חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:02 זריחה: 6:42 ה' בשבט התשפ"א, 18/1/21
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1120 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת וארא, כ"ז בטבת ה'תשע"ו (08/01/16)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1120 - כל המדורים ברצף
הידיעה כי הגאולה החלה – נתנה כוח לעמוד בקשיי הגלות
חושך הגלות – הראיה לאור הגאולה בקרוב
המשפיע ר' שמואל לויטין (ג)
פרשת וארא
חיזוק ההתקשרות
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1120, ערב שבת-קודש פרשת וארא, כ"ז בטבת ה'תשע"ו (08.01.2016)

  דבר מלכות

הידיעה כי הגאולה החלה – נתנה כוח לעמוד בקשיי הגלות

פרשת שמות מסתיימת בקריאתו של משה רבינו "והצל לא הצלת", ופרשת וארא נפתחת בכל לשונות הגאולה, כולל הגאולה העתידה * האם הבטחת והתחלת הגאולה ביציאת מצרים הוא דבר שניתן לחזור ממנו? * דווקא קושי הגלות ושיאו של החושך הם הראיה שתיכף יאיר בוקר הגאולה, ובכוח ידיעה זו מתבטלים ההעלמות וההסתרים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בסיום1 פרשת שמות מדובר אודות גודל ההעלם והסתר שהיה בגלות מצרים, שלא היה נראה לבני ישראל שום מוצא להיוושע ולצאת מן המיצר אל המרחב, ועד כדי כך, שאפילו אצל משה רבינו, מנהיג הדור, התעוררה הקושיא: "למה הרעות לעם הזה"2.

ולעומת זאת – פרשת השבוע, פרשת וארא, מתחילה לדבר אודות הגאולה, ולא רק אודות הגאולה ממצרים, אלא גם אודות הגאולה העתידה3:

ידוע4 שד' לשונות של גאולה שנאמרו בפרשתנו5, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, הם כנגד ד' הגאולות, מגלות מצרים ושאר הגלויות. ומזה מובן, שהלשון "והבאתי" מורה על עלייה יותר בגאולה לעתיד לבוא6, שנחלקת בכללות לימות המשיח וחד חרוב וכו'7.

ומזה שגם הלשון החמישי אמרו הקב"ה בגאולת מצרים, מובן, שהחל מיציאת מצרים התחילה כבר הגאולה העתידה בכל העניינים שלה, והוא על-פי פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר8 שהחל מיציאת מצרים נוסעים אל הגאולה דלעתיד9.

ב. והנה, איתא בגמרא10 "ר' יוחנן אמר אשו משום חציו". כלומר, מיד בהדלקת האש נתחייב כבר על ההזיקות שיבואו לאחרי כן11.

לכאורה, בשעת ההיזק הרי הוא אנוס, ולמה מחייבים אותו? – אלא החיוב הוא על הדלקת האש (שזה נעשה ברצון), כי כבר אז נעשה כל ההיזק.

ועל-פי מאמר רז"ל12 מרובה מדה טובה ממדת פורעניות, הרי, אם במדת פורעניות נעשה כל ההיזק מקודם, בודאי שכן הוא במדה טובה, היינו, שתיכף שהבטיח הקב"ה "והבאתי אתכם אל הארץ", דקאי על הדרגא העליונה בגאולה שלעתיד, נעשה כבר העניין כולו.

ג. אודות התענית של תשעה באב מצינו מאמרו של רבי יוחנן הנ"ל13 "אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף"14.

ושואלים על זה15: על-פי הכלל האמור שבשעת הדלקת האש נעשה כבר כל ההיזק, הרי כיוון שהתחלת השריפה היתה בתשעה באב, נמצא, שלדעת ר' יוחנן עצמו נעשה כבר בתשעה באב כל העניין? – אך הביאור בזה, שהכלל האמור שייך רק אצל בשר ודם, אבל לא אצל הקב"ה.

וטעם החילוק: בעניין האש שהוא "משום חציו", הנה מיד כשיוצא החץ מידו שוב אינו בעל-הבית עליו, ובמילא, בשעה שזורק את החץ או בשעה שמדליק את האש, נעשה כבר כל ההיזק.

ומזה מובן, שאצל הקב"ה שגם האש והחיצים אינם יוצאים מידו לעולם16, והוא תמיד בעל הבית עליהם – אצלו לא נעשה הדבר מקודם לכן, כיוון שביכולתו תמיד לחזור בו.

ולכן סובר ר' יוחנן שהיו צריכים לקבוע התענית בעשירי באב, כי, הגם ש"באש הצתה"17 בתשעה באב, מכל מקום, כיוון שהיה יכול לחזור בו, עדיין לא נעשה החורבן בתשעה באב.

ועל-פי זה הרי לכאורה כן הוא גם בענייננו – ואם כן איך נאמר שבשעה שהקב"ה הבטיח "והבאתי גו'" נעשית כבר הגאולה, הרי תמיד הדבר הוא בידו, ומי יאמר לו מה תעשה18, ובמילא, כל זמן שלא עשה את העניין בפועל, לא נעשה העניין עדיין?

ד. אבל באמת אין זו קושיא, שהרי ידוע19 שבנוגע לגזירות רעות רחמנא-ליצלן מתחרט הקב"ה ומבטלם, אבל בנוגע לגזירות טובות אינו מתחרט לעולם, ובלשון הכתוב20 "ההוא אמר גו' ולא יקימנה", בתמיהה.

ולכן, בשעה שהבטיח הקב"ה "והבאתי גו'", שזהו עניין טוב, שממנו לא יתחרט לעולם – הרי זה כאילו שהוא מוכרח בזה כביכול, והרי זה כביכול כמו באדם לאחרי שכבר יצא החץ מידו.

ואף-על-פי שלמעלה לא שייך עניין של הכרח חס-ושלום, והכול ברצונו יתברך, מכל מקום, כיוון שרצונו יתברך הוא שלא לבטל לעולם עניין טוב, הרי עניין זה מוכרח הוא.

לגבי הקב"ה הרי בודאי שזהו ברצונו יתברך, שכן, הא גופא שעניין זה הוא מוכרח הרי זה משום שכן הוא ברצונו יתברך, אבל בנוגע לעניין, הרי העניין מוכרח הוא, כיוון שהוא – העניין – אינו יכול להתבטל בשום אופן. ובמילא, לגבי העניין, הרי זה דומה לבשר ודם שיצא חץ מידו, שהחץ אינו יכול לחזור בשום אופן.

ה. והעניין בעבודה:

כאשר יודעים שהגאולה כפי שהיא בתכלית העילוי ישנה כבר עתה, ואין זה אלא שצריכה להתגלות, אזי נקל יותר לעמוד בכל ההעלמות וההסתרים שבעולם הזה בכלל, בזמן הגלות בפרט, ובדורות האחרונים בפרטי פרטיות.

כלומר: נוסף על הידוע21 שכל המניעות ועיכובים שישנם על עניני תורה ומצוות, אינם מציאות אמיתית חס-ושלום, כי אם העלם והסתר בכדי לעורר כוחות עמוקים יותר בעבודת ה' – הרי יתירה מזה, שמצד הגאולה שבאמת לאמתו נמצאת היא כבר עתה, נתבטלו כבר גם ההעלמות וההסתרים.

