חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:19 זריחה: 6:09 י"ט באב התשע"ט, 20/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1144 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת שלח, י"ח בסיוון ה'תשע"ו (24/06/16)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1144 - כל המדורים ברצף
המרגלים של משה ושל יהושע – שני אופנים בבירור העולם
תיכף ומיד ממש נכנסים לארץ!
מעלת המרגלים וה'זכרתם' שבציצית
פרשת שלח
"אם למדת תורה הרבה"
ברכת המזון בשמחת נישואין בלי זימון וז' ברכות
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1144, ערב שבת-קודש פרשת שלח, י"ח בסיוון ה'תשע"ו (24.06.2016)

  דבר מלכות

המרגלים של משה ושל יהושע – שני אופנים בבירור העולם

שתי דרגות בעם ישראל – דרגת התחלקות, כפי שכל אדם הוא מציאות לעצמו, ודרגת אחדות, כפי שעם-ישראל כולו חובר למציאות אחת כללית * גם בתורה ובמצוות יש בחינת התחלקות ובחינת אחדות, שהם בכללות, תרי"ג מצוות ותורה אחת * לעתיד לבוא תתגלה האחדות שלמעלה מהעולם, שלכן יתקדשו כולם כשבט לוי * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ביאור הקשר והשייכות של שילוח המרגלים לחודש סיוון – ששילוח המרגלים היה בכ"ט סיוון1, ומודגש גם בקריאה של פרשת המרגלים קרוב לסיומו של חודש סיוון – חודש מתן-תורה:

ידוע שבירור העולם נעשה בכוח ועל-ידי עבודת ישראל בתורה, ובלשון הקבלה והחסידות2 "בחכמה (דווקא) אתברירו", חכמת התורה3. ויש לומר, שמטעם זה היה שילוח המרגלים (התחלה והפתיחה של בירור העולם בכיבוש והכניסה לארץ) בסיומו של חודש סיוון – כשיוצאים מזמן מתן-תורה לעבודה בבירור העולם4 בכוח ועל-ידי התורה.

וכיוון שבישראל ובתורה ישנן ב' דרגות (בכללות), דרגת האחדות, ודרגת ההתחלקות5, כידוע6 ש"ישראל" ראשי תיבות "יש שישים ריבוא אותיות לתורה", שלכל אחד מישראל יש אות פרטית בתורה (שממנה נמשכת חיותו כו')7, שעל-פי דין צריכה להיות כל אות מוקפת גוויל8, כל אות בפני עצמה, וביחד עם זה, כל ס' ריבוא האותיות דס' ריבוא בני-ישראל הם מציאות אחת, "תורה אחת", כספר-תורה שכשרותו תלויה בכשרות כל האותיות שבו (לא חסר ולא יתיר)9 – יש לומר, שבהתאם לכך ישנם ב' אופנים בבירור העולם (שנברא בשביל ישראל ובשביל התורה), בירור מצד דרגת ההתחלקות שבתורה ובישראל, ובירור (נעלה יותר) מצד דרגת האחדות שבתורה ובישראל.

ב. וביאור העניין:

הדרגות שבתורה, דרגת האחדות ודרגת ההתחלקות, הן (בכללות) – תורה ומצוות: תורה היא תורה אחת, כי, התורה היא חכמתו של הקב"ה, וכיוון שה' אחד והוא יתברך וחכמתו אחד10, לכן גם התורה היא "תורה אחת"; ומצוות הן באופן של התחלקות, תרי"ג מצוות, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא-תעשה, כי המצוות הן ציוויים לאדם איך להתנהג בעולם, וכיוון שמציאות האדם והעולם היא באופן של התחלקות לתרי"ג, רמ"ח אברים ושס"ה גידים ד"עולם קטן זה האדם"11, ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו ברא באדם"12, לכן גם המצוות נחלקות לתרי"ג.

ובפרטיות יותר בתורה עצמה – החילוק שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה: נגלה דתורה, "שישים מסכתות" שמבארות פרטי ההלכות דאיסור והיתר, טומאה וטהרה, כשר ופסול, שעל-ידן נעשה בירור העולם, הן באופן של התחלקות; ופנימיות התורה שמבארת ענייני אלוקות, "דע את אלוקי אביך"13, היא באופן של אחדות ("לית תמן כו' מחלוקת"14, גם מלשון התחלקות).

ודוגמתו בישראל – שעניין האחדות הוא מצד הנשמה. ש"כולן מתאימות ואב אחד לכולנה... מצד שורש נפשם בה' אחד", ועניין ההתחלקות הוא מצד הירידה בגוף ("שהגופים מחולקים"15) כדי לברר העולם.

ובפרטיות יותר בעבודת הנשמה עצמה – שעניין ההתחלקות הוא מצד הכוחות הפרטיים דשכל ומידות, ועניין האחדות הוא עצם הנשמה שלמעלה מהתחלקות כוחות פרטיים, שהתגלותה על-ידי הביטול והעדר המציאות.

והחידוש שבדבר – שאף שעיקר העבודה בבירור העולם היא מצד דרגת ההתחלקות שבתורה ובישראל, ואילו דרגת האחדות שבתורה ובישראל היא למעלה מהעולם, מכל-מקום, צריכה להיות העבודה בעולם גם מצד דרגת האחדות שבתורה ובישראל, שעל-ידי זה נעשה בירור העולם בתכלית השלימות, שנמשך ומתגלה בעולם דרגת האלוקות שלמעלה מהעולם, ועד לאחדות הפשוטה.

ג. ויש לומר, שב' האופנים דבירור העולם (מצד דרגת ההתחלקות ומצד דרגת האחדות) מרומזים בב' האופנים של שילוח המרגלים – על-ידי משה ועל-ידי יהושע:

בשילוח המרגלים שמשה – "שנים עשר אנשים איש אחד לשבט" שהלכו לתור את כל י"ב חלקי הארץ שנתחלקה לי"ב השבטים – מודגשת פעולת בירור הארץ באופן של התחלקות:

ועניין זה נעשה על-ידי ומצד בחינת ההתחלקות שבישראל ובתורה – "לדעתך" – בחינת הדעת, שכולל גם חכמה ובינה, וכל המידות הנולדות מן המוחין16, כוחות פנימיים שהם באופן של התחלקות, ו"לדעתך" דייקא, דעת האדם, שרומז על הירידה וההתלבשות דתורה (דעת) בדעת האדם, שאז שייך ונעשה בה עניין של התחלקות.

