נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1136 - כל המדורים ברצף
	אין עתה הזמן לבחור בעבודת הבירורים
	עשו כל אשר ביכולתכם!
	המזוזה וסגולתה
	שביעי-של-פסח
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1133, ערב שביעי-של-פסח, כ' בניסן ה'תשע"ו (28.04.2016)

  דבר מלכות

אין עתה הזמן לבחור בעבודת הבירורים

מדוע ייבחן משיח דווקא בעניין הריח שבו, ומה בין ריח הקרבנות לריח הקטורת? * בדורות אלה, לפני ביאת המשיח – אין לעשות חשבונות איזו עבודה מועילה יותר * משיח יגלה אלוקות בלי גבול, ולכן גם העבודה צריכה להיות ללא כל הגבלות * הידיעה עצמה שבקרוב יצטערו על העדר העבודה בגלות – נותנת את הכוח לעבוד מתוך מסירות נפש * וכיצד יוכל כל אחד לגלות את ה"רבי" שבו? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע למשיח איתא¹ ש"מורח ודאין". ואין זה סתם סימן בעלמא, אלא זהו אחד מהעניינים העיקריים של משיח.

ולכן מצינו בגמרא¹ בנוגע לשמעון בר כוזיבא, שאפילו גדולי התנאים סברו שהוא הוא זה שמצפים לבואו², ואף-על-פי-כן, בשעה שבחנוהו בעניין "מורח ודאין", וראו שעניין זה חסר בו, ידעו בוודאות שאינו, אף שכל שאר המעלות היו בו.

ולכאורה צריך ביאור: מדוע נוגע כל כך עניין "מורח ודאין"?

הן אמת שנאמר בתנ"ך³ על משיח ש"לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח", אלא "והריחו ביראת הוי'", "דמורח ודאין", אבל במה עניין זה הוא עיקרי שנוגע ביותר, שבלעדיו – גם אם ישנם כל העניינים האחרים – אין זה ולא כלום?

והרי מצינו שהסנהדרין ישבו בלשכת הגזית, ודנו דינים למראה עיניהם ולמשמע אזניהם, ואף-על-פי-כן היה זה בפירוש דין אמת לאמיתו, ובאופן ד"והוי' עמם שהלכה כמותם"¹, שכפי שהם פסקו למטה, כך פסקו גם למעלה, אף-על-פי שפסק הדין היה רק למראה עיניהם ולמשמע אזניהם!

ואם כן, מהו ההכרח שהמשפט של משיח יהיה באופן של "מורח ודאין" דווקא?

ב. ביאור העניין:

איתא בזהר⁴, שהריח שבחוטם הוא עצם החיות. ובזה גופא ישנם ב' מדריגות, שהם ב' הנקבים – "פרדשקא" בלשון הזהר – שבחוטם, הנקב הימני והנקב השמאלי, והנקב השמאלי הוא עצם החיות ממש. וזוהי מדריגת "מורח ודאין" שבמשיח.

ומבואר בחסידות⁵, שהחילוק בין שני ה"פרדשקא" הוא על דרך החילוק בין ריח הקרבנות, שהם בבחינת נקב הימני, לריח הקטורת, ובפרט קטורת יום הכיפורים, שהוא בבחינת נקב השמאלי.

והעניין בעבודה:

עניין הקרבנות הוא עבודה נעלית ביותר, כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בכמה וכמה מאמרים, ובפרט בהמשך ההסתלקות⁶, במעלת עניין הקרבנות, ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"⁷, וקרבנות הם עניין קירוב הכוחות והחושים⁸. ואף-על-פי-כן, אין מעלתם מגעת למעלת הקטורת, ובפרט למעלת קטורת יום הכיפורים, פעם אחת בשנה, שאז היתה הקטורת "דקה מן הדקה"⁹.

וביאור החילוק בין קרבנות לקטורת¹⁰:

בעניין הקרבנות – ישנם כמה וכמה הגבלות: נוסף על ההגבלה שהקרבן צריך להיות ממין הטהור דווקא¹¹, הרי במין הטהור גופא – צריך הקרבן להיות "מן הבהמה"¹², ולא מן החיה, וגם במין הבהמה גופא ישנם כמה הגבלות.

מה שאין כן בקטורת – אין כל הגבלות אלו, שיכולה להיות גם מן הטמא, ואדרבה, הסדר הוא דווקא באופן זה, שאחד מסממני הקטורת הוא "מור", שהוא מין טמא¹³, ומין זה גופא צריכים להפוך לקדושה.

וזהו תוכן עניין "מורח ודאין" – בדוגמת נקב השמאלי וריח הקטורת – שנוטלים אפילו מין טמא, ופועלים בו בירור ועלייה לקדושה.

ג. ועבודה זו – שייכת לזמן שלפני ביאת המשיח דווקא:

בדורות הראשונים – לא היו זקוקים לעבודה זו. אז היה אפשר לילך בסדר מסודר בעבודת הבירורים (כפי שמצינו בימי עזרא, שהשאירו את המובחרים בבבל כו'¹⁴), כי מכיוון שהיה עדיין די זמן, היו יכולים לברור ("פאַנאַנדערקלייבן זיך") בסדר מסודר ובהגבלה, בחשבון שעל-פי טעם ודעת. ולכן היו דיני הסנהדרין למראה עיניהם ולמשמע אזניהם בלבד.

מה שאין כן עתה, ש"הנה זה עומד אחר כתלנו"¹⁵, וממתין על עבודתנו, עד שנסיים את עבודת הבירורים – אין זמן לברור בסדר מסודר כו', וכמו שכתב כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע¹⁶, ש"אין אנו יודעים מה קרוב ומה רחוק ("אין גו' אתנו יודע עד מה"¹⁷) . . שלא יש עתה סדר והדרגה באופני הבירורים . . ולכן אנחנו מצדנו אין אנו יכולים וגם אין רשאים, בזמן הזה בפרט, לברר מה שקרוב או רחוק על-פי שכלנו – פאַנאַנדערקלייבען זיך – כי אם מה שאנו מוצאים שצריך תיקון ("והוי' אנה לידו"¹⁸) צריכים אנחנו להשתדל בכוחות עצומות", בלי שום חשבונות.

עתה אין זה הזמן לעשות חשבונות – שדבר פלוני אינו ענינו, כיון שגם מי שהוא פחות ממנו יכול לעשות זאת, ואילו הוא ענינו לעסוק בעניינים נעלים יותר דווקא... אבל בשעה שנמצאת "אבידה בבית הקברות" – טוען הוא שהוא "כהן גדול", או שהוא "זקן¹⁹ ואינה לפי כבודו"!...

על כך אומרים לו, שעתה הוא זמן עבודת הקטורת – שהכהן גדול עצמו נוטל את ה"מור", ועוסק בו כדי להפכו לקדושה.

– בקטורת גופא ישנה מעלת הקטורת של יום הכיפורים, שהיא "דקה מן הדקה", דהיינו שלאחרי הבירור שבכל השנה צריך להיות בירור שני בערב יום הכיפורים; אבל בכללות שניהם עניין אחד: בירור בלא חשבונות, אפילו מן הטמא, שהרי ה"מור" היה לא רק בקטורת יום הכיפורים בלבד, אלא גם בכל השנה, ועל דרך לשון הכתוב²⁰: "ששה חדשים בשמן המור".

וכמדובר לעיל²¹, שצריכים לפעול גם עם הבן הרשע, וגם עם מי שהוא למטה גם מהרשע,

– שהרי הרשע יודע על כל פנים אודות עניני יהדות, אלא ששואל "מה העבודה הזאת לכם"²². ולאמתו של דבר, הרי זה גופא ששואל, מורה שיש לו שייכות כלשהי; העניין נוגע לו על כל פנים במדה כזו שישאל עליו.

ועל דרך המבואר בכמה מקומות²³ בעניין ג' הסוגים "שור" "כשב" ו"עז", שמי שהוא בבחינת "שור", אף שהוא "שור נגח", מכל מקום, הא גופא שהוא "נגח", הרי זה מורה שהעניין נוגע לו, מה שאין כן מי שהוא בבחינת "עז", שאין הדבר נוגע לו כלל.

ועל דרך זה בענייננו, שהסוג החמישי, שהוא למטה גם מהרשע – הם אלו שאפילו אינם שואלים כלל, כיון שכל העניין אינו נוגע להם, לפי שאינם יודעים ואין להם שום שייכות כלל לענייני יהדות.

וכמדובר לעיל, שסוג זה הוא כנגד ג' קליפות הטמאות לגמרי, כיון ש"נר הוי' נשמת אדם"²⁴ שבהם אינו מאיר, כמו שכתוב²⁵ "נר רשעים ידעך", ועד ש"חתיכה עצמה נעשית נבילה"²⁶.

ואף-על-פי-כן, הרי העבודה הנדרשת לפני ביאת המשיח היא – להתעסק גם עם אלו שמצבם הוא באופן ד"נר רשעים ידעך".

ד. והטעם שהעבודה באופן זה היא קודם ביאת המשיח דווקא – הרי זה מצד עניין "מורח ודאין" שנאמר במשיח, "והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח":

"מראה עיניו" ו"משמע אזניו" – הם הגבלה, ואילו משיח – יגלה אלקות בכל מקום בלי שום הגבלות, לא רק ב"מראה עיניו" – "ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה"²⁷, אלא באופן ד"ופרצת ימה וקדמה גו'"²⁸, בלי שום הגבלות. ולכן גם ההכנה למשיח צריכה להיות באופן הנ"ל – שכל עניין הבא ליד יש לעסוק בו (כנ"ל בארוכה).