וכאשר יודעים שאין זה אלא דמיון בלבד, ולא מתפעלים מזה, אלא הולכים בתוקף בענייני קדושה – אזי מתבטל ההעלם גם לעיני בשר, ונעשה "לטב עביד"22, ואז נעשה גם עניין "גם23 זו לטובה"24.

* * *

ו. ידוע הפתגם25 שצריכים לחיות עם פרשת השבוע.

ונקודת העניין – כמו שנתבאר לעיל (ס"א) שאף-על-פי שהסדרה הקודמת מסתיימת בהתגברות קושי הגלות יותר ויותר, עד כדי כך, שלא רק ה"ערב רב", לא רק סתם בני ישראל, אלא אפילו משה רבינו, מנהיג הדור, לא ראה מוצא כיצד להינצל מהצרות, והיינו, שההעלם וההסתר היה אפילו אצל מנהיגם של ישראל, מכל מקום, סדרה זו מתחילה בעניין הגאולה (שהרי מהמכה הראשונה בטלה כבר העבודה מאבותינו26), ועד שמרומז בה הגאולה העתידה.

ועניין זה נוגע ושייך במיוחד לחודש שבט:

בחודש שבט היתה העלייה של כ"ק מו"ח אדמו"ר.

והנה, מבואר באגה"ק27 מאמר הזוהר28 "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", לפי שגם בחיים חיותו בעלמא דין היו חייו "חיים רוחניים, שהם אמונה יראה ואהבה", אלא שבהיותו בעלמא דין היו ההגבלות והצמצומים שמצד הגוף, מה שאין כן לאחרי ההסתלקות בטלו ההגבלות כו', ולכן "אשתכח יתיר".

אמנם, זה הוא בפנימיות העניינים, אבל בחיצוניות – לא ניכר שמזה באה טובה בהפצת המעיינות חוצה שזוהי ההכנה לגאולה העתידה29, ואדרבה, ההעלם וההסתר הולך ומתגבר.

ועל זה בא הלימוד וההוראה מפרשת השבוע – שהסדר הוא שקודם הגאולה נעשה ההעלם וההסתר גדול ביותר, כשם שקודם אור הבוקר נעשה החושך גדול ביותר30, כך, שהחושך עצמו מהוה ראיה שתיכף ("אָט אָט") מגיע אור הבוקר, וכנ"ל שהגאולה ישנה כבר החל מיציאת מצרים, ובפרט עתה, שמצד גודל החושך רואים שזהו כבר סוף זמן הגלות, וכדברי הרבי31 שצריכים כבר לצחצח את הכפתורים של מלבושי החיל שילך אל הגאולה לקראת מלך מלכי המלכים הקב"ה, והוא בראשם.

(מהתוועדות ש"פ וארא ה'תשי"ד. תורת מנחם כרך י, ע' 322-326)

__________________________

1)    רוב השיחה – הוגהה (באידית) ע"י כ"ק אדמו"ר, ונדפסה בלקו"ש ח"א ע' 125 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)    שמות ה, כב.

3)    בהבא לקמן – ראה גם ד"ה וידבר אלקים גו' שנאמר בהתוועדות (לעיל ע' 315 ואילך).

4)    מכאן עד סוס"ה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר ונדפס בלקו"ש הנ"ל.

5)    ו, ו-ז.

6)    ובמק"א איתא שהלשון "והבאתי" הוא כנגד הגאולה העתידה בכללותה, וזהו גם הטעם ששותים בפסח ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה, וכוס החמישי שכנגד הגאולה העתידה נקרא כוסו של אליהו (ראה בארוכה לקו"ש חכ"ז ע' 52 ואילך. וש"נ), שיבוא לבשר את הגאולה העתידה (מהנחה בלתי מוגה).

7)    ראה סנהדרין צז, סע"א.

8)    ראה סה"מ תש"ח ע' 159, ע' 164.

9)    וזהו גם דיוק לשון הכתוב (מיכה ז, טו) "כימי צאתך מארץ מצרים" – דלכאורה, כיוון ש"צאתך מארץ מצרים" הי' ביום ט"ו בניסן, הול"ל "כיום צאתך גו'", לשון יחיד, ולמה נאמר "כימי" לשון רבים? והביאור בזה – שבגאולת מצרים נכללים גם כל שאר הגאולות, ולכן נאמר "כימי" לשון רבים, לרמז גם על הגאולות שלאח"ז, עד לגאולה העתידה (מהנחה בלתי מוגה).

10)  ב"ק כב, א, ונמוקי יוסף שם.

11)  ומזה מביאים ראי' בנוגע להחקירה בענין הזמן (ראה צפע"נ מהד"ת פט, א) – אם הזמן שיש להדבר הוא בגדר תשלומין, או שזה הזמן בעצמו הוא דבר נמשך (מהנחה בלתי מוגה).

12)  יומא עו, א. וש"נ.

13)  תענית כט, א.

14)  דלא כרבנן דס"ל "אתחלתא דפורענותא עדיפא" – תענית שם (מהנחה בלתי מוגה).

15)  ראה שו"ת זכרון יהונתן חו"מ ס"ב. הובא ב"המועדים בהלכה" (לרש"י זעווין) ע' שמט. וש"נ.

16)  פרש"י האזינו לב, מא.

17)  נוסח תפלת נחם במנחת תשעה באב.

18)  קהלת ח, ד.

19)  רמב"ם הל' יסוה"ת פ"י ה"ד.

20)  בלק כג, יט.

21)  ראה סה"מ מלוקט ח"א ע' קפח ואילך. וש"נ.

22)  ברכות ס, סע"ב.

23)  תענית כא, א. וש"נ.

24)  ראה לקו"ש ח"ב ע' 393 ואילך. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ו ע' 126 ואילך. וש"נ.

25)  סה"ש תש"ב ע' 29 (נעתק ב"היום יום" ב' חשון).

26)  ראה ר"ה יא, רע"א. שמו"ר פ"ה, יט, ובפי' מהרז"ו (ורש"ש). וראה לקו"ש חט"ז ע' 34 הערה 18.

27)  סי' ז"ך וביאורו.

28)  ח"ג עא, ב.

29)  אגה"ק דהבעש"ט – כתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ.

30)  ראה לקו"ד ח"א סח, סע"א. סה"ש תרצ"ט ע' 316 ואילך.

31)  ראה סה"ש תרפ"ט ע' 42. וש"נ.

 משיח וגאולה בפרשה

חושך הגלות – הראיה לאור הגאולה בקרוב

הגאולה קיימת וצריכה רק להתגלות

[...] כאשר יודעים שהגאולה כפי שהיא בתכלית העילוי ישנה כבר עתה, ואין זה אלא שצריכה להתגלות, אזי נקל יותר לעמוד בכל ההעלמות וההסתרים שבעולם הזה בכלל, בזמן הגלות בפרט, ובדורות האחרונים בפרטי פרטיות.

כלומר: נוסף על הידוע שכל המניעות ועיכובים שישנם על עניני תורה ומצוות, אינם מציאות אמיתית חס-ושלום, כי אם העלם והסתר בכדי לעורר כוחות עמוקים יותר בעבודת ה' – הרי יתירה מזה, שמצד הגאולה שבאמת לאמתו נמצאת היא כבר עתה, נתבטלו כבר גם ההעלמות וההסתרים.

