חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:14 זריחה: 6:12 כ"ג באב התשע"ט, 24/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 524 - כל המדורים ברצף


גיליון 524, ערב שבת פרשת עקב, י"ט במנחם-אב ה'תשס"ד (6.8.2004)

דבר מלכות

"מתא-מחסיא, מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב"

מדוע מסתיימת מסכת בבא-קמא בעניין של קפידא - הפך הטוב והחסד? * האם מעלת הצדיקים מתבטאת בכך ש"אין פושטין ידיהן בגזל"?! *  איך קשור העניין של "פסל לך" שבפרשתנו עם "מסתתי אבנים" בסוף המסכת ועם "ארבעה אבות נזיקין" בתחילה * הדרן ליום היארצייט של הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון ז"ל - משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. עניין לימוד משניות (בשייכות ל"יארצייט"), המרומז גם בכך ש"משנה" אותיות "נשמה", ו"נשמה" אותיות משנה"1 - שייך במיוחד גם לחודש מנחם-אב:

[...] כיצד יכולים להפוך את העובדה שבגלוי יש בחודש זה עניין בלתי-רצוי, עניין של חורבן - ולפעול שיהיה בו העניין ד"מנחם", עניין הגאולה?

על כך איתא במדרש2: "אין כל הגלויות הללו מתכנסות אלא בזכות משניות, מאי טעמא גם כי יתנו בגויים עתה אקבצם3", והיינו, שבין העניינים שמביאים ופועלים את הגאולה עד למטה מעשרה טפחים, הרי זה העניין דלימוד המשניות (כמבואר במקום אחר4 טעם הדבר).

ב. במשניות גופא ישנם שישה סדרי משנה, שכוללים כמה וכמה מסכתות, אבל ביניהם יש מסכתא  הקשורה עם פרשת השבוע והיום - כידוע5 התקנה ללמוד בכל שבוע פרשת השבוע, ובמשך השבוע גופא ללמוד בכל יום את חלק הפרשה ששייך ליום זה, שהרי פרשת השבוע נחלקת לשבעה חלקים, כנגד שבעת ימי השבוע:

פרשת היום - יום רביעי, עשרים במנחם-אב - היא חלק הרביעי בפרשת עקב, שבו מסופר אודות לוחות האחרונות:  "בעת ההיא אמר ה' אליי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים גו' ואכתוב על הלוחות גו' ושמתם בארון"6:

ועניין זה - "פסל לך" - קשור עם סיום מסכת בבא-קמא, כפי שמצינו ב"הדרן" של אדמו"ר מהר"ש על מסכת בבא-קמא (שנדפס בקיצור בספר התולדות אדמו"ר מהר"ש בסופו7, מרשימת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע): "תנו רבנן, מססתי אבנים אין בהם משום גזל", ד"צריך להבין אם-כן מה אמר לו הקב"ה למשה, פסל לך ("פסולתן שלך יהא"8) מאחר שאין בהם משום גזל, ופירוש מפני שהם הפקר וכו'? אך שם סנפירין וכו'".

[המשך העניין בביאור ה"הדרן" הנ"ל... הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר, ונדפס בלקוטי-שיחות כרך י"ט עמ' 106 ואילך].

ועל-פי מנהג ישראל ב"הדרן" לקשר את סיום המסכת עם תחילתה9 - הובאו שם דברי אדמו"ר מהר"ש גם בנוגע להתחלת המסכת, "ארבעה אבות נזיקין":

"למה בקדושה ג' אבות, ובלעומת-זה ד' אבות נזיקין. אך הנה איתא בטור-ברקת10 דהעיקר הוא אחד. ואם-כן לא קשיא. עפעס דארף דאך זיין11, ומה יכול להיות פחות מאחד, והעיקר מבעה. ומאריך בזה שם דיש שם הוי' בלעומת-זה כו'. וקצת מזה יש בספר קול-ברמה גם-כן, אך שם בקיצור, ובטור-ברקת מאריך בזה. ומה שנקראו אבות, מפני שהם לעומת-זה דקדושה, לכך נקראו אבות. ובד' נגעים12 גם-כן העיקר אחד, ושם רוצה שהעיקר ב'. והעיקר הוא בהרת. ומה שבנגעים יש הרבה תולדות יותר מבנזיקין הוא מפני שעונג הוא כוח היותר עליון מאהבה".

עד כאן תוכן ה"הדרן" של אדמו"ר מהר"ש, כפי שנרשם על-ידי ממלא מקומו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ויצא לאור7 על-פי הציווי וההוראה של רבינו נשיאינו, נשיא דורנו.