וזהו הטעם שרבותינו נשיאינו בדורות האחרונים בכלל, וכ"ק מו"ח אדמו"ר במיוחד, השקיעו עצמם כל כך ("האָבן זיך אויף אַזוי פיל פאַרלייגט") והשתדלו שיפעלו עם כל בני-ישראל, גם עם אנשים פשוטים ועניינים פשוטים, וללמוד עמם "אל"ף בי"ת" כפשוטו, ו"אל"ף בי"ת" של יהדות,

ולא הסתפקו בכך, אלא תבעו שבה בשעה שמתעסקים בלימוד "אל"ף בי"ת" עם הזולת, יקרבוהו באותה שעה לא רק ל"מים" סתם, אלא גם ל"מעין", דהיינו לפנימיות התורה –

כי מכיוון שענינו של משיח הוא שיגלה פנימיות התורה לכל, בלי שום הגבלות, "ופרצת ימה וקדמה גו'", והרי כל הגילויים דלעתיד תלויים "במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות"²⁹ – צריכים גם עתה להתעסק בעניין "יפוצו מעינותיך חוצה"³⁰; תחלה ב"חוצה" הפרטי, ולאחרי זה גם ב"חוצה" שחוצה הימנו.

ויש לעשות זאת ללא שום חשבונות והגבלות שעל-פי טעם ודעת, ועניין "יפוצו מעינותיך חוצה" יביא ל"קאתי מר"³¹.

[כ"ק אדמו"ר ציווה לנגן "ניע זשוריצי", "ממצרים גאלתנו"].

* * *

ה. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר³²: כשיבוא משיח, "וועט מען זיך כאַפּן פאַרן קאָפּ און שרייען געוואַלד" [=יתפסו בראש ויצעקו 'אבוי'] – זה עתה היה זמן שיכלו לפעול בו הרבה כל כך, ולא עשו זאת!

והיינו, שלאחרי ביאת המשיח יהיו "שנים אשר גו' אין גו' בהם חפץ"³³, ואילו זמן העבודה ("ימים שיש בהם חפץ") הוא עתה דווקא. אלא שעתה אין מרגישים את מעלת העבודה, ולכן לאחרי ביאת המשיח, כשתתגלה מעלת עניין העבודה – אזי יצטערו ("עס וועט פאַרדריסן") על כך שלא פעלו קודם לכן.

ועל-פי זה, הרי אף שעתה הוא העלם ואין מרגישים עניין זה, מכל מקום, זה גופא שיודעים שבקרוב יבוא הזמן שבו יצטערו על העדר העבודה – הרי ידיעה זו גופא צריכה להוסיף נתינת כוח בעבודה, שלא להסתפק בהנהגה שעד עכשיו, וגם לא בהוספה על זה "כהנה וכהנה"³⁴, שהרי ככל שיוסיף בעבודתו – יהיה הכול בהגבלה; אלא העבודה צריכה להיות באופן של בלי גבול, מצד יחידה שבנפש, דהיינו עבודה במסירות-נפש³⁵. והיינו, שכל עניין שעושה, הן בלימוד התורה והן בקיום המצוות, יהיה מתוך מסירות נפש.

וכמאמר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע³⁶, שמסירות נפש אין פירושה לטפס על הגג ולהפיל עצמו ממנו... אלא מסירות נפש פירושה, שכל פעולה קלה שעושה תהיה מתוך מסירת נפש.

והיינו, שאף שנדמה לו שאין זו אלא פעולה קלה ("אַ קלייניקייט"), מכל מקום, כשיתבונן בכך שהעולם כולו שקול, ובכל פעולה שעושה בכוחו להפוך את העולם כולו לכף זכות³⁷ – אזי יראה שאין זה דבר קטן, ובמילא יהיה זה נוגע לו בכל כוחותיו ועד לעצם הנפש. ואז תהיה עבודתו במסירת נפש, כך, שאפילו פעולה קלה יעשה במסירת נפש.

ו. ועניין זה הוא בכוחו של כל אחד ואחד מישראל, ובפרט בזמן הגלות, שאז מאיר עניין המסירות נפש ביותר – שאף שההעלם עתה הוא גדול יותר, ולכן בכוחות הנעלים המצב אינו כדבעי, מכל מקום, מצד ההעלם גופא מאיר עתה כוח המסירות נפש עוד יותר מאשר קודם לכן³⁸.

וכדאיתא בתניא³⁹ שכוח המסירות נפש ניתן "לדור שנכנסו לארץ" דווקא, והיינו, לפי שהיה להם עסק עם גשמיות, מה שאין כן דור המדבר. ועל אחת כמה וכמה בדרא דעקבתא דמשיחא, שההעלם גדול עוד יותר, הרי בוודאי שכוח המסירות נפש הוא עוד יותר.

וכמשל העקב בגשמיות, שיש בו ביטול יותר מאשר בראש, ועל-ידי העקב נפעל גם במוח שבראש. וכן הוא גם בכנסת ישראל, שישנה מעלה בדרא דעקבתא דמשיחא לגבי הנשמות הגבוהות, שזוהי מעלת המסירות נפש, ולכן בכוחם לפעול גם על ראשי ישראל.

ולכן מצינו במשה רבינו, שהיה "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"⁴⁰, ומבואר בכמה מקומות⁴¹ שהיה זה לפי שהרגיש ("אָנגעהערט") במעלת המסירות נפש שתהיה בדור שלפני ביאת המשיח.

ז. וכאשר כל אחד יעשה את עבודתו במסירת נפש – הרי הוא מקרב בכך את הגאולה, ונמצא, שפעולתו היא באמת לא פעולה קלה, כיון שעל-ידה הוא מקרב את הגאולה!

והעניין בזה, שעל-ידי גילוי כוח המסירות נפש, שהוא עניין ביאת המשיח הפרטי⁴² – ועל דרך פתגם חסידים⁴³ שחסיד הוא "רבי" בזעיר אנפין, ועל דרך זה ישנו בכל יהודי המשיח הפרטי, שהוא יחידה שבנפש – על-ידי זה הרי הוא מקרב גם את הגאולה הכללית.

והיינו, שעל-ידי זה שמוסיף בעבודתו, וההוספה אינה "כהנה וכהנה" בלבד, אלא (כנ"ל) בלי הגבלות כלל, מצד יחידה שבנפש, וכל זה בכל ענייניו, אפילו בפעולות קלות –

אזי פועל הוא את עניין "שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך"⁴⁴, דהיינו שתמורת עניין "כל גוים סבבוני גו' סבוני גם סבבוני"⁴⁵, כמדובר לעיל⁴⁶ שהכוונה בזה היא לעניינים הלא טובים שישנם בד' אמות של אדם מישראל – מתבטלים עניינים אלו, ובמילא פועל הדבר שגם הגוים כפשוטו מתבטלים,

והטעם לזה – כיון ש"לא ידעוך", דהיינו שידיעתם היא רק בשם אלקים, בגימטריא הטבע⁴⁷, ולא בשם הוי' שלמעלה מהטבע, ולכן "תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי הוי'"⁴⁸.

והתחלת כל עניין זה – היא העבודה במסירות נפש, קירוב ביאת משיח הפרטי, ועל-ידי זה – משיח הכללי.

(מהתוועדות ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, ה'תשי"ז. תורת-מנחם כרך יט עמ' 356-363 – בלתי מוגה)

______________________

1)     סנהדרין צג, ב.

2)     ראה רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ג.

3)     ישעי' יא, ג.

4)     ח"ג קל, ב (באד"ר). וראה ד"ה והניף תשי"א (תו"מ ח"ג ע' 32). וש"נ.

5)     ראה המשך תער"ב ח"א פרכ"ב. ועוד.

6)     המשך באתי לגני ה'שי"ת פ"ב (סה"מ ה'שי"ת ע' 113). פי"ח (שם ע' 153).

7)     ראה זהר ח"ב רלט, א. ח"ג כו, ב.

8)     ראה ספר הבהיר סי' מו (קט). זח"ג ה, רע"א. של"ה במסכת תענית שלו ריא, ב. פע"ח שער התפלה פ"ה. בחיי ורמב"ן ויקרא א, ט.

9)     יומא מג, ב (במשנה).

10)   ראה גם סה"מ מלוקט ח"ב ע' קכג. וש"נ.

11)   ראה מנחות ה, ב ואילך. רמב"ם הל' איסורי מזבח פ"ב ה"י. פ"ה ה"ט.

12)   ויקרא א, ב.

13)   ראה רמב"ם הל' כלי המקדש פ"א ה"ג ובהשגת הראב"ד שם. תו"א מג"א צט, א. לקו"ת נשא כב, ד. ובכ"מ.

14)   ראה קידושין סט, ב ובפרש"י. וש"נ.

15)   שה"ש ב, ט.

16)   אג"ק שלו ח"א ע' רסו. וש"נ (נעתק ב"מבוא" לקונטרס ומעין ע' 22).

17)   תהלים עד, ט.

18)   משפטים כא, יג.

19)   ראה ברכות יט, ב. וש"נ.

20)   אסתר ב, יב.

21)   שיחת ליל ב' דחג הפסח ס"ז ואילך (לעיל ע' 259 ואילך).

22)   בא יב, כו.

23)   ראה סה"ש תורת שלום ע' 10. קונטרס התפלה פ"ח. ועוד.

24)   משלי כ, כז.

25)   שם יג, ט. ועוד. וראה לעיל ריש ע' 260. וש"נ.

26)   חולין ק, א. וראה תו"מ חי"ב ע' 223. וש"נ.

27)   עקב יא, יב.

28)   ויצא כח, יד.

29)   תניא רפל"ז.

30)   משלי ה, טז. וראה תענית ז, א.

31)   אגה"ק דהבעש"ט – כתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ.

32)   ראה סה"ש תש"ב ע' 9. לקו"ד ח"א קלג, ב (נעתק ב"היום יום" ג מנחם אב). וראה גם מכתב י"ב טבת שנה זו (אג"ק חי"ד ע' רסד).

33)   קהלת יב, א. וראה שבת קנא, ב.

