חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:08 זריחה: 6:39 י"א בשבט התשפ"א, 24/1/21
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 525 - כל המדורים ברצף


גיליון 525, ערב שבת פרשת ראה, כ"ו במנחם-אב ה'תשס"ד (13.8.2004)

דבר מלכות

הוא חדור כל-כך בעבודת ה', שלא ייתכן שיעשה הפך הרצון

חודש אלול הוא חודש של חשבון-נפש ותשובה על כל ענייני השנה שעברה * לא רק תשובה על חטאים, אלא תשובה כחלק מן העבודה הקבועה והרגילה של כל יהודי * תשובה כזו פועלת עליית מדרגה בכל שאר ענייני העבודה בחודש אלול - תורה, עבודה וגמילות-חסדים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. חודש אלול - המתברך בשבת זו - הוא, כידוע, חודש החשבון והתשובה1 של השנה החולפת, כשכל יהודי צריך לעשות חשבון-נפש וסך-הכול מעבודתו במשך כל השנה, על-מנת לתקן, להשלים ולשפר את העבודה; וגם לעשות ההכנות המתאימות לעבודה של השנה הבאה, שתהיה טובה יותר מאשר עד עתה.

זהו אחד הטעמים על זה שכתוב בספרים, שבראשי תיבות של "אלול" מרומזים כל ענייני העבודה - שלושת העמודים שעליהם העולם עומד2, תורה, עבודה וגמילות-חסדים3 - כי החשבון וההכנה של חודש אלול צריך להקיף את כל ענייני העבודה (של השנה החולפת ושל השנה הבאה) - הנכללת בכללות בתורה, עבודה וגמילות-חסדים [מתאים למנהג ישראל - להרבות בחודש אלול בלימוד התורה, עבודת התפילה4 וגמילות-חסדים5].

בנוסף לזה ישנם עוד שני עניינים המרומזים בראשי תיבות דאלול - עניין התשובה6, ועניין הגאולה העתידה לבוא7.

היות ששני עניינים אלו מרומזים גם כן ב"אלול", מובן שהם גם חלק מהעבודה של החודש.

בנוגע לתשובה מובן בפשטות, חודש אלול נקרא הרי חודש התשובה - עניין חשבון-הנפש על העבודה הקודמת והכנה לעבודה הבאה - מתבטא בעבודת התשובה (ובלשון הידוע - חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא8); היות שחודש אלול הוא חודש התשובה (ובראשי תיבות של אלול מרומז עניין התשובה) לכל בני ישראל, גם לכזה שלא עבר עבירה ימיו ולא יעבור לעולם (דרגת הבינוני9 - מידת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך10) - צריך לומר שבכך הכוונה לא רק לתשובה על החטא וחיסרון, אלא גם תשובה בתור חלק מהעבודה הרגילה של כל יהודי, הבאה יחד עם העבודה של תורה עבודה וגמילות-חסדים.

כך גם בנוגע לעניין הגאולה המרומז ב"אלול" - מסתבר לומר שזהו (לא רק בתור שכר על העבודה בשאר ארבעת העניינים, אלא) חלק מעבודתו של יהודי בחודש אלול.

ב. ויובן בהקדים הביאור בלשון המשנה11 "תשובה ומעשים טובים", דלכאורה אינו מובן מדוע מקדימה המשנה "תשובה" לפני "מעשים טובים" - הסדר הוא, שקודם נעשה יהודי מחוייב (ועושה) "מעשים טובים" (תורה ומצוות), ואחר-כך באם  הוא חס ושלום עובר גם עבירה - צריך הוא לשוב בתשובה על זה?

ואחד הביאורים בזה:

בהקדמת "תשובה" לפני "מעשים טובים" מבטאת המשנה את מעלת התשובה לגבי מעשה המצוות, עד למעלה שתשובה פועלת במעשים: תשובה מכניסה קיום וחיות בעבודה דתורה ומצוות, באופן שמעשיו נעשים (על-ידי תשובה) "מעשים טובים", טובים ומאירים12.

ועל-דרך מעלת עבודת התשובה לגבי עבודת הצדיקים (כמאמר חז"ל13 שמקום שבעלי-תשובה עומדין אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד בו): צדיק - היות שלא טעם טעם חטא - אין למעשה המצוות שלו כזה תוקף וחוזק כהמצוות של בעלי-תשובה, שהיה לו את הניסיון של הירידה, והתגבר על כך, במילא הרי זה נותן ומכניס התגברות וחיות בעבודת השם שלו (בחילא יתיר), בשל זה שהתשובה באה לאחר הצימאון שנעשה על-ידי הירידה וכו' - נעשים המעשים שלו "טובים ומאירים".

ומעלה זו דתשובה ישנה אצל כל יהודי (גם אצל צדיקים), כי14 תשובה כאן אין משמעה (רק) תשובה על עבירה, אלא תשובה בפירושה - לשוב אל הקב"ה15, שבזה מתמצה עיקר עניין התשובה, מלשון "והרוח16 תשוב אל האלוקים אשר נתנה"17, "להשיב את הנפש לשורשה ומקורה ולדבקה בו"14: כיוון שהקב"ה נתן (נתנה) נשמה בגוף כאן למטה בעולם-הזה הגשמי, שזו הרי ירידה עצומה, שנשמה כפי שהיא "טהורה היא" למעלה (בהיותה יחד עם "האלוקים אשר נתנה"), תבוא בגוף גשמי ובעולם גשמי (עולם מלשון העלם והסתר), שבו אין נרגש מקורו, ונראה כדבר נפרד, יש ודבר נפרד חס ושלום בפני עצמו מהקב"ה - הרי זה מעורר אצל יהודי התשוקה וההתגברות בעבודה, לשוב חזרה (והרוח תשוב) אל האלוקים אשר נתנה, למקורו ושורשו, ולהיות בדביקות (בגלוי) עם הקב"ה (מה-שאין-כן כשהנשמה היא למעלה אין לה תוקף זה, היא על-דרך עבודת הצדיקים בערך לעבודת התשובה).

ותשובה זו שייכת וצריכה להיות אצל כל יהודי (גם כזה שלא עבר עבירה מימיו וגם צדיקים) - תיכף בתחילת עבודתו, ואדרבה - זהו היסוד וההקדמה לכל ענייני העבודה. לכן מקדימה המשנה "תשובה" לפני "מעשים טובים", כי על-ידי תוקף התשובה (והרוח תשוב אל האלוקים) - כשיהודי נמשך חזרה אל הקב"ה - נעשים ה"מעשים" (מעשי המצוות) "מעשים טובים", טובים ומאירים.

ג. וליתר ביאור:

הכוונה בירידת הנשמה למטה בעולם בבריאת האדם בכלל, היא כדי לעבוד את הקב"ה, אני נבראתי לשמש את קוני, שהיהודי (בתור נשמה בגוף) יתייגע בכוחותיו שלו לקיים התורה ומצוותיה, שיגיע לזה ביגיעתו שלו, לא באופן של קבלת מתנה, (שאז הרי זה "נהמא דכיסופא"18).

מזה מובן שבעבודתו בקיום המצוות עצמן, שלימות הטוב היא, בשעה שקיום המצווה הוא באופן - שנוסף לזה שהיהודי מקיים הציווי שנתנו לו מלמעלה - הרי הוא משתדל בשכלו ובהרגשתו שלו לקיים המצווה (לא רק בדרך הכרח וקבלת עול בלבד. ועל-אחת-כמה-וכמה לא כמצוות אנשים מלומדה וכיוצא בזה, אלא) בתכלית הטוב וההידור, בחיות וכוונה (נוסף על הטוב שעל-פי הציווי מלמעלה) - "מעשים טובים", ובלשון ההלכה ברמב"ם19: והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מן הנאה ומן הטוב וכו' וכן הוא אומר כל חלב לה' וגו'.

ובכדי לפעול ההוספה במעשה המצוות, שהם יהיו "מעשים טובים", ישנו צורך בהקדמת התשובה, המבטאת את החידוש הכללי הנעשה על-ידי עבודתו של יהודי למטה - שישוב ויתדבק אל הקב"ה (והרוח תשוב אל האלוקים), עד לדרגה שלמעלה מהמקום שממנו ירד (כנ"ל).

ועל-ידי הקדמת עבודת התשובה, המתחדשת על-ידי עבודת האדם בכוח עצמו למטה, שעל-ידי זה נפעל ביהודי עילוי לגבי הנשמה כפי שהיתה קודם למעלה - בכוחו לפעול בכוח עצמו חידוש גם במעשה המצוות - שהם יהיו "מעשים טובים", בתכלית הטוב וההידור (יתירה על הטוב שבמצוות מצד עצמן כפי שניתנו מלמעלה).

ד. על-פי זה מובן כיצד תשובה היא חלק מהעבודה דחודש אלול, עד שהיא פועלת שלימות בעבודה דשלושת העמודים דתורה עבודה וגמילות-חסדים, שבהם נכללים כללות מעשה המצוות (מעשים), הנקראים "מעשים טובים" על-ידי הקדמת התשובה, על-דרך המעלה שבפעולת  התשובה לגבי עבודת הצדיקים.

