-כן). כשכותב אדם פ"נ על עצמו, כותבים "עלי", "עלינו", ואילו כשכותב עבור אחרים הלשון הוא "עבור..." (המזכיר הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

"בנוגע לנוסח הפדיון... אילו יישר חילי, הייתי מבטל הנוסח שכותבים "ממקור הרחמים כו' [-והחסדים האמיתיים] ע"ד מכניסי רחמים כמבואר בתשובת מהרי"ב ז"ל", כי: א) "ע"ד... ז"ל" הוא ביאור ההיתר על נתינת פדיון לרבי (שלכאורה ה"ז עניין של ממוצע) ובמילא אי"ז נוגע ושייך לנוסח הפדיון שעניינו בקשת רחמים... ולא ביאור ההיתר על זה. ב) ובנוגע להנוסח 'ממקור הרחמים' - אין צורך ליתן לרבי 'כתובת' מהיכן לעורר רחמים... ואולי רצונו לעורר רחמים ממדריגה נעלית יותר...

"כ"ק מו"ח אדמו"ר [וכן הרבי עצמו - ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' תג-תד, ובכ"מ] היה אמנם כותב נוסח זה, אבל זוהי הנהגה שלו, ואין זה ראיה שגם אנו... צריכים לכתוב כן..." (משיחת ליל ב' אייר תש"י ס"ד, 'תורת-מנחםהתוועדויות' תש"י עמ' 39).

ראה באג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א עמ' קנד: "לדעתי אחשוב אשר פ"נ על קברי הצדיקים בעניינים רוחניים בעבודה, איננו צריכים לכתוב החסרונות שמוצא בנפשו, כי אם לבקש שיתתקן... הפרט ההוא באופן כך וכך, ולא לכתוב כמו שהוא עתה בחסרונו..." עיי"ש. כ"ק אדמו"ר מהר"ש, בשובו מהאוהל, ביאר זאת פעם לבני-ביתו (מבוא לקונטרס ומעין עמ' 55), בכך שברוחניות נראה כל דבר, גם החיסרון, כאילו הוא חי ממש.

כשאי-אפשר כלל לכתוב פ"נ, ידוע המעשה מהמשפיע הרה"ח ר' מ"מ פוטערפאס ע"ה שנעצר בחודש טבת תש"ז, והיה נתון בחקירות קשות וכו' עד ערב ל"ג בעומר, ובאותו יום הגיע 'לשבת' בכלא. רק אז יכול היה לחשוב על מצבו, ורצה לשלוח פ"נ לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, אך הדבר היה בלתי-אפשרי. ונזכר בדברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לפני צאתו מרוסיה בשמח"ת תרפ"ח [לא מצאתי הלשון ברשימת השיחה הנדפסת. וראה לקוטי-דיבורים כרך א, דף ב ע"א ובהערה] "כשתחשבו עליי, אחשוב אני עליכם" ואז 'שלח' אליו פ"נ במחשבה. לאחר חודש וחצי הגיע מכתב לזוגתו (שכבר היתה אז בצרפת) מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מתאריך י"ז אייר, ובו אישור "המברק נתקבל". בני המשפחה תמהו איך ייתכן ששלח מברק ממאסרו. לאחר שנים רבות, כשיצא והגיע לרבי לי"ט כסלו תשכ"ד ביקש ממזכירו של הרבי הריי"צ (בשנת תש"ז) לבדוק אם יש מברק ממנו בארכיון, ולא מצא, ונזכר שבאותו יום הכתיב לו אדמו"ר מהוריי"צ את המכתב – ונזכר ב'משלוח' הפ"נ (מפי נכדו הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' ליברוב).

28)   הכוונה גם לכל קבר, כמובא בגיליון תתצ"ד מאג"ק ח"ט עמ' שא – שערי הל' ומנהג יו"ד ר"ס קמט.

29)   ספר-המנהגים עמ' 96. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ו עמ' רפב. והכוונה שמקפידים לשתות (ולא רק שאין נמנעים מכך. וכבר העירו מלקוטי-דיבורים עמ' 1354).

30)   נמסרו ע"י חברי המזכירות: הרה"ח ר' יהודה שי' קרינסקי (שהסיע את הרבי לאוהל ברוב הפעמים מאז תשח"י), והרה"ח ר' בנימין שי' קליין (שהסיע את הרבי לפעמים) מתוך 'כפר חב"ד', גיליון 648 עמ' 16. הוספות ותיקונים מתוך 'מנהגי מלך' עמ' 35, בשילוב הערותיו של הרה"ח רי"ל שי' גרונר (שליווה את הרבי לאוהל בתמידות משנת תש"י עד תשח"י, ומאז ואילך בכל ערב ר"ה, ובאקראי בפעמים מסויימות) מתוך 'התקשרות' גיליון שיג עמ' 18. בכמה מן ההנהגות אולי יש גם משום הוראה לרבים.

31)   הטעם, מפי זקני אנ"ש, כדי "להמשיך את הרבי" אל הנכנס.

32)   עמ' 4.

33)   ראה בעניין הקפת הקברים במגן-אברהם, באר-היטב וכף-החיים סו"ס תקפא.

34)   ראה גשר-החיים ח"א עמ' קלא שיש נוהגין בהלוויה לחזור בדרך אחרת אם אפשר, עיי"ש.

35)   בשנים האחרונות, עמד הרבי במרחק-מה מן הקברים של הרבניות.

36)   ראה טושו"ע יו"ד סי' שעו ס"ד, ואו"ח סו"ס תקמ"ז, ונו"כ. אולם שם איתא שעושים זאת אחר הקבורה.

37)   ודלא כנהוג. מקור המנהג בדרשות מהר"ש [רבנו שלום מנוישטט, רבו של מהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז] הובא בא"ר סי' רכד ס"ק ז, בשע"ת שם ועוד, וטעמו שם "משום כבוד המת, להראותו שהיה על קברו".

38)   כך סיפר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ברשימתו על מנהג אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע באוהל הצמח-צדק והמהר"ש בליובאוויטש.

39)   'ימי בראשית' עמ' 235. ושם מציינים למכתב, שנדפס באג"ק ח"ג עמ' שמב: "היה לי קורת רוח מזה שניהל כוהנים חסידים אל הציון [ובהערת המו"ל: בעשותם מחיצה בין הכהנים ובין הקברים], אשר על-ידי שזיכה את האחרים ודאי שגדול זכותו".

40)   ע"פ ס' המנהגים עמ' 79. גם אם דולק יותר, אין מכבין אותו (וכן בכל נר יארצייט).

41)   "ראשי-תיבות: 'הקיצו ורננו שוכני עפר'" (ממכתב הרבי לקראת י' שבט תשי"א). למעשה, נר של שעוות-דבורים טהורה אינו דולק יפה (מוציא הרבה גאזים וכבה מהרה, מלבד באבוקת-הבדלה הפתוחה לאוויר), ונרות ה'שעווה' המצויים בשוק מעורבים בהרבה 'סטיארין'. ולכאורה די שיהיה הרוב שעווה לקיום המנהג כראוי.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)