וכאשר יודעים שאין זה אלא דמיון בלבד, ולא מתפעלים מזה, אלא הולכים בתוקף בענייני קדושה – אזי מתבטל ההעלם גם לעיני בשר, ונעשה "לטב עביד", ואז נעשה גם עניין "גם זו לטובה".

הראיה שזהו סוף זמן הגלות

ידוע הפתגם שצריכים לחיות עם פרשת השבוע.

ונקודת העניין [...] שאף-על-פי שהסדרה הקודמת מסתיימת בהתגברות קושי הגלות יותר ויותר, עד כדי כך, שלא רק ה"ערב רב", לא רק סתם בני-ישראל, אלא אפילו משה רבינו, מנהיג הדור, לא ראה מוצא כיצד להינצל מהצרות, והיינו, שההעלם וההסתר היה אפילו אצל מנהיגם של ישראל, מכל מקום, סדרה זו מתחילה בעניין הגאולה (שהרי מהמכה הראשונה בטלה כבר העבודה מאבותינו), ועד שמרומז בה הגאולה העתידה.

ועניין זה נוגע ושייך במיוחד לחודש שבט:

בחודש שבט היתה העלייה של כ"ק מו"ח אדמו"ר.

והנה, מבואר באגה"ק מאמר הזוהר "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", לפי שגם בחיים חיותו בעלמא דין היו חייו "חיים רוחניים, שהם אמונה יראה ואהבה", אלא שבהיותו בעלמא דין היו ההגבלות והצמצומים שמצד הגוף, מה שאין כן לאחרי ההסתלקות בטלו ההגבלות כו', ולכן "אשתכח יתיר".

אמנם, זה הוא בפנימיות העניינים, אבל בחיצוניות – לא ניכר שמזה באה טובה בהפצת המעיינות חוצה שזוהי ההכנה לגאולה העתידה, ואדרבה, ההעלם וההסתר הולך ומתגבר.

ועל זה בא הלימוד וההוראה מפרשת השבוע – שהסדר הוא שקודם הגאולה נעשה ההעלם וההסתר גדול ביותר, כשם שקודם אור הבוקר נעשה החושך גדול ביותר, כך, שהחושך עצמו מהוה ראיה שתיכף ("אָט אָט") מגיע אור הבוקר, וכנ"ל שהגאולה ישנה כבר החל מיציאת מצרים, ובפרט עתה, שמצד גודל החושך רואים שזהו כבר סוף זמן הגלות, וכדברי הרבי שצריכים כבר לצחצח את הכפתורים של מלבושי החיל שילך אל הגאולה לקראת מלך מלכי המלכים הקב"ה, והוא בראשם.

(מהתוועדות ש"פ וארא ה'תשי"ד. תורת מנחם כרך י, עמ' 322-326)

 ניצוצי רבי

המשפיע ר' שמואל לויטין (ג)

יובל החמישים להגעתו לליובאוויטש צויין במספר הדולרים שקיבל מאת כ"ק הריי"צ בעבור מכירת חמץ, ואחריו – מאת נשיא דורנו * על פדיון נפש מקורי, ועל 'מפטיר יונה'... * לפי ציווי כ"ק הריי"צ עמד כשליח-ציבור בהילולת רבותינו נשיאנו, ואף התוועד במצוות הרבי * מדוע ביקשו הרבי שלא ישב מאחוריו? וכיצד הגיב לבקשתו לרפואה בידי שמים?.. * רשימה שלישית

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

"בעל הוראה מצוין"

"בדבר שאלותיו יפנה לידידי עוז הרה"ג הרה"ח הר"ש שליט"א לעוויטין שהוא בעל הוראה מצוין והעולה על כולנה שבכמה ענינים שאל את הוד כ"ק הרה"ק זצוקללה"ה נבג"ם זי"ע" – כך כתב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ להרש"ז גורארי' (אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ כרך ה' עמ' רכח).

אכן, במשך השנים נחשב כרב פוסק דינים ב'בית חיינו'.

מכירת חמץ

בשנים תש"י-תשל"ד מכר הרבי את חמצו לרב שמואל לויטין (ראה 'ימי בראשית' עמ' 414, 'אוצר מנהגי חב"ד' ניסן (בסופו)), והיה משלם לו חמישים דולר, כפי שנהג גם כב' קדושת אדמו"ר הריי"צ. אולם להנהגה זו הייתה סיבה מיוחדת:

לאחר מכירת החמץ בשנת תש"ט אמר ר' שמואל לרבי הריי"צ, שהשנה מלאו חמישים שנה מאז הגיעו לליובאוויטש (לפני חג הפסח תרנ"ט), ובתגובה נתן לו הרבי הריי"צ חמישים דולר. לקראת פסח שנת תש"י כאשר בא לפני הרבי נשיא-דורנו למכור את החמץ, שאל אותו הרבי כמה היה משלם לו חמיו... והשיב הרש"ל כנ"ל, ומאז היה זה הסכום שהעניק לו הרבי מדי שנה עבור המכירה.

אפילו בשנה האחרונה לחייו, כאשר בנו של ר' שמואל – ר' בנימין שאל את הרבי שמא מפני חולשת הרש"ל וזקנותו, כדאי שהרבי ימכור את החמץ לרב אחר, הביע הרבי את רצונו שהמכירה תתבצע דווקא על ידי ר' שמואל.

ואכן, אל חדרו של הרבי נכנסו הרב שמואל לויטין מלווה בבנו ר' בנימין וחתנו הרב בנימין גורודצקי (ששימש כ"ערב קבלן"), והרבי ערך את המכירה.

באותו מעמד ביקש ממנו הרבי לברכו [אולי בקשר לי"א ניסן]. לאחר מכן יצאו הרש"ל ומלוויו מחדרו של הרבי לחדרו של הרש"ל, שם המתין להם הרב ישראל דז'ייקובסון להמשך המכירה.

לפתע, יצא הרבי מחדרו ופנה בשאלה לת' יחזקאל קורנפלד (לימים נכדו של ר' שמואל): "היכן ר' שמואל?" הלה הצביע לכיוון החדר (בו שוכנת כיום ספריית הישיבה), והרבי החל ללכת באומרו: "העיקר שכחתי"... הרבי נכנס לחדר ומסר לר' שמואל את חמישים הדולרים!...

פדיון-נפש מיוחד..

בכל ערב ראש השנה כתב הרבי לר' שמואל מכתב ברכה לשנה החדשה בכתב-יד-קדשו (צילומיהם פורסמו בתשורה ו"מזכרת" משמחת נישואין ריבקין כ"א סיון תשע"ה, בעלוויו וושינגטון, עמודים ב-כג). את מכתב הברכה שקיבל, נהג ר' שמואל לקרוא בערב ראש השנה, בתור 'פדיון-נפש' על ציון אדמו"ר מוהריי"צ...