אמנם זה עדיין אינו תכלית שלימות העבודה - כי אפילו בשלימות שנפעלת על-ידי תשובה (התגברות הנשמה על-ידי ירידתה למטה) - נרגשים שני עניינים ותנועות: שקודם ישנה ירידה למטה, ירידת הנשמה למטה דהעלם והסתר דעולם (עד לירידה של חטא כפשוטו - בתשובה על החטא), והמעלה שבתשובה היא, שיהודי מתגבר על ההעלם והסתר. אבל לולא ההתגברות נשאר עדיין מקום להעלם והסתר היכול להפריע לעבודה -

שלימות העבודה היא בשעה שיהודי נעשה כל-כך חדור בעבודתו את הקב"ה, שכלל אינו שייך לעשות דבר שהוא היפך רצון ה'.

ויש לומר שבזה מתמצית העבודה בעניין הגאולה המרומז באלול - כשיהיה "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"20, תתבטל המציאות והאפשריות להעלם והסתר שיכול להביא לעבירה על רצון ה'.

ומעין זה שייך בעבודתם של ישראל בזמן הזה - על-ידי זה שמעורר בעצמו את עניין הגאולה, איך שנפדה לגמרי מכל העניינים שיכולים להפריע לעבודת ה' כך שבעולמו לא שייך לעשות דבר שאינו כפי רצון העליון. וכדלקמן.

ה. ויש לומר הביאור בזה:

בכדי שתהיה אפשריות לבחירה, נתן הקב"ה ליהודי שני דרכים - כמו שכתוב בתחילת פרשתנו: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", וכמו שכתוב21 "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע גו' ובחרת בחיים".

אבל מובן, שמבלי הבט על כל העילויים שבעניין דבחירה חפשית (שהכוח לזה נלקח מכוח הבחירה שאצל הקב"ה עצמו, שלמעלה מכל ציורים ונטיות כו') - מובן, שכיוון שבחירה קשורה עם שתי דרכים, ולכל דרך ישנו ציור מסויים (החיים והטוב, והציור של הדרך השנייה), הרי זה דרגה והשפעה שלמטה ממנו, מהקב"ה.

כיוון שהקב"ה, עצמותו ומהותו יתברך נעלה לגמרי מכל ההגדרה של חילוקי דרכים; ויתירה מזו - הוא למעלה מכל גדרים ותוארים, כולל גדר ה"חיים" (שהוא תואר מסויים המראה על דבר שיש לו תכונה של חיות ואפשר להוסיף בחיות וכיוצא בזה), ולמעלה אפילו מגדר ה"בחירה" (המראה שהוא בוחר דבר שני שכביכול אינו הוא) - כי מצד עצמותו יתברך "אין עוד"22 לא קיימת מציאות אחרת (אפילו לא של "(אין עוד) מלבדו"23), על-אחת-כמה-וכמה לא מציאות של "חיים", ועל-אחת-כמה-וכמה לא מציאות של שני דרכים24.

כפי שמובן גם מהלשון "נתתי לפניך היום את החיים גו'": בשעה שאומרים שהקב"ה נותן משהו - מובן שהדבר שהוא נותן הרי הוא "למטה" ממנו (מהקב"ה) עצמו.

מזה מובן גם בנוגע ליהודי: היות שנשמתו של יהודי היא "חלק אלוקה ממעל ממש"25 (והעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו26) - ישראל וקוב"ה כולא חד [למעלה מאלוקים אשר נתנה, כדלקמן] הרי מצד עצם הנשמה שלו, הרי יהודי למעלה מעניין הבחירה ושתי דרכים, מצד התקשרות הנשמה עם הקב"ה אין מציאות אחרת (- אין עוד), ובמילא - אין בחירה, אין אפשריות לרצון לעניין אחר חוץ מהקב"ה27.

אינו צריך לעשות חשבון בשכל (ידע) וכיוצא בזה איך להתנהג, אלא מתנהג כך מצד עצמו (כי אין אופן הנהגה אחרת), עד - "מנפשיה כרע"28, בלי כל התבוננות, כיוון שכל מציאותו בטלה להקב"ה, כך שלא יכול להיות שרצונו והנהגתו יהיו לא כפי הרצון של עצמותו ומהותו [ובמכל-שכן מטבע הבהמה להבדיל, שבהמה נורמלית אינה קופצת לאש29]. ויש לומר שזהו על דרך הפתגם הידוע30 "אני מתפלל לדעת זה התינוק", שדעתו נעשית כ"דעת זה התינוק", שיודע ומתפלל רק אל הקב"ה עצמו (אליו ולא למדותיו) בלי חשבונות.

ו. על-פי זה מובנת ההוספה דעבודת חודש אלול (בתורה עבודה וגמילות-חסדים ועבודת התשובה) שנרמזת ונפעלת על-ידי עניין הגאולה:

העבודה ד"תשובה ומעשים טובים" (תורה, עבודה וגמילות-חסדים) מצד עצמה ניתנה לבחירת האדם, לבחור משני דרכים "החיים והטוב" והדרך השנייה. שלזה נדרשת התבוננות והבנה בשתי הדרכים, ואחר-כך - לבוא לידי מסקנה באיזה דרך יש ללכת. כלומר, שאפילו כשיש את ה"ובחרת בחיים", הרי זה קשור בכל זה עם מדריגה שבה יש נתינת מקום לדרך השנייה.

אמנם על-ידי זה שמקשרים את העבודה עם עניין הגאולה - מגיעים לשלימות העבודה - שיהודי קשור עד כדי כך עם הקב"ה שהוא "אין עוד", שאין מקום לדרך שנייה (כפי שיהיה בשלימות הגילוי לעתיד לבוא), כך שאינו צריך אפילו לחשוב על זה - אלא "מנפשיה כרע";

והשלימות נמשכת גם בהעבודה דתשובה ומעשים טובים.

ואף-על-פי שדובר קודם (סעיף ג') שהשלימות היא דווקא כשישנה עבודה בכוח עצמו, ולכאורה בעניין הגאולה (עצם ההתקשרות דישראל עם הקב"ה) אין כל עבודה (כיוון שבזה אין לאדם בחירה), ובמילא - גם לא שכר - אבל האמת היא הפוכה:

העבודה האמיתית בכוח עצמו היא דווקא בעבודתו של יהודי מצד עצם הנשמה (בלי בחירה) - כי בנוגע לעבודתו ובחרת בחיים, ניתנו לו שתי דרכים, וגם את הציווי ונתינת כוח ובחרת בחיים; מה-שאין-כן העבודה שמצד עצם הנפש (באופן כזה שאצלו לא שייך רצון אחר חוץ מרצון ה') באה דווקא על-ידי עבודה בכוח עצמו, כי עניין זה לא נתנו לו מלמעלה כביכול - בהיותו למעלה מגדר נתינה (כנ"ל); לזה מגיע הוא על-ידי עבודתו בכוח עצמו, בהיותו בגוף בעולם הזה הגשמי, עם ההעלמות וההסתרים על נשמתו ועל אלוקות, עושה הוא כל מה ששייך לעבודתו31, בתורה עבודה וגמילות-חסדים, עד גם - עבודת התשובה (לשוב לשורשו) - ועל-ידי זה מתגלה32 איך ישראל וקוב"ה כולא חד33, שלמעלה מכל גדר נתינה ובחירה.

ז. על-פי זה מובן גם לאידך גיסא: אף שישנה העבודה דגאולה, יש צורך להגיע גם לעבודה בארבעת הראשי תיבות הראשונים של אלול (תורה, עבודה וגמילות-חסדים ועבודת התשובה) - כי:

בכדי להגיע להעבודה של ישראל וקוב"ה כולא חד (שבו אין מקום לדרך אחרת) - הרי זה צריך לבוא על-ידי ירידת הנשמה למטה דווקא, ועבודתו של יהודי בשלושת העמודים שעליהם העולם עומד, ועבודת התשובה שמתחדשת על-ידי ירידת הנשמה למטה.

כי זה פועל העלייה בנשמה עד ל"האלוקים אשר נתנה", ולמעלה יותר מ"נתנה" (כנ"ל סעיף ב') - ישראל וקוב"ה כולא חד, שלמעלה מגדר נתינה (אלוקים אשר נתנה), על-דרך המדובר לעיל שעצם הנשמה היא למעלה מ"נתתי לפניך את החיים גו'".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ראה, מברכים החודש אלול ה'תשמ"ט;
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ט, כרך ד, עמ' 198-203 - תרגום מאידיש)

----------

1) ראה לקוטי מהרי"ל הל' ימים נוראים, ל"ת להאריז"ל עה"פ (תצא כא,יג) ובכתה גו' ירח ימים. טואו"ח ר"ס תקפא. סה"מ אידיש עמ' 129 ,78 ,75, ועוד.

2) אבות פ"א מ"ב.

3) "אנה לידו ושמתי לך" (משפטים כא,יג. ל"ת, שער הפסוקים וספר הליקוטים עה"פ. פע"ח שער ר"ה פ"א) - ערי מקלט, שקאי על עניין התורה, דברי תורה קולטין (מכות י,א). "אני לדודי ודודי לי" (שה"ש ו,ג. אבודרהם סדר תפילות ר"ה ופירושה פ"א. ב"ח לטואו"ח סתקפ"א. פע"ח שם. ועוד) - עניין התפילה. "איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט,כב. ספר ערוגת-בושם, א"ר (ר"ס תקפא) בשם ס' אמרכל) - עניין הצדקה.

