להבין מקריצת עיניים ומרמיזת שפתיים... * לְמה התכוון הרבי בציטוט מכתב אדמו"ר הזקן בעקבות הטענות על החסידים? * כיצד פעלה הסתכלותו של רבי יוסי גם על חכמים נוספים ועד להלכה? * יצר עבודה-זרה וגלוי עריות מי גדול ממי – לאור הדרן של הרבי * וכיצד צריכים לקבוע-עתים לתורה? * רשימה נוספת בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
ראיית פני הרב
בתורת מנחם כרך מח עמ' 389 מתבטא הרבי:
לפעמים, אדרבה, יש צורך בראיה כמו בעת אמירת תורה על ידי הרב.
והדברים נתבארו במספר מקומות בדברי המהרש"א ב'חידושי אגדות' שלו במספר מקומות בש"ס:
א. מסכת בבא קמא קיז,א (ד"ה א"ל דלו לי עיני ואחזי' וכו'): דהאדם מבין יותר מחבירו ומרבו כשרואה אותו בפניו כדכתיב וראית את מוריך.
ב. במסכת עירובין יג,ב (ד"ה הוה מחדדנא טפי): דיש להבין בקריצת עינים וברמיזת שפתים והיינו רואות את מוריך שמראה לו פנים טפי וק"ל.
ג. וביתר פירוט והבהרה במסכת הוריות יב,ב (ד"ה חזו לפומיה דכתיב והיו עיניך רואות וגו'): שהדבור של אדם משתנה ומשתמע לפעמים לתרי אפי אבל מתוך עקימת שפתים וקריצת עינים שבאדם לפעמים יש להבין כוונת המדבר.
תוספת תנופה הודות למקטרגים
בחורף תשמ"ו (התוועדויות תשמ"ו כרך ב' עמ' 190-191), בעת משפט הספרים, טען הצד שכנגד כי ארגון "אגודת חסידי חב"ד דארצות-הברית" שהוקם בשעתו, אינו פעיל. הרבי התייחס לטענה זו ואמר:
נשמעת טענה שחסידי חב"ד אינם פעילים, אינם עוסקים ב[הפצת] עניני יהדות כדבעי – הנה בראש ובראשונה ("לכל לראש") צריכים לדעת שטענה זו אין לה שחר!
ומכל-מקום עצם העובדה שנשמעת טענה זו מצדם של הטוענים, מהווה הוכחה ש"יש בה" משהו מטענה זו, כאמור – "אין אדם נחשד אלא-אם-כן יש בו מקצת כו'" (מו"ק יח, ב).
ולכן נדרשת תוספת ותנופה – לפעול יותר ממה שפעלו וכו', שכן לפי ערך הכוחות והיכולת, עדיין יש מקום להוספה.
את הדברים ביסס הרבי על יסוד איגרת אדמו"ר הזקן שכתב בשעתו אודות הרדיפות והטענות כנגד החסידים – כפי שצוטטה בהתוועדויות תשמ"ו שם עמ' 190; ואכן, באותה שנה, כידוע, היה מבצע חנוכה ב'שטורעם' הכי גדול, בעקבות דרישת הרבי.
אך באמת המעיין באיגרת הנ"ל ייווכח, כי מסקנת הרבי היא דווקא מן הקטע שלא צוטט שם. וכך נאמר שם:
"והעניין הידוע לנו, שבכללות אנ"ש השומעים מילי דחסידות בעירנו יש מהם הרבה אשר אינם מקיימים מה ששמעו כראוי ונכון כדבעי, כמו שאפשר להם לפי מוחם ולבם הטהור, והוא רק מחמת עצלותם לטרוח ולהטריח מוחם בעיון תפלה מעומקא דליבא ערב ובוקר, מידי יום ביום, רק בדילוג יום או יומיים... ומזה נתעוררו עלינו מקטרגים רבים למעלה... והטעם על פי מה שכתוב "שפת אמת תכון לעד", מכלל הן אתה שומע לאו, כשלא תכון לעד, רק בדילוג ולעתים וכו'. אך מה עושה הקב"ה החפץ בהצדקם ורוצה בקיומם, הוא מעמיד עליהם מסטינים מלמעלה, המקטרגים עליהם, עד שלגבי השקרים ההם נקרא "שפת אמת" ו"תיכון לעד". ולזאת יש להם לקבל באהבה ובשמחה רבה"...