34)   ראה סנהדרין כא, א.

35)   ראה לעיל ע' 335. וש"נ.

36)   ראה גם תו"מ חי"ג ע' 330. וש"נ.

37)   ראה קידושין מ, רע"ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד.

38)   ראה סה"מ תרמ"ח ע' קפז ואילך. תרפ"ד ע' רצ ואילך. תרפ"ה ע' רנח ואילך. תש"ט ע' 119 ואילך. ועוד.

39)   ספכ"ה.

40)   בהעלותך יב, ג.

41)   ראה תו"א שמות נב, ב. תו"ח שם סד, ב. סה"מ עטר"ת ע' תסד. תרפ"ד ס"ע ב ואילך. תרפ"ה ע' קיב. תרפ"ט ע' 58. ס"ע 215 ואילך. תרצ"ז ס"ע 298 ואילך. תרח"ץ ע' קע. תש"ב ע' 13. תש"ט ע' ה. תש"י ע' 237. ועוד.

42)   ראה תניא אגה"ק ס"ד.

43)   ראה סה"ש תש"א ע' 46. תו"מ ח"ד ע' 131. התוועדויות תשנ"ב ח"א ע' 109.

44)   תהלים עט, ו.

45)   שם קיח, יו"ד-יא.

46)   שיחת אחש"פ סכ"א ואילך (לעיל ע' 299 ואילך).

47)   פרדס שי"ב פ"ב. ר"ח שער התשובה פ"ו (ד"ה והמרגיל – קכא, ב). של"ה פט, א. קפט, א. ועוד. תניא שעהיוה"א רפ"ו. ובכ"מ.

48)   איכה ג, טו (נאמר בהגש"פ בהמשך לפסוקי "שפוך חמתך").

 משיח וגאולה בפרשה

עשו כל אשר ביכולתכם!

להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

...על-פי האמור לעיל על-דבר הדגשת עניין הגאולה (במיוחד) בזמן זה – מתעוררת תמיהה הכי גדולה:

הייתכן שמבלי הבט על כל העניינים – עדיין לא פעלו ביאת משיח צדקנו בפועל ממש?!... דבר שאינו מובן כלל וכלל!

ותמיהה נוספת – שמתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע להגאולה, ואף-על-פי-כן, אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא-ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא-ליצלן!!

גם כשצועקים "עד מתי" – הרי זה מפני הציווי כו', ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!!

מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני-ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה לא הועיל, והראיה, שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר – בגלות פנימי בענייני עבודת ה'.

הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור העניין אליכם: עשו כל אשר ביכולתם – עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון – להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

ויהי-רצון שסוף-כל-סוף יימצאו עשרה מישראל ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול אצל הקב"ה, ובוודאי יפעלו אצל הקב"ה – כמו שכתוב "כי עם קשה עורף הוא (למעליותא, ולכן) וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" – להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש.

(משיחת ליל כ"ח בניסן ה'תנש"א. ספר-השיחות תנש"א, כרך ב, עמ' 474)

האחריות מוטלת על כל יהודי

כל יהודי, אנשים נשים ואפילו טף, יש לו אחריות להוסיף בעבודתו להביא את משיח-צדקנו בפועל ממש! ומזה מובן, שאין מקום כלל שבמקום לפעול בעצמם יסמכו על אחרים או יטילו את העבודה על אחרים – אלא שזו היא העבודה דכל אחד ואחת...

ובמה מתבטאת עבודה זו – הרי זה גם-כן בפשטות: בהוספה בתורה ובמצוות, בלימוד התורה – נגלה דתורה ופנימיות התורה, ובקיום המצוות בהידור,

כולל ובמיוחד בעניין שהזמן גרמא – קיום המנהג (כמו שכתב רבינו הזקן בסידורו) לומר וללמוד פרקי אבות (לאחר תפילת מנחה) בשבתות בין פסח ועצרת, ובכל שבתות הקיץ.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני, מברכים החודש וער"ח אייר ה'תנש"א. התוועדויות תנש"א כרך ג עמ' 132)

גאולה תיכף ומיד – גם מצד הטבע

איתא בגמרא: "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה". ומכיוון שעניין התשובה הוא –"בשעתא חדא וברגעא חדא", שכן על-ידי "הרהור תשובה" בלבד (במשך זמן ד"הרף עין") נעשה "צדיק גמור", הרי מובן, שמצד הטבע יכול וצריך להיות עניין הגאולה תיכף ומיד, "לא עיכבן אפילו כהרף עין".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני ה'תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו כרך ב עמ' 804-802 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

המזוזה וסגולתה

למה קישר הרבי בעיות בראיות וכדומה במצב המזוזה? מקורות אסמכתאות לדברי הרבי והליכותיו בקודש. רשימה נוספת בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'.

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

כשהרבי הסכים להתוועד

סיפר הרבי (התוועדויות תשמ"ה כרך ה' עמ' 2770), את ששמע מכבוד קדושת אדמו"ר מוהריי"צ לגבי ד"ר וולך שטיפל ברבי כשנסע מארץ-הקודש בשנת תרפ"ט, בשעה שאת הרבי לא חש בטוב  בכליותיו, וכעבור מספר ימים נכנס לרבי וביקש 'תיקון' באומרו: "כיוון שאני נסעתי עם הרבי – הרי אני גם האשם במחלתו, שכן, לולא הייתי כאן לא היה הקב"ה מביא מחלה לרבי כאשר אין במקום רופא!"...

ונראה שזהו על משקל "הקב"ה מקדים רפואה למכה" (פס"ז שמות ג, א. מגילה יג, ב.) וכן עפ"י הנאמר בירושלמי  (כתובות פי"ב ה"ב. נדרים פ"ד ה"ג): "לא מן הכל זוכה אדם להתרפאות", ובבבלי (עבודה זרה נה, א) "יסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם משביעין אותו כו' ולא תצאו אלא ביום פלוני... ועל-ידי פלוני וכו'". כלומר, שמלכתחילה נקבע למעלה שיתרפא וע"י הרופא המסויים דווקא!

הבעיות והקשר למצב המזוזה

רבים שואלים על סמך מה קישר הרבי ריבוי פעמים מצב בריאות ובעיות עם מצב המזוזות בבית, ולדוגמה ב'לקוטי שיחות' כרך כד עמ' 373: "במענה על מכתבו בו כותב שבדקו המזוזות ונמצאו כשרות. והנה אם ודאי הדבר [=שהמזוזות עצמן כשרות], אז בטח לא נקבעו עפ"י דין, במקום הראוי [=או] בגובה הראוי וכו', ובכל אופן [=ודאי] שיהיה משהו בהמזוזות לא בסדר – עפ"י כתבו מצב הסבתא תחי'".

יש לומר בפשטות שהרבי סמך על דברי הרמ"א (ב'דרכי משה' סימן רפו סעיף ד): "כתב המרדכי בשם מוהר"ם (שו"ת ד"ק סימן קח)] "מובטח אני שכל בית שמתוקן במזוזה כהלכתה אין שום מזיק יכול לשלוט בו". ואם המצב אינו כדבעי, פשוט שהדבר קשור במזוזה!

ה' ישמור צאתך ובואך במזוזה

בשיחות ומכתבי הרבי בענין השמירה של המזוזה (כשרה) על דיירי הבית גם כשאינם בביתם הובאו (או צויינו) דברי הזוהר חלק ג' רגג,ב – ששם נאמר: "פקודא למקבע בר נש מזוזה לתרעי' למהוי כל בר-נר נטיר מעם קודש אבריך הוא כד נפיק ועייל ורזא ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם בגין דרזא דמזוזה איהו קאים תדיר לפתחא וכו'" – [=מצווה על האדם לקבוע מזוזה בפתח ביתו, כדי שיהיה כל אדם שמור על-ידי הקדוש-ברוך-הוא, ביציאתו ובכניסתו, ככתוב ה' ישמור... משום שסוד המזוזה הוא בכך שהיא קבועה תמיד לפתח], עיין שם.

באמת מצינו דברים מפורשים בניגון גם אצל המהרש"א בחידושי אגדות למסכת מנחות לג,ב ד"ה יומם השמש וגו' – אשר ביאר שייכות פסוק זה למצוות מזוזה. וזה לשונו: "שבמצוות המזוזה השמש והירח [=מזלות השמים שעיקרם חמה ולבנה וכוכביהם והם מהתנגדים לאומה הישראלית] לא יככה כי ה' ישמרך מכל רע שיתעורר מהם לבא עליך... ושמא תאמר בצאתך לא יהיה שומרך על-כן ה' ישמור צאתך ובואך וגו' שישמור במצות מזוזה צאתך דהיינו מבחוץ כמו בבואך מבפנים ודו"ק".

ואולי המהרש"א ייסד דבריו על הזוהר הק' כדרכו בכמה מקומות, אף שכאן לא ציין להם, ולכן מובנת העדיפות (של הרבי) לציין לזוהר דווקא. מאידך במנחות שם לא הובא הפסוק "ה' ישמור צאתך ובואך וכו'" – ורק המהרש"א הביאו משמע קצת שיסד דבריו על הזוהר.

'בכן' מכל דבר

בריבוי פעמים הזכיר הרבי כי מכל עניין צריך להיות 'בכן', כלומר לקח בהנהגה מעשית.

וכך מצינו באיגרת הרמב"ם המפורסמת: "והוי זהיר לקרות בתורה תמיד אשר תוכל לקיימה. וכאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו".

מזוזה ושמירתה

ב'לקוטי שיחות' כרך יט עמ' 125 קובע הרבי: כשיהודי קובע מזוזה כשירה, ובעת קיום המצוה נתונה מחשבתו לכך שהוא עושה כן משום שהוא רוצה בשמירה של המצוה, הרי לכל היותר נחשב זה בגדר של קיום המצוה שלא לשמה.