4) ראה ברכי יוסף או"ח סתקפ"א ס"ו (הובא באלף למטה שם סקט"ו).

5) ראה לקו"ת פרשתנו כה, ב.

6) "(ומל ה' אלקיך) את לבבך ואת לבב (זרעך)" - ניצבים ל,ו. בעה"ט עה"פ. אבודרהם וב"ח שם. לקו"ת פרשתנו יט,א. לג,ד.

7) "אשירה לה' ויאמרו לאמור" (בשלח טו,א. שו"ע האריז"ל ר"ח אלול), או "לה' ויאמרו לאמר אשירה" (פע"ח שם) - בשירת הים, שמרמזת על השירה דלעתיד לבוא ("שיר חדש"), כמארז"ל "אז ישיר, שר לא נאמר אלא ישיר (לשון עתיד), מכאן לתחיית המתים מן התורה" (סנהדרין צא,ב. מכילתא עה"פ).

8) ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ב. אגה"ת פ"א (צא, א). וראה לקו"ש חי"ז עמ' 197 ואילך.

9) תניא רפי"ב.

10) שם רפי"ד.

11) אבות פ"ד מי"ז.

12) ראה לקו"ת מטות פב,א. שמע"צ פה,א. שה"ש יז,ג. ועוד.

13) רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד. וראה ברכות לד,כ.

14) לקו"ת שמע"צ שם. וראה לקו"ת שה"ש שם. ועוד.

15) ראה לקו"ת פרשתנו כד,ד. שבת שובה סו,ג. ובכ"מ.

16) קוהלת יב,ז.

17) ראה לקו"ת ר"פ האזינו.

18) ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז,ד. וראה מכתב י"א ניסן תשל"ב.

19) סוף הל' איסורי מזבח - לאחר שמבאר כן בנוגע לדיני קרבנות (שקאי על כללות עבודת האדם, כמ"ש אדם כי יקריב מכם קרבן לה', "מכם" דווקא), שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר מאותו המין כו'. וראה שם בריש הל' איסורי המזבח: מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין. וזהו ע"פ הציווי מלמעלה, ומ"ש בסוף ההלכות תלוי ברצונו של האדם (הרוצה לזכות עצמו כו').

20) זכריה יג,ב.

21) נצבים ל,טו;יט.

22) ואתחנן ד,לט.

23) שם,לה. וראה לקו"ש חכ"ה עמ' 202 הערה 86.

24) להעיר משיחת פורים העת"ר (ס' השיחות תורת-שלום עמ' 220): היה הבחירה דווקא בנש"י, וויילע עס קען אנדערש ניט זיין כו'.

25) תניא רפ"ב.

26) כתר-שם-טוב הוספות סקט"ז.

27) ראה סה"מ עת"ר עמ' קעו. ד"ה כבוד מלכותך תר"ס (עמ' טו-טז). וראה תורת שלום שם.

28) ירושלמי ברכות פ"ב סה"ד. תוד"ה עיון - שבת קיח,ב.

29) עיין טור וסמ"ע חו"מ ר"ס רפג ושו"ע שם סו"ס תיח לגבי מזיק בהמה. וראה גם ב"ק נד,ב לגבי בור. וראה אג"ק חי"א א' תד.

30) שו"ת הריב"ש סקנ"ז. הובא ונת' בסהמ"צ להצ"צ שורש מצוות התפילה פ"ח.

31) ראה ד"ה תקעו תרס"ז, שהנשמות מושרשות בבחי' עצמות אוא"ס כו' ומשם נמשך הכוח לחדש דבר כו' בעניין הבירורים כו'. אבל גם חידוש זה נעשה דווקא ע"י העבודה של הנשמה למטה בכוח עצמה - כמבואר במקומות שבהערה 33.

32) ע"ד המבואר בלקו"ת שה"ש (כד, סע"א ואילך) בעניין הג' בחינות שבאתעדל"ע, שאתעדל"ע הג' (שנמשכת בדרך מתנה) "אינו שורה ומתגלה אלא כשיש שלימות במעשה התחתונים", וע"ד קוב"ה לא שריא אלא באתר שלים (ראה זח"ג צ,ב).

33) ראה לקו"ש חי"ב עמ' 75 ואילך, וד"ה אשה כי תזריע תשכ"ה. ושם. שמצד ד"ישראל וקוב"ה כולא חד" גם המשכת בחי' הג' שבאתעדל"ע היא ע"י עבודה. וראה גם לקו"ש ח"ד פ' תבוא.

משיח וגאולה בפרשה

ביכולתנו להביא את הגאולה תכף ומיד!

עצם ידיעת דבר זה פועלת תוספת כוח ועידוד בעבודת כל אחד

...והמעשה הוא העיקר - היינו, שבעומדנו בשבת מברכים חודש אלול, שאז נמשכת ברכה והמשכה בנוגע לכל ענייני חודש אלול - הרי זה הזמן המתאים להחליט להוסיף בכל ענייני העבודה המרומזים בראשי תיבות ד"אלול", היינו, כללות העבודה דג' הקווין דתורה, עבודה וגמילות-חסדים, ביחד עם הקדמת עבודת התשובה.

ונוסף לזה - גם עניין הגאולה, היינו, שכבר בהתחלת העבודה מודיעים ליהודי שתכלית העבודה היא - הגאולה, שעל-ידי זה נפעל תוספת כוח ועידוד בכללות עבודתו, ביודעו שביכולתו להביא את הגאולה תיכף ומיד - "היום אם בקולו תשמעו", הן הגאולה הפרטית שלו, והן הגאולה הכללית דכל בני-ישראל.

וכאשר יהודי בא וטוען שאינו רואה ואינו מרגיש שעל-ידי עבודתו יכול הוא להביא את הגאולה - אומרים לו: משל למה הדבר דומה - לחכמים היושבים בעגלה ועוסקים בשקלא וטריא בעניין שכלי, הנה אף-על-פי שבעל העגלה חושב אודות פרנסתו ולכן מריץ את הסוסים, והסוסים חושבים אודות התבן ולכן הם רצים - אין מחשבת הסוס אודות התבן (ומחשבת הבעל עגלה אודות פרנסתו) משנה מאומה בנוגע לדבר-שכל שבו עסוקים החכמים היושבים בעגלה (למרות שהחכמים זקוקים לבעל עגלה ולסוסים כדי שיוכלו להגיע למחוז חפצם)!

ועל-דרך זה מובן בנוגע לנמשל: בכל אדם ישנם ג' העניינים הנ"ל - דהנה, מבואר בלקוטי-תורה (בחוקותי מז,ג) שבכל אדם יש נפש-אלוקית ונפש-הבהמית, והממוצע המחברם הוא - נפש-השכלית, ועל-פי זה - החכמים שבעגלה הם בדוגמת נפש-האלוקית, הסוסים הם בדוגמת נפש-הבהמית (כשמה כן היא - "רוח הבהמה היא היורדת למטה"), ובעל העגלה הוא בדוגמת נפש-השכלית, הממוצע המחבר בין נפש-האלוקית לנפש-הבהמית (בדוגמת בעל העגלה שהוא האמצעי המריץ את הסוסים למחוז חפצם של החכמים).

וכשם שבמשל הנ"ל אין מחשבת הסוס אודות התבן גורעת מאומה מהתעסקותם של החכמים בעיון השכל, כמו כן הוא בנמשל, שמחשבת הנפש-הבהמית אודות עניינים גשמיים כו', אינה גורעת מאומה מכללות עבודתה של הנפש-האלוקית.

ולכן, אף-על-פי שאינו רואה ומרגיש שעבודתו פועלת ומביאה את עניין הגאולה - אין זה גורע מאומה מאמיתית הדבר וידיעתו על-ידי הנפש-האלוקית, ולכן אומרים לו שהיות שהוא מאמין בדבר, שהרי כל ישראל הם "מאמינים בני מאמינים" [היינו, שנוסף על היותם מאמינים בכוח עצמם, הרי הם גם בני מאמינים - מצד כוח האבות, החל מאברהם אבינו שנאמר בו "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", שעניין זה נמשך לכל אחד ואחד מישראל - "אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' גו'"], הנה סוף כל סוף יבוא הדבר גם באופן של ידיעה והרגשה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ראה, מברכים החודש אלול ה'תשמ"ב;
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ב, כרך ד, עמ' 2055-2065 - בלתי מוגה)

לחיות עם הזמן

בחודש אלול צריך לצאת אל השדה

עבודה עם עצמו לצד עבודה עם הזולת

ההוראה - בנוגע לפועל:

היות שבראש-חודש אלול מתחילה עבודת ההכנה לראש-השנה, שבו נכללת כללות העבודה ד"אני נבראתי לשמש את קוני" (כי ראש השנה הוא יום ברוא אדם הראשון) - לכן, מודגש בכללות חודש אלול (החל מראש-חודש אלול) ב' ההפכים שישנם בנוגע לכללות עבודת האדם: מצד אחד הרי כל אחד ואחד מישראל הוא בבחינת "אנשי העיר", "עיר אלוקינו" (עיר הבירה של המלך), ומאידך - עליו לצאת לשדה דווקא, כי המלך נמצא בשדה דווקא, ובשדה מקבלו המלך בסבר פנים יפות כו'.