במספר הזדמנויות הדגיש הרבי את היותו של הרש"ל "לוי" – כך לדוגמה כאשר חדב"נ וגיסא דבי נשיאה הרש"ג דיבר פעם (במוצאי יום כיפורים) במעלת "מפטיר יונה", חייך הרבי ואמר:

מדוע צריך לדבר על כך בנוכחות ר' שמואל הוא הרי לוי (ואינו יכול לקבל מפטיר יונה).

פעם נוספת (בסוכות תשכ"ז) דובר על ניגון "ג' תנועות", הרש"ל אמר שהוא מכיר את הניגון מליובאוויטש, ולעומתו סנט בו אחד הנוכחים על "מומחיותו" בניגונים. הרבי הגיב להגנתו:

הוא הרי לוי (שעבודתם בנגינה...!)

מינוי ללא שינוי

"ונתנם להרש"ל שי' כיון שהוא עורך ("פראוועט") את ה"יארצייט" בשמחה ובטוב לבב..." – תורת מנחם כרך נד עמ' 89.

מפעם לפעם, בימי ההילולא של רבותינו נשיאנו וביומי דפגרא, היה הרבי קורא לר' שמואל ומעניק לו מעות עבור משקה לעריכת התוועדות, ואף מוסר לו מאמרים ללמדם ברבים. קרה והרבי עצמו היה משתתף בהתוועדות (כך לדוגמא בהתוועדות כ"ד טבת תשט"ו – ראה תורת מנחם כרך יג עמ' 184).

החל משנת ה'ש"ת התפלל על פי הוראת כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ לפני העמוד בי"ג תשרי ועלה למפטיר (ראה 'המלך במסיבו' כרך א' עמ' קה; תו"מ כרך מה עמ' 62). וראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ כרך יד עמ' שעה: "ידידי עוז הרה"ח הרש"ל שי' בבקשה להתפלל לפני העמוד קבלת שבת וג' תפלות דש"ק ועליה דמפטיר ביום היא"צ [יארצייט] דהוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק מוהר"ש זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע".

לאחר תפילת ערבית היה הרבי נשיא-דורנו מעניק לו כסף עבור משקה להתוועדות חסידים, לרגל י"ג תשרי. [עד שנת תשל"ג לא התוועד הרבי בי"ג תשרי כשחל בימי החול]. גם כאשר חל בשבת שאז היה הרבי מתוועד, הרי לפעמים נתן המזונות או המשקה לרש"ל על מנת שיחלק בין המסובים (תשכ"ט – תורת מנחם כרך נד עמ' 89 כנ"ל; תשל"ב – שיחות קודש תשל"ב כרך א' עמ' 43). וראה גם תורת מנחם כרך מא עמ' 63 ואילך.

בשנת תש"ב – באותה שנה (בי"ג שבט) נפטרה הרבנית שטערנא שרה – התפלל הרש"ל לפני העמוד ואמר כל הקדישים לעילוי נשמתה (מפני חולשתו נמנע מכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לעשות זאת בעצמו), והרבי הריי"צ אף מינהו לשלוחו לקרוא פ"נ בקברה. הרבי נשיא-דורנו הורה אז לרש"ל לא ללכת יחידי לבית החיים (מדברי נכדו הרב שלום דובער לויטין שי').

גם בב' ניסן, הילולת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, וי"ג ניסן הילולת כ"ק אדמו"ר הצמח צדק – התפלל הרש"ל לפני העמוד.

בשנת תשי"א חשב הרש"ל שהרבי כנכדו של הצמח-צדק [בן אחר בן] ירצה לעמוד לפני התיבה. על כך הגיב הרבי:

אף שב"ענין" הנכם צודקים, אף מכיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר מינה אתכם להתפלל כש"ץ – ימשיך בזה.

בהמשך לכך נתן לו כסף עבור "משקה" להתוועדות.

וכך מסופר בתורת מנחם (כרך ג' עמ' 6-7):

באור ליום ה' י"ג ניסן תשי"א ציווה הרבי להרב שמואל לויטין לעבור לפני התיבה, ולאחרי תפלת ערבית ציווה עליו להתוועד עם הקהל. הרש"ל החל לדבר והרבי נכח במעמד והגיב על דבריו. כך שהייתה זו התוועדות של הרבי.

ובי"ג ניסן תשכ"ב – שנת השישים להולדת הרבי – עם כניסתו לתפילת מעריב, נתן הרבי לרש"ל ששים ואחד דולר באמרו "תתוועדו עם זה כל השנה כולה" (על פי עדות נכדו הרב שלום דובער לויטין שנכח שם, ואף ספר את מספר שטרות הדולר).

על שולחן מלכים

בסעודות ימי חג ומועד שנערכו בדירתו של אדמו"ר מוהריי"צ היה יושב תדיר לשמאלו של הרבי, והיה נוטל חלק בדיבורים (מסירת דברי תורה סיפורים ומסורות החסידים). לא פעם היה מבקש ממנו הרבי לספר או להגיב – ראה 'המלך במסיבו' וסדרת 'תורת מנחם' [ראה לדוגמא ב'תורת מנחם' כרך מח עמ' 17 ואילך].

בהתוועדויות ישב תמיד מאחורי הרבי. ופעם – עם סיום 'יחידות' להנהלת הישיבה בה היה נוכח – ביקש ממנו הרבי להישאר בחדרו הק', ולאחר שכולם יצאו בקשו – כי בעת ההתוועדות, לא ישב מאחוריו ממש, אלא יפנה קצת – "כדי שיראו אותו"!...

בפורים היה מקבל מהרבי "משלוח מנות" בתור לוי.

"אני ה' רופאך"

במהלך השנים זכה למספר ביקורים של הרבי. פעם בראשית שנות היו"ד חש שלא בטוב והרבי הגיע לבקרו בבית בתו, ברחוב איסטערן פארקוויי (מפי נכדו הרב שלום דובער גורודצקי).

ושוב כשאושפז בשנת תשי"ז בבית רפואה הגיע הרבי (בליווי המזכירים הרב חדקוב והרב ראדשטיין) לבקרו. על כך מספר המזכיר הרב חיים יהודה קרינסקי שי' שאף נהג ברכב שהביא את הרבי ומלוויו:

"מכיוון שהיה עלי להחנות את הרכב, לא נכחתי בחלק מהביקור... דובר אז אודות פדיון-הבן ועל כך שהיו כמה מגדולי ישראל שהיו פודים עצמם מחמת הספק. הרבי ציין שיש מספרים כך גם על הנהגת ר' הלל מפאריטש, אך לפועל ר' הלל היה... לוי! (ראה גם 'המלך במסיבו' כרך א' עמ' ריז; תורת מנחם כרך לח עמ' 181 בסופו).

כמו כן דובר אז אודות השבח שבברכת "אשר יצר". ועוד.

נכדו הרב שלום דובער לויטין מספר, כי באותו ביקור נראה היה שהרבי רוצה לחזור מאמר חסידות, והרש"ל העלה חששות אודות ניקיון הגוף והמקום וכו', והרעיון נדחה.

אחר-כך הצטער הרש"ל ואמר, שלא צריכים להתערב בעניינים שהרבי רוצה.

נכד אחר (רשד"ב גורודצקי שי') מספר, כי דובר אז גם אודות חיוב ברכה על לקיחת תרופה עם מים.

