והיה בעור בשרו לנגע צרעת (יג,ב)
חכמי האמת קבעו כי סיבת הנגעים היא "הסתלקות אור החכמה".
בתורת החסידות מוסבר עניין זה:
בחינת 'בינה' היא התבוננות בגדולת הבורא, המעוררת תשוקה להיכלל באלוקות, בחינת 'רצוא'. ואילו בחינת 'חכמה' (כח-מה) היא ביטול מוחלט לאלוקות, המתבטא בעסק התורה והמצוות בעולם הזה, בחינת 'שוב'.
מובן אפוא, שהפירוש של "הסתלקות אור החכמה" הוא, שחסר הביטול המוחלט של בחינת חכמה, וכתוצאה מכך חסר בעבודת ה'שוב'; ואז ייתכן שמה'רצוא' יהיה 'נגע', יניקה לחיצונים. ולדוגמה: ההתלהבות בתפילה עלולה להביא (לאחר התפילה) הרגש של ישות וגאווה או התלהבות בלתי רצויה.
(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 163)
והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים (יג,ב)
כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו (נגעים פ"ב)
"כל הנגעים אדם רואה" – כל 'נגע' ומום רוחני שאדם רואה,
"חוץ" – בחוץ, אצל זולתו, עליו לדעת שאין זה אלא
"מנגעי עצמו" – הוא רואה אותם בחברו מכיוון שהוא עצמו לקוי במומים אלו. וכתורת הבעל-שם-טוב הידועה, שכאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה שמעין אותו רע נמצא בו עצמו.
(לקוטי שיחות כרך י עמ' 25)
כולו הפך לבן טהור הוא (יג,יג)
אין בן דוד בא עד שיתהפך כל המלכות למינות. אמר רבא: מאי קרא, כולו הפך לבן טהור הוא (סנהדרין צז)
יש לפרש זאת בשתי דרכים:
א) מכיוון שהמצב ירוד וגרוע כל-כך, אין ברירה כביכול אלא שהקב"ה יביא את הגאולה.
ב) הפיכת המלכות למינות מורה שהעולם מתברר והולך. כלומר, לפני ביאת המשיח יתברר ויתגלה מי שייך לצד הטוב ומי לרע, כנאמר (דניאל יב) "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים גו'". מובן אם-כן שעובדה זו, שכל מלכות שבעולם שאינה קשורה למלכות שמים הרי היא בגדר 'מינות', ורק בני-ישראל מאמינים ויודעים שה' אחד – היא חלק מהתהליך של "יתבררו ויתלבנו".
ואז "בן דוד בא", ובני-ישראל יבררו ויתקנו את העולם כולו לעבוד את ה' שכם אחד.
(לקוטי שיחות כרך לב, עמ' 82)
בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (יג,מו)
מושבו טמא (תורת כהנים)
במשנה (נגעים פי"ג) מבואר, שאם שהה מצורע בבית "כדי הדלקת הנר", נעשה הבית 'מושבו' של המצורע והוא טמא.
אומר על כך רבי לוי יצחק שניאורסון ז"ל:
טומאת מצורע – רומזת ל"הסתלקות אור החכמה" (חיסרון בביטול המוחלט).
הדלקת הנר – רומזת ל"המשכת אור החכמה". כי אור הוא בחינת חכמה, כמאמר רז"ל (בבא-בתרא כה) "הרוצה שיחכים ידרים", והמנורה היתה עומדת בדרום (ואילו הכסיל בחושך יהלך).
מובן אפוא שהדלקת הנר מונעת את ההתפשטות של טומאת המצורע.
(תורת לוי יצחק עמ' שנח)
מוסיף כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
במפרשי המשנה מבואר ש"הדלקת הנר" היינו נרות שבת-קודש. ואכן – נרות שבת-קודש וטומאת מצורע הם "זה לעומת זה":
טומאת מצורע – טומאה זו באה כעונש על חטא לשון-הרע, שהיא מביאה בסופו של דבר לעבודה-זרה, כפי שכתב הרמב"ם (סוף הלכות טומאת צרעת): "מתוך כך באין כו' לדבר באלוקים וכופרין בעיקר".
נרות שבת-קודש – נרות אלה מרחיקים את האדם מעבודה-זרה. כי הנרות הללו שומרים על האדם "שלא ייכשל בעץ או באבן", רמז למה שכתוב (ירמיה ב) "אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני".
(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 142)
והבגד או השתי... אשר תכבס וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר (יג, נח)
וסר מהם הנגע: אם כשכיבסוהו בתחילה על-פי כהן סר ממנו הנגע לגמרי. וכובס שנית: לשון טבילה (רש"י)
ביאור עניין "וכובס שנית" בעבודת האדם:
"כשכיבסוהו בתחילה" – כשאדם שב בתשובה על חטא שחטא,
"סר ממנו הנגע לגמרי" – "נמחל לו לגמרי מה שעבר על מצוות המלך" (איגרת התשובה פ"ב),
"וכובס שנית" – "אמנם שיהיה לרצון לפני ה'... היה צריך להביא קרבן... ועכשיו... התענית הוא במקום קרבן" (שם).
"לשון טבילה" – כדי להיות "לרצון לפני ה'" על האדם להיות "כל ימיו בתשובה", על-ידי 'טבילה' ב'מי הדעת הטהור' של התורה. וכמבואר באיגרת התשובה (פ"ט) ש"כל ימיו בתשובה" היינו 'תשובה עילאה', הנעשית על-ידי העסק והשקידה בתורה.
(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 99)
לטהרו או לטמאו (יג, נט)
יש קשר בין תחילת פרשתנו ("אשה כי תזריע") לסופה ("לטהרו או לטמאו") – שכן בשניהם מודגש היתרון של עבודת התחתונים:
"אשה כי תזריע" – רק המשכה והתעוררות מצד עבודת האדם, "אשה כי תזריע" (כידוע שהקב"ה וכנסת ישראל נמשלו לאיש ואשה), מביאה לידי "וילדה זכר" (המשכת אור קבוע וחזק).
"לטהרו או לטמאו" – רז"ל אמרו (בבא מציעא פו) שהקב"ה ומתיבתא דרקיע נחלקו כביכול בספק נגע: הקב"ה מטהר, מתיבתא דרקיע מטמאים, ורבה בר נחמני הכריע שהוא טהור, דכתיב "לטהרו (ורק אחר-כך) או לטמאו". הרי שדווקא רבה, שהיה נשמה בגוף בעולם הזה, הכריע את מתיבתא דרקיע.
(לקוטי שיחות כרך יב, עמ' 68) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