ובפשטות - בנוגע לפועל: לאחרי שבהתחלת היום עוסק כל אחד ואחד בעבודת התפילה ובלימוד התורה (כפי השיעורים הקבועים בהלכות תלמוד-תורה), ולאחרי נתינת הצדקה שבהתחלת היום, הן לפני התפילה, כמו שכתוב "אני בצדק אחזה פניך", והן בעת אמירת "ויברך דוד" (כפי שדובר לאחרונה (שיחת ש"פ דברים)) - שעל-ידי זה יש לו את ג' הקווין שעליהם העולם עומד - עליו לצאת ל"שדה" ולעסוק בענייני ה"שדה", שזוהי כללות העבודה דבירור ענייני העולם, ואין לו מה להתפעל מהירידה לעסוק בענייני השדה - כי המלך נמצא בשדה דווקא, ודווקא שם מקבלו המלך בסבר פנים יפות ומראה לו פנים שוחקות, כאמור לעיל שעשיית הדירה לו יתברך היא בתחתונים דווקא, שזוהי הבחינת ד"שדה", ולכן, "מלך לשדה נעבד"...

והנה, כאשר יהודי יודע שהמלך נמצא בשדה, הרי עבודתו בשדה היא מתוך שמחה וטוב לבב, ומתוך הצלחה הכי גדולה, ובוודאי שמתבטלים כל המניעות והעיכובים - כי "באור פני מלך חיים".

ומובטח לו שכשם שבהיות המלך בשדה זכה לדבר עם המלך - "לפני הוי' ישפוך שיחו", כמו כן יזכה ללכת ביחד עם המלך לעיר הבירה, ולהיכל המלכות, עד לתכלית השלימות ד"ישראל ומלכא בלחודוהי".

והמעשה הוא העיקר:

מראש חודש אלול ואילך צריכים להוסיף בכל הפעולות דהפצת היהדות, היינו, נוסף על חינוך עצמו - גם חינוך הזולת, ובאופן המיוסד על אהבת-ישראל, שזהו עניין אחד עם אהבת ה'.

וכתוצאה מזה עוסקים בשאר המבצעים: תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים - יבנה וחכמיה, נרות שבת-קודש ויום-טוב [ובפרט כאשר נמצאים בליל שישי, ערב שבת-קודש, שזהו הזמן המתאים להשתדל ולחפש אם ישנה ילדה שעדיין אינה מדליקה נרות שבת - ולפעול עליה להתחיל להדליק נרות שבת-קודש בברכה], כשרות האכילה והשתיה, וטהרת-המשפחה...

ועל-ידי ההתעסקות בכל הנ"ל "מיד הן נגאלין", היינו, שיוצאים מהגלות ביחד עם המלך, והולכים עמו לעיר המלוכה - "קרית מלך רב", ושם גופא - לארמון המלך, ועד לתכלית השלימות שבזה - "ישראל ומלכא בלחודוהי".

וכל זה - תכף ומיד, ובשמחה וטוב לבב.

(משיחת א' דראש-חודש אלול ה'תשמ"ב, 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ב,
כרך ד, עמ' 2113-2115 - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

'יחידות'

הרבי מזכיר למר שזר את מפגשם ביחידות, פנים-אל-פנים, ומציין שזה "רשום בזיכרוני לפרטיו" * "אין מענייני לספר מה שמספרים לי בחדרי", אומר הרבי * הד"ר למפרט מירושלים משחזר 'יחידות' מיוחדת שלו לפני כמה עשרות שנים * על 'יחידות' פרטית וכללית ועל מה שנהוג או לא נהוג בבית הרב בנוגע ל'יחידות'

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

"הנני רוחש לו הוקרה עמוקה מקרב לב בעד העונג מהזדמנות הפגישה עוד הפעם פנים-אל-פנים ואפשרויות השיחה פנים-אל-פנים ביחידות, אף-על-פי שהזמן שהיה לרשותנו לא הספיק כלל לערך העניינים שנידברו ועל-אחת-כמה-וכמה לאלה שלא נידברו..." - כך כתב הרבי למר שזר (אגרות-קודש כרך כד עמ' קצ) בטו"ב במנחם-אב תשכ"ו. היה זה בעקבות 'יחידות' שנמשכה כשעתיים והסתיימה קרוב לשעה שתיים לפנות בוקר.

ארבע שנים לאחר-מכן, בערב שבת נחמו תש"ל, משגר הרבי לשז"ר את ספר הערות אביו רבי לוי-יצחק לתניא וכותב לו (אגרות-קודש כרך כו עמ' תמה) בין השאר:

אשר הרשימה הנדפסת בתור הקדמה בראש הספר מסרתי לכבודו מיד אל יד בעת ביקורו כאן, הרשום בזיכרוני לפרטיו, כולל האמור.

מחשבה טובה...

כך כותב הרבי בי"ד טבת תשכ"ח ('אגרות-קודש כרך כה עמ' סה):

לכותבו אודות ההתראות במוצאי-שבת-קודש הבעל"ט או למחרתו ביום א' בבוקר, הנה כיוון שבזמנים ההם אינני במשרדי, הנני נשען בפסק דין רז"ל אשר מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ויהי-רצון כאילו התראינו פנים-אל-פנים, ויהיה ביקורם באה"ק ת"ו בהצלחה וכן הנסיעה רצוא ושוב בשעה טובה ומוצלחת.

לא "במקום"

בשנת תשל"ו או תשל"ז הגיע אחד מאנ"ש, שהיה שרוי במצוקה מסויימת, ל-770 וביקש להיכנס ל'יחידות'. ממזכירות הרבי סירבו לאשר לו זאת בטענה שבאותה שנה כבר היה ב'יחידות'. האיש כתב מכתב ומסרו באמצעות המזכיר הרב בנימין שיחי' קליין לרבי באומרו: "זה במקום 'יחידות'".

הרבי הגיב: "מה פתאום במקום 'יחידות'?", והורה להכניסו.

הוצאות הנסיעה - לצדקה

להלן שורת התיחסויות של הרבי הנוגעות בדרך זו או אחרת לעניין ה'יחידות':

בו' בטבת תשל"א: "אין צורך לדבר עמי אישית, כי המענה - כנ"ל, וטוב יותר ומועיל - שהוצאות הנסיעה יתרום לצדקה בעירו. וה' יצליחם".

בכ"ה בתמוז תשל"א: "לנסוע לכאן - אין צורך כלל, כי המענה כנ"ל...".

בכ"ב בתמוז תשל"א: "על יסוד הרושם שלי מהפגישה כמה פעמים עם אביה שי' ופעם אחת עם אמה שתחי', אשר בוודאי אך טובתה הם דורשים".

לא נהוג להזמין

מעשה ביהודי שהיה לו סכסוך עם זולתו. הלה כתב לרבי וביקש שהרבי יזמין את האיש וישוחח עמו אישית...

בתשובה כתב לו הרבי (האיגרת מז' בתמוז תשל"א - אגרות-קודש כרך כ"ז (נמצא בדפוס) עמ' תקלב):

בוודאי ידוע לכת"ר שאין זה נהוג בבית הרב כלל וכלל להזמין מי שהוא, כי אם כשמבקשים להתקבל אזי יש מקום לדבר בתוכן מכתבו ובקשתו, כמובן באופן המתאים לדברי המבקר או המבקרת וק"ל. ואתו רב הסליחה אשר אין בידי למלאות הצעתו.

סיפורים מהחדר

"ואף שכמובן אין מענייני לספר מה שמספרים לי בחדרי, יוצא מן הכלל עניין האמור, כיוון שבפירוש אמר [הרב משה-צבי נריה] שדברו הנ"ל אמר בפומבי והכל יודעים על דבר זה" - כך כותב הרבי בז' במנחם-אב תשי"ח ('מענה מלך' בעריכת הרש"ז גליצינשטיין עמ' 58).

בד בבד ביקש הרבי שעסקני אנ"ש יבקרו אישים שנפגשו עם הרבי ב"יחידות" כדי לעמוד עם אותם אישים בקשר למען יעמדו בהבטחותיהם לרבי.

'יחידות' לפני שלושים ושבע שנים

בתקופת חודש ניסן תשכ"ז ביקר אצל הרבי סטודנט צעיר, שלמה למפרט שמו. כיום הד"ר למפרט מירושלים. לבקשתנו העלה מר למפרט קטע מאותה "יחידות":

שלמה למפרט: נפגשתי למטרת שידוכין עם נערה ששמה ציפורה-טובה ושם אימי טובה. זאת אומרת ששמה השני של הנערה הוא כשם אימי. אימי התייעצה עם אדם זקן המקובל עליה [ושאיתו היא מתייעצת לעיתים קרובות] בירושלים. זה טען, לדבריה, שעקב בעיית השמות הזהים [וצוואת רבי יהודה החסיד] צפויות לנו בעיות קשות אם נינשא. שאלתי את הרבי האם קיימת איזו שהיא בעיה הלכתית עקב השמות המונעת ממנו להינשא ?

הרבי: אין כל בעיה הלכתית במקרה הזה ואתם יכולים לבוא בברית הנישואין.

שלמה למפרט: לאור חוות-הדעת שאימי קיבלה מאותו אדם המקובל עליה, היא מתנגדת מאוד  שנבוא בברית הנישואין; האם בכך שלא אציית לה, איני עובר על מצוות כיבוד אב ואם?