ובפרט אם עושה כן לא רק בתור שמירה אלא הוא מכווין לקיים את מצוותו של השי"ת אשר צוה להניח שמירה על הפתח הבית  - אזי מקיים הוא המצווה בשלימותה – עד כאן.

מעין זה (אבל בשינוי) נמצא בגליון מהרש"א יורה דעה סימן רפט (בשם 'גינת ורדים') [על דברי הש"ך: "כדי שתשמור לכל הבית שבפנים מהמזיקים"]" כדי שתשמור – בעושה אותה משום מצוה רשאי לחשוב בשכר מצוה ישמרהו ה', אבל העושאה רק לכוונת שימור אין לו שמירה אלא סכין היא בעינו".

אמנם הרבי מחדש בשיחה שמכיון שה'חפצא' של מזוזה היא שמירה גם שלא בעת קיום המצוה, הרי סוף סוף אם חשב בעת קיום המצוה על השמירה, קיים מצוה שלא בהידור כל-כך אך לא כמ"ש בגיליון המהרש"א ש"סכין היא בעיניו", וק"ל.

מזוזה גם כשאין חיוב ממש

בהזדמנות מסויימת כתב הרבי לאשה (נדפס גם במדור זה בגליון נז (כ"ט מנחם אב תשנ"ה) עמ' 14):

"נ.ב. יקבעו מזוזות כפשוט?! לולי כתבה לא האמנתי כלל, וכי מפני שאין חיוב עפ"י שו"ע לא יקבעו מזוזה על פתח ביתם?!"

וראה מה שכתבתי לבאר ב'התקשרות' שם, שמדובר בחו"ל.

והנה בספר 'אוצר י"ד החיים' (לבוב תרצ"ד) סימן תפא כתב: "עיין במדרש רות (פ' ב') שמשמע שם שאין לדור בבית אפילו דרך עראי בלא מזוזה שמצינו שנעמי אמרה לרות אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה לכאורה צריך להבין מה קאמרה לה אין של ישראל הא זה חובת הדר הוא ומשמע מזה שאמרה לה אפילו דרך ארעי אין דרכן של ישראל לדור כך".

אכילת חרובים בל"ג בעומר

בבית הרבי ביקטרינוסלב נהגו לאכול חרובים בל"ג בעומר כמסופר ע"י הרבי ב'התוועדויות תשמ"ב' כרך ג' עמ'  1395.

ויש לציין לספר 'שיח יצחק' לגאון  רבי יצחק וייס (מווערבוי הי"ד) עמ' רלד:

"לחידוש לאותן דזהירי למיעבד סעודתא ביום ל"ג בעומר בשביל הילולא דרשב"י... שלא הנהיגו לאכול חרובין כו' בסעודה זו למען ספר הנס שהיה לרשב"י במערה שאילן החרוב כו' בכל ערב-שבת כמובא ב'מדרש תלפיות' ערך חרובין ואני הוכחתי ב"ה כן מירושלמי דתרומות וצריך-עיון".

האיחול לפסיקת הלכה בטהרתה

נוהג היה הרבי לאחל לרבנים פוסקי הוראה שיזכו לכוון לאמיתתה של תורה, בבחינת והוי' עמו – שהלכה כמותו.

כדאי לציין למה שהביא ב'אוצר יד החיים' (לבוב תרצ"ד) סימן תע"ה:

"מצינו שע"י הברכה של אדם גדול שיכול תמיד לכן לכוון להלכה עיין [=מסכת] יומא [=דף] נ"ג עמוד ב' שבירך ר' יוסף לרבא שיהיה ראש לכולא כרכא ופירש הר"ח בשם יש-אומר שיהי' הלכה כמותו".

האשה שרכבה על סוס היתה לרש"י ללימוד

ב'לקוטי שיחות' כרך כו עמ' 198 ואילך הובא הסיפור שרש"י הלך פעם ברחוב וראה שרה רוכבת על סוס כשהיא חגורה בסינר. בתחילה הצטער רש"י על כך שנזדמן לו לראות מראה שכזה, שיהודי צריך להימנע מלראות (ראה פסחים ג,א) אך לאחר-מכן כשכתב את פירושו לתורה – התיישבה דעתו, בהבינו שמטרתו של מראה זה הייתה כדי לסייעו בהבנת מראה האפוד, שהוא "כמין סינר... שחוגרות השרות כשרובכות על הסוסים".

והנה לכאורה יש מקור לסיפור זה ב'בית יוסף' לטור סוף סימן תרפו שם מובא כדלקמן:

"כתוב ב'שבלי הלקט' מצאתי בשם רש"י מעשה היה ואירע פורים בא' בשבת וקדמו הצבור להתענות בה' כמנהג ובאת אשה אחת שהיתה צריכה לרכוב אצל השלטון ושאלה לרבי'[נו] אם היא יכולה להתענות למחר ולאכול היום מפני טורח הדרך...." [והוא ב'שבלי הלקט' הלכות פורים סימן קצד].

והנה באותה קביעות שפורים חל ביום א', הרי –בדרך כלל – תענית אסתר (מוקדם) היא ביום ה' דפרשת תצוה, וא"כ יתכן שמיד יכול הי' רש"י להעזר בדוגמה זו, בחינת דבר בעתו מה טוב. וק"ל.

 ספרי הלכה מתומצתים

כמה רבנים נתבקשו ע"י הרבי לחבר ספרי הלכה בשפה השוה לכל נפש ובאופן תמציתי; ויש לציין ל'יום של שלמה' בהקדמה למסכת יבמות: "אם יאוה לבך לעשות חיבור תחברו בתכלית הקיצור".

[הרבי עצמו מציין ('לקוטי שיחות' כרך כ"ז עמ' 159) לרמב"ם הל' דעות פרק ב' הלכה ד':

וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מועטים ועניינים מרובים. וכן התבטא כמה פעמים בחביבות "קיצורים" אצל רבותינו נשיאינו]

כשהרבי הביא הסבר של ה'חידושי הרי"ם' בעניין אי ידיעת שפות

בהתוועדות מוצאי ש"פ בשלח יו"ד שבט תשל"ד סעיף יז נאמר:

"ואלו שטוענים שיש להם הוכחה מסיפור המגילה שצריך ללמוד חכמות חיצוניות, דאם לא כן לא היה מרדכי היהודי מבין מה שדיברו בגתנא ותרש... הנה ידוע הסיפור שכבר נשאלה שאלה זו והשיבו להשואל שאדרבה, זוהי ראיה להיפך: בגתנא ותרש ידעו שאין להם לחשוש שיהודי יבין את שפתם, כי, יהודי שמתנהג כפי שיהודי צריך להתנהג, אינו יודע שפות זרות.

ואילו סברו אחרת – לא היו מדברים בפני מרדכי היהודי!... הם לא ידעו שלמרדכי היה היתר מהסנהדרין כדי שיוכל לפסוק דין בתורה...

למי התכוון הרבי "שכבר נשאלה שאלה זו והשיבו להשואל"? שמא הכוונה להמובא בספר 'חידושי הרי"ם' (ירושלמים ת"ו תשכ"ה) עמ' קכח מובא (מ'מאיר עיני הגולה' ועוד): כשנפגשו הרה"' ר' יצחק מוואקה זצ"ל ורבנו [ה'חידושי הרי"ם'] עם ד"ר לוי מזכירו של משה מונטיפיורי ובקשו ממנו לפעול לבטל לימוד חובה של שפות לילדי ישראל, טען הלה הלא ממגילת אסתר ישל נו הוכחה שצריכים לדעת שפות, אחרת לא היה מרדכי מבין טורסית, לשון בגתן ותרש, שמזה נצמח כל הנס של פורים, הישבו רבנו מכאן הוכחה להיפך, כי אילו [היו] יודעים כל היהודים לשונות היו בגתן ותרש נזהרים ולא היו מדברים בנוכחות מרדכי, ואילו מרדכי נאלץ היה לדעת כל הלשונות בהיותו בסנהדרין כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן. (ת"ח לאחי הרה"ת שמואל שי' מנחלת הר חב"ד).

  דרכי החסידות

שביעי-של-פסח

כל הרקיעים נפתחים!

סיפר הרבי הרש"ב:

כשהייתי קטן, לקחני אבא – הרבי מהר"ש – בשביעי-של-פסח, והכניסני לסבא, אדמו"ר הצמח-צדק, יחד עם אחי, הרז"א. הצמח-צדק ישב על ספה, ראשו מורכן מחמת חלישותו, ואמר לנו: קינדערלעך! היום נפתחים כל הרקיעים, הקב"ה בכבודו ובעצמו מתגלה.

כשסיים לדבר נשמע רעם וברק. אני זוכר את הרושם שפעל עלי אז, כי חשבתי כי זוהי פתיחת הרקיע (בליובאוויטש בזמן חג-הפסח לא רגיל שיהיה רעם וברק). אותו רושם לא אשכח לעולם, ונשאר אצלי בבחינת "חקיקה עצמית".

(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 273)

להרגיש את הגילויים בפנימיות

אצל נשיאי חב"ד ראו בשביעי-של-פסח ובאחרון-של-פסח גילויים גדולים, יותר מאשר הגילויים של ראש-השנה ויום-הכיפורים.

בראש-השנה ראו והרגישו את עניין ההבדלה, מובדל מעם. פרקי התהילים הספורים שהרבי הרש"ב היה אומר עד לשעת תפלת ערבית, השיברון הפנימי העמוק שהיה נסוך על פני קודשו, דמעות-הדם שזרמו, המורא והפחד כשעמד להתפלל ערבית, בלוויית ניגונו הידוע של אדמו"ר הזקן בעל שתי התנועות, שבהן משתקפות ההיפרדות מהשנה החולפת והתקווה לקראת השנה הבאה; היו רואים את העבודה בקריאת שמע שעל המטה, וכן ההתגלות בכל המועדים.