כאשר חלה בשנת תשכ"ח, ביקש הרב שמואל לויטין מרופא בית הרבי – הר"ר אברהם אבא זעליגסון, למסור לרבי את הרעיון המובא בספרים על ההבדל בביטוי רפואה בלשון רפה או בלשון דגושה – שהרי בפסוק "אני ה' רופאך" הפ"א רפויה, ובפסוק "ורפא ירפא" הפ"א דגושה. וטעם הדבר הוא, כי כאשר הרפואה היא בידי אדם, אזי יש לפעמים צורך בלקיחת סמים מרים, אך כאשר הרפואה בידי שמים אזי הרפואה היא בנקל (פ"א רפויה).

לפיכך מבקש אפוא הרש"ל מהרופא, שימסור לרבי בשמו, כי הוא (הרש"ל) מבקש שתהיה לו רפואה בידי שמים.

כעבור זמן מסוים, נכנס ר' אברהם הרופא לרבי ומסר את הדברים. הרבי תוך כדי שמיעה נטל בידו כרך כתבי-יד-קודש של הצמח-צדק והחל לדפדף בו משך זמן. הרופא חשב שסיים שליחותו ויצא.

חלפה שעה קלה ומזכירו של הרבי קרא לרופא וביקש ממנו להיכנס. הרבי החל לקרוא בפניו את המאמר ד"ה רפאני ה' וארפא (נדפס אחר-כך באור התורה נ"ך כרך א' עמ' שס).

מאוחר יותר צילם הרבי את המאמר, שיגרו לר' שמואל והוסיף קטע שלם ביאור ומראי-מקומות שבסתירה לכאורה ממאמרי חז"ל, האם נשאר רושם לאחרי הרפואה (נדפס באגרות-קודש כרך כה עמ' קכ).

הרש"ל הודה מאד לר' אברהם הרופא על שליחות זו (הרב מיכאל אהרן זעליגסון – 'תולדות רבי אברהם אבא הרופא' עמ' 127).

הפרידה...

בי"א אלול תשל"ד נפטר הרש"ל. זכה הרש"ל שהרבי יצא להלוויתו, נסע עד "בית החיים", שם עמד מאחורי הגדר עד לאחר הקבורה, והפנה את האנשים להיכנס ל"בית החיים".

גם הרבנית חיה מושקא ע"ה נסעה – באופן נדיר – להלוויה, ובחזרתה התבטאה: "ר' שמואל היה מיוחד לא רק בדורנו אלא גם בדורות הקודמים"!

פעם עמד רש"ל עם נכדו, השליח בסיאטל, הרב שלום דובער לויטין, והתכוונו להיכנס למעלית ב-770. בראותם שהרבנית חיה מושקא מתקרבת, הראה לה הרש"ל שהיא תעלה קודם. אמרה לו הרבנית: "ר' שמואל, הרי הנך יודע שלא אכנס למעלית לפניך...".

ובפעם אחרת, כאשר רש"ל לא יכול היה למצוא קיטל של אדמו"ר מוהריי"צ שהיה ברשותו אותו נהג ללבוש מדי יום-כיפור, שלחה לו הרבנית שתי קפוטות שהיו שייכות לרבי.

ר' שמואל נקבר סמוך לציון ואוהל הקדוש, והרבי הוא ששילם לחברא קדישא את כל הוצאות הקבורה.

בשנה האחרונה לחייו, עקב חולשתו, לא היה נוכח במשך כל זמן ההתוועדות, אלא היה יושב משך זמן ואחר-כך הולך. טרם יציאתו נהג לגשת אל הרבי, שהיה מוזג לו מכוסו "לחיים".

בכ"ף מנחם-אב תשל"ד בעיצומה של שיחה, נעמד ויצא מבלי לקבל "לחיים". הרבי העיף מבט לעברו כשהוא יוצא... היה זה מבט הפרידה.

(הערה: רשימות אלו לדמותו של המשפיע הרב ר' שמואל לויטין, מתבססות כולן על 'תשורה' שערך הרה"ח ר' מרדכי פרקש – כ"א סיון תשע"ה, בעלוויו, וואשינגטאן).

 ממעייני החסידות

פרשת וארא

ושמי ה' לא נודעתי להם (ו,ג)

סיבת שעבודם של בני-ישראל במצרים היתה כי הקב"ה רצה שיתגלה אליהם שם הוי' בשעת מתן-תורה [כדכתיב (דברים ה): "פנים בפנים דיבר הוי' עמכם"]. לפיכך היו בני-ישראל זקוקים להקדמת זמן של סבל וייסורים, כי על-ידי זה נתעוררה בהם תשוקה עזה לצאת מאפלה לאורה, ואז נעשו ראויים להתגלות אור התורה [ובלשון רז"ל (ברכות ה): "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על-ידי ייסורים:... תורה וכו'"].

זהו שאמר הקב"ה למשה "ושמי הוי' לא נודעתי להם": אתה שאלת "למה הרעותה?". ובכן, דע כי סיבת הדבר היא רצוני לגלות לישראל את שם הוי', גילוי שלא זכו לו אפילו האבות.

(תורה אור פרשת שמות, דף נ, עמ' ב וג)

* * *

מבואר בחסידות, שהאבות, אשר קדמו למתן-תורה, לא זכו לגילוי שם הוי', ואילו בני-ישראל זכו במתן-תורה לגילוי שם הוי' [כפי שנאמר בהמשך הכתוב ,"לכן אמור לבני-ישראל אני הוי'... וידעתם כי אני הוי'"].

ויש לשאול, מכיוון שכבר עברו אלפי שנים מאז שנתגלה שם הוי' במתן-תורה, מה שייך אלינו העניין ד"שמי הוי' לא נודעתי להם" (והרי התורה היא נצחית)?

ויש לומר, דאף-על-פי שבמתן-תורה נתגלה שם הוי', מכל-מקום כיוון שלעתיד-לבוא יתגלה שם הוי' באופן נעלה לאין-ערוך, כמבואר בחסידות, נמצא, שגם המעמד ומצב שלאחרי מתן-תורה הוא באופן ד"שמי הוי' לא נודעתי" בערך לאותו הגילוי שיהיה לעתיד-לבוא.

(ספר השיחות תשנ"ב, כרך א, עמ' 262)

והייתי לכם לאלוקים (ו,ז)

מדוע רק שם 'אלוקים' בא בנטייה של 'אלוקינו' (אלוקה שלנו)?

ההסבר הוא כי לומר על ה' שהוא שלנו שייך רק כשבא בצמצום; והצמצום הוא בחינת שם אלוקים, כידוע.

(דבר זה נתגלה לרבינו הזקן נ"ע בחלום, בהיותו בכפר פיענע, סמוך להסתלקותו, והוא אמר על כך: "הקושיא – טובה, והתירוץ – פשוט...").

החידוש בפסוק זה – "והייתי לכם לאלוקים" – הוא, שהקב"ה הבטיח למשה רבנו שאף שם הוי' (הנזכר בפסוק שלפניו – "אמור לבני-ישראל אני הוי'") יתגלה ויאיר לנשמות ישראל כמו שם אלוקים, שהוא בבחינת אלוקה שלנו.