לראות בעולם רק את התכלית
ר' יוסי העיד על עצמו: "מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי". מהי המעלה בהנהגתו? – בסיום על מסכת יומא (לקוטי שיחות כרך יז שיחה לפרשת אחרי – וב'הדרנים על הש"ס' עמודים צה-צו) מבאר זאת הרבי כך:
בעוד וחכמים אחרים ראו בעניין הנישואין כשלעצמו עניין בעל דרך וחשיבות על פי תורה – ראה ר' יוסי בנישואין רק את העיקר והתכלית של "ביתי". כלומר, להשלים את כוונת הבריאה ש"לא (ל)תהו בראה (אלא) לשבת יצרה".
יתר על כן: לא רק במין המדבֵּר (אשה) ראה את תכלית מטרת בריאתה מלכתחילה, אלא גם במין החי (שור) ראה את תכלית ומטרת מציאותו "שדי".
ומכאן נתבע הכהן-הגדול שביום-כיפור צריך להיות נשוי, שכן צריך להיות אז בדרגה כזו שיראה אז את אשתו בתור "ביתו", עיין שם בשיחה בארוכה.
והנה מן הצורך להדגיש:
א) לאור המבואר בשיחה נמצא שאין זה רק עניין של שימוש בתואר כזה או אחר, אלא הסתכלות שונה לגמרי במשמעותה. מטעם זה אין הרבי מביא לגבי אישה מה שמצינו במקום אחר (גיטין נב, א) בפירוש רש"י: "שכל צרכי הבית על ידה נעשים והיא עיקר הבית" – כי שם הכוונה לתאר באופן מעשי את העובדה שהאשה "אשת חיל" מוצלחת, ואילו כאן רואה הרבי את הבית במובן של עיקר הבית ותפקידו במילוי הכוונה העליונה.
ב) במסכת גיטין (שם) מצינו שלהנהגתו של ר' יוסי יש השלכה מעשית – נפקא-מינה למעשה:
מעשה באפוטרופוס שהיה דר בשכונתו של רבי יהושע בן לוי שהיה מוכר קרקעות היתומים וקונה תמורתם שוורים ולא העיר לו ריב"ל על כך דבר ("ולא אמר ליה ולא מידי").
ומבארת הגמרא:
סבר ליה – ריב"ל היה סבור – כרבי יוסי, דתניא אמר רבי יוסי מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי – וברש"י: "שור – עיקרו של שדה".
כלומר: הנהגתו של ר' יוסי פעלה גם על ריב"ל – וגם להלכה פסק הרמב"ם בעקבות דברים אלו – בהלכות נחלות פי"א ה"ו: אבל מוכרין שדה ליקח שוורים לעבודת שדות אחרות שהשוורים הם עיקר כל נכסי שדות.
[וחידוש בדבר, כי למרות שנפסק בהל' דעות פ"ה הי"ב לגבי אפוטרופוס – "ולא ימכור שדה ויקנה בית, ולא בית ויקנה מטלטלין כו'" – הרי קמ"ל שאפשר למכור שדה ולקנות שוורים וכו'].
ג) לכאורה תמוה: מדוע ציטטה הגמרא בגיטין את הנהגת ר' יוסי בעניין אישה – "מימי לא קריתי לאשתי אשתי אלא לאשתי ביתי", אישה מאן דכר שמיה – להזכירה כאן כשעוסקים בשור.
אך על פי המבואר בשיחה, שבכל עניין ראה את העיקר והתכלית שלו, מובן שעניין "אשתי... ביתי" הוא היסוד להסתכלות כזו, לראות בכל דבר את המטרה והתכלית שלו במילוי הכוונה העליונה, ומזה נשתלשל גם אצל "שורי שדי" וק"ל.