ג. ויש לבאר עניין נוסף בסיום המסכת, שכבר עמדו עליו כמה מפרשים:

בסיום המסכת - לאחרי שנתבארו ג' החלוקות: א) "מסתתי אבנים אין בהם משום גזל"; גם אם הבעל-הבית מקפיד, כיוון שזהו דבר שאין לו חשיבות כלל, ובטלה דעתו, ב) "מפסגי אילנות וכו' בזמן שבעל-הבית מקפיד עליהם יש בהם משום גזל; אין בעל-הבית מקפיד עליהן, הרי אלו שלו", היינו, שתלוי בדעת בעל-הבית, ג) "כשות וחזיז אין בהם משום גזל; באתרא דקפדי יש בהם משום גזל", היינו, שתלוי במנהג המקום, ולא בדעת בעל-הבית, ובאתרא דלא קפדי לא מהני קפידת בעל-הבית, כיוון שבטלה דעתו. מסיימת הגמרא: "אמר רבינא ומתא מחסיא - אתרא דקפדי הוא".

ולכאורה: סיום זה - "מתא מחסיא אתרא דקפדי הוא" - הוא היפך הכלל13 שיש לסיים בדבר טוב, שהרי הנהגה כזו "להקפיד על דבר שרוב העולם אין מקפידין" הוא "מנהג רע"14, מצד עניין של קמצנות, שזוהי תכונת הנפש בלתי-רצויה! ועל-דרך זה בנוגע ללשון "קפדי" (נוסף על תוכן העניין) - שהעניין של קפדנות הוא היפך עניין החסד, שזהו עניין התורה שהיא "תורת חסד"!

שאלה זו מתרץ המהרש"א על-פי פירוש רש"י, "מתא מחסיא מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב": "לא הווה ליה למימר אלא למרעה, ומילת טוב הוא מיותר... ואפשר שנתכוון על-פי מה שיש לסיים בדבר טוב... וכדי שלא יהא חסר לסיים מסכת זו בדבר טוב, כי למרעה אותיות אחרונות רעה, על-כן הוסיף מילת טוב לסיים".

אך צריך להבין, דלכאורה, גם לאחרי שרש"י מסיים פירושו בדבר טוב, עדיין נשארת הקושיא העיקרית על הגמרא עצמה שמסיימת בעניין בלתי-רצוי?

ד. ויש לומר הביאור בזה - שלאחרי שרש"י מפרש ש"מתא מחסיא מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב", אזי מתחדש בדברי הגמרא עניין שלא היינו יודעים לולי פירוש רש"י - שהעובדה ש"מתא מחסיא אתרא דקפדי הוא" היא דבר טוב:

עניין של קפידא - יכול להיות מצד טבע הקמצנות, שזהו עניין בלתי-רצוי; אבל ישנו גם עניין של קפידא שהוא (לא מצד עניין של קמצנות15, אלא להיפך) מצד הקדושה.

ולדוגמה: אמרו חז"ל16 "צדיקים... ממונם חביב עליהן יותר מגופן, וכל-כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל", והיינו, שהסיבה לכך שמקפידים על ממונם היא - לא מצד קמצנות, אלא מפני שהם מדייקים בקדושה יותר משאר בני אדם - "לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".

ה. ובהקדמה:

לכאורה אינו מובן: במה מתבטאת מעלת הצדיקים "שאין פושטין ידיהן בגזל" - כפי שמצינו גם בנוגע למה שכתוב17 "וילך ראובן בימי קציר חיטים וימצא דודאים גו'", "מכאן לצדיקין שאין פושטין ידיהן בגזל"18, "להגיד שבחן של שבטים... לא פשט ידו בגזל להביא חיטים ושעורים, אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו"19 - הרי גזל הוא איסור לאו מן התורה, וכדי שלא לעבור על זה לא צריך להיות במדריגת צדיק, "שבטי י-ה עדות לישראל"20;  גם יהודי פשוט לא יעבור על לאו מן התורה בשביל להשיג מעט חיטים?!

ויובן על-פי דיוק הלשון "אין פושטין ידיהן בגזל", ולא אין גוזלין. שבנוגע לגזילה ממש, הנה גם מי שאינו במדריגת צדיק לא יגזול, ומעלת הצדיקים שהיא ש"אין פושטין ידיהן בגזל":

הפירוש ד"פושטין ידיהן בגזל" הוא - שפעולת הגזילה נעשתה כבר מקודם לכן, על-ידי אחר, ועתה יש לו אפשרות לפשוט ידו בדבר הגזול,  אבל לא באופן שהוא ה"גזלן" - לאחרי שהחפץ הגזול נמצא בשוק, אלא שחסר עדיין יאוש או שינוי רשות (ככל פרטי הדינים שבזה)21, שאז יכול למצוא כמה עניינים של הוראת היתר.