הרבי: במקרה זה אינך עובר על מצוות כיבוד אב ואם. יש שלושה דברים שבהם אין עניין של כיבוד אב ואם והם: שמירת שבת, לימוד תורה  ונשיאת אישה. יתירה מכך, אם מורים לך לחלל את השבת, או להימנע מלימוד תורה - מחובתך לא לשמוע בקולם.

[ד"ר למפרט: "ברצוני לציין שקיבלנו מכתב ברכה מהרבי לרגל נישואינו, ותודה לא-ל לא היו תקלות.

אנו נשואים זה למעלה משלושים ושבע שנים עם ילדים ונכדים ב"ה. המפגש עם הרבי היה מרשים מאוד וחרוט בזיכרוני עד היום... גם בשנים שלאחר מכן, זכיתי לפגוש את הרבי במהלך חלוקת הדולרים [לצדקה] בימי ראשון בשבוע. באחת הפעמים קיבלתי שני שטרות".]

מעלת 'יחידות כללית'

"...לפלא הכי גדול כותבו שאין עתה 'יחידות' לכל אחד  ואחד בפני עצמו - שכנראה אינו יודע [או שלא הגיעו - [ראה לקוטי-תורה ריש פרשת שמיני] המדובר וכמה פעמים על-דבר גודל המעלה דהיחידות הכללית ובבית-הכנסת ובבית-המדרש וכו'" - כתב הרבי לפלוני (לקוטי-שיחות כרך לט עמ' 282).

ממעייני החסידות

פרשת ראה

רק חזק לבלתי אכול הדם (יב,כג)
שהיו שטופים בדם... דברי רבי יהודה. רבי שמעון בן עזאי אומר, לא בא הכתוב אלא להזהירך... להתחזק במצוות (רש"י)

המשמעות הפנימית של אכילת דם היא התעבות המידות, שהרי הדם הוא הנפש, ואכילת דם מחברת את נפש האדם עם נפש הבהמה.

רבי יהודה, מלשון הודאה וביטול, מדבר על דרגה נמוכה בעבודה - האדם הוא בעל מידות בהמיות ועליו לבררן ולשנותן.

לעומת זאת, בן עזאי עבודתו היתה מתוך "רצוא" ותשוקה להתעלות, כאומרו, "נפשי חשקה בתורה" (יבמות סג). לכן הוא מפרש את הכתוב בהתאם לאופן עבודתו: על האדם להתחזק ולהתעלות ולהאיר את נפשו באמצעות קיום המצוות ("להזהירך" מלשון "זוהר" ואור).

(לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 51)

אחרי ה' אלוקיכם תלכו (יג,ה)
להלך אחר מידותיו של הקב"ה (סוטה יד)

"אחרי ה'" - היינו בחינת "אחוריים" של ארבע אותיות שם הוי'ה, שמהן באים ארבעה היסודות הרעים של הנפש הבהמית, שהם המקור לכל המידות הרעות (אש - כעס וגאווה; רוח - הוללות וליצנות; מים - המשיכה אחר תאוות; עפר - עצלות ועצבות).

"תלכו" - עליכם ללכת אחר מידותיו של הקב"ה ולתקן את המידות הרעות ששורשן ב"אחרי הוי'ה".

(אור-התורה דברים עמ' תרפד)

העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך (טו,יד-טו)

צאן - רומז לקרבן פסח, הבא מן הצאן, שהוא זכר ליציאת מצרים ("שפסח המקום על בתי אבותינו").

גורן - רומז למצה, שבאה מדגן שבגורן, שאף היא זכר ליציאת מצרים ("שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה וגאלם").

יקב - רומז לארבע כוסות, שנתקנו כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים.

אולם במרור, אין דין הענקה. שכן המרור הוא זכר לעבודת פרך, ובעבד עברי נאמר (בהר כה) "לא תרדה בו בפרך".

(תורת לוי-יצחק עמ' כ)

פרקי אבות

"לא בראו אלא לכבודו"

כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו, שנאמר: כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו. ואומר: ה' ימלוך לעולם ועד (פרק ו, משנה יא)

פירוש רש"י: אלא לכבודו - לשבחו.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

אלא לכבודו - ידוע פתגם הבעל-שם-טוב שכל מה שיהודי רואה או שומע, צריך ללמוד מזה הוראה בעבודתו לקונו. ולכאורה, הדברים מוכרחים מדברי התנא במשנתנו, שמהם מובן, דכשאדם רואה או שומע איזה דבר, על כורחך צריך לומר ששמיעה או ראייה זו היא לכבודו יתברך. וזהו תוכן דברי הבעל-שם-טוב, שהאדם צריך לנצל שמיעה או ראייה זו לעבודתו יתברך.

(ביאורים לפרקי-אבות כרך ב עמ' 373; לקוטי-שיחות כרך לב עמ' 125)

כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו - יש לדקדק בזה: לאחר שכל הפרק מדבר במעלת התורה ("קניין תורה"), מדוע מסתיים הפרק ב"כל מה שברא הקב"ה בעולמו" - במה נחשב הנעשה בעולם לגבי התורה, חכמתו ורצונו של הקב"ה, ואורייתא וקוב"ה כולא חד?

ויש לומר נקודת הביאור בזה:

שלימות התורה ושלימות עבודת ישראל היא דווקא כשנרגש ונראה גם במיצרים וגבולים של העולם, עולם מלשון העלם והסתר, ועד לעולם הזה התחתון שאין למטה ממנו - שלא בראו אלא לכבודו ("אין כבוד אלא תורה"). רק אז נעשית האחדות האמיתית של ישראל, אורייתא וקוב"ה כולא חד, כך שלא נשאר מצב ואופן אלא זה שבו נרגשת האחדות, כי נמשכה אפילו בעולם ובחושך, עד בתחתון שאין למטה ממנו.

(ביאורים לפרקי-אבות כרך ב עמ' 373; ספר-השיחות ה'תשמ"ט כרך ב עמ' 586)

ה' ימלוך לעולם ועד - יש לדקדק בזה, ש"ועד" הוא למטה מ"אחד", מדוע אפוא מודגשת מעלת הנצחיות במילת "ועד" דווקא?

ויש לומר: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", משמעו גילוי והמשכת אלוקות בכל פרטי הבריאה, שניכר בהם שאינם אלא לכבודו של הקב"ה, דירה לו יתברך בתחתונים. וכשם שהוא במקום, כן הוא בזמן - שעניין הנצחיות מודגש בבחינת "ועד" דווקא. "ועד" הוא בחינת "יחודא תתאה", שלמטה מ"יחודא עילאה" - "אחד". ולכן, דווקא ב"ועד" מתגלה עניין הנצחיות - "ה' ימלוך לעולם ועד".

(ביאורים לפרקי-אבות כרך ב עמ' 379; מהתוועדות שבת-קודש פרשת נצבים-וילך ה'תשמ"ג - בלתי מוגה)

בירורי הלכה ומנהג

אמירת ' תחינה' בהדלקת נש"ק, חתן שאינו מתפלל עם המניין, אמירת 'ולקחת סולת'

הרב יוסף-שמחה גינזבורג

אמירת 'תחינה' בהדלקת נש"ק*

בלקוטי-שיחות** כרך טז עמ' 578 (וב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א עמ' רנא) נדפס מענה הרבי1 ["לשאלה: אם לומר 'תחינה' בעת הדלקת נרות שבת-קודש, ומוזכרת אמירת 'תחינה' בקיצור של"ה (עמ' קנז2) בשם הבחיי3. המו"ל"]:

 

1) הובא במגן-אברהם על אתר (סימן רס"ג סעיף-קטן י"א)4, [אבל] אדמו"ר הזקן בשולחנו העתיק מהמגן-אברהם עניינים שלפני זה ושלאחריו - והשמיט עניין זה5.

2) ראה גם בליקוטי מהרי"ח במקומו6.

3) לא שמעתי לא הן ולא לאו7, ולא ראיתי בבית הרב תפילת-בקשה8 להדלקת הנרות. ולכן לדעתי לא יתערב בזה9.

4) בעניין תפילה10 - שפשט "המנהג" שכל אחד ואחד שעטו ועתו בידו מתקן תפילות לרבים,

להעיר מקוהלת (ה, א) וב[פירוש] רבי אברהם אבן-עזרא שם, ואין כאן מקומו11. ואין זה מענייני12 (אף שידוע מה שכתוב בטור ושולחן-ערוך אורח-חיים סוף סימן ק"ז (בנוגע לשמונה-עשרה13 - אבל14 הטעם ד"למה לי וגו'" שייך בכול15)) - דאולי16 בחושך כפול ומכופל דתקופתינו כו', הרי (בסגנון הידוע17) "אפילו אם אלף סכלים וכו'", ובלבד שתתווסף תפלת אחת - שתהיה כדבעי18.

----------

*) תודה להרה"ח השואל שי' ולהרה"ח ר' אברהם ברוך שי' פבזנר.

**) בקטע זה ואחרים המובאים כאן, נכנסו תיקונים קלים, לדיוק לשון הפסוקים ומרז"ל וכו', או לצורך ההבנה כמו פתיחת ראשי-תיבות וקיצורים וכדומה.

1) מענה על פתק מחודש תשרי תשל"ה, להרה"ג הרה"ח ר' חיים-מנחם שי' טייכטל מירושלים ת"ו.