(אור התורה שמות, כרך א, דף ריג)

ויצוום אל בני-ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני-ישראל מארץ מצרים (ו,יג)

לכאורה, מדוע כולל הכתוב את שניהם (בני-ישראל ופרעה) בציווי אחד של "ויצוום"?

אלא יציאת מצרים והמופתים שקדמו לה, היו בכוחו של גילוי אלוקי – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם", וגילוי זה היה צריך להיות על-ידי משה ואהרן דווקא.

שני דברים מנעו גילוי זה: משה ואהרן – שהיו מופשטים מענייני העולם ומשום כך לא התאפשרה, לכאורה, הגאולה להיות על-ידם, שכן היא קשורה בהתגלות אלוקית בתוך מצרים, כאמור. פרעה – שהתנגד לגילוי זה. מצידו היה מעדיף לשלח מיד את בני-ישראל, כדי למנוע את הצורך במופתים, ובלבד שלא תתגלה אלוקות בעולם (והסיבה שלא שלח מיד את בני-ישראל היא בגלל "ואני אקשה את לב פרעה").

הכתוב כאן מדבר בביטול שתי המניעות:

כנגד המניעה הראשונה נאמר "ויצוום אל בני-ישראל", 'ויצוום' מלשון צוותא וחיבור: הקב"ה קישר וחיבר את משה ואהרן אל בני-ישראל (והעולם). וכנגד המניעה השנייה נאמר "ויצוום... אל פרעה": הקב"ה חיבר את משה ואהרן ובני-ישראל אל פרעה, שיחזיקם אצלו ויסרב לשלחם.

המטרה בכל זה היא: "להוציא את בני-ישראל מארץ מצרים" – לאחר שני הציוויים (ההתקשרויות הללו), יהיה הגילוי האלקי של יציאת מצרים.

(מגיד דבריו ליעקב, סי' קעח, עמ' א'-ג')

ואני אקשה את לב פרעה (ז,ג)

מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפניי שאין נחת רוח באומות עובדי כוכבים לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה ליבו, למען הרבות בו אותותיי ותכירו את גבורתי (רש"י)

מה הקשר בין "שהרשיע והתריס" ל"טוב שיתקשה לבו"? אם מגיע לו עונש – עליו להיענש, אך מדוע ליטול ממנו את כוח הבחירה?

אלא העונש הוא בדרך של "מידה כנגד מידה":

פרעה התריס כנגד ה' ואמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ה). הוא הצהיר בגאווה ובחוצפה שאינו מכיר במרותו של הקב"ה והוא חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. על כן עונשו היה שנתקשה לבו, והראו לו מן השמים שאינו ברשות עצמו כלל וכלל, והוא נטול בחירה חופשית.

(לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 63)

וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאר (ז,כה)

וימלא מניין שבעת ימים, שלא שב היאור לקדמותו, שהיתה המכה משמשת רביע חודש ושלושה חלקים היה מעיד ומתרה בהם (רש"י)

לכל מכה הוקצב חודש, כך שנקבע מראש שברבע הראשון של החודש תהיה המכה, ובשלושת רבעי החודש האחרונים תהיה ההתראה. ויש לתמוה: הרי ההתראה היא הקדמה ואזהרה לקראת המכה הבאה, ומדוע הזמן שנקצב מראש הוא באופן שקודם תבוא המכה ורק לאחר מכן ההתראה?

והביאור: ההתראות לא היו לשם אזהרה ואיום בלבד על פרעה, אלא הן עצמן נועדו לצערו ולייסרו, בעצם הדבר שמשה מדבר דברים כאלה לפני פרעה מלך מצרים. ייסורים אלו גדולים יותר כאשר הם באים מיד לאחר המכה, וכך נשבר פרעה ונכנע ליבו עוד יותר.

מכאן הוראה בעבודת ה': יש לשבור ולהכניע, עד כדי ניצחון מוחלט, את ההתנגדות לקדושה. למען הניצחון פותח המלך ומבזבז גם אוצרות כמוסים (כמוסבר במאמרי 'באתי לגני' ב'המשך יו"ד שבט', ששבת פרשת וארא היא ברוב השנים שבת מברכים החודש שבט), ולצורך ניצחון זה ניתנו האוצרות הללו לידיו של כל יהודי, גם בתקופה החשוכה של עקבתא דמשיחא, כדי להביא את הניצחון המוחלט בגאולה השלמה.

(לקוטי שיחות כרך לא, עמוד 39)

 הזמן גרמא

חיזוק ההתקשרות

להצטרף עם הרבי בעליותיו

בנוגע לחודש שבט – המתברך ביום השבת קודש זה – ישנם כמה עניינים, אבל העניין הכי קרוב אלינו והכי נוגע אלינו הוא – יום ההילולא של נשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעשירי בחודש.

... מובן גם בנוגע לענייננו . . כיוון שהעליות ביום ההילולא הן שלא בערך – לכן צריכים להשתדל שתהיה אצלנו היכולת והאפשריות ללכת ולהתעלות ("מען זאָל קענען מיטגיין") ביחד עם הרבי.

– הרבי סיפר, שפעם אחת כשישב החסיד ר' יעקב מרדכי מפאָלטאַוואַ עם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – לאחרי שכבר היו חברים במשך שלושים שנה, פרץ בבכי, באמרו אל כ"ק אדמו"ר נ"ע: במשך שלושים שנה האחרונות – אתם עליתם למעלה מעלה, ואנכי ירדתי למטה מטה!...

ומשמעות הסיפור היתה, שכ"ק אדמו"ר נ"ע קיבל את הדברים בניחותא, היינו, שהסכים אל דברי הרי"מ, כיוון שזאת היתה המציאות...

והגע עצמך:

ר' יעקב מרדכי היה בעל דרגא, בעל צורה, עובד, ועבודתו היתה בקו המרירות (מצד מרה-שחורה), ועם כל זאת, הרי לגבי עליותיו של כ"ק אדמו"ר נ"ע, לא זו בלבד שכל ענייניו של הרי"מ לא היו בגדר מעלה ("זיינע עניינים האָבן ניט געהייסן קיין מעלה"), אלא אדרבה, הם היו עניין של מטה!...

[. .] ומכל שכן בנוגע אלינו – שלא זו בלבד שהעבודה שלנו אינה בערך לעליותיו של הרבי, שלכן הרי זה עניין ד"אוכם", אלא גם למטה מזה...

וכיוון שכן, צריכים אנו להשתדל ביותר שלא לפגר ("ניט אָפצושטיין")... אלא להצטרף ולהתלוות ("מיטהאַלטן") אל הרבי בעליותיו – על-ידי זה שהעבודה שלנו תהיה באופן ד"בכל מאודך", "מאוד שלך" על כל פנים, "אונזער בלי-גבול" (עם היותו באין ערוך אל העליות הבלי-גבול של הרבי).

ופשיטא – להיזהר שלא תהיה חלישות ח"ו בעניין ההתקשרות אל הרבי, היינו, לא רק שלילת הפסק ההתקשרות ח"ו, אלא גם שלילת איזו חלישות על כל פנים בקיום תקנותיו של הרבי וכיוצא-בזה.

