"לפרוץ!", נשמעה הפקודה.
הטנק נע מעט קדימה, כיוון את התותח וירה עשרים פגזים, זה אחר זה, לעבר שער האשפות הנעול. השער התפוצץ. ברכב המשוריין הבא ישב הכוח הפורץ של הצנחנים, דרוך לקראת הקרב הגדול על העיר העתיקה. בראש הכוח עמד יורם זמוש, בוגר ישיבת מרכז הרב. ליבו הלם בפראות. האוּמנם חלומו מתגשם?!
תמיד שאף להיות צנחן. לחבריו בקיבוץ יבנה סיפק הסברים כאלה ואחרים. את המניע האמיתי נצר בליבו. בבוא העת, כאשר תגיע השעה לשחרר את ירושלים, תוטל המשימה מן הסתם על הצנחנים; והוא רוצה להיות שם ברגע הגדול. קול פנימי לחש לו שיום יבוא והוא יילחם על עיר הקודש.
מלחמת ששת הימים. המִתקפה מתנהלת בכל החזיתות. לא קצרה דרכם של יורם וחייליו להתייצב מול שער האשפות. מוטה גור, מפקד הצנחנים, מצנן את התלהבותו של הקצין הדתי כשזה מבקש לקבל לידיו את המשימה. "עוד אין יודעים", הוא אומר לו במעומעם. "אנו ממתינים להוראות".
"אבל בהינתן ההוראה – אני מבקש שתיתן לי את הכותל המערבי ואת הר הבית", מפציר יורם במפקדו.
"בסדר", משיב מוטה גור, "אעשה כל מאמץ".
במסירות נפש יוצאים הלוחמים לקרב על ירושלים. זה יום שני. הם נעים קדימה, לעבר האויב המבוצר בעמדותיו. הלוחמים שועטים בין הסמטאות ומסתערים על גדרות התיל שחילקו את העיר. יורם זמוש מביט בחייליו ורואה בהם את גבורת הנשמה היהודית, הנלחמת באומץ לשחרר את המקומות הקדושים ביותר אחרי אלפי שנים.
הלוחמים מוּדעים לגודל המשימה המוטלת על כתפיהם. בחירוף נפש הם כובשים עמדה אחר עמדה. חללים רבים גובה המערכה, אך החיילים אינם מהססים להשליך את חייהם מנגד.
אחת ההיתקלויות הקשות מתרחשת סמוך לקבר שמעון הצדיק. יורם ואנשיו נחשפים לירי מעמדה מבוצרת. הם נצמדים אל קירות הבתים, בתקווה להשיג מחסה. יורם משליך רימונים לעבר העמדה הירדנית, ולאחר מכן מזנק לתוכה ויורה מנשקו האישי. העמדה מחוסלת. הם ממשיכים ליעד הבא. עד יום רביעי, בשעה תשע בבוקר, נכבשים עוד ועוד יעדים בדרך אל המטרה.
ואז, בתשע וחצי בבוקר, נשמעה הפקודה: העיר העתיקה.
הלוחמים הביטו בחומת העיר העתיקה. מה מסתתר מאחורי האבנים העתיקות? יורם היה הראשון שנכנס בשער. אחריו אנשי הפלוגה, שצעדו רגלי, ומאחוריהם חטיבת הצנחנים כולה.
יורם שלח כוח מאנשיו לטהר בעזרת רימונים את הצלפים שהיו ממוקמים על החומה. הללו גילו כי הירדנים פשוט ברחו כל עוד רוחם בם. יורם החל למלמל את תפילת הדרך. המילים "ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשלום" קיבלו בעיניו משמעות עמוקה, היסטורית.
הקרב נמשך. עוד סמטה, עוד רחוב, ולפתע נפערו עיניו בתדהמה: הוא ראה לנגד עיניו את הכותל המערבי. דממה שררה מסביב. לבדו עמד לרגלי שריד בית המקדש, נפעם ונרגש. לרגע שכח שהוא שרוי בלהט קרב. הוא התקרב אל הכותל בחרדת קודש, ואט-אט הושיט אצבע ונגע באבנים הקדושות.
מוקסם הביט בכותל המתנשא מעליו בהוד קדומים. עיניו התמלאו דמעות. ידו נשלחה כמו מאליה לנרתיק התפילין שנשא עליו. הוא פעל כמי ששרוי בחלום. במהירות הניח את התפילין, קרא 'שמע ישראל', והוסיף והתפלל את תפילת העמידה. עדיין איש מחייליו לא הגיע. הוא עמד לבדו והתייחד עם הכותל המערבי. עשר דקות תמימות עמד שם, היהודי הראשון מאז מלחמת תש"ח. "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", רחשו שפתיו, "ברוך אתה ה' בונה ירושלים".
פתאום, בבת אחת, התפרצו הרגשות. בכי עז טִלטל את גופו של הצנחן הקשוח. הוא עמד וגעה בבכי שמעורבים בו שמחה וגעגועים.
צרור יריות ניתק אותו בבת אחת מתחושת ההתעלות שאפפה אותו. בן רגע שב להיות לוחם דרוך. סגנו בא אליו בריצה. יורם מיהר לחלוץ את התפילין. הוא נשא את עיניו ולהפתעתו גילה מולו, ברחבת הכותל, ארבעה ערבים עומדים ומתבוננים בו בעיניים קרועות מתדהמה ומאימה.
"הרימו ידיים!", קרא לעברם בערבית, "היצמדו לקיר!". הערבים צייתו בהכנעה ואִפשרו ללוחמים לעשות בדיקה עליהם. יורם התבונן סביבו. לפתע זיהה כתובת חרותה באבן, מעל ראשם של הערבים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", נכתב שם.
המילים הלמו בליבו. הוא התקרב אל הכתובת החקוקה. מיהו שהעז לחקוק כאן את שבועת הנצח של העם היהודי, בימים שבהם היה הכותל נתון לשלטון זר? האם זה היה תייר יהודי מלא ערגה, או שמא תושב ירושלים אמיץ?
פתאום המולה רבה. לוחמים רבים זרמו למקום בהמוניהם. לוחמים ומפקדים, קצינים וחיילים זוטרים, הכול התרפקו על הכותל כבנים ששבו אל אימם. הם נשקו לאבנים, רקדו ובכו, צהלו והתפללו.
ובתוך ההמונים עמד לו הקצין יורם זמוש, מתבונן בעיניים קרועות מתדהמה בירושלים המשוחררת, ובתוך ליבו מתקשה להאמין שאכן – זכות שחרורה של ירושלים נפלה בידו.
(על-פי עדותו בביטאון 'בית יעקב') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