אך בשביעי-של-פסח היו הגילויים אחרים לגמרי.

הגילויים של שביעי-של-פסח מורגשים בפנימיות בכל יהודי במדרגות הנשמה. העבודה היא, שהגילויים יורגשו בחלק הנפש הקרוב לכוחות הנפש, שהגילויים יורגשו בפנימיות בכל אחד בגילוי נפשי על-כל-פנים.

גילוי הנפש הוא מה שהנפש היא בהתגלות. האדם עצמו אינו יודע מה קורה איתו, הוא חש ומרגיש שמתחולל בו שינוי, והשינוי מתבטא במצב רוח מרומם, הגורם להתפתחות בכוחות וחושי הנפש.

(ספר-השיחות תש"ג, עמ' 87)

מדוע אין מברכים "שהחיינו"?

נשיאי חב"ד נהגו לדבר באחרון-של-פסח אודות אמירת ברכת "שהחיינו", והיו מבארים מדוע אין אומרים שהחיינו בימים האחרונים של חג הפסח.

הטעם שאין אומרים "שהחיינו" בימים האחרונים של פסח הוא – מפני שכל זמן שנמצאים עדיין בגלות, אין לברך "שהחיינו" על דבר הקשור בגאולה העתידה. ונמצא, שהדיבור על כך – שנמצאים עדיין בגלות ולכן לא ניתן לברך "שהחייינו" על הגאולה העתידה – מבטא ומעורר את התשוקה והציפייה לגאולה. לכן נהגו נשיאי חב"ד לדבר אודות ברכת "שהחיינו", כדי לעורר ולהדגיש את התשוקה והציפייה לביאת המשיח.

עניין זה שייך גם ליהודי פשוט. הוא שואל: מדוע אין אומרים "שהחיינו", כמו שאומרים בכל יום-טוב?

ועל זה אומרים לו: אין מברכים "שהחיינו" כדי שאתה תשאל מדוע, ואז יסבירו לך שזהו מפני שנמצאים עדיין בגלות, ולכן אין לברך "שהחיינו" על הגאולה העתידה, ועל-ידי זה תתעורר בתשוקה ובציפייה לגאולה העתידה.

(מהתוועדות אחרון-של-פסח תשמ"ג. התוועדויות תשמ"ג כרך ג, עמ' 1309)

יום בפני עצמו

מאמרי החסידות שנאמרו על-ידי נשיאי חב"ד באחרון-של-פסח – רובם ככולם אינם שייכים להמשך המאמרים דתקופה זו. המאמרים דימים הראשונים של חג הפסח, שביעי-של-פסח, והשבת שלאחר חג הפסח – הם בהמשך אחד, מה-שאין-כן המאמרים דאחרון-של-פסח – רובם ככולם הם עניין בפני עצמו, ואינם שייכים ל"המשך".

ויש לבאר זאת – שכן אחרון-של-פסח, היום השמיני של פסח, הוא יום בפני עצמו, שמעל ל"שבעת ימי ההיקף"; הדבר מתבטא אפוא גם בדברי התורה הנאמרים ביום זה.

(מהתוועדות אחרון-של-פסח תשד"מ. התוועדויות תשד"מ כרך ג, עמ' 1542)

הטבילה היתה שונה

אצל נשיאי חב"ד, טבילת הטהרה של ערב שביעי-של-פסח היתה שונה מטבילת הטהרה של ערב שבת וערבי חגים אחרים, ואף גם מטבילת הטהרה של ערב ראש-השנה וערב יום-הכיפורים. טבילת הטהרה בערב שביעי-של-פסח קשורה בעניינים המתבצעים בספירות של העולמות העליונים ובמדריגות הנשמה שבכל אחד מישראל.

(ספר-השיחות תש"ג, עמ' 85)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

יום שישי,
כ"א בניסן, שביעי-של-פסח

נר יום-טוב: מנהגנו להקדים לכתחילה את ההדלקה בערב יום-טוב כמו בערב שבת¹.

מי שלא הדליקה קודם השקיעה, תדליק לפני הקידוש מאש שהודלקה לפני החג.

מברכות 'להדליק נר של יום-טוב'. אין מברכים 'שהחיינו' לא בהדלקת נרות ולא בקידוש².

הכנות לשבת³: אחר הנחת עירוב תבשילין⁴ מותר לעשות צורכי שבת בשביעי של פסח בעוד היום גדול, שעדיין ראוי ליהנות מהם ביום-טוב עצמו, וההטמנה תיעשה בזמן שיהיה אפשר להתבשל היטב מבעוד יום⁵ וצריך שיהיה העירוב קיים עד גמר כל מלאכות שבת. ומשתדלים לסיים את כל המלאכות בעוד היום גדול⁶.

ניתן להכין לשבת תבשילים ממצה שרויה, כגון 'קניידלך' (כמובן, בכלים נפרדים מאלה שבהם מתבשלים תבשילי החג)⁷.

שמחת שביעי של פסח (ואחרון של פסח) גדולה מזו של שאר ימי הפסח⁸, כיוון שבו היתה שלימות עניין יציאת מצרים, ואז דווקא היתה לידת נשמות ישראל⁹. יש שמסרו בשם הצמח-צדק ששביעי של פסח הוא הדרגה ד'כל השביעין חביבין'¹⁰.

בשביעי-של-פסח, שבו מתגלה העצמות בבחינת "חשף ה' את זרוע קדשו", וכל אחד ואחד יכול לקחת ולקבל, יש לייקר כל רגע¹¹.

* "לטהרנו מקליפותינו": המתוועדים ביו"ט זה בבית-הכנסת או בבית, זקנים עם נערים¹², ייזהרו שלא לטלטל קליפות אגוז מפני איסור 'מוקצה', כי אף שאזהרת אדמו"ר הזקן הידועה בסידורו¹³  נאמרה רק על שבת ולא על יום-טוב (שבו אין איסור לברור את הפסולת מתוך האוכל, ויש רק איסור מוקצה בטלטול הקליפות)¹⁴, הרי רואים במוחש שרבים נכשלים בזה, ורק אם הצטברו קליפות רבות ויש בזה משום 'גרף של רעי', יהיה מותר לטלטלם החוצה או לאשפה¹⁵.

תהלוכה: כ"ק אדמו"ר הנהיג זה כמה וכמה שנים, ללכת בשביעי-של-פסח אחה"צ (וכן בחג השבועות ובשמיני-עצרת) ב'תהלוכה' לבקר את בני-ישראל שבבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות בכמה וכמה שכונות, כדי להוסיף בשמחת החג (על-ידי ההתאחדות עם רבים מבני-ישראל שבשאר שכונות), ובפרט על-ידי אמירת דברי תורה ("פיקודי ה' ישרים משמחי לב"), נגלה דתורה ופנימיות התורה¹⁶.

ליל קריעת ים סוף: בליובאוויטש ניעורים כל הלילה, עוסקים בלימוד תורה¹⁷ [ומתוועדים]. הניעור כל לילה זה וכיו"ב – אין צריך לקרוא קריאת-שמע שעל-המיטה¹⁸.

* בלקוטי-שיחות¹⁹ נזכר אודות "אמירת שירת הים בשביעי-של-פסח בשמחה עצומה" (אם-כי לא נתפרש מתי). והרי כן הוא מנהג ישראל בהרבה קהילות. וראה ב'המלך במסיבו'²⁰ שמזכיר הרבי את המנהג בארץ-ישראל לילך לשפת הים [והרי שם הוא עיקר אמירת שירת הים!] ולשמוח בשירה וריקודים, ומקשר זאת למנהגנו להיות ניעורים בליל זה.

בשם אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע נמסר, שבשביעי-של-פסח "הישיבה כשהיא לעצמה (=להישאר ער, נוסף על הלימוד) היא גם-כן עניין".

שחרית: חצי הלל. קדיש תתקבל. שיר של יום. מוציאים שני ספרי-תורה, שלוש-עשרה מידות (פעם אחת), ריבונו-של-עולם, ואני תפילתי, בריך שמיה וכו'.

קריאת התורה: בספר הראשון קוראים לחמישה עולים בפרשת בשלח: "ויהי בשלח... ה' רופאך".

הנה המילים הנאמרות בנגינה מיוחדת כנהוג, לפי שתי הנוסחאות שהביא ב'אוצר מנהגי חב"ד'²¹, רובן בפסוקים שיש בהם שם ה', והחילוקים ביניהן נכנסו כאן בסוגריים מרובעים: מימינם ומשמאלם (השני), ויאמינו בה' ובמשה עבדו, סוס ורוכבו רמה בים, [זה א-לי ואנווהו] אלוקי אבי וארוממנהו, ה' שמו, ימינך ה' תרעץ אוייב, נורא תהילות עושה פלא, [נהלת בעזך אל נווה קדשך], עד יעבור עם זו קנית, ה' ימלוך לעולם ועד, [הלכו ביבשה בתוך הים, (ותען להם מרים...) סוס ורוכבו רמה בים].

בעת קריאת שירת הים – עומדים²². מניחים את הספר השני על הבימה ואומרים חצי קדיש. בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם" כבכל ימי חול-המועד (גם בשעת הדחק²³ אין להעלות קטן למפטיר). הפטרה "וידבר דוד"²⁴.

הזכרת נשמות²⁵: רבותינו נשיאינו נהגו לאחוז בעץ-החיים של ספר-התורה בעת אמירת יזכור. מי שהוריו בחיים, יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אָבֵל (רח"ל) בשנה הראשונה לפטירת אביו או אמו, נשאר בבית-הכנסת אך אינו מזכיר נשמות. בהזכרת נשמות אומרים "בן פלונית".

אומרים 'אב הרחמים'. גם מי שאינו מזכיר נשמות אומר זאת (ויש לקרוא לנמצאים בחוץ לחזור לבית-הכנסת לאמירה זו). אשרי. יהללו. תפילת מוסף.