ולהעיר, שלאמיתו של דבר, גם חלישות בעניין ההתקשרות הווי הפסק, ועל דרך המשל שהביא רבינו הזקן באגרת התשובה "מחבל עב שזור מתרי"ג חבלים דקים .. וכשעובר ח"ו על אחת מהנה – גם עבירה שאין בה כרת – נפסק חבל הדק", כלומר: "הפסק" – בחבל הדק, ו"חלישות" – בכללות החבל.

ויש להוסיף, שההפסק הוא גם כאשר עוברים על תקנה של הרבי פעם אחת בלבד – על דרך מה שכתוב בתניא (בנוגע לצד הקדושה) ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד"!

...ועניין זה – חיזוק ההתקשרות – נוגע במיוחד בעמדנו בימי ההכנה ליום ההילולא:

הכוח והיכולת להצטרף ולהתלוות אל הרבי בעליותיו ביום ההילולא, אינו מצד הכוחות שלנו, אלא מצד ההתקשרות עם הרבי.

[. .] ולפיכך, בעמדנו עתה קודם יום ההילולא נוגע ביותר עניין ההתקשרות, ופשיטא, התנועה דשלילת היפך ההתקשרות ח"ו, לא להיות מנותק ונפרד ("אָפגעריסן") ח"ו מהרבי, כמדובר . . שהבן אינו רוצה שאביו לא יהיה אביו ח"ו, ועל-ידי ההתקשרות עם הרבי יכולים להצטרף אל העליות שביום ההילולא.

(מהתוועדות ש"פ וארא, כ"ח טבת, תשי"ב. תורת מנחם כרך ד, עמ' רעו)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת וארא
כ"ח בטבת

שבת מברכים חודש שבט. השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה.

מברכים החודש: המולד: מוצאי שבת קודש, 20:03 ו 13 חלקים.

ראש חודש שבט ביום השני1.

יום התוועדות. ההתוועדות – בבית-הכנסת.

"בשבת מברכים שבט צריך כל אחד ואחד לקבל על עצמו להוסיף ביתר שאת וביתר עוז במעשיו, תורתו ועבודתו של בעל ההילולא... ובפרט בהביטול וההתקשרות אל... "הנשיא הוא הכל", שבכל אחד ואחד – מציאותו וכל עניניו, בכל מכל כל, נעשים קודש לנשיא הדור, על-ידי זה שמלאים וחדורים בקיום שליחותו של נשיא הדור... שענינו העיקרי "להביא לימות המשיח" בפועל ממש"2.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

היום, כ"ח טבת, הולדת הרבנית חנה ע"ה, אם המלכות, בשנת תר"מ.

יום ראשון
כ"ט בטבת – ערב ראש-חודש

בשיעור התהילים אומרים היום גם את השיעור של יום ל' בחודש3.

בתפילת מנחה אין אומרים תחנון.

יום שני,
ראש-חודש, א' בשבט

[מנהגי ראש-חודש פורטו בשנים עברו. כאן נוספו כמה ביאורים, הלכות והנהגות].

התוועדות: "ההתוועדות דסעודה שלישית, שבת מברכים, ויומי דפגרא – בראשי חדשים ומועדי אנ"ש – צריכים להתקיים בבית-הכנסת"4.

עבודה פנימית: בכל ראש-חודש, באחד לחודש, נהג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לומר: "חודש טוב! שנתייגע בעבודה בפועל כדי לחוש את החיות פנימי בהרגש בפועל, הרגש המביא לידי פועל במידות טובות ובהרחבת הבנה והשכלה של חסידות"5.

גילוי משיח: בראש-חודש מתגלה בכל אחד ואחד מישראל ניצוץ משיח שבו, בחינת היחידה, שהיא ניצוץ מבחינת יחידה הכללית, נשמתו של המשיח, וגילוי זה פועל חידוש בכל מציאותו ובכל ענייניו, שנעשים חדורים בבחינת היחידה. והעיקר, שעל-ידי זה נעשה התגלות וביאת משיח צדקנו ועד כפשוטו ממש, נשמה בגוף, "מלך מבית דוד"6.

עניינו של ראש-חודש שבט: "בעשתי עשר חודש באחד לחודש... הואיל משה (כולל אתפשטותא דמשה שבכל דור) באר את התורה", "בשבעים לשון פירשה להם"7 – זו עבודתו המיוחדת של נשיא דורנו בהפצת התורה והמעיינות גם לאלו שנמצאים במעמד ומצב ד"אחר", שבשביל שיהיו במעמד ומצב ד"בן" (בפועל ובגילוי), צריכים לתרגם להם ענייני התורה "בשבעים לשון"8.

ערבית: לפני שמונה-עשרה אין מכריזים 'יעלה ויבוא'9, אבל טופחים על השולחן, להזכיר לציבור לומר זאת.

ברכת המזון: טעה ולא הזכיר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון (הערב או מחר, עד לפני השקיעה של מוצאי ראש-חודש10), ונזכר אחר שאמר "ה'" של "בונה ברחמיו ירושלים" אומר "ברוך . . שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזכרון", בלא חתימה. אבל אם נזכר אחר שאמר תיבת 'ברוך'11 של הברכה הבאה, "הטוב והמיטיב", אינו חוזר.

התחיל סעודתו מבעוד יום ואכל כזית, ונמשכה סעודתו אפילו כמה שעות אחר צאת היום – מזכיר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, בתנאי שעדיין לא התפלל ערבית12.

ב'יעלה ויבוא' המברך מגביה קולו מעט והשאר עונים 'אמן' על 'זכרנו ... לטובה', 'ופקדנו בו לברכה', 'והושיענו... טובים'13 – "בין הפרקים ובסוף ברכה זו (השלישית)"14.

שחרית: חצי הלל15, ואברהם זקן, זבדיה16, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה: קוראים לארבעה עולים בפרשת פינחס (במדבר כח,א-טו): כהן – "וידבר... עולה תמיד". לוי – חוזר "ואמרת להם" (וממשיך עד)... "רביעית ההין". שלישי – "עולת תמיד... ונסכה". רביעי – "ובראשי חדשיכם... ונסכו". חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון. הש"ץ מסיים 'ובא לציון' לעצמו, ולא בקול רם. אומרים 'יהללו' ומכניסים ספר-תורה לארון-הקודש. חולצים תפילין דרש"י ומניחים תפילין דרבנו-תם. קריאת-שמע, קדש, והיה-כי-יביאך. שש זכירות. חולצים תפילין דרבנו-תם17. הש"ץ אומר (ולפחות מסיים בקול18) איזה מזמור, חצי קדיש, תפילת מוסף.

יום רביעי
ג' בשבט

יום שלישי בלילה אור ליום רביעי: אם צפויה עננות מוגברת, יש לקדש את הלבנה מיד כשאפשר, גם אחר ג' ימים (מעת-לעת) מהמולד (החל מהלילה בשעה 20:03), ואין להמתין עד אחר שבעה ימים מהמולד19.

[בחודש מרחשוון תשל"ח שאל אחד השלוחים את הרבי בעניין עריכת חתונה, והזכיר כמה תאריכים אפשריים וכתב סברות לכאן ולכאן, וביניהם התאריך "יו"ד שבט". הרבי מחק תאריך זה20, והוסיף: "ידוע דעתי – בהקדם הכי אפשרי"21].