ועל-דרך זה - בעומק יותר - בפחות משווה פרוטה:

בריש הלכות גזילה וגניבה כותב רבינו הזקן: "אסור לגזול... ואף-על-פי שפחות משווה פרוטה אינו נקרא ממון ואין צריך להשיבו, הרי חצי שיעור אסור מן התורה לכתחילה".

ולכאורה הרי זה דבר פלא22:

בנוגע לחצי שיעור - לא מצינו בשום מקום הגדר ד"לכתחילה". חצי שעור אסור מן התורה - לדעה אחת23, וכן היא ההלכה24; ואילו להדעה שחצי שיעור מותר מן התורה23 - הרי מן התורה מותר הדבר  לגמרי, גם "לכתחילה".

אמנם, גבי גזילה מחדש רבינו הזקן ש"חצי שיעור אסור מן התורה (אבל רק) לכתחילה".

וכיוון שהאיסור דפחות משווה פרוטה הוא רק לכתחילה, נמצא, שאף שבשעה שפושט ידו ליטלו הרי זה גזל, הרי לאחרי שפשט ידו - בדיעבד - שוב אין איסור בדבר (כיוון שאין בעל-הבית מקפיד על פחות משווה פרוטה).

וזהו שצדיקים אין פושטין ידיהן בגזל - כי, מי שאינו צדיק, אלא רק בינוני, הרי מצד אהבת הממון עלול לפשוט ידו בגזל, כיוון שיש למצוא על זה הוראת היתר, כנ"ל; ורק צדיקים - שאצלם יש תוספת הידור בהקפדה וזהירות מעניין הגזל עד קצה האחרון - אין פושטין ידיהן בגזל, גם בפחות משווה פרוטה, וכיוצא בזה.

ו. וזהו הטעם ש"צדיקים... ממונם חביב עליהן יותר מגופן" - שמקפידים על ממונם גם בפחות משווה פרוטה, כדי שעל-ידי זה יתרגלו להתנהג כן גם בנוגע להזולת, שלא לפשוט ידם בגזל בפחות משווה פרוטה.

[ועל-דרך שמצינו בגמרא25 "האוכל בשוק... פסול לעדות", "הואיל ואינו מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל"26, ועל-אחת-כמה-וכמה שאינו מקפיד על כבוד חבירו; וכאשר יתרגל להקפיד על כבוד עצמו, אזי יקפיד גם על כבוד חבירו].

ונמצא, שישנו עניין של קפידא שאינו מצד תכונה בלתי רצויה של קמצנות, אלא אדרבה, מצד גודל ההקפדה בענייני קדושה, שלא לפשוט ידו בגזל בפחות משווה פרוטה, שמרגיל את עצמו בכך על-ידי-זה שמקפיד גם על ממונו אפילו בפחות משוה פרוטה.

ז. אך עדיין אינו מובן:

במה דברים אמורים ש"צדיקים ... ממונם חביב עליהן יותר מגופן... לפי שאין פושטין ידיהן בגזל" - רק כאשר על-ידי זה לא יבוא הזולת לידי מכשול; אבל בנידון-דידן, כאשר בני מתא מחסיא מקפידים על כשות וחזיז, הרי בכך מכשילים את הזולת שנוטל אותם לעצמו, שיעבור על איסור גזל?

ולכן מפרש רש"י ש"מתא מחסיא מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב", הינו, שיש כאן עניין נוסף בהקפדה על כשות וחזיז - בגלל החיוב ליתן מאכל לבהמות, שזהו עניין שנוגע גם לאכילה שלו מצד החיוב דשמירת בריאות הגוף, כמו שכתוב27 "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", כמאמר רז"ל28 "אסור לאדם שיאכל [שיטעם כלום29] קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר30 ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת".

ח. על-פי האמור לעיל שהקפידא ("אתרא דקפדי") היא מצד החיוב להאכיל לבהמתו ועל-ידי זה יוכל לאכול בעצמו - יש לבאר גם הקשר דסיום המסכת עם תחילתה:

בנוגע להתחלת המסכת, "ארבעה אבות נזיקין", נתבאר לעיל (ס"ב) מה"הדרן" של אדמו"ר מהר"ש, ש"העיקר הוא אחד... מבעה". ובנוגע ל"מבעה" מצינו בגמרא31 ב' דעות: "מבעה זה אדם", "מבעה זה השן".

והתיקון על ב' ענייני הנזיקין ד"מבעה" (בהתחלת המסכת) הוא על-ידי "אתרא דקפדי" (בסיום המסכת): ההקפדה על החיוב להאכיל לבהמתו התיקון ד"מבעה זה השן", שעל-ידי זה תהיה גם אכילת האדם" ("ואכלת ושבעת") כדבעי (לאחרי "ונתתי עשב בשדך לבהמתך") - התיקון ד"מבעה זה האדם".

