בפרשת השבוע קובעת התורה את המקום שבו יקריבו בני-ישראל את קרבנותיהם לפני ה': "והיה המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם בו לשכן שמו שם, שמה תביאו". מהו ה"מקום" הזה? מפרש רש"י: "בנו לכם בית-הבחירה בירושלים".

ב'ספר החיים' (לאחיו של המהר"ל) נשאלת שאלה: מדוע אין התורה אומרת במפורש שהכוונה היא לירושלים, אלא נאמר סתם "המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם בו"? התשובה המובאת שם היא, שאמנם מקום הקרבת הקרבנות כפשוטם של דברים הוא בירושלים, אך כל מקום שיהודי מתפלל בו לקב"ה נהפך ל"מקום אשר יבחר ה'". והקשר לירושלים הוא, שבכל מקום בעולם מתפללים לעבר ירושלים.

לא דירת-קבע

ברוח זו מפרש הספר הזה גם את מאמר חז"ל "כל הדר בחוץ-לארץ כאילו אין לו (א-לוה)". הדגש הוא על "דר", במשמעות של דירת-קבע. כל מי שחי בחוץ-לארץ והוא מרגיש שחייו שם הם מגורי-קבע, עד שאינו חושב על הגאולה, אכן זה מצב לא-חיובי.

אבל אם יהודי חי בחוץ-לארץ משום שהוא צריך להיות שם כדי לתקן את ה"מפני חטאינו" שגרם ל"גלינו מארצנו", וגם בהיותו שם הוא מייחל לביאות המשיח ולגאולה האמיתית והשלמה, ומוכן לוותר מיד על כל ה'חלב' ו'דבש' שבחוץ-לארץ (למי שמדמה שיש לו זאת שם), וגם עכשיו הוא פונה בשעת התפילה לעבר ארץ-ישראל – הרי בכל מקום שבו הוא נמצא ומתפלל שם לקב"ה נחשב ל"מקום אשר יבחר ה'".

עלייה בקדושה

באותה מידה יכול להיות מצב הפוך, שיהודי עולה לארץ-ישראל ומביא איתו אליה את אוויר חוץ-לארץ. מבחינה גשמית היא עלה מחוץ-לארץ לארץ-ישראל, אבל מבחינה רוחנית ונפשית – הוא הביא עמו לארץ-ישראל את אווירת חוץ-לארץ, עד שגם בהיותו בארץ-ישראל הוא שרוי למעשה באוויר חוץ-לארץ.

ארץ-ישראל היא "פלטין של מלך". האוויר בארץ-ישראל טהור הוא. כשיהודי עולה לארץ-ישראל עליו לטהר את עצמו ולהימצא במצב הרוחני המתאים ל"פלטין של מלך". לא די בקניית כרטיס-טיסה, אלא יש צורך לתקן את ה"מפני חטאינו" ולוודא שהעלייה לארץ תהיה גם עלייה רוחנית, עלייה בקדושה.

גאולה בתוך דקות

הציפייה לביאת המשיח אינה בבחינת 'הלכתא למשיחא' [=הלכה לימות המשיח, עניין לא-עכשווי], אלא גם על-פי ההלכה היא דבר ממשי ומציאותי ביותר. יש דעה הסוברת שכוהן אסור בשתיית יין, משום שבמהרה ייבנה בית-המקדש, ואם יהיה שיכור לא יוכל לעבוד בבית-המקדש.

הפגת שכרות יכולה להיעשות בשתי דרכים: א) שינה; ב) שהייה "כדי הליכת מיל". כמה הוא השיעור של "הליכת מיל"? מקובל לחשב זאת לשמונה-עשרה דקות. הדעה המירבית קובעת שהשיעור הוא עשרים וארבע דקות. נמצא אפוא שיהודי צריך להאמין כי ביאת המשיח ובניין בית-המקדש יכולים להתרחש בתוך פחות מעשרים וארבע דקות!

 (לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 617)