התגברות המצוה על התאוה
בהדרן על מסכת עבודה זרה (לקו"ש חי"ט דברים עמ' 33, נדפס גם בספר 'הדרנים על הש"ס' עמ' שמט) דן הרבי בסיפור הגמרא על מר יהודה ובאטי בר טובי שהיו ישובים לפני המלך, ולשניהם נתן לאכול מפרי אחר שחתכו בסכינו, אלא שקודם שנתן למר יהודה נעץ את הסכין עשר פעמים בקרקע. כששאל באטי מדוע רק למר יהודה דאג להכשיר את הסכין, והלא גם הוא יהודי, נענה בשני אופנים. או שהוא אינו מוחזק כמקפיד על כשרות, או כי יודע עליו שעבר עבירה אתמול בלילה.
על כך אומר הרבי בתוך דבריו:
אפילו לפי האיכא-דאמרי, שבאטי בר טובי עבר בוודאות על איסור באורתא .. עדיין אין זה טעם שהוא יכשילו בעוד איסור? הרי יתכן שבאטי אמנם לא היה יכול להתגבר על הנסיון הגדול דיצריה דעבירה (עם נכרית), ואף-על-פי-כן נזהר ממאכלות אסורות. ובפרט שאיסור הזנות עם נכרית (לא בדרך חתנות) בצנעא הוא איסור דרבנן, וגיעולי נכרים הוא איסור מן התורה.
ולכאורה יש להעיר מהמסופר בקידושין מ,א: רבי צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא (לדבר עבירה) אמר לה: חלש לי ליבאי (מחמת רעב)... איכא מידי למיכל (האם יש משהו לאכול)? אמרה ליה (המטרוניתא) איכא דבר טמא (יש בשר שאינו כשר). אמר לה (רבי צדוק): מאי נפקא מינה דעביד הא (הבועל נכרית) אכול הא (ראוי לאכול מאכל טמא).
וישנם שני ביאורים בסיפור זה:
א) רש"י: "דעביד האי, הבועל ארמית, ראוי למאכל טמא", שהדברים כוונו לא על המטרוניתא אלא כלפי עצמו אמר: כיון שהזדמן לי לאכול דבר טמא משמע שאני ראוי לכך אם אשמע לה ("דהא מילתא דלא נזדמן לי אלא מאכל טמא יש לי ללמוד מכאן").
ב) בהגהות וחידושי הרד"ל – שהוא אמר זאת כדי ללמד למטרוניתא שתבין ברמז כמה חמור עליו עניין העריות אבל הוא עצמו לא היה צריך ללמוד זאת מכאן.
ולפי שני הביאורים משמע שאכן מי שאינו מסוגל להימנע מאיסור עריות, ראוי לו להיכשל באיסור מאכלות אסורות מהתורה [בנוסף לכלל ש"עבירה גוררת עבירה"].
אך באמת יש לומר א) כמובן שזהו רק תיאור מצב "בכוח" ולא "בפועל" – והשאלה בשיחה היא ששבור מלכא הכשילו בפועל.
ונוסף לזה:
ב) בחידושי הריטב"א (קידושין שם) [ד"ה אמר מורי נר"ו]: "דהני רבנן דמסרי נפשייה לקטלא, משום ביאת כותי בפרהסיא היה מעשה שאסור מן התורה, ובמזיד קנאין פוגעין בו כמעשה שהיה ולפיכך היא בכלל גילוי עריות שיהרוג ואל יעבור".
לפי זה אולי יש לחלק בין מעשהו של באטי בר טובי "שאיסור הזנות עם נכרית (לא בדרך חתנות) בצנעה הוא איסור דרבנן" לאופן שבו ר' צדוק חשב למעשהו (באם יעשה) כפרהסיא.