2) 'עניין הדלקת נרות' (בהוצאה המנוקדת, אשדוד תשנ"ח, עמ' רט).

3) בפירושו על התורה, בפרשת יתרו (יט,ג).

4) כלומר: אין צורך "להביא ממרחק לחמו" לציין לרבינו בחיי וקיצור של"ה, כי הדברים מופיעים כבר במקומם, במגן-אברהם בהלכות הדלקת נר שבת (ממטה משה [סימן תיז] בשם רבינו בחיי).

5) צריך בירור עד כמה ניתן להוכיח מזה, שהרי ישנם נושאים מהשו"ע ונו"כ שנשמטו לגמרי משו"ע אדה"ז וגם הרבי נשאר ע"ז בצ"ע, כמו עניין מי שנולד באדר בשנה פשוטה מתי מגיע למצוות, שהשמיט מש"כ בזה השו"ע והמג"א, ראה הנסמן בזה בשו"ע אדה"ז בסי' נה במהדורה החדשה הערה צז. אבל איך שיהיה - יש טעם להשמטה זו (בקונטרס השלחן עמ' כ ברור לו שאין זו אלא השמטת המעתיק, ומביא עוד דוגמאות כיו"ב, ואילו הרבי בכל המקומות שצויינו שם מציע הסברים אחרים, למרות שמראה את הקושי שבהם, ומתעלם מאפשרות זו כליל, אלא שבאחד המקומות מציין לקונטרס השלחן). ובעניננו צ"ל שהיה ברור לרבי: א) שלא חלה כאן השמטת המעתיק. ב) שאין כל סיבה אחרת לכך שאדה"ז אינו מזכיר 'תחינות' אלו כאן, אלא שלילתן המוחלטת. וה' יאיר עינינו.

6) בדפוס-צילום הוא בדף יג סע"ב: "ועיין במג"א בשם בחיי, שתתפלל האשה בעת הדלקה שיהיו [לה] בנים מאירים בתורה. וכ"כ בס' מעבר-יבוק, שפתי-צדק פט"ו [בדפוס ירושלים תשנ"ו, עמ' קנג] בשם הזוהר הקדוש [פרשת] ויקהל, להתפלל בשעת הדלקה על חיי בעלה ובניה שיזכו לתורה אור, ע"ש. והנה בזוהר ויקהל לא מצאתי מזה שום רמז, אך בזוהר בראשית דף מ"ח ע"ב [הובא ונתבאר בלקוטי שיחות ח"ט עמ' XI. שם מדובר גם על "שלמא בארעא" דהיינו בעולם כולו, והרבי מבאר שם שזהו על-ידי הגדלת 'שלום בית' (שבת כג,ב. כה,ב) בביתם באמצעות נרות שבת. ואם כן, לכאורה יש להתפלל בעת רצון זו גם על 'שלום בית'] איתא דהדלקת הנרות הוא סגולה לבנים תלמידי-חכמים ולאריכות ימי בעלה, ע"ש".

7) להעיר מלקוטי-דיבורים (ח"ג עמ' 1074, בתרגום ללה"ק ח"ה עמ' 1223) שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ הזכיר ושיבח את אמירת התחינות כ'מנהג ישראל': "...כל המנהגים השונים, כמו, למשל, התחינות שהנשים אומרות לפני ואחרי הדלקת נרות שבת... כל המנהגים הללו הם תורה". אך כנראה מהמענה - אין זה 'מנהג חב"ד', אך מאידך הנוהגות כך (שאצלן זהו חלק חשוב מהאווירה של שבת-קודש) לא יפסיקו ממנהגן. וראה להלן בהערה 15.

8) באחד ההעתקים נרשם "תפילה בקשר" (ההעתק המקורי אבד).

ברור ממענה זה, שבבית הרב לא אמרו שום נוסח, גם לא "יהי רצון... שייבנה בית המקדש..." כנפוץ בין נשי חב"ד כיום.

9) זוגתו של השואל תחי' הקפידה תמיד לומר 'תחינה', ואילו בנותיה וכלותיה שגדלו בין חסידי חב"ד סירבו לחלוטין לאומרה. השואל פנה לרבי בנדון, בציון ה'לקוטי דיבורים' שבהערה 7, אך הרבי בתשובתו התעלם ממקור זה לחלוטין.

10) בקטע זה מתייחס הרבי לנושא הכללי שנוסח 'תחינות' אלו (שכולן נתחברו בדורות האחרונים) מהוות מקרה-פרטי שלו, דהיינו לתפילות שלא נתקנו כראוי להן על-פי הנגלה ועל-פי הקבלה, ובכל זאת נתקבלו על-ידי רבים מישראל.

11) ראה במכתב הרבי להרה"ג הרה"ח ר' יעקב ורדיגר ז"ל, עורך הסידור 'צלותא דאברהם' (אג"ק כרך טז עמ' ער): "וגדל עוד יותר ערך ציוני מקורות לעניני התפלה בתקופתנו זו... נתרבה הזלזול בדורנו דור יתום... עד כדי כך - שכל הרוצה אומר אשר יש לו שם, ועושה בנוסחאות התפלה כרצונו, משנה מקצר ומדלג, ופשיטא שמתקן תפלות חדשות אשר לא שערון דוגמתן אבותינו ואבות אבותינו [-מסתמא הכוונה לנוסחאות התפילות, הסידורים וכו' של הרב גורן ז"ל וכיוצא-בהם], בהיפך ממה שהוזהרנו בתוקף ובהחלט במקרא מפורש: "אל תבהל עם פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים וגו'" (קהלת ה,א). יעוין שם בפירוש הראב"ע שהאריך בזה. והודיע הרח"ו בשם מורו הוא האריז"ל בהנוגע אפילו לפיוטים ולפזמונים, שאישרו רק [את] אלה "שנתקנו על-דרך האמת, אך אלה האחרונים שלא ידעו דרך קבלה - אינם יודעים מה שהם אומרים, וטועים בסדר דיבורם בלא ידיעה כלל" (פרי-עץ-חיים שער א' בתחילתו)".

12) דהיינו: הרבי נמנע מלהתנגד לנוסחאות הללו בגלוי, אף שיש סיבה טובה לשלילתן כדלהלן, כיוון שיכולה לצאת מהם (אפילו רק לאשה אחת בלבד) תוצאה טובה - תפילה בכוונה, הנחוצה ביותר במצב ההעלם וההסתר הגדול של דורנו.

13) בקשר לתפילת שמונה-עשרה. בלשון אדה"ז שם: "הרוצה להתפלל תפלת נדבה - צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואומד בדעתו שיוכל לכוין בתפילתו מראש ועד סוף, אבל אם אינו יכול לכוין יפה - אנו קורין בו (ישעיה א,יא) "למה לי רוב זבחיכם", והלוואי שיוכל לכוין בשלוש תפלות הקבועות ליום".

14) השואל משער שצ"ל "והטעם".

15) בכל תפילה שאין אמירתה מחוייבת מן הדין, כמו בקשר להוספת תפילת שמונה-עשרה הנדונה בשולחן-ערוך שם. והרי זהו סוג התפילה המדובר כאן. (וראה בשו"ע אדה"ז סי' תלד ס"ח (ממג"א שם ס"ק ו), שהביא 'איזה תחינה' כדוגמא לדבר שאומרים אותו ללא הבנה). ואף שנזכר בפוסקים שצריך להתפלל על הנושא - הנה כל ההתייחסות כאן היא רק לנוסח קבוע, ולא לתפילה מהלב לפי ההרגש וצורך השעה [ואולי רשאית גם לבחור נוסח קיים, ובלבד שלא יהיה קבוע - כל זה לפי הבנת השואל במענה], ואם אין מרגישים צורך מיוחד - די בתפילה במחשבה, כפי שכנראה קיימו בבית הרב (ראה גם ב'התוועדויות' תשמ"ז ח"ג עמ' 271 בקשר לפיוט 'בר יוחאי' ודומיו). ועדיין צ"ע.

16) השואל משער שצ"ל "ואולי".

17) מורה-נבוכים בסוף ה'פתיחה'. בתרגום אבן-תיבון: "כשיאות לאחד מעולה ולא יאות לעשרת אלפים סכלים... לא ארגיש בגנות העם הרב ההוא, וארצה להציל המעולה האחד". (בתרגום הרב קאפח: "אני הגבר אשר אם... לא אמצא עצה ללמד אמת שהוכח, אלא על-ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים..."). וראה אג"ק כרך ג עמ' קנה, ששיטת חב"ד היא ש"משכיל ועובד כדאי הוא שיהיה בעל-עגלה משך שנים כדי לעשות טובה פרטית לאיש אחד, כמסופר במבוא ל'פוקח עורים'", בניגוד לשיטה זו שבמורה נבוכים, ע"כ. ופשוט שכאן, כיוון שמשיגים זאת על-ידי חוסר-תגובה, יהיה הדבר נכון גם לשיטתנו.

18) על מצב ה"חושך כפול ומכופל דדורנו" ביחס לזלזול בתפילה, ראה במכתב דלעיל הערה 11. וראה בתחילת 'שורש מצות התפילה' (דרך מצוותיך קטו,א): "רוב מוני המצוות כמו הסמ"ק [מצוה יב] והרשב"ץ [בזוהר-הרקיע אות יב] (וכן דעת הרמב"ן בחינוך שם [מצוה תלג]) העלו דהתפילה בכל יום והנוסח התפילה הוא מצוה מדרבנן, אך מדאורייתא הוא המצווה שיתפלל האדם ויבקש בעת מן העתים אשר יצטרך לדבר מן הדברים כמו בעת צרה וכיוצא, אז היא מצות-עשה מדאורייתא, שציוונו ה' יתברך בזה שיבקש האדם זה ממנו יתברך לבד שיושיעו על זה...".