ובשילוח המרגלים דיהושע – "שנים אנשים" (ולא י"ב), ולא הלכו לתור את הארך כולה, כי אם ליריחו, מנעולה של ארץ-ישראל17 (שכוללת כל הארץ כולה) – מודגשת הפעולה של בירור כללות הארץ באופן שלמעלה מהתחלקות.

ועניין זה נעשה על-ידי ומצד בחינת האחדות שבישראל ובתורה – "לא... מדעתו רק שה' יתברך ציווהו" – לא מצד בחינת הדעת (כוחות פנימיים), ודעת האדם שהוא באופן של מציאות, אלא מצד ציווי הקב"ה, באופן של קבלת-עול וביטול הנשמה שלמעלה מהתחלקות, בכל ישראל בשווה.

ויש לומר, שעניין זה מרומז גם ב"שנים אנשים מרגלים חרש":

"שנים", ולא שנים-עשר – כי, בעבודה דקבלת-עול וביטול לא נוגע פרטי התחלקות עשר כוחות (עשר הנוספים על השניים), כי אם ב' הקווין דחיוב ושלילה, עשה ולא-תעשה18.

"אנשים" סתם, ולא נשיאי ישראל כי, עניין הקבלת-עול והביטול19 הוא בכל ישראל (בשווה)20.

ו"מרגלים חרש" – שהעבודה שמצד הקבלת-עול וביטול היא (לא מתוך פרסום ורעש, אלא) בחשאי, "הצנע לכת עם אלוקיך"21.

ד. ויומתק יותר על-פי המבואר במדרשי חז"ל22 ש"שנים אנשים" ששלח יהושע הם כלב ופנחס:

כלב – הוא היחידי (נוסף על יהושע) שנשאר מהמרגלים דמשה, כיוון ש"היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי גו'"23 אבל פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, משבט לוי – למה שלחו יהושע לראות את הארץ לצורך כיבושה, הרי שבט לוי "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל"24?

ויש לומר הביאור בזה – על-פי דברי הגמרא25 "עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלושה עשר שבטים", שגם שבט לוי יקבל חלק בארץ, כמו שכתוב26 "שער לוי אחד":

"למה לא זכה לוי בנחלת ארץ-ישראל ובביזתה עם אחיו – מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים. שנאמר27 יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין... אלא הם חיל השם, שנאמר28 ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר29 אני חלקך ונחלתך"24.

אבל לעתיד-לבוא – כיוון ש"באותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר30 כי מלאה הארץ דעה את ה'"31 ועד ש"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד... שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"32 – לא יהיה צורך בהבדלת שבט לוי מדרכי העולם שיהיה אז בתכלית השלימות, ולכן יקבל גם שבט לוי חלק ונחלה בארץ.

ויש לומר, שה"חלוקה" לי"ג שבטים לעתיד-לבוא קשורה עם דרגת האחדות שלמעלה מהתחלקות – י"ג בגימטריא אחד:

חלוקת הארץ לעתיד-לבוא תהיה באופן ש"הקב"ה מחלק להן בעצמו33 ואלה מחלוקתם נאום ה'" שמזה מובן, שגם החלוקה היא מצד ובאופן של אחדות, שלכן, "לא כחלוקה של עולם הזה חלוקה של עולם הבא, העולם הזה אדם יש לו שדה לבן אין לו שדה פרדס, שדה פרדס אין לו שדה לבן, לעולם הבא אין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה ובעמק34, שנאמר שער ראובן אחד, שער יהודה אחד, שער לוי אחד, הקב"ה מחלק להן בעצמו כו'"35.

וההסברה בזה (בפנימיות העניינים) שבזמן הזה נעשה בירור העולם על-ידי המשכת וגילוי דרגת האלוקות השייכת לעולם שלכן מתלבשת בהתחלקות שבעולם, ולעתיד לבוא (לאחרי שיושלם בירור העולם) תהיה גם המשכת וגילוי דרגת האלוקות שלמעלה מההתחלקות דעולם, אחדות הפשוטה, על-ידי האחדות דישראל שיהיו כולם בדרגת שבט לוי "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש כו' אשר נדבה רוחו אותו... הרי זה נתקדש קודש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים.. כמו שזכה לכהנים וללויים"35.

ובפרטיות יותר (לעתיד לבוא גופא) הרי זה החילוק שבין המעמד ומצב ד"מלאה הארץ דעה את ה'" (כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה) להוספה (בהלכות מלכים) ד"כמים לים מכסים"36:

"מלאה הארץ דעה את ה'" שמציאות ה"הארץ" מלאה וחדורה כולה ב"דעה את ה'" – מצד ועל-ידי דרגת האלוקות שבערך לארץ, שזוהי דרגת התורה ("דעה את ה'") שיורדת ונמשכת לפי ערך גדרי העולם (דרגת ההתחלקות שבתורה).

ולמעלה מזה, "כמים לים מכסים" שמציאות הארץ מכוסה לגמרי במי הדעת – מצד ועל-ידי דרגת האלוקות שלמעלה מהארץ, תורה ("דעה את ה'") בטהרתה, חכמתו של הקב"ה ("תורה אחת"), אשר, על-ידי המשכתה והתגלותה בעולם ניכר ונראה בגלוי שהמציאות דכל העולם אינה אלא התגלות חכמתו של הקב"ה, "כולם בחכמה עשית37, וכמאמר רז"ל "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו38, ו"אין כבוד אלא תורה"39 ובלשון הרמב"ם בהתחלת ספרו ("מתכיפין התחלה להשלמה"40 באופן מחודש ונעלה יותר) "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון כו' וכל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", "הוא שהתורה אומרת אין41 עוד מלבדו"42.

ויש לומר, שההכנה לשלימות הארץ לעתיד-לבוא, כשתתחלק הארץ לי"ג שבטים, גם "שער לוי אחד", על-ידי ומצד דרגת האחדות שבישראל ובתורה, התחילה בשילוח המרגלים על-ידי יהושע, שהוסיף על השליחות דמשה על-ידי זה ששלח (נוסף על כלב, מהמרגלים ששלח משה) גם את פינחס43, משבט לוי, שבט הי"ג, בגימטריא אחד"44.

(קטעים מהתוועדות שבת פרשת שלח, מברכים החודש תמוז ה'תנש"א.

התוועדויות תנש"א, חלק שלישי, עמ' 360-364)

________________________

1)     תענית כט,א.

2)     ראה ע"ח שי"ח פ"ה, של"ח דרוש א. תניא אגה"ק סכ"ח בשם זוה"ק. ובכ"מ.