ג) העיקר: בסיפור ר' צדוק בקידושין, המציאות בפועל היתה, שהמניעה מאכילת איסור [דבר קל לפי ערך] היא שמנעתו מאיסור [חמור] כגלוי עריות, ומצוה (של אי אכילת דבר טמא) גוררת מצוה (מנעתו מאיסור ג"ע). וכמו שכתב בפירוש גאון יעקב (לעין יעקב שם): ואחר שהביאו לו הדבר טמא לאכול והוא מנע ממנו בעבור ציווי השם, תיכף ומיד נתחזק הנשמה בקרבו וקנה קדושה יתירה, עד כי היה לו כוח לגבור על כח התאוה בדבר הערוה... שנפשו חומדתו (בשם "הגאון ר' רפאל מהאמבורג").
ומעין זה נמצא בפירוש הרי"ף (הרב יאשיהו פינטו) על הע"י (קידושין שם) שדייק בדברי רש"י – מעין השאלה בשיחה על סיפור הגמרא בעבודה-זרה – "וכי מה שחטא בדבר אחד מוכח שיחטא בב' והרי אפשר שחטא בא' ולא יחטא בדבר אחר"? ומזה דייק: "מאי האי שלא נזדמן מאכל אחר כי אם דבר טמא, אלא שמן השמים הזמינו לפניו כדי ללמוד שעבירה גוררת עבירה, והבועל ארמית שהיא דבר טמא יתלו חייו בדבר טמא... עושי דברו – בענין בועל ארמית – לשמוע בקול דברו – במאכל – או [פירוש אחר:] 'עושי דברו' – שלא לאכול דבר טמא, כי ממנו למד 'לשמוע בקול דברו' שלא לבעול ארמית.
ולהעיר עוד שעצם הקושיה – שיתכן שבאטי לא היה יכול להתגבר על יצר דעבירה אבל כן נזהר ממאכלות אסורות – תומתק לפי דעת התוס' (ד"ה השתא – גיטין ז,ב. וש"נ) שבאכילת דבר איסור יש חומר לגבי שאר עניינים.
מאידך, לפי המבואר בכמה-מקומות הרי יצר דעבירה (גילוי עריות) קשורות עם עצם מציאותו של האדם וכו'. ויש לחלק.
נחשד לכל איסור?
ונחזור שוב לדברי הרבי בהדרן (עמ' שמט):
"יתכן שבאטי אמנם לא היה יכול להתגבר על הנסיון הגדול דיצריה דעבירה (עם נכרית), ואף על פי כן נזהר ממאכלות אסורות".
ויש להוכיח זאת גם מגמרא מפורשת במסכת ע"ז סט,ב: אמר רבא אשה עובדת כוכבים וישראל מסובין אצלה חמרא שרי (היין מותר) – נהי דתקיף להו יצרא דעבירה יצרא דיין-נסך לא תקיף להו.
דברים אלו מהווים אמנם חידוש, שהרי "החשוד על איסור חמור, חשוד על הקל ממנו כו'" (שו"ע יו"ד קיט,ה – מבכורות ל,א) ולפי זה, מי שנחשד על זנות עם עכו"ם מן הראוי היה לחשוד בו שגם אינו מקפיד על מגע עכו"ם ביינם (שהוא איסור קל מדרבנן), ורבא חידש ש"חשוד על החמור נחשד על הקל" נאמר דווקא במקום שהתאווה לעבירה הקלה היא כמו תאוות העבירה החמורה. אמנם בנדון זה יצר עבירה (זנות) תקיף מיצר של יין נסך, לפיכך אף שלא יוכלו לכבוש תאוותם לגבי זנות עם העכו"ם, אין לחושדם בשתיית יינם (רמב"ן הלכות בכורות פ"ד לח,ב בדפי הרמב"ן).
ויש להוסיף:
בשני סוגים של איסורים שונים לגמרי, מי שנחשד על אחד מהם אינו חשוד על השני אפילו בחמור וקל (עיין בית יוסף יורה דעה סוף סימן קיט, על פי הרמב"ן בתשובה; ש"ך יו"ד שם יב). עם זאת, אלמלא שיצרא דעבירה (זנות) תקיף יותר היו יהודים אלו נחשדים גם על יין נסך, משום ששתיית סתם יינם יש בה הנאת הגוף והריהי כעין העבירה על הזנות (מהרי"ט אלגזי בכורות שם).