חתן שאינו מתפלל עם המניין

ב'התקשרות' גיליון תקכ"א עמ' 14, [וכן ב'פינת ההלכה' ב'שיחת השבוע' עש"ק עקב (גיליון 918)], נכתב שהיו כמה פעמים שהחתן שנכח במניין של הרבי לא התפלל עם המניין, ומשום כך אמרו תחנון (שלא כמנהג העולם, הנפוץ גם בין אנ"ש), וכן נמצא ביומן מחודש כסלו תשכ"ה, ולאחרונה נתפרסם כן (ממועד שלא צויין) בהערת הרה"ח רי"ל שי' גרונר ביומן מי"ב אלול תשי"ט ('תשורה' לחתונת כהן-גרונר). אך ביומן עצמו כתב שהרבי לא אמר תחנון למרות שהחתן לא התפלל עם המניין.

והעירוני יודעי דבר, שבשנות הלמ"ד והמ"ם היו פעמים רבות שבהן לא אמר הרבי תחנון אף שהיה ניכר שהחתן לא התפלל עם המניין, כגון באחד מימי יו"ד שבט, שהחתן שנכח בתפילת הרבי היה ללא טלית ותפילין, והרבי לא שאל מאומה אלא אמר קדיש ללא תחנון. וכנראה זו משנה אחרונה.

אמירת 'ולקחת סולת'

העירני ח"א אודות אמירת פרשת "ולקחת סולת"1 לאחר מוסף שבת-קודש, שנדפסה ב'מחזור השלם' לאחר שיעור התהילים היומי, אבל מלשון אדמוה"ז בזה - "מוספין קודמין לבזיכין" - משמע שצריך לאומרה בתפילה, ואם-כן, צריך היה לומר זאת לכאורה ב"סדר תפילות" ולא - כמו 'למנצח... יענך' ושיעור התהילים - ב"סדר תחנונים" (כלשון תקנת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע2. וכמו שהסביר הרבי3 שצריך לומר זאת דווקא אחרי 'אך צדיקים', כדי שלא להוסיף מאומה בגוף התפילה), ומדוע מופיעה אמירה זו רק לאחרי שיעור התהילים?

ולהעיר ממה שכתב בעניין זה בערוך-השולחן4: "ויש לי שאלה: הא בכל הקורבנות תיקנו לומר על-שם 'ונשלמה פרים שפתינו', ולמה לא תיקנו להזכיר פרשת הבזיכין בשבת? ונראה לי הטעם, משום דאמרינן ביומא5 דמוספין קודמין לבזיכין, משום דבבזיכין כתיב שני פעמים 'ביום' שמזה למדו לאחר אותן, ואמרינן בריש פרק 'תמיד נשחט'6, דלמאן דסבירא ליה כן - קרבו המוספין בשש שעות ביום, ובזיכין בשבע. ולפי זה, לא היו מקטירין את הבזיכין קודם חצות7, ולכן אי-אפשר לאומרם בבוקר, דזהו כמי שאומר פרשיות הקרבנות קודם אור היום. ולפי זה, מה שראיתי באיזה סידורים8 שהדפיסו פרשת בזיכין קודם קידוש היום בשבת שחרית - אינו נכון, וזהו רק כשמקדש אחר חצות היום, והרי אסור להתענות בשבת עד חצי היום כמו שכתוב בסימן רפח".

ואם-כן, לדידן שלרוב מסיימים תפילת מוסף אחר חצות היום, מובן יותר. ואולי יש בזה גם טעם כלשהו לאיחור אמירה זו.

----------

1) ויקרא כד,ה-ט. ובס' שער הכולל פכ"ז אות ז ציין מקור אמירה זו בס' שמלה חדשה סי' א אות ט, הובא בשו"ע רבינו שם במהדורא תניינא בסוף הסימן.

2) הנדפסת בסוף הקטע "תקנת אמירת תהילים בציבור" שבראש ס' התהלים 'אהל יוסף יצחק', וכן בסידורי 'תורה אור' ו'תהלת ה'' לפני ברכת החודש.

3) שיחת ש"פ בראשית תש"ל.

4) סי' רפא ס"ג - בתיקונים קלים.

5) לד,א.

6) פסחים נח,א.

7) אך יש לברר אם אכן לדעה זו הקרבת הבזיכין לפני חצות היום פסולה.

8) בסידור 'אוצר התפילות' עמ' 751 מביא זאת מס' יסוד ושורש העבודה. אך פרשה זו מופיעה עוד בסידור היעב"ץ המקורי (בהוצאת 'אשכול' תשנ"ג, ח"א עמ' תשפ"ח).

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת ראה
כ"ז במנחם-אב - מברכים החודש אלול

אמירת כל התהילים בהשכמה בציבור. אחר-כך לומדים במשך כשעה מאמר חסידות המובן לכולם, ואחר-כך התפילה.

המולד: ליל יום שני בשעה 12:31 ו-16 חלקים.

מברכים ראש-חודש אלול: ביום השלישי וביום הרביעי.

אין אומרים אב הרחמים.

אחר התפילה - התוועדות בבית-הכנסת1.

פרקי-אבות - פרק שישי.

יום שני
כ"ט במנחם-אב

ערב ראש-חודש.   

ביום זה יש להוסיף בתורה, תפילה וצדקה.

במנחה אין אומרים תחנון.

יום שלישי
ל' במנחם-אב - א' דראש-חודש אלול

בתפילת שמונה-עשרה אומרים: 'יעלה ויבוא' (מזכירים זאת בטפיחה על הבימה קודם תפילת שמונה-עשרה. בקייטנות וכדומה שמכריזים את סדרי התפילה - באופן המותר2 - יש להכריז גם את אמירת 'יעלה ויבוא').

הרבי הורה להתחיל באיחולי 'כתיבה וחתימה טובה' מהיום3. ופעמים רבות שהיה מקדים יותר4.

בשחרית, אחרי חזרת הש"ץ: הלל, ואברהם זקן, קדיש תתקבל. שיר-של-יום, ברכי נפשי, לדוד ה' אורי, קדיש-יתום.

קריאת התורה דראש-חודש. חצי קדיש. אשרי. ובא לציון. יהללו. חליצת תפילין דרש"י. הנחת תפילין דרבנו-תם, ג' פרשיות דקריאת-שמע, קדש, והיה כי יביאך, שש זכירות, חליצת תפילין דרבנו-תם. הש"ץ אומר בקול4* איזה מזמור (או לפחות שלושה פסוקים האחרונים), חצי קדיש. מוסף.

מהיום עד הושענא-רבה ועד בכלל אומרים 'לדוד ה' אורי' בשחרית אחר שיר של יום, ובמנחה קודם עלינו. אומרים קדיש-יתום רק פעם אחת אחרי כל המזמורים (שיר-של-יום, [בר"ח: ברכי נפשי], 'לדוד ה' אורי'); וכן במנחה -  לאחר קדיש תתקבל אומרים 'לדוד ה' אורי' ועלינו, ורק אחרי עלינו אומרים קדיש יתום5.

במשך יום זה תוקעים להתלמד6.

מנחה:

לפני עלינו אומרים 'לדוד ה' אורי' (ראה לעיל בשחרית). המתפלל במניין שבו אומרים עלינו תחילה, יאמר עלינו עם הציבור, ו'לדוד ה' אורי' לאחרי זה7.      

יום רביעי
א' באלול - ב' דראש-חודש

חודש אלול8:

מנהג ישראל להוסיף בחודש אלול ביתר שאת וביתר עוז בתפילות ובתחנונים (ובפרט באמירת תהילים4) ובעבודת התפילה, בלימוד התורה (ובפרט - פנימיות התורה)8*, וכן בגמילות-חסדים ובצדקה9, ובאהבת-ישראל בכלל10, והתעסקות מיוחדת ב'מבצעים'11.      

גם לנשים, יש להקפיד שלא יעבור עליהן יום ללא הלכות הצריכות וענייני מוסר וחסידות הקשורים לחודשי אלול ותשרי12.

כיוון שבמדינות אלה שנת הלימודים מתחילה בחודש אלול, יש להגביר בחודש זה את הפעילות בענייני חינוך13.

בישיבות תומכי-תמימים מוסיפים בחודש זה (התלמידים, והראשי-ישיבה וההנהלה לא-כל-שכן) זמן ללימוד חסידות, ובפרט מאמרי 'עבודה', ומאמרים השייכים לאלול, כגון: אגרת-התשובה בתניא, דרך החיים, שער התשובה ושער התפילה, לקוטי תורה (שכבר מפרשת דברים ואילך מדובר שם אודות התשובה), עטרת ראש, וכן עוסקים בתפילה במתינות ובחשבון-נפש14.

מעבודת חודש זה: עריכת חשבון-צדק על השנה שעברה וקבלה טובה על השנה הבאה15, והגברת הזהירות והפעילות בסור מרע ועשה טוב16.