3)     ויש לומר, שעניין זה מרומז גם ב"שלח לך לדעתך" – שעיקר ושלימות הבירור הוא על-ידי חכמה בשלימותה, שכוללת גם (בינה ובעיקר) דעת.

4)     ומודגש גם בהקריאה בתורה בשבת מברכים חודש תמוז, חודש הרביעי – כי, החילוק שבין חודש השלישי לחוד שהרביעי הוא על-דרך החילוק שבין בחינת המשפיע לבחינת המקבל (גימ"ל דל"ת – "גמול דלים" (שבת קד,א)). ולכן, בשבת האחרון דחודש השלישי מברכים חודש הרביעי, שזוהי הנתינת כוח להיציאה והירידה למטה לעסוק בבירור העולם.

5)     החל מהתחלקות לשלוש –  "אוריאן תליתאי כו' לעם תליתאי" (שבת פח,א).

6)     מגלה-עמוקות אופן קפו.

7)     ראה סה"מ תש"ו עמ' 46. תש"ט עמ' 41 (הב') ועוד.

8)     מנחות כט,א. רמב"ם הל' תפילין פ"א הי"ט. טוש"ע יו"ד סרע"ד ס"ד. או"ח סל"ב ס"ד. שו"ע אדה"ז או"ח שם ס"ה.

9)     ראה זח"ג עא,א. תוק"ז סכ"ה. שו"ת נוב"י מהד"ת או"ח סק"ט. אבני-נזר יו"ד ח"ב סשע"א.

10)   ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ב ה"י.

11)   ראה תנחומא פקודי ג. ועוד.

12)   אבות דר"נ ספל"א.

13)   דה"א כח,ט. וראה תניא קו"א קנו,ב. ובכ"מ.

14)   זח"ג קכד,ב – ברע"מ הובא ונת' בתניא אגה"ק סכ"ו.

15)   תניא רפל"ב.

16)   ראה תניא ספ"ג.

17)   תנחומא בהעלותך יו"ד. במדב"ר פט"ו, טו. ועוד.

18)   וכמודגש במ"ת (שאז היה הביטל בתכלית השלימות עד שפרחה נשמתן) –"אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי" (פרש"י פרשתנו טו,כב).

19)   ובפרט ע"פ המבואר במדרשי חז"ל ש"שנים  אנשים" היו כלב ופנחס, ואעפ"כ, נזכרו בכתוב כ"שנים אנשים" סתם (כמו מרגלים ע"ד הרגיל). שבזה מודגש עוד יותר עניין הביטול.

20)   ואדרבה – בהפשיטות דאנשים פשוטים מתגלה פשיטות העצמות (ראה כש"ט הוספות סקנ"ד ואילך. וש"נ).

21)   מיכה ו,ח.

22)   כנ"ל הערה 27 בספר.

23)   פרשתנו יד,כד.

24)   רמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ג הי"ב.

25)   ב"ב קכב,א.

26)   יחזקאל מח,לא. ב"ב שם.

27)   ברכה לג,י.

28)   שם,יא.

29)   קורח יח,כ.

30)   ישעיהו יא,ט.

31)   רמב"ם הל' תשובה ספ"ט.

32)   שם בסיום וחותם ספרו.

33)   יחזקאל מח,כט.

34)   ומ"ש בב"ק (שבהערה 63 בספר) שגם בחלוקה דעוה"ז "אין לך כל שבט ושבט מישראל שאין לו בהר ובשפלה ובנגב ובעמק" – הרי זה רק בנוגע לכללות השבט, משא"כ לעוה"ב ה"ז בנוגע לכל אחד מישראל, "ומשמע לו שער ראובן אחד היינו לכל אחד", "אי נמי*, [*) כי, התירוץ הא' הוא רק להגירסא "אין לך כל שבט ושבט מישראל כו'", משא"כ להגירסא (בב"ק) "אין לך מישראל" (שזוהי הגירסא הרווחת שמביא תוס' בב"ב, ואח"כ מוסיף "ומיהו אית דגרס אין לך שבט ושבט מישראל")] בעולם הזה אין להם בשווה מזה כמו מזה, אלא מזה מעט ומזה הרבה, אבל לעולם הבא יש לו מן הכל שיעור שוה" (תוד"ה העולם הזה ב"ב שם).

35)   רמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל – ומסיים: "הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי", בחינת הגודל שבנשמה, עצם הנשמה שהיא בכל ישראל בשוה* [*) ולהעיר, שגם חלוקת הארץ היא "בגורל" שההתחלקות (חלוקה) קשורה עם העצם שלמעלה מההתחלקות (ראה סה"מ מלוקט ח"א ע' קלט ואילך וש"נ)].

36)   ראה גם "הדרן על הרמב"ם" (משיחות ש"פ לך-לך) שנה זו, וש"נ.

37)   תהילים קד,כד.

38)   אבות ספ"ו.

39)   שם מ"ג.

40)   נוסח "מרשות" לחתן בראשית.

41)   ואתחנן ד,לה.

42)   הלכה ד.

43)   ולהעיר. ש"פינחס הוא אליהו" (זח"ב קצ, סע"א. ועוד). מבשר הגאולה.

44)   ויומתק ע"פ דברי גמרא (ב"ב שם) "אידך (חלק הי"ג) למאן (דהא י"ב שבטים לחוד הוא דשקלי ביחזקאל (שאף שנוסף לוי בא יוסף במקום אפרים ומנשה) – רשב"ם שם)... לנשיא (למלך המשיח* [*) וראה רמב"ם הל' מלכים פ"ד ה"ח "המלך המשיח נוטל מכל הארצות שכובשין ישראל חלק אחד משלושה עשר, ודבר זה חק לו ולבניו עד עולם" ("זה מבואר בנבואת יחזקאל והנותר לנשיא... למדנו שהיה נוטל חלק כאחד השבטים, והנשיא הוא מלך המשיח" (רדב"ז שם))] – רשב"ם שם)... דכתיב והנותר לנשיא זה מזה ומזה גו'" – ש"הנשיא הוא הכל". שכולל ומאחד כל בנ"י.

 משיח וגאולה בפרשה

תיכף ומיד ממש נכנסים לארץ!