צבאות ה': בשנת תש"מ הורה הרבי לערוך כינוסים ומסיבות לילדי-ישראל שלפני גיל מצוות (בנים לעצמם ובנות לעצמן) בארץ-הקודש ובחו"ל בשביעי-של-פסח, להסביר להם את משמעות יציאת מצרים ומסירת-נפשם של ישראל אז לעבור בים כדי להגיע למתן-תורה, מה שהביא את בקיעת הים ועד למתן-תורה, וכדאי ונכון לקשרם עם סעודת משיח, ועל-ידי זה מחזקים קיום העולם וממהרים את קץ הגלות²⁶.

תפילת מנחה: קודם מנחה אין אומרים 'הודו', אלא מתחילים 'פתח אליהו'²⁷.

סעודת משיח²⁸

רבינו הבעל-שם-טוב היה אוכל סעודה שלישית ביום אחרון-של-פסח (בחו"ל) והיתה נקראת אצלו "סעודת משיח"²⁹, משום שביום זה מאיר גילוי הארת המשיח.

בשיחות מוגהות נאמר: "בארץ-ישראל אוכלים סעודת משיח (ושותים ארבע כוסות) בשביעי-של-פסח"³⁰. ובשיחה בלתי מוגהת: "כשחל שביעי-של-פסח ביום שישי עש"ק, יש למצוא אופן המתאים לערוך את "סעודת משיח" בערב שבת, ולהמשיך ולהוסיף – באופן של "כפליים לתושייה" – גם ביום השבת עצמו³¹.

למעשה, מוצע³² להקדים את תפילת מנחה ולעשות את הסעודה³³ בין מנחה לקבלת שבת. אם אין רוצים לעשות 'פורס מפה ומקדש', יש לסיים אותה לפני השקיעה ולברך ברכת המזון. אחרי ערבית אוכלים סעודת שבת, כבכל ליל שבת.

מי שרוצים להמשיך את הסעודה לתוך השבת, יתחילו אותה לפני קבלת שבת, וכשתגיע השקיעה יעשו 'פורס מפה ומקדש'³⁴, דהיינו: מכסים את הפת שעל השולחן, מוזגים כוס ומקדשים (בלי ברכת 'הגפן'³⁵) קידוש של שבת (גם כוס זו נכללת במניין ד' הכוסות), ואז מגלים את הפת וממשיכים בסעודה (בלי ברכת 'המוציא' שוב). בברכת המזון אומרים 'רצה' ואחר-כך 'יעלה ויבוא'³⁶, ואז מקבלים שבת ומתפללים ערבית, ובזה כבר יוצאים ידי חובת סעודת שבת (בשובם הביתה, אם בני הבית אינם יודעים לקדש – יקדשו להם³⁷, ואם יודעים – יקדשו לעצמם).

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנהיג מנהג קבוע לשתות ד' כוסות בסעודה זו, ארבע כוסות יין, כנגד ארבע כוסות הנחמה שעתיד הקב"ה להשקות את ישראל. מי שקשה לו, ישתה מעט ויוסיף קצת בכל פעם וייחשב לו ככוס נוספת (וראה בהערה)³⁸. וראה 'תורת-מנחם – ספר המאמרים מלוקט', חלק שלישי, עמ' רטז: "באמירת המאמר [ד"ה "והחרים"] הוסיף כאן בתור עניין בפ"ע: ובודאי שכל אחד ישלים ד' הכוסות, וגם אלה שספק אצלם אם שתו כל ד' הכוסות בכוונה זו (שזה שייך לגאולה העתידה) בודאי ישלימו, דשתיית ד' הכוסות צריכה להיות באופן ודאי וברור, וכאמור, שעי"ז מקרבים הגאולה העתידה".

גם לאחר ארבע הכוסות אפשר לומר 'לחיים', ופשיטא  - [שכל זה יהיה] באופן של זהירות משכרות, חס-ושלום, היפך הציווי והיפך הרצוי, על-ידי זה שייקח כוסות שלפי-ערכו, או שישתה רוב כוס וכיוצא בזה³⁹.

בשמחת-תורה ובאחרון-של-פסח היו מנגנים את הניגון 'האָפ קאָזאַק'⁴⁰ של הרה"ק הסבא משפולה נ"ע.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ היה נוהג באחרון-של-פסח להורות שירקדו "ריקוד של משיח" ("משיח'ס טאַנץ"), והיו פעמים שגם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הורה כן.

שבת קודש, פרשת אחרי
כ"ב בניסן, אסרו-חג⁴¹

"'אסרו חג' זה, שחל בשבת - אין בו חמץ כלל⁴², והסעודות דשבת הן באכילת מצה דווקא, שבזה ניכר יותר ההמשך והשייכות לחג הפסח"⁴³.

קבלת שבת מתחילים ב'מזמור לדוד'. אומרים כל חרוזי 'לכה דודי' וכו'⁴⁴. אומרים 'כגוונא'.

מוסיפים בסעודה, כיוון שהיום 'אסרו-חג'⁴⁵.

נוהגים להניח את המצה של עירוב תבשילין ללחם-משנה בכל סעודות השבת, ולבצוע עליה בסעודה שלישית⁴⁶, כי דבר שנעשתה בו מצווה אחת, ראוי לעשות בו מצווה אחרת⁴⁷.

גבאי בתי-הכנסת יזכרו לגלול מבעוד-מועד את ספר-התורה לקריאת השבת, פרשת 'שמיני'.

הפטרה: "הלא כבני כושיים וגו'" (עמוס ט, ז-טו)⁴⁸.

מנחה: אין אומרים 'צדקתך'. בשבת זו עדיין אין אומרים פרקי אבות⁴⁹.

מנהגי ימי הספירה:

נישואין: אין נושאים נשים בין פסח לעצרת, לפי שהם ימי דין ומתאבלים בהם על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים אלו⁵⁰.

בדבר נישואין בל"ג בעומר – משנה אחרונה⁵¹ ומעשה רב⁵² שעושים גם בליל ל"ג בעומר.

בדבר נישואין בשלושת ימי הגבלה⁵³ – בשנים עברו⁵⁴ העדיף הרבי לדחות זאת לאסרו-חג של שבועות, אך בשנים האחרונות, כשביטל את ההגבלות שבתאריכים כידוע, התיר והסכים לערוך נישואין אז, וכן הורה הרה"ג רז"ש דבורקין ע"ה למעשה.

מותר לעשות שידוכים וסעודת-שידוכים בלא ריקודים, מחולות וכלי-זמר⁵⁵. מותר לערוך סעודות-רשות, אבל בלי "ריקודים, מחולות ושמחות יתרות"⁵⁶. אין להקל בזה בערב שבת-קודש ובמוצאי שבת-קודש יותר מבשאר ימי השבוע. עם זאת, נהגו להתוועד ולזמר ניגונים חסידיים בפה ואף בהשמעת מוזיקה מוקלטת, ואף ה'מחולות' שבהתוועדות אין אוסרים⁵⁷.

הכנסת ספר-תורה מתירים גם בתופים ובמחולות, כנהוג⁵⁸.

תספורת: על-פי האריז"ל, אין מסתפרים, גם בעלי ברית, ואפילו בל"ג בעומר, עד ערב שבועות [בשנה זו – עד ערב שבת שלפניו⁵⁹]. נהוג לחנך בעניין זה גם את הקטנים⁶⁰.

תספורת מצווה לבני שלוש: מי שיום-הולדתם חל עד ל"ג בעומר – יעשוה בל"ג בעומר (ואם אפשר – במירון)⁶¹, ואלה שנולדו אחריו – בערב חג השבועות⁶² [בשנה זו – ערב שבת שלפניו⁶⁰], אבל אין להקדים התספורת לל"ג בעומר לפני מלאות לילד שלוש שנים⁶³.

אם הגיע הילד לגיל זה לפני הפסח, אין לדחות התספורת (והתחלת החינוך) עד ל"ג בעומר, ולכל היותר יכול לסיים התספורת בל"ג בעומר⁶⁴. את שאר ענייני חינוך הילד (להרגילו בנשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר, ברכת-המזון וקריאת-שמע שעל המיטה) יעשו כבר בהגיעו לגיל שלוש⁶⁵.

כינוס תורה: כ"ק אדמו"ר הנהיג, זה כמה שנים, שבהמשך ובסמיכות לחג הפסח⁶⁶ יארגנו 'כינוס תורה', מיד לאחר החג ובאופן שיוכלו להגיע אליו גם מרחוק, שבו כמה וכמה שקלא וטריא ומפלפלים בדברי תורה, כי בהמשך לחג הפסח מתחיל מחדש העניין ד'משה קיבל תורה מסיני' תורה שבכתב ותורה שבעל-פה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וממילא זהו הזמן המתאים להוסיף בלימוד התורה...

"וכדי להוסיף בזה, כדאי לעורר יהודים בכל מקום ומקום האפשרי, שדבר נכון וטוב מאוד שיערכו 'כינוס תורה' בימים אלו בשבוע זה, או על-כל-פנים בשבת הבאה, או בימים שלאחרי זה (בכל מקום – לפי תנאי המקום והזמן). ובמקומות שעורכים כבר כינוס תורה – יוסיפו בזה, בכמות ובאיכות...

"תכלית הכינוסים היא גם 'והעמידו תלמידים הרבה', ואחד האמצעים להבטיח זאת הוא על-ידי הדפסת הנאמר בכינוסים ('בקלף נאה ודיו נאה')"⁶⁷.

תספורת: מותר לאישה לספר בימי הספירה את השערות היוצאות מחוץ לכיסוי-הראש שאינה יכולה לכסותן. מריטת שער הגבות, הריסים והרגליים אינה נחשבת תספורת.