נוהגים לבדוק בחודש זה תפילין ומזוזות (אם כבר עברו שנים-עשר חודש מבדיקתן האחרונה), וכל אשר ימצאו בדק בשאר מצוות - יתקנו. וכדאי ונכון ביותר, שכל אחד ואחד ישתדל לפרסם זה - נוסף על הקיום בעצמו - בכל מקום שידו מגעת, בכל מקום ומקום, לכל אחינו בני ישראל שליט"א17.

העבודה דחודש אלול (כולל התשובה שבו18) היא בשמחה רבה, שלא יכולה להיות שמחה גדולה ממנה, שהרי "המלך בשדה... ומראה פנים שוחקות לכולם"19.

יש לעורר את העם בדרכי נועם ומתוך ענווה, וחלילה לומר (בכל השנה, ובמיוחד בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות) דברים קשים על ישראל - בנו יחידו של הקב"ה20.        

יש להרבות בברכות בחודש זה, ולשלול ענייני היפך הברכה ח"ו21.

כשכותבים מכתב בחודש אלול, נהגו לאחל 'כתיבה וחתימה טובה'22. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג לאחל זאת בסיום מכתביו23. כן הורה להשתדל לברך (ולהתברך) איש את רעהו ואשה את רעותה, וכן הטף, ילד לחברו וילדה לחברתה, גם בעל-פה פנים-אל-פנים24.

שחרית: מהיום אחר תפילת שחרית תוקעין בשופר: תשר"ת, תש"ת, תר"ת25.

ממשיכים בתקיעות בכל החודש, חוץ משבת-קודש וערב ראש-השנה (תוקעים בכל כינוס וכו', ובפרט לילדים). אם לא תקעו בשופר בסיום תפילת שחרית, מנהג נכון שיתקעו בשופר לאחרי תפילת מנחה26.

מהיום עד ערב יום-הכיפורים ועד בכלל, אומרים בכל יום - במשך היום - שלושה פרקי תהילים לפי הסדר. מי שהחסיר - יתחיל מהיום שהוא עומד בו, ואת אשר החסיר - ישלים (אי-אפשר לומר 'מראש' את הפרקים של הימים הבאים)27. נהוג לאומרם בציבור אחרי אמירת שיעור התהילים היומי, קודם קדיש יתום4.

חודש אלול הוא אחד הזמנים המתאימים שבהם נהגו לנגן את ניגון 'ארבע הבבות' של רבנו הזקן28

----------

 1) יש לפרסם בכל מקום (כולל ההולכים לדבר בבתיכ"נ) ע"ד השתדלות בנתינת צורכי החג לראש-השנה, כלשון הכתוב "איכלו משמנים ושתו ממתקים ושילחו מנות לאין נכון לו" (סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 808).

2) במקום שצריך להדריך את המתפללים בכל קטע, ואין מי שיוכל לעשות זאת מבלי להתפלל עמהם, וגם לא ניתן לעשות זאת ע"י הנפת שלטים עם מספרי העמודים בזמנים המתאימים, בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' כב) מתיר זאת רק בין המזמורים דפסוקי דזמרה, וכמובן בין ישתבח ליוצר, אך לא בק"ש וברכותיה אפילו בין הפרקים. וראה מש"כ בזה בקובץ הערות וביאורים, גיליונות: תת"כ עמ' 95 ותתמ"ו עמ' 40. בעיקר דנו מצד צורך התפילה, ובפרט ע"פ הד"מ סי' קיא ס"ק ב, עיי"ש. ולכאורה יש לדון במצב כזה דהוי כמו אפרושי מאיסורא כשאי-אפשר בעניין אחר (דשרי כמ"ש בכף-החיים סי' סו ס"ק ז. וראה אשי-ישראל פי"ט הע' א).

3) 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ד עמ' 339 (מבואר שם שהעיקר הוא הברכה פא"פ, אם כי מדובר גם על כתיבה כשחל בחול, כמנהג המובא להלן ע"י ציון 22).

4) 'אוצר מנהגי חב"ד', אלול, עמ' יג.

4*) כן צ"ל ע"פ האמור בס' המנהגים עמ' 6 ד"ה כ"ק אדמו"ר (וכ"פ בקצות השלחן סי' טז ס"ב (עיי"ש בבדי השלחן) וסי' כו ס"ז).

5) ספר-המנהגים עמ' 17. כיוון שהטעם הוא כדי למעט באמירת קדישים כשאינו מוכרח, מסתבר שגם 'חיוב' מאנ"ש המתפלל במניין שאומרים עוד קדישים, לא יאמרם.

6) המג"א (תקפא ס"ק א) הביא שתי שיטות בזמן התחלת התקיעות, אם ביום א' דר"ח או ביום השני, והכריע שאין לזוז מהמנהג להתחיל ביום השני (אבל במקום שאין מנהג הכריע בהוספות לשו"ע רבינו לבעל 'דברי נחמיה' שם סו"ס א, להתחיל ביום הראשון). ומנהגנו הוא כעין פשרה בין השיטות. ובלקוטי-שיחות כרך לד עמ' 95 נתבאר, שתקיעה זו היא 'קול אחד', מעין 'תקיעה אחת' דיום-הכיפורים. מסתבר שכדי להתלמד צריך לתקוע הן קול אחד והן שברים ותרועה, אך מסתמא אין קפידא במספרם.

7) אג"ק כרך יט עמ' תל. אלא שעליו לזכור, לומר את פסוקי 'אל תירא' ו'אך צדיקים' ששייכים לסיום התפילה - רק אחרי 'לדוד אורי'. המקור לאמירת עלינו עם הציבור - במקום שמותר להפסיק - הוא במחצית-השקל סי' סה (בק"ו מאמירת תהילה לדוד עם הציבור שנז' שם במ"א ס"ק ג ובשו"ע אדה"ז ס"ב), הובא בקצות-השולחן סי' יג ס"ו.

8) בכמה פרטים במנהגי חודש אלול נעזרתי ברשימתו של הרה"ח רמ"א שי' זליגזאן ב'כפר חב"ד', גיליון 918 עמ' 72.

8*) לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 383 וח"ד עמ' 1345. ולהעיר, שע"פ המסופר בלקוטי-דיבורים (ח"א דף קטז,א) שהיו אומרים או לומדים בחודש אלול בליובאוויטש 'תיקוני זוהר', הסיק הרבי שאכן היה מנהג כזה (המוזכר בהקדמה הא' של ס' כסא מלך על תיקוני הזוהר) בין חסידי חב"ד, אע"פ שאין הכוונה שחייבים לנהוג בזה (משיחת ש"פ נצו"י תשכ"ב).

9) צ"ל באופן ד'מתנות (לאביונים') הן בכמות והן באיכות, שתהיה דבר חשוב הן מצד הנותן והן מצד המקבל - 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 209.

10) ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 700, תש"נ ח"ב עמ' 638,  643 וש"נ.

11) שיחת ש"פ ראה תשל"ד ס"ג. ש"פ ראה תשל"ז ס"כ.

12) משיחת ח"י אלול תשל"ז, הנחת הת' בלתי מוגה סל"ב, עיי"ש.

13) לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 261, וראה שם עמ' 251. שיחת ח"י אלול תשל"ח סי"ט.

14) 'אוצר מנהגי חב"ד' אות ג, וש"נ.

15) שיחת ש"פ ראה תש"ל ס"ב.

16) שיחת אדר"ח אלול תשל"ה ס"ב.

17) ספר-השיחות תשמ"ח שם, ממטה-אפרים סי' תקפ"א ס"י. לוח כולל-חב"ד. וראה שיחות-קודש תשל"ד ח"ב עמ' 377, שכאשר זקוקים לברכה מיוחדת, עדיף לבדוק מידי י"ב חודש (כהידור קבוע - ואפילו שלא בחודש אלול).

18) ראה שיחת ח"י אלול תשל"ז סל"ד.

19) ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 618.

20) לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 308, 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 1929 ועוד.

21) שיחת כ' מנ"א תשמ"ו סי"ט-כ.

22) 'ספר מהרי"ל - מנהגים' (הוצאת מכון-ירושלים עמ' רנט), הובא בא"ר סי' תקפ"א ס"ק א ובבאר-היטב שם ס"ק י.

23) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' יב. לעיל שם נקבצו גם מנהגי רבותינו נשיאינו שלפניו בנדון.

24) ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 610.

מנהג ישראל שגם ילדים שקודם בר (או בת) מצוה יברכו [גם את הגדולים], אף שאי"ז דרך-ארץ... ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 339, עיי"ש).

25) ספר-המנהגים - מנהגי חודש אלול (עמ' 53 ואילך). הטעם - כנגד עשר כוחות הנפש (לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 446).

26) "וכמדובר כמה פעמים, ויש רמז לזה בכמה מקומות" - ר"ד משיחת יום ג' דסליחות, כ"ד אלול תנש"א, לנשי ובנות חב"ד.

27) ספר-המנהגים שם.

28) ספר-השיחות תרפ"ח עמ' 12. בלקוטי-דיבורים עמ' 204 "ראש-חודש אלול", ובליקוטי רשימות שבראש ספר-הניגונים עמ' כד, מובא מאותו מקור "בשעת התפילה (כשמתפללים ביחידות באריכות)". ספר-השיחות תש"א עמ' 85-86 - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' יד-טו.


 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)