לכן יש להוסיף במעשינו ועבודתינו מתוך שמחה

...בפרט לאחרי מעשינו ועבודתינו בהפצת המעיינות חוצה – שזהו תוכן עניין הנסכים, סולת, יין ושמן, בעבודה הרוחנית: "שמן" הוא עניין החכמה, ו"יין" הוא עניין הבינה, ו"סולת" הוא עניין הדעת ("אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעם טעם דגן"), כמבואר בדרושי חסידות, היינו, שהגילוי דתורת חסידות חב"ד ("מעיינותיך") נמשך וחודר בכל העולם כולו, "חוצה" (דוגמת היין דנסכים שיורד על-ידי השיתין עד לתהום), שעל-ידי-זה פועלים את ביאת דוד מלכא משיחא.

ולכן, כשנמצאים יום נוסף בגלות, הרי עם היות שאפילו יום אחד נוסף בגלות הוא עניין רע ומר כו', שלכן צועקים "עד מתי" וכו' וכו', יש להוסיף במעשינו ועבודתינו מתוך שמחה וטוב לבב, מכיוון שיודעים שתיכף ומיד ממש נכנסים לארץ (ובלשון ההפטרה "כי נתן ה' בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו"), ולא נותר אלא "לצחצח את הכפתורים", כדי שהכניסה לארץ תיכף ומיד תהיה באופן הכי נעלה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח ה'תשמ"ז; התוועדויות תשמ"ז, כרך ג, עמ' 544)

לא תהיה הבדלה בין שבט לוי לכלל ישראל

מבואר במדרשי חז"ל ש"שניים אנשים" ששלח יהושע הם כלב ופינחס:

כלב – הוא היחידי (נוסף על יהושע) שנשאר מהמרגלים דמשה, כיוון ש"היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי גו'". אבל פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, משבט לוי – למה שלחו יהושע לראות את הארץ לצורך כיבושה, הרי שבט לוי "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל"?

ויש לומר הביאור בזה – על-פי דברי הגמרא "עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלושה-עשר שבטים", שגם שבט לוי יקבל חלק בארץ, כמו שכתוב "שער לוי אחד":

"למה לא זכה לוי בנחלת ארץ-ישראל ובביזתה עם אחיו – מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין... אלא הם חיל השם, שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר אני חלקך ונחלתך".

אבל לעתיד לבוא, כיוון ש"באותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה'", ועד ש"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד... שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" – לא יהיה צורך בהבדלה דשבט לוי מדרכי העולם שיהיה אז בתכלית השלימות, ולכן יקבל גם שבט לוי חלק ונחלה בארץ.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח, מברכים החודש תמוז ה'תנש"א; התוועדויות תנש"א, כרך ג, עמ' 363-362)

קיום השליחות מגלה את בחינת "משיח" שבכל אחד ואחד

ויש להוסיף בהשייכות ד"שלח לך" למשיח – ש"שליח" בתוספת יו"ד בגימטריה "משיח", שבזה מרומז שעל-ידי עבודת השליחות בכל עשר כוחות נפשו, ובפרט על-ידי השליחות דהפצת התורה באופן ד"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה", מתגלה ה"משיח" שבכל אחד ואחד מישראל, בחינת היחידה, שהיא ניצוץ מנשמתו של משיח צדקנו, בחינה היחידה הכללית, ועד לביאת משיח צדקנו בפועל ממש.

(מהתועדות שבת-קודש פרשת שלח, מברכים החודש תמוז ה'תש"נ; התוועדויות תש"נ, כרך ג, עמ' 360-359)

 ניצוצי רבי

מעלת המרגלים וה'זכרתם' שבציצית

היכן הרמז בנגלה למבואר בחסידות על גודל מעלת המרגלים, והאם יש לצרף למניין יהודים שאינם כשרים? * האומנם ספר החינוך הצועד לרוב בעקבות הרמב"ם סובר אחרת לעניין ה'זיכרון' שבמצוות ציצית – האם 'וזכרתם' הוא מגוף המצווה או דבר נוסף? * מדוע לבש השל"ה ציצית תחת המלבוש; ומדוע לא הזכירו הרבי בשיחה?

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

דבר שבקדושה ב'מניין' – מנין?

בליקוטי שיחות כרך ל"ג עמ' 85 דן הרבי בכינוי המרגלים בתורה כ"עדה" – דבר המשמש מקור בדברי חז"ל לכך ש"כל עשרה מישראל בהצטרפם נחשבים 'עדה' שלמה". לאחר מכן מקשה הרבי:

וצריך עיון [ראה ספר השיחות תש"ד עמ' 29] שמקור להלכה זו במעלתה המיוחדת של "עדה" בעניני קדושה (ש"כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה"), נלמד דוקא מהמרגלים (דכתיב בהו "עד מתי לעדה הרעה הזאת")?

ומוסיף בהערה 6:

ולהעיר דבירושלמי סנהדרין פ"א ה"ד (ועד"ז בירושלמי ברכות פ"ז ה"ג) ישנה דיעה דהלימוד הוא מהכתוב (מקץ מב ה) ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים.

א. להעיר שדעה זו הובאה להלכה ב'מטה משה' סימן סז (בשם רבינו יעקב) ברוח הדברים שבשאלה בגוף השיחה, "שאין להביא ראיה ממעשה מרגלים לדבר שבקדושה" [עיין שם שהמטה משה הביא גם רמז מכך ש"עדה" בכתיב מלא עי"ן דל"ת היא בגימטרייה "עשר"], וכנראה נרמז לזה בהערה 2 כבשיחה שם "וכן הוא לכמה גירסאות בברכות כא, ב וסנהדרין עד, ב".

ב. כן מצינו ברבינו בחיי עה"פ אמור כב, לב: "ועוד הוכיחו רז"ל מן הכתוב הזה שכל דבר שבקדושה צריך עשרה והוא שאמרו בברכות אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם (במדבר יז) הבדלו מתוך העדה, מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ופירש ר' יעקב שאין נוסחא זו מדוקדקת שאין להביא ראיה מעשרה מרגלים לדבר שבקדושה. אבל עיקר הנוסחא היא כן: אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך וכתיב התם (בראשית מב) לשבור בתוך הבאים, מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ועכשיו יביא ראיה מעשרה אחי יוסף שהיו צדיקים לדבר שבקדושה".

והנה כ"ק אדמו"ר ממשיך:

ויש-לומר שזהו אחד מהרמזים בנגלה דתורה להמבואר בפנימיות התורה, שהמרגלים היו בדרגא נעלית. כלומר, לא זו בלבד שלא היתה כוונתם ח"ו מרידה כפשוטה, אלא אדרבה, "היו במדריגה גבוה מאד", כמבואר שם בהשיחה בארוכה.

רשעים או צדיקים?