__________________________

1)     בה"א הידיעה – כן הוא בלוח כולל-חב"ד, וכך נהגו אצל הרבי. בסידור 'תורה אור' ועוד, תיבת "ביום" אינה מנוקדת, ואחריה "(פלוני)". בסידור תהלת ה' נדפס "בַיום", ומתאים ללוח. (בסידורים אחרים, כמו 'אוצר התפילות' ו'עבודת ישראל', נדפסה גם תיבת "בְיום" וללא ה"א הידיעה).

2)     ספר השיחות ה'תשנ"ב ח"א עמ' 266.

3)     ספר המנהגים עמ' 19.

4)     היום יום ל' ניסן, מאג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה עמ' שלג (וצ"ע מפני מה לא נעתק בס' המנהגים). להעיר מאג"ק שלו ח"ז עמ' שכד (ובמבוא לקונטרס ומעין עמ' 4): "רגילים היו אנ"ש להתוועד שתי פעמים בשנה, ביו"ד וי"ט כסלו... ומאז נוסדה ישיבת תו"ת, הנה בשנת תרנ"ח, ע"פ הוראת... [כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, הוסיפו] לסדר בכל ר"ח התוועדות התלמידים...".

5)     תרגום מאידיש - אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ חי"ג עמ' תמ. וראה 'ספר המאמרים-מלוקט' לכ"ק אדמו"ר חלק ד עמ' רס: "כי בראש חודש הוא מולד הלבנה ... דלית לה מגרמה כלום. וכן הוא בישראל, שדומין ללבנה ומונין ללבנה, שבראש חודש הוא זמן מוכשר לגלות כח הביטול שישנו בכל אחד מישראל".

6)     ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 123.

7)     דברים א,ג-ה ובפירוש רש"י.

8)     ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 188 הערה 7.

9)     ע"פ סידור אדה"ז.

10)   קצות-השולחן סי' מז ס"ד ע"פ סידור אדה"ז.

11)   שו"ע אדה"ז סי' קפח סו"ס י. סידור אדה"ז. ולא התקינו לומר 'יעלה ויבוא' ב'הרחמן' כמו שהורו למי ששכח להזכיר 'ועל הניסים', משום הזכרת שמות שיש בו, שם סעיף יב.

12)   שו"ע אדה"ז שם סעיף יז.

13)   ראה מקור מנהג ענייה זו (בכלל) מרב האי גאון, בשער-הכולל פ"ט ס"ק לו.

14)   לקוטי-שיחות חכ"ד עמ' 380. ופשוט, שהכוונה שמותר לענות רק בין 'בונה ברחמיו ירושלים' לברכה רביעית, ששם אין את הטעם שג' הברכות צ"ל "לכתחילה בתכיפה אחת מן התורה" כמ"ש בשו"ע אדמוה"ז סי' קפג סי"א (ודלא כמ"ש בס' הפסק בתפלה ספ"ג ובמילואים, גם במהדורתו החדשה, לחדש שבין 'יעלה ויבוא' ל'ובנה ירושלים' נקרא ג"כ "בין הפרקים". וע' מש"כ בזה בס' פסקי תשובות סי' קפג הערה 64).

15)   לעניין הפסקה לעניית אמן בהלל דר"ח וחוהמ"פ, ראה המסקנא ב'התקשרות' גיליון תמא, שלפי אדה"ז כנראה אין לענות יותר מאשר בברכות ק"ש (ודלא כמ"ש כמה מלקטים ובגיליון שלח), וש"נ.

16)   ראה בעניין זה ב'סידור רבינו הזקן עם ציונים, מקורות והערות' על אתר (עמ' תפא).

17)   בכף-החיים סי' צא ס"ק כו הביא מס' יפה ללב, שאלה שצריכים לחלוץ מלבושם העליון מפני הנחת תפילין על הזרוע, צריכים לחזור וללבשם אחר-כך כי אין כבוד לעמוד כך לפני המלך ולהתפלל, יד חולצת ויד לובשת, עיי"ש. אבל בס' מנהג ישראל תורה שם ס"ק ד הביא ש"רבים אין נזהרין בזה. וי"ל דכיוון דקשה ללבוש הבגד העליון על התפילין הוי כמצוותו בכך", עיי"ש. ואכן מנהגנו להשאיר את הזרוע ללא השרוול (אגב: הרה"ח ר' דובער חן ע"ה מסר בשם הבעש"ט שאין להכניס את השרוול מתחת האבנט), ואף לתפילת מוסף אין מחזירים את השרוול, וכן נהג הרבי.

18)   ב'סידור רבינו...' הנ"ל עמ' תפג, הביא בשאלה אם צריך שכל הציבור ישמעו זאת, את דעת המטה אפרים (סי' תק"צ סל"ח) שהש"ץ יכול לומר זאת בלחש, ומאידך דעת הקצות השלחן (סי' טז בבדי השלחן ס"ק ו לעניין קדיש דרבנן, ועוד פוסקים שנסמנו בס' אשי ישראל פט"ו הערה ק) שהלימוד צ"ל במעמד עשרה. והעיקר - יש לציין את ההוראה לעשות ככתוב בפנים, מסיפור הנהגת הרבי בזה בס' המנהגים עמ' 6.

19)   שער-הכולל פרק לג אות ב, עיי"ש בסופו, וכן בהגהת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב על זה (בסידור תורה-אור תשמ"ז עמ' 489) ובסופה. וראה בס' 'דיני ומנהגי ראש-חודש - חב"ד' פי"ב הע' 32.

20)   השליח הציע לרבי את התאריכים: יב טבת, ז שבט, אור לי' שבט, ז אדר; והרבי מחק רק את יו"ד שבט, ולא את התאריכים שלפניו ושלאחריו. ראה 'התקשרות' גיליון תרל"ג.

וצ"ע הטעם (ואולי הוא הוראה פרטית), כי אף שבט"ז וש"ך (יו"ד שצה ס"ק ג) ס"ל שבכל יארצייט אין להשתתף בסעודה של שמחה, וכן נפוץ לנהוג לגבי יא"צ פרטי בין אנ"ש – הרי אין זה נהוג כלל לגבי ימי הילולא של רבותינו, ואדרבה ידוע שנהוג לערוך נישואין בימים אלו. וראה באג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע (כרך יא עמ' יא) על חתונה שנערכה לא' מתלמידי תו"ת ביום ההילולא הראשון של אביו נ"ע (תרפ"א) ללא כל הסתייגות. וכן בס' ימי בראשית (עמ' 123) מובא אודות נישואי בתו (תחי') של הרב רפאל נחמן הכהן ז"ל (מתלמידי התמימים בליובאוויטש) להרב יצחק גנזבורג ע"ה באור לב' ניסן תש"י, שהרבי ענה לו שלא ידחו ח"ו את הנישואין (מפני ההסתלקות ביו"ד שבט דאז), ולא עלה על הדעת למנוע 'הילולא' ביום הילולא, וראה 'התקשרות' גיליון תשנ"ז עמ' 16.

21)   קונטרס 'השליחות לארה"ק, תשל"ו-תשל"ח', עמ' ק.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)