ועדיין אולי יש לחלק בין יין ושאר מאכלות אסורות.
מקור כל טוב בתורה
בקונטרס ענינה של תורת החסידות אות ג' (נעתק בתורת מנחם כרך מה עמ' 259):
"התורה, להיותה תכלית האמת והטוב, ישנם בה כל הענינים הטובים שבכל השיטות".
ברוח קביעה זו כותב ב'פתח עינים' להחיד"א (בבא קמא צב,א) לבאר לשון וסגנון תמיהת חז"ל "מנא הא מילתא דאמרי אינשי": "צריך להבין, מה זו שאלה למצוא רמז בתורתינו הקדושה שיחה זו שיחת הבריות? ויראה דהתורה שלימה כוללת כל דבר טוב וחכמה שבעולם, וכי היכי דאמרינן בתעניות [=במסכת תענית ט,א] ליכא מידי דכתיב בכתובים ולא רמיז באורייתא, הכי נמי דבר אמיתי דאמרי אינשי משל או מוסר טוב, מוכרח שיהיה רמוז בתורה, כי 'תורת ה' תמימה' (תהלים יט, ח) ולא יבצר ממנה מזימה [= מחשבה – ראה איוב מב,ב] וזהו ששאל, דהני מילי דאמרי אינשי מילי שפירי הם אמת, ומוכרח שיהא רמוז בתורה וכו'".
קביעות עתים – מהי?
פעם התבטא הרבי ב'יחידות' למישהו, שבזמן שקובע עיתים לתורה צריך להיות "מונח" בזה עד שכביכול לא ישמע את צלצולי הטלפון!..
ויש לציין לספר 'יוסף אומץ' (עמ' 365) בדיני קביעת עת לתורה – המעתיק מספר סדר היום: "כל אדם מישראל . . צריך שיקבע לו שעה ידועה ביום ושעה ידועה בלילה שילמוד בה תורה ולא יאבד השעה ההוא בשום צד אפילו יבוא לו הנאה של מאה מנה, וזהו ענין קובע, שלוקח הדבר בקביעות ולא בדרך עראי".
להגדיל תורה ולהוציא לאור
כידוע, הרבי תבע לפרסם 'חידושי תורה' בדפוס בהזדמנויות שונות, הן מתלמידי הישיבות (ראה ראשי-דברים ד' אדר שני תשמ"א – בעת ביקור האדמו"ר מבעלז שליט"א – והנסמן שם, ובמהדורת תשס"ט סעיף יז הע' 93) והן מרבנים. הדברים הגיעו אף כדי התבטאות נדירה חריפה – בשיחת ש"פ נצבים וילך תשמ"ב סי"ח (הובא ב'ספר היובל קרנות צדיק' עמ' רעז הערה 2) על מעלת "הוצאה לאור" של דברי תורה – שטרם פרסומם הרי הם במצב הפכי חס-ושלום!
ויש בנותן טעם להביא מה שכתב המבי"ט בהקדמתו לספרו 'בית אלקים':
"חייב כל אדם המחדש טובו מתוך לקח טוב, להודיע מה שחידש בחכמתו מחכמת התורה לתלמידיו ולחבריו, ואם יזכהו הא-ל להגדיל תורה ולהאדירה יודיעה גם כן בכתב לאחרים קרובים ורחוקים ממנו כדי שיהנו כולם מחכמתו".
וב'פלא יועץ' ערך חידוש:
"וכל אשר יחדש יכתוב ידו בספר, ואל יהי בז להן. וכן יכתוב ידו כל אשר ישמע דבר חדש... הכותב חידושי תורה מכפר עליו כאילו הקריב קרבנות... וכתבו גם כן שעתיד אדם ליתן את הדין על שגילו לו חידושי תורה ולא כתבם, שלא גילו לו אלא על מנת שיכתבם ויהנו ממנו". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