ייתכן שכוונת הרבי בביאור עניין זה העוסק אמנם בפירוש על דרך הדרוש ובפנימיות התורה, שוללת גם סברה אחרת כפי דעתו של הגר"מ פיינשטיין (ז"ל), כדלקמן.

הנה, בשו"ת אגרות-משה ח"א או"ח סימן כג פסק, כי יש לצרף בשעת הדחק מחללי שבתות לעשרה – "דאתיא תוך תוך ממרגלים שהיו כולהו ישראל כדפירש רש"י והתם הא היו כופרין בפרהסיא... אם כן בהכרח שגם לעניין לומר דברים שבקדושה מצטרפי".

והניף ידו בשנית.. הרב פיינשטיין בתשובה להשגות הגר"מ סאוויצקי – בשו"ת הנ"ל ח"ב או"ח סימן יט וקבע: "יש להורות כדכתבתי שם שלקדיש ולקדושה מצטרפין" (מה שאין כן "תפלה בצבור וכדומה – אין מצטרפין").

ובשלישית, הרחיב בהבנת פשוטי המקראות (אגרות-משה ח"ג או"ח סימן יד) וקבע: "ונמצא שודאי היו רשעים גמורים בכפירה ביכולת השם-יתברך ובהבטחתו, וגם בהסתה והדחה שאין ללמד עליהם זכות כדין מסית ומדיח על חטאם".

הרבי לעומתו חוזר ומסיק בהשיחה:

שדווקא מה"עדה" דמרגלים ילפינן שעשרה מישראל נחשבים "עדה" קדושה – מרומז שחטאם של המרגלים לא היה במובנו הפשוט... אלא שמצד גודל מעלתם ודרגתם בעבודת ה' ועוד... השתדלותם להשפיע על בני ישראל בזה [להיות בדביקות וכו' במדבר ולא להכנס לארץ-ישראל] – הרי זה חטא גדול וחמור..

וראה לימוד זכות גדול עליהם בהמשך השיחה דברים נפלאים מסעיף ג' ואילך.

ויש להביא סמך ממה שכתב המגן אברהם או"ח סימן תקפ ס"ק ב' [עמ"ש "בי"ז אלול מתו מוציאי דיבת הארץ"] בשם השל"ה שהיו צדיקים עיין-שם. ומסיימין בטוב.

הזכירה שייכת לציצית?

בלקוטי שיחות כרך לג שיחה לפרשת שלח, חוקר הרבי בעניין מצות ציצית אם הפסוק "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'" שנאמר במצווה זו הוא מגוף המצווה או דבר נוסף הבא כתוצאה מקיומהּ.

ותולה חקירה זו בסגנון הרמב"ם והטור. לרמב"ם, שחילק מצוות ציצית לשני פרטים בשתי הלכות, מובן ש"וראיתם אותו" הוא דבר נוסף על עצם המצווה, ולטור, שכלל יחד הזהירות במצווה זו עם זכירת כל המצוות, שהיא "עיקר מצותה", ומשמע ש"וראיתם" הוא מגוף המצווה.

והנה, בגוף השיחה אין התייחסות מפורשת לדעת ספר החינוך. ויש לברר מהי אכן דעתו של ספר החינוך?

החינוך (מצוה שפו) פותח בעניין המצווה, "להטיל ציצית בבגד כו'". לאחר פירוט אופן החיוב, מגיע ל"שורש המצווה נגלה בכתוב, שהיא למען נזכור כל מצוות השם תמיד". ואחר פירוט עוסק ב"מדיני המצווה".

לכאורה, דעתו של החינוך היא כהטור, שזהו עיקר המצווה, שהרי כותב כאמור: "ואין דבר בעולם יותר טוב לזכרון, כמו נושא חותם אדוניו קבוע בכסותו אשר יכסה בו תמיד, ועיניו ולבו עליו כל היום; וזהו שנאמר בו בכתוב "וזכרתם את כל מצוות ה'". ואמרו זכרונם לברכה: כי מילת ציצית תרמוז לתרי"ג מצוות עם צרוף שמונה חוטין שבציצית וחמשה קשרין שבו".

ואם-כן בהכרח אפוא, שזהו ממיעוט המקומות בהם נטה החינוך מדעתו של הרמב"ם שלפי קביעת הרבי דעתו שזה עניין נוסף על עצם המצוה, שהרי לרוב – דעתו כהרמב"ם (ראה אגרת המחבר שבהקדמת ספרו "שרוב דברי הספר נלקטים מספרי עמודי ארץ... והרב רבי משה בנן מיימון" וכן הוא בשו"ת צמח צדק מילואים.

כיצד נהג השל"ה?

באותה שיחה נושא ונותן הרבי בארוכה אם הציציות של טלית קטן צריכות להיות מכוסות תחת הבגדים או נראות בחוץ – לפי דעת האריז"ל (הובאה במגן אברהם ס"ח סקי"ג) שהטלית-קטן צריך להיות "תחת בגדיו"; וכן חוקר בגדר "וראיתם אותם גו'" אם הוא מגוף מצות ציצית, כאמור.

בהערה 79 מביא הנהגת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ שאף שהיה לובש הטלית-קטן באופן אשר כשהבגד העליון היה פתוח, היו הטלית-קטן והציציות נראים – אמנם בכמה זמנים במשך היום היה הבגד העליון סגור ומכסם כו'. עיין שם.

והנה גם לעניין דברי אדמו"ר הזקן שהובאו בתחילת השיחה (עמ' 96), ובכלל – כדאי להעיר מדברי השל"ה בתחילת מסכת חולין (ד"ה ומאחר) הכותב:

"והנה מחמת המלעיגים גם אני לובש הטלית קטן תחת המלבוש, ומכל מקום אני לוקח השתי ציציות שהם לפנים, ומשים אותם חוצה, בין קרסי המלבוש, ואני רואה אותם תמיד, וכן ראוי לנהוג".

אמנם, כאשר מעיינים היטב ניתן להבין מדוע לא הובאו דבריו בשיחה, שהרי מדבריו נמצא שכל עניין לבישת הטלית-קטן בפנים אינו עניין (על פי קבלה) אלא מצד המלעיגים, בשעה שמפורש על פי קבלה כפי שהובא בהרחבה בהשיחה.

ועוד והוא העיקר: מדברי הרבי בסעיף ג': "גם מובן שאין הטעם בזה לפי שבאותו הזמן היו הולכים בין הגוים כו'" (עיין-שם ההמשך) – מובן שצריך עיון מה שכתב "מחמת המלעיגים".

[ואולי כתב הדברים בענוותנותו הרבה]. ופשוט שאי אפשר ללמוד מזה למעשה. ועצ"ע.