שהחיינו: נוהגים שאין מברכים שהחיינו (מלבד על פדיון-הבן ובכל דבר שעלולים להחמיץ) בימי הספירה. אך בשבת ובל"ג בעומר – מברכים.

מלאכה: נוהגים אנשים ונשים שלא לעשות מלאכה כל ימי הספירה משקיעת החמה ואילך, עד לאחר הספירה (וזו סיבה נוספת שגם הנשים יספרו ספירת-העומר).

איסור 'חדש': אסור לאכול 'חדש' אף בזמן הזה עד תחילת ליל י"ז [ובחו"ל – ח"י] בניסן⁶⁸. יש מחלוקת גדולה בפוסקים אודות תבואת חו"ל⁶⁹ (ובפרט כשהגיעה לאה"ק⁷⁰). המנהג העתיק בין חסידי חב"ד היה להיזהר מ'חדש'⁷¹, וכיום רבים נזהרים בזה מכל החוגים. אם כי הרבי נהג להקל בזה גם בשנים האחרונות.

_____________________

1)     קיצור דיני נש"ק עמ' לו.

2)     שו"ע אדה"ז סי' ת"צ סעי' י"ב. וראה ביאור בזה בשיחת אחש"פ תשמ"ג. וראה להלן הערה 8.

3)     לגבי טבילה לכבוד ש"ק, ראה המשך תרס"ו עמ' שפז (בעימוד הישן), ובהערות במהדורה החדשה שם. לוח דבר בעתו.

4)     אם נאכל או אבד תבשיל העירוב ולא נשאר ממנו כזית בטרם סיים הכנת מאכלי-שבת, וכן מי ששכח לערב, ראה בשו"ע אדה"ז סימן תקכ"ז סעיף כז ואילך.

5)     מן הדין - חצי ולפחות שליש בישולו (ראה שו"ע אדה"ז סי' רנג סי"ג), אך כיוון שאין הכל בקיאין בזה יש לבשלו כל צרכו - הגרז"ש דבורקין ז"ל, שבח המועדים עמ' 149.

6)     שו"ע אדה"ז סי' תקכ"ז ס"ח. לוח כולל חב"ד.

7)     כן מנהגנו בחו"ל - 'התקשרות' גיליון מה עמ' 24. ראה הדעות בזה בארוכה בס' פסח שחל בשבת עמ' קפג ואילך, ובלוח דבר בעתו. ניתן להשתמש בכלים אלו לשנה הבאה אף אם לא עבר י"ב חדש.

8)     ספר המנהגים-חב"ד עמ' 42, ושם: "ראה ספר השיחות קיץ ה'ש"ת עמ' 71 (מדברי הצמח-צדק - שהימים האחרונים דחג הפסח שייכים לגאולה העתידה). לקוטי-שיחות כרך ב עמ' 545 (שם נוסף ביאור בדברי הצמח-צדק, שאין מברכים שהחיינו מפני שעדיין אין שמחה זו נרגשת בבשר הלב). כרך ד עמ' 1298".

9)     המלך במסיבו ח"א עמ' קנה.

10)   שיחות-קודש תשכ"ז ח"ב עמ' 58.

11)   כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, ע"פ ס' השיחות תרח"ץ עמ' 270.

12)   ראה בקצות השלחן סי' קמז בבדי השלחן אות יא ד"ה ולכאורה יש להקשות, ובס' שבת כהלכה דלהלן.

13)   נדפס בהוספות לשו"ע שלו ח"ב, במהדורה הישנה עמ' 829 ובחדשה ריש עמ' תתק"ג, ד"ה טוב למנוע.

14)   ראה בס' שבת כהלכה ח"ב פי"ג בציונים והערות אות מב.

15)   שו"ע אדמוה"ז סי' שח סעיף סז, ועיי"ש סעיף עה.

16)   סה"ש תנש"א ח"א עמ' 436 בהערה. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ריח (ומציין לס' 'הלכות החג בחג' עמ' 190).

כמה נקודות בנושא (מתוך קובץ 'התהלוכה' בהוצאת צא"ח נ.י., ערב שבועות תש"ס), משיחות לא מוגהות: אין לחפש תירוצים להשתמט מזה (ב' דחה"ש תשד"מ); לקחת עמו רק את "בניו שהגיעו לחינוך" ולא את כל בני-ביתו (שם); יש זכות מיוחדת לאלה שהלכו למקום רחוק דווקא (ב' דחה"ש תשמ"ג); מכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך (ב' דחה"ש תשכ"ח); לא להסתיר מניין באים, בשליחות הרבי, לדבר בהרחבה ושלא להתפעל מאף אחד (אם כי יש להיזהר שלא לפגוע באף אחד, ודברי חכמים בנחת נשמעים) (ש"פ ניצבים תש"י); כשאין מניחים לדבר, אין צריך להתפעל ולהתייאש, אלא צריך למצוא עצות ותחבולות שירשו לו לדבר (אחש"פ תשי"ב); בכל מקום ומקום שאליו מגיעים, אומרים ד"ת מתורת החסידות (תשד"מ), עניינים קלים (ר"ד ו' טבת תשי"ב); יש לשמח יהודים, ולעוררם בכל ענייני יהדות, כולל חיזוק האמונה בביאת המשיח (תשמ"ו).

17)   ספר-המנהגים, שש"פ. 'אוצר' עמ' ריד.

18)   משא"כ בלילה רגיל – ראה סה"ש תרצ"ו עמ' 1, תש"ב עמ' 100.

19)   ח"ז עמ' 270 ואילך.

20)   ח"ב עמ' קכט.

21)   עמ' ריז.

22)   ספר-המנהגים. אדמו"ר מהורש"ב עמד כשפניו אל הס"ת, כמובא ב'רשימות' חוברת ה, עמ' 25, וכן נהג הרבי. אבל ב'היום יום' העתיק זאת רק בקשר לעשרת הדברות, ולא לשירת הים. וכנראה פרט זה אינו הוראה לרבים.

23)   ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2334, 'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"ב ס"ע רפב.

24)   שו"ע אדה"ז סימן תצ סעיף יג. לוח כולל-חב"ד.

25)   המנהגים ומקורם – ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' רכא ואילך. בלבוש סי' תצ ס"ט ד"ה מה, כתב הטעם שמזכירים נשמות ביום אחרון דפסח וכו' משום שקוראים בו "כל הבכור" שבו נאמר "איש כמתנת ידו". ואין טעם זה מועיל למנהג זה בא"י, שאין נוהגין בה יו"ט שני. והנה בסעודת חג השבועות תשכ"ט ('המלך במסיבו' ח"א עמ' שכא) נשאל הרבי מדוע מאחרים תמיד את הזכרת נשמות ליום האחרון של החג, וענה "כיוון שזהו עניין של צער, דוחים זאת לבסוף". וטעם זה פשוט ומתאים גם למנהג א"י (תודה להרב מ"מ שי' לאופר).

26)   לקוטי-שיחות שם, עמ' 217.

27)   ספר המנהגים עמ' 25. לוח כולל-חב"ד.

28)   רוב המנהגים נסמנו ב'אוצר' עמ' רכט ואילך. לשאלה מדוע הרבי ואנ"ש אין נוהגים כאמור בלוח 'היום יום' כב ניסן (וממנו בספר-המנהגים ובלוח כולל-חב"ד) "מהדרין לקדש, אח"כ מתפללים תפילת המנחה, ואח"כ סעודת יו"ט", ראה 'אוצר' עמ' רכח.

29)   דהיינו המשכת עניין משיח, המופיע בארוכה בהפטרת היום, בפנימיות, "דם ובשר כבשרו". לקוטי-שיחות כרך ז, עמ' 273. וראה ב'אוצר'.

30)   סה"ש תנש"א ח"א עמ' 444 הערה 77. וראה גם לקוטי שיחות כרך כב עמ' 218.

31)   התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 76. הכוונה בפשטות כפי שהרבי היה משלים התוועדויות של יו"ט בשבת שלאחריו, ובפרט כאן שלא תמיד יכולים רבים להשתתף בזה בזמנו.

32)   תודה להרב אליהו שי' לנדא שעזר לי בנושא זה (הרב יוסף שמחה גינזבורג, עורך הספר).

33)   מפני כבוד השבת, יש להתחיל לפני שעה עשירית, לערך 17:00 (בפרט שסעודה זו היא מנהג, ראה בשו"ע אדה"ז סי' רמט ס"ו-ז). ולכאורה חל כאן האמור בהערת הרבי בסה"ש תש"א עמ' 120 הע' 10, שהתוועדות בזמן זה היא בימינו דבר שאינו מצוי, ולכן אין חשש בזה לפני התפילה, ובאם אין פורסים מפה ומתפללים בזמן הקבוע – יש עוד טעם להקל, ראה פסקי תשובות סי' רלב ס"ג.

34)   אף שיש בזה בעיות, כי ע"פ נגלה יש מחלוקת אם צריך לברך 'המוציא' אחרי הקידוש, וסיים אדה"ז ע"ז (סי' רעא סו"ס יא) שלמעשה ספק ברכות להקל, אבל "בעל נפש... יפסיק סעודתו ויברך ברכת המזון קודם שיגיע זמן קידוש היום", וכש"כ ע"פ קבלה שזהו "היפוך הצינורות" (כמ"ש בכף החיים שם ס"ק כו), ורבותינו בעצמם לא נהגו בזה, אך הנהיגו זאת בין החסידים (כמובא בס' המנהגים מנהגי ר"ה עמ' 57), בשל חשיבות ההתוועדות. ומה שמנע זאת הרבי מאז הבלבול שאירע בהתוועדות יום ב' דר"ה תשד"מ (ראה 'רישומה של שנה' דאז, עמ' 51), אינו נוגע למקומות שבהם הדברים נעשים בסדר הנכון.