 ממעייני החסידות

פרשת שלח

ויהס כלב את העם (יג,ל)

מה ראה כלב שהשתיק את המרגלים כבר בשלב זה, והלוא לכאורה לא היה כל דופי בדבריהם עד כאן, שכן הם רק השיבו על השאלות שמשה רבנו ביקשם לברר על הארץ ויושביה, ותו לא?!

אלא שכלב מיהר להסותם משום שראה שהפכו את סדר הדברים: משה שאל תחילה על חוזק העם ("החזק הוא הרפה"), דבר שהיה חשוב לסֵדר המלחמה, ורק לאחר מכן על טיב הארץ ("השמנה היא אם רזה"), שזה הרווח והשכר של המלחמה; ואילו המרגלים שינו את הסדר: השיבו תחילה על הארץ ("זבת חלב ודבש היא"), ורק אחר-כך על גבורתם של יושבי הארץ ("עז העם היושב בארץ"). כאשר שמע כלב שהקדימו והדגישו את השכר, בבחינת עבודה על מנת לקבל פרס – מיד השתיקם.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1313)

את כבדי ואת אתתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר (יד, כב)

מבואר בתורת החסידות שהמדבר הוא "מקום נחש, שרף ועקרב", והיינו שורש יניקת ה'קליפות'; הליכת בני-ישראל במדבר, ביחד עם ארון הברית, הכניעה את כוחה של הקליפה.

"מעשה אבות סימן לבנים" – הליכה זו מאפשרת לכל יהודי לבטל את ה'מדבר' הפרטי שלו שהם גופו ונפשו הבהמית.

השפעה זו בא לידי ביטוי גם בגשמיות: א) הענן שהיה הולך לפניהם היה הורג נחשים ועקרבים, ב) הימצאותם של שישים רבוא נפשות הפכה את המדבר ממקום שומם וריק למקום יישוב, ג) המים מבארה של מרים הצמיחו דשאים ואילנות לרוב והמדבר נהפך ממקום שומם לפורח.

(ליקוטי-שיחות כרך יג עמ' 16)

ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה (יד,לג)

חטא המרגלים גרם לעונש של ל"ט שנה, שכן החטא היה בשנה השנית ליציאת מצרים.

בטעמו של מספר זה – ל"ט – יש לומר:

חז"ל דימו את הוצאת הדיבה של המרגלים להוצאת שם רע על "בתולת ישראל" (ערכין טו), והרי עונשו של מוציא שם רע הוא "ויִסְרו אותו" (תצא כב), היינו ל"ט מלקות.

(תורת לוי-יצחק עמ' רסה)

פרשת נסכים

למה נסמכה פרשת נסכים לפרשת המרגלים?

נסכים דומים לתפילין, שלכן "הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים" (ברכות יד). מכאן סמיכות הפרשיות: שהרי המרגלים לא רצו להיכנס לארץ בגלל הפחד מגבורת יושביה; ואילו קיום מצוות תפילין מטילה אימה ופחד על האויב, כדכתיב (תבוא כח), "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמרו חז"ל – "אלו תפילין שבראש" (ברכות ו).

(תורת לוי-יצחק עמ' קיט)

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (טו,כ)

בעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה (רש"י)

עקרת בית האופה לחם עבור בני ביתה מקבלת את הקמח ואת העצים מן המוכן, ומכיוון שכן אין היא מרגישה כל כך שעיסה זו ניתנה לה מהקב"ה, ולכן חייבוה חכמים בשיעור גדול, אחד מכ"ד, כדי להזכירה ש"ממך הכול". ואילו הנחתום, היינו בעל עסק, רואה בעליל השגחה פרטית, כיצד הקב"ה מזמין לו את פרנסתו; ומשום כך די לו בשיעור קטן, אחד ממ"ח.

(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 186)

* * *

"עריסותיכם" – לשון עריסה.

"ראשית עריסותיכם" – כשאדם קם ממיטתו, ראשית דרכו צריכה להיות לה' – "חלה תרימו תרומה" – אמירת תהילים, לימוד התורה, תפילה בציבור, וכיוצא בזה.

(ספר המאמרים קונטרסים א עמ' קסה)

ראשית עריסותיכם (טו,כ)

מכיוון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם (ירושלמי חלה פ"ג)

נתינת המים לתוך הקמח רומזת להמשכת אור התורה אף בדברי הרשות. שכן פירורי הקמח, שכל אחד מהם הוא דבר בפני עצמו, רומזים לדברי הרשות; ואילו המים, המאחדים את כל הפירורים לישות אחת, רומזים לתורה, שלא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם.

על-פי הלכה, אם נשאר בערֵבָה (הכלי שבו לשים את הבצק) קמח שלא נתערב במים – אין החלה פוטרת אותו. כלומר: יש להמשיך את אחדותה וקדושתה של התורה בכל מקום ומקום, ללא יוצא מן הכלל, ואין להסתפק בהבאת אור התורה לרוב המקום או למקום סמוך, וכיוצא בזה.

(משיחת שבת-קודש פרשת שלח תשי"ח. תורת מנחם כרך כג, עמ' 87)

וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת (טו,לב)

לשם שמים נתכוון, שהיו אומרים ישראל: כיוון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבין במצוות, עמד וחילל שבת כדי שייהרג ויראו אחרים (מדרש, הובא בתוספות בבא-בתרא קיט)

לכאורה לא מובן: וכי למה יעלה על הדעת שאי הכניסה לארץ-ישראל די בה כדי להפקיע מחובת קיום המצוות?

ההסבר הוא: העבודה העיקרית במדבר הייתה לימוד התורה, שהיא עבודה רוחנית הנעשית במחשבה ובדיבור, כמאמר (מכילתא בשלח טז) "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". רק לאחר הכניסה לארץ נעשתה העבודה העיקרית במעשה – קיום המצוות בגשמיות. המרגלים, בחטאם, לא רצו להיכנס לארץ, מכיוון שהעדיפו להישאר במדבר ולעסוק בעבודה רוחנית.

נמצא, אפוא, כי יש נתינת-מקום לסברה לפיה, כיוון שלבסוף נגזר על ישראל "שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים", הרי ששוב אין הם שייכים כלל לקיום המצוות במעשה, וכל עבודתם היא בלימוד התורה.

(ליקוטי-שיחות כרך כח עמ' 93)

פרשת ציצית

בעת מאסרו של הרבי הריי"צ בשנת תרפ"ז, נכנסו פקידי בית הסוהר לתאו כדי לצלמו. הרבי, שהיה אז באמצע תפילתו, רמז להם בידו שלא להפריע לו, והם עזבו את החדר. כעבור זמן מה חזרו הפקידים, והרבי, שבינתיים סיים את התפילה, התיישב כשהכיפה לראשו, ופרש את הטלית קטן כך שייראו את כל ארבע הכנפות. הפקידים לא היו שבעי רצון מכך, ואמרו לרבי שיצניע את הציצית. אולם הרבי השיב בהחלטיות ובנחישות: רצונכם לצלם אותי? צלמו אותי כפי שאני נראה...! וכך עשו...

(שיחת י"ב תמוז תשכ"א. תורת מנחם תשכ"א (לא) חלק ג, עמ' 120)

וזכרתם את כל מצוות ה' (טו,לט)

שמנין גימטרייה של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים, וחמישה קשרים – הרי תרי"ג (רש"י)

למרות שכל תרי"ג המצוות נרמזות בציצית, בכל-זאת יש צורך גם בטלית. שכן הטלית היא לבוש המקיף וסובב את האדם מבחוץ, רמז לבחינה על-שכלית, שלא ניתנת לתפיסה שכלית והגיונית. יש לדעת ולזכור תמיד שתרי"ג המצוות יוצאות ונמשכות מדרגה שהיא למעלה מהשכל.

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 324)

אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (טו,לט)

מדוע הקדים הכתוב "לבבכם" ל"עיניכם", הרי הסדר הוא שהעין רואה ואחר-כך הלב חומד?

אלא לפעמים מרגיש אדם בליבו 'המשכה נעלמה' לרע, היינו פריקת עול מלכות שמים פנימית, וזוהי סיבה לראיית העין במקום שאין צריכים לראות, וראייה זו מביאה לאחר מכן לידי חמדת הלב בגלוי.

(ספר המאמרים תשי"א עמ' 338)

 פרקי אבות

"אם למדת תורה הרבה"

רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר, אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת

(פרק ב משנה ח)

פירוש רבינו עובדיה מברטנורא:

אל תחזיק טובה לעצמך – לומר הרבה תורה למדתי. ולפי שהוא [רבי יוחנן בן זכאי] לא הניח לא מקרא ולא משנה הלכה ואגדה שלא למד [סוכה כ"ח ע"א, ב"ב קל"ד ע"א], היה אומר כן.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

אנו רואים שרבן יוחנן בן זכאי אומר דבר אחד בלבד, ולעומת זאת כל אחד מחמשת תלמידיו אמר [להלן במשניות הבאות] שלושה דברים.

בטעם הדבר יש לומר, שאצל רבן יוחנן בן זכאי היו כל הדברים של כל תלמידיו (שקיבלום ממנו) בהתכללות, בנקודה אחת, ואצל חמשת תלמידיו נפרטו לחמישה דברים כלליים, וכל אחד כלול משלושה.

גם יש לומר, שבמאמר זה נרמזים שלוש הוראות נפרדות:

"אם למדת תורה הרבה" – הוראה זו מכוונת לבעל עסק, שמצד מילי דחסידותא עליו להוסיף ולהרבות בלימוד התורה, יותר מכפי החיוב על-פי הלכות תלמוד-תורה. והוספה זו חייבת להיות בבחינת "בלי גבול", ללא הגבלות, שהרי ריבוי אמיתי ("הרבה") הוא – בלי גבול.

והעניין של "בלי גבול" שייך רק בתורה, ולא בקיום המצוות: החיוב של תלמוד תורה הוא בלי הגבלות, ובלשון הרמב"ם "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר כו'", וכמו כן (בזמן) הרי החיוב הוא תמידי; מה-שאין-כן במצוות, הרי כל מצווה יש לה הגבלה (לזמן או מקום מסויים, וכיוצא בזה).

"אל תחזיק טובה לעצמך" – מאחר שלמד תורה הרבה, ועל-ידי לימוד התורה מתאחד האדם עם התורה ב"יחוד נפלא", הרי נהפכה כל מציאותו למציאות של תורה. ולכן אומר התנא שאף-על-פי-כן לא יתגאה בכך.

"כי לכך נוצרת" – מכיוון שהגיע אדם לדרגה זו (שכל מציאותו היא תורה) הוא עלול לחשוב שכבר מילא את תפקידו בעולם, ואינו חייב להתייגע על כך בלימוד מכאן ולהבא. לכן אמר "כי לכך נוצרת" – היום נבראת ונוצרת (עם הבריאה כולה) מחדש, וניתן לך עוד יום לחיות, וכוונת הבריאה היא "בשביל התורה ובשביל ישראל", ואם-כן עליך להמשיך בלימוד התורה ביתר שאת ויתר עוז, ולהתעלות בתורה בעילוי אחר עילוי.

ועניין זה שייך לבעל המאמר – רבן יוחנן בן זכאי:

כל עניינו של רבן יוחנן בן זכאי (לאחר שנקרא "רבן") היה לימוד התורה. וכמאמר רז"ל "ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, ארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד", ו"לא הלך ארבע אמות בלי תורה כו'", ו"לא קדמו אדם בבית-המדרש", ובשעת החורבן דאג שתתקיים תורה בישראל וביקש "תן לי יבנה וחכמיה". ולכן לו נאה ולו יאה לתבוע להרבות בלימוד התורה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תשל"ז – בלתי מוגה. ביאורים לפרקי-אבות חלק א (א-ה) עמ' 102-104)

 בירורי הלכה ומנהג

ברכת המזון בשמחת נישואין בלי זימון וז' ברכות

ידועה דעתו של הרבי שחסידים צריכים לנהוג כפי שראו או שמעו מהרביים, ולא לחפש כלל "הידורים" אחרים, ונצטט לשון שיחת הרבי:

..."עד"ז בנוגע לכל השאלות ששואלים על דרכי החסידים:

כל השאלות אינם צריכים להיות נוגעים כלל – כיון שיודעים שמדובר אודות דרכי החסידים כפי שראו או שמעו מהרביים . . הרי, "הואיל ונפיק מפומי' דרב כהנא", כיון שיודע שזוהי הנהגת הרביים, אין לו לחפש הידורים, ואדרבה, עליו להדר בהנהגה זו דוקא ("מהדר אתרי וחד") . . ההנהגה בדרכי החסידים כפי הוראת הרביים היא בגדר החיוב ד"על פי התורה אשר יורוך", "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך", ובמילא, אין לחפש הידורים, אלא ההידור הוא – לעשות כהוראת הרביים" (ראה תורת מנחם – התוועדויות ח"ה ע' 146).