35)   כיוון שכבר בירכו כדי לשתות חלק מד' כוסות, ראה שוע"ר שם.

36)   ראה בשו"ע אדה"ז סו"ס קפח, במהדורה החדשה הערה קנד וש"נ.

37)   שו"ע אדה"ז סי' רעג ס"ו.

38)   שיחת שבת מבה"ח אייר תשי"ז (תורת-מנחם חי"ט עמ' 354). מאידך ראה בשיחת אחש"פ תשמ"ה סנ"ג, שצ"ל ד' כוסות מלאים דווקא, הובא ב'אוצר' שם עמ' רלג, עיי"ש. ואולי כל זה כשאפשר.

39)   'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 173.

40)   ספר-הניגונים ח"א, ניגון כד. הטעם משום שזהו ניגון של שמחה וניצחון, שהן נקודות המועדים הללו ('המלך במסיבו' ח"א עמ' קנז), וכן מפני שה'סבא' עסק בפדיון שבויים, השייך לחג הפסח, 'זמן חירותנו' (שם ח"ב עמ' קלו).

41)   בחו"ל – אחרון-של-פסח. מהדרין לאכול 'שרויה' בסעודות הלילה והיום. בנטילת מים אחרונים – שוב מעבירים המים על השפתיים כבכל השנה. בשחרית מוציאים שני ס"ת (ואומרים י"ג מידות פ"א, רבש"ע וכו'). בראשון קוראים לז' עולים בפ' ראה "כל הבכור", ח"ק, ובשני 'מפטיר' כדאתמול. הפטרה "עוד היום...". הזכרת נשמות. מוסף. אחרי מנחה – סעודת משיח. למחרת – אסרו-חג.

42)   בספר 'פסח שחל בשבת' עמ' קצז נקבצו הדעות בדבר אכילת חמץ שהיה כלול בשטר המכירה בשבת זו. ומדברי אדה"ז (סי' שי ס"ד) משמע שאין בחמץ זה איסור מוקצה. ומכל מקום, בפועל, כדי שלא לערב חמץ בכלי הפסח, נמנעים מזה לגמרי.

43)   סה"ש תנש"א ח"א עמ' 436 הע' 1.

44)   ספר המנהגים עמ' 26. בקונטרס 'בירורי מנהגים – שבת' להר"ש שי' פרידמן עמ' 35, דן בשאלה אם לומר "גם בשמחה" או "גם ברינה". ולכאורה כיוון שמדלגים ה' מזמורים ומתחילין 'מזמור לדוד' כיוון ש'קבלת שבת' שייכת ליום שישי (גם אם היא נאמרת בלילה, ראה ס' המנהגים בהערות ריש עמ' 27. וראה בסידור הרב ראסקין עמ' רנ מאגרות הרמ"ז על קביעות זו), למה לא נשנה תיבה אחת מסיבה זו, ונאמר 'בשמחה'.

45)   לוח 'דבר בעתו', ע"פ שו"ע אדה"ז סי' תכט סי"ז.

46)   ראה בשיחה לעיל ע"י ציון 32, ש"ממשיכים" את סעודת משיח גם היום.

47)   שו"ע אדה"ז סי' תקכ"ז סכ"ה.

48)   ספר המנהגים עמ' 33.

49)   ע"פ לוח כולל-חב"ד. כנראה – כדי להשתוות לבני חו"ל המתחילים לומר פרקי אבות בשבת הבאה [לקוטי שיחות חי"ז עמ' 303, 'התקשרות' סוף גיליון מ"ה. וראה גם סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 485, שוה"ג הא' להערה 66; ביאורים לפרקי אבות מהדו"ק עמ' 2; שיחת ש"פ ואתחנן תשמ"א, הנחה בלה"ק סכ"ו] וכן מנהג הספרדים. ודלא כמנהג האשכנזים כמ"ש בפשיטות בלוח עץ-חיים, בס' 'בין פסח לשבועות' עמ' קסב ובלוח 'דבר בעתו', לומר פ"א בשבת זו.

50)   שו"ע אדמוה"ז סי' תצג ס"א.

51)   שיחות קודש תשל"ז ח"א עמ' 703, שערי הל' ומנהג ח"ה עמ' קז.

52)   בליל ל"ג בעומר תשמ"ט – התוועדויות תשמ"ט ח"ג עמ' 178. ודלא כמ"ש באג"ק כרך ח, עמ' שיח.

ישתדלו לגמור את החופה והסעודה לפני ליל ל"ד, אך אם אירע שנתאחרה הסעודה, וי"א אף החופה, יכולים לעשותה בלילה – 'בין פסח לשבועות' עמ' רעח, נטעי-גבריאל הל' פסח ח"ג עמ' ריז וש"נ.

53)   כצ"ל ע"פ שו"ע אדמוה"ז שם ס"ה. ראה אג"ק ח"ט עמ' מו וב'התקשרות' גיליון תסד, עמ' 19.

54)   אג"ק כרך ח הנ"ל.

55)   ערוך-השולחן שם ס"ב, והמקורות שצויינו בס' 'בין פסח לשבועות' עמ' רפה.

56)   שו"ע אדמוה"ז שם סו"ס א. ומשמע מזה ומעוד מקורות שבסעודות מצוה יש מקום להקל בכלי-זמר, כמובא בס' פסקי תשובות סי' תצג הע' 39. וראה שיחת ל"ג בעומר תשמ"ו ס"ט – התוועדויות ח"ג עמ' 337 (מוגה באידיש, לקוטי שיחות כרך לז עמ' 122).

57)   הגרש"ז גרליק ז"ל, ע"פ דיוק הלשון הנ"ל "ושמחות יתירות".

58)   'בין פסח לשבועות' עמ' רפו, וראה בירור בנושא זה ב'התקשרות' גיליון רמו עמ' 19 (אך המפורש בסוף שיחת ש"פ אמור תנש"א – סה"ש ח"ב עמ' 534, מתייחס לכאורה לל"ג בעומר עצמו). אך כיוון שמחפשים 'יומין זכאין', אין עושין זאת בד"כ בימי הספירה.

59)   ראה 'אוצר' עמ' רצ.

60)   אגרות הרמ"ז סי' ב, הובא בשערי-תשובה סו"ס תצג. וע' 'אוצר' ס"ע רפג.

61)   שערי הלכה ומנהג או"ח ח"ב סימנים רכב, רצו וש"נ.

62)   אג"ק חי"ב עמ' תמא (למי שנולד בכ' אייר).

63)   לקוטי שיחות ח"ז עמ' 349.

64)   אג"ק חי"ד עמ' לט.

65)   אג"ק ח"ה עמ' כב, וחי"ד עמ' לט. וראה בכ"ז המובא ב'אוצר' עמ' רנט-רס. אמנם ההכנסה ל'חדר' אינה עניין של 'אירוע', ואינה חייבת להיעשות מייד בהגיעו לגיל שלוש, אלא כאשר מכניסים אותו ל'חדר' בקביעות (וראה גם בסה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 326, ובלה"ק 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 449, אודות התחלת לימוד א"ב שזמנו "מאז התספורת, או בכל ילד לפום שיעורא דיליה") כפי שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב הוכנס ל'חדר' בגיל שלוש וחצי (לקוטי שיחות ח"ה עמ' 86 ועיי"ש בהערה 4), וכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - רק בשנת תרמ"ד – סה"מ תשי"א עמ' 168), ואז מקיימים את כל המנהגים הקשורים בזה.

66)   וגם לחג-השבועות וחג-הסוכות.

67)   סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 413-411.

68)   שו"ע אדמוה"ז סי' תפט סכ"ט.

69)   שם ס"ל. שו"ת צמח-צדק יו"ד סי' שנב. אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חדש' (כרך יב, טור תרכב).

70)   ראה המובא באנציקלופדיה שם ע"י ציון 89.

71)   ה'עולם' האשכנזים נהגו להקל בזה מדורי-דורות, אך בימי אדמוה"ז כבר היו רבים, ובפרט מהחסידים, שהחמירו בזה (עיין שו"ע אדמוה"ז שם. שו"ת אדמוה"ז סו"ס ו, סו"ס ז וסי' כ. ובשו"ת צמח צדק יו"ד סי' ריח (לח, סע"ד) מביא בשם אדמוה"ז "יש לו צד ליישב מנהג העולם המקילים בחדש...", ומסיק "ומ"מ ודאי שכל יר"ש יחמיר לעצמו..."). בקובץ 'היכל הבעש"ט' (ז) תמוז תשס"ד עמ' סו, נדפס "בירור כללי בעניין איסור 'חדש' בחו"ל ומנהג החסידים בזה" ושם מסכם ארבע פסיקות שונות מאדמוה"ז בזה, והביא שאדמו"ר מהורש"ב נזהר מ'חדש' (אולי במצבים מסויימים), ובשם הרה"ח רי"ל שיחי' גרונר מסר, שהרבי לא הקפיד בזה. ואכן בדורות האחרונים לא נזהרו בזה, עד שבשיחת אחש"פ תש"מ (הנחת הת' בלתי מוגה, סעיף עז) נאמר "בפועל אין נזהרין בזמננו ב'חדש'", אף שאומר שאם יימצא מי שנזהר בזה כיום, תע"ב. ולימד זכות על כך, עיי"ש. אבל כיוון שבשנים האחרונות 'איכשר דרא' בעניין זה, הרי לכאורה כעת גם עלינו להיזהר בזה (וגם אם ברור שהרבי המשיך להקל בזה גם בשנים האחרונות, הרי כבר כתב אדמוה"ז "שמגדולים בהנהגתם אין למדין אלינו בדינים הנגלות לנו באו"ה כשר ופסול" ('מאה שערים' עמ' 78. וראה מה שציין ע"ז בס' מגדל עז עמ' שעה)). ובפרט בחדש מחו"ל שנכנס לארה"ק, ראה בהנסמן לעיל הערה 16.