הי' חתונה (של אנ"ש) שבעל השמחה החליט לעשות זימון מוקדם ע"מ שכל המשתתפים יברכו ביחד בזימון וישתתפו בשבע הברכות (ולהשאיר כל הריקודים וכו' לאחרי ברכת המזון ושבע ברכות). נכון שיש כזו סברא שמובא בפוסקים, אבל כאמור, חסידים נוהגים כפי הוראות רבותינו נשיאינו. להלן נצטט שני מקורות שהרבי דן על זה, ומביא דעתו הק' איך לנהוג בפועל:

א. ראה בזה במכתבו של הרבי (אגרות קודש חי"ד ע' רטו. נדפס גם בלקוטי שיחות חי"ד ע' 305):

"...במה דשאילנא קדמיכון: המשתתפים בסעודת נישואין, וכמנהג המדינה מסובים חבורות חבורות (וכמה מהם יותר מעשרה) כאו"א על שולחנה ושמשים משמשים (ומצרפים על ידי זה) לכל השולחנות, ובהתארך הסעודה – כמה מהחבורות מברכין לעצמן, מבלי לחכות לברכת המזון שבשלחן הראשי, אשר החתן והכלה מסובין עליו, ומבלי אמירת ז' ברכות וגם לא שהשמחה במעונו וכו'.

"אי יאות פתגמה למעביד הכא ולמיפטר נפשי' מז' ברכות וכו'.

"וכנראה סיבת המנהג: א) לא כאו"א יכול להאריך בסעודה (מפני הטרדות, הבריאות, חס על זמנו וכיו"ב ובפרט שלפעמים האריכות באה על ידי ענינים בלתי רצוים). ב) אמירת ז' ברכות קודם אמירתן בשולחן הראשי דהחתן וכלה – תעורר קפידת המחותנים.

"ועל פי זה שינוי המנהג: א) שכולם יחכו עד סוף הסעודה – תגרום שכמה ימנעו מלהשתתף בסעודה זו כלל ועל ידי זה יוגרע משמחת חתן וכלה אז, נוסף על הטינא שבלב מהמחותנים על הבלתי משתתפים, וכנראה במוחש. ב) שיברכו בשולחנות הנ"ז ז' ברכות בשני כוסות, כבודים – יש חשש לקפידה הנ"ל, ואלו שיחששו להקפידה – מלכתחילה לא יבואו.

"וכיון שבשני האופנים – ענין של מצוה ישנו, וגם שנתפשט המנהג ביותר ואין מוחה, מצוה ליישב המנהג, ויש לומר שמיוסד על שלשה: א) שולחן ערוך סקצ"ג סוס"א: למנוע קפידת בעל הבית מותר לעשרה להחלק. ב) שם סוס"ג אף אם לא הי' טעם זה מספיק מכל מקום בכבר נהגו כך, הוי כאילו לא קבעו עצמן ביחד, וראה שולחן ערוך יורה דעה ספ"ח ס, ב. ג) על פי מה שכתוב בשולחן ערוך אבן העזר סי' ס"ב בט"ז סק"ז וערוך השולחן (סקל"ח. הובא גם במכתב כת"ר) דחיוב ז' ברכות תלוי באם האכילה היא גם לשמחת חתן וכלה – יש לומר דמחשבת המסובים מקודם דבאם תתארך הסעודה יברך בלא ז' ברכות – הרי זה שלילת קביעתו לשמחת חתן וכלה, לא חל ענין ז' ברכות מעיקרא, וק"ל".

ב. רב חסידי, לא מאנ"ש, שאל את הרבי:

כאשר מתיישבים קבוצות אנשים בחתונה ליד שולחן, הוא שם לב שלפני שהולכים מברכים בלי מנין. ושאל, האם העובדה שהתיישבו מחייבת לברך עם מזומן של מנין. והוסיף שלכאורה מונח אצלו שאסור לעזוב עד שמברכים עם מנין של עשרה?

הרבי ענה לו שהוא סבור שזה לא משנה, וגם הוסיף שיש בזה מעשה רב ומכך שלא מחו מסתבר שכך הוא (בשם הרה"ת ר' יהודה לייב שי' גראנר).

(נדפס בתשורות: כינוס תורה, צרפת (תשנ"ו) ע' 28. רייכמן (תשנ"ז) ע' 15. רסקין (תשנ"ח) ע' 28. מיירס (תשנ"ט) ע' 19. גלויברמן (תשס"א) ע' 24)

הרב אברהם שמואל בוקיעט,

כפר חב"ד

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת שלח1
י"ט בסיוון

פרקי אבות – פרק ב2.

הוראות ליום סיום שנת הלימודים3:

"נכון – שכל אחת ואחת מהמסיימות תחיינה – תפריש ביום ההוא לצדקה:

פרוטה בבוקר – לפני הסיום, ופרוטה – לאחריו.

המורות תחיינה תבארנה להן – לפי ערכן – המאמר (היום יום – דיום הנ"ל [כ"א סיון])

"אַ איד... [ניט ער וויל און ניט ער קאָן זיין ח"ו אַ נפרד = יהודי אינו רוצה ואינו יכול חס-ושלום להיות נפרד] מאלוקות".

אזכירן על-הציון לתוכן הפדיון-נפש, ותבשרנה טוב".

______________________

1)     בחו"ל: בהעלותך.

2)     וכדאי לפרסם מנהג זה, כדי שגם אלה (שמתפללים בסידורים אחרים [לכאורה הכוונה לקהילות הספרדים]) שנהגו עד עתה ללמוד פרקי-אבות בשבתות שבין פסח לעצרת בלבד, יוסיפו וילמדו זאת בכל שבתות הקייץ, ע"פ מש"כ אדה"ז בסידורו השווה לכל נפש – גם עבורם – ש"יש נוהגין כך בכל שבתות הקייץ" (התוועדויות ה'תש"נ ח"ג עמ' 297). וראה שערי הלכה ומנהג או"ח ח"א סו"ס מז, הוראות כלליות באופן הפצת מנהגינו בבתי-כנסת שבנוסח אחר.

3)     מענה משנות הלמ"ד לקבוצת מורות ב'גן חובה' של 'בית רבקה' בברוקלין, שדיווחו על חגיגת סיום הלימודים ביום כ"א סיוון ('מאוצר המלך' ח"א עמ' 48). נפתחו ראשי-תיבות וקיצורים, ונוספו השלמות בסוגריים מרובעים.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)