ויומתק יותר - שהשורש ומקור לכללות העניין ד"נזיקין", הוא חטא עץ הדעת, שקשור עם עניין של אכילה [שהרי חטא עץ הדעת היה באכילה, שעל זה נצטווה אדם הראשון "לא תאכל ממנו"32, ואילו "לא תגעו בו"33. הרי זה מה שחוה "הוסיפה על הציווי, לפיכך באה לידי גרעון"34], והתיקון לזה הוא על-ידי האכילה הרצויה "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך"35 (ולא באופן "שגזל סאה של חיטין, טחנה, לשה ואפאה והפריש ממנה חלה - כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ, ועליו נאמר36 בוצע בירך נאץ ה'"37), היפך האכילה מעץ הדעת, שממנה התחיל כללות עניין ה"נזיקין".

ועניין זה קשור גם עם לוחות האחרונות - "פסל לך שני לוחות אבנים", כדברי אדמו"ר מהר"ש בהתחלת ה"הדרן" שמקשר זאת עם "מסתתי האבנים" שבסיום המסכת - שעל-ידם היה התיקון דחטא העגל, והרי חטא העגל הוא בדוגמת חט עץ הדעת, כמרומז בגמרא שבת38, "שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן", ובחטא העגל חזרה זוהמתן39. וכאמור, התיקון על זה הוא על-ידי לוחות האחרונות - "פסל לך שני לוחות אבנים", "מסתתי אבנים" שעל-ידי זה נתתקן חטא העגל שהוא בדוגמת חטא עץ הדעת, שורש ומקור כל ה"נזיקין".

ט. ויש להוסיף ולבאר מה שכתוב בפירוש רש"י "מתא מחסיא מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב", על-פי פנימיות התורה (כידוע40 שבפירוש רש"י מרומזת פנימיות התורה):

"(מקום) בהמות" - קאי על נפש הבהמית והגוף, שבשבילם ירדה נפש האלוקית למטה, שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל, ולא הוצרכה לירד למטה אלא כדי לתקן את הגוף ונפש הבהמית41.

"וצריכין למרעה טוב" - לא רק "מרעה" סתם, אלא "מרעה טוב", דכיוון שהקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להטיב42, לכן, רצונו שיהיה תכלית הטוב גם להגוף ונפש הבהמית, על-ידי זה שיהיה הבירור שלהם באופן של עבודה, ולא באופן של "נהמא דכיסופא"43.

וזהו "מתא מחסיא אתרא דקפדי הוא" - שמקפידין על המרעה טוב של הבהמות, שהוא עניין בירור הגוף ונפש הבהמית.

ועניין זה שייך ל"מתא מחסיא":

כתב המהר"ם שי"ף: "ואפשר למצוא סמך במעשה שהביא בספר הזוהר בכפר טרשין שהיה שם דבר, ובא רב אחא וביטל הגזירה, ושינה שמה למתא מחסיא", וזה לשון הזוהר (בפרשת וירא - במדרש הנעלם44): "רב אחא אזל לכפר טרשא וכו' קם ואחזר להו בתשובה שלימתא, וקבילו עלייהו דלא יבטלון מאורייתא לעלם, ואחליפו שמא דקרתא וקארון לה מאתא מחסיא (רב אחא הלך לכפר טרשא וכו' והחזיר את בני הכפר בתשובה שלימה, וקיבלו עליהם שלא יתבטלו מלימוד תורה לעולם והחליפו את שם המקום וקראו לו מאתא-מחסיא)".

ונמצא, ש"מתא מחסיא" מורה על כללות עבודת התשובה, שעל-ידה פועלים שינוי ב"כפר טרשא", ששם היתה שליטת הלעומת-זה, להיות "מתא מחסיא", שתהיה ההצלה מהעונש45,

ועוד זאת, שפועלים השינוי מ"כפר" ל"עיר" (",מתא") - כמובן מדברי הגמרא במסכת חגיגה46 בביאור החילוק שבין יחזקאל לישעיהו, "למה יחזקאל דומה? לבן כפר שראה את המלך; ולמה ישעיהו דומה? לבן כרך שראה את המלך" (ש"אינו נבהל ואינו תמה ואינו חש לספר"), היינו, שיוצאים ממעמד ומצב של "בן כפר", שראיית המלך היא דבר חידוש אצלו, ונעשים במעמד ומצב של "בן כרך", שראיית המלך היא אצלו דבר טבעי, כיוון שרגיל להיות עם המלך - מלכו של עולם.

וזהו ש"מתא מחסיא" "מקום בהמות הוא וצריכים למרעה טוב", ולכן "אתרא דקפדי הוא" - כי, עניין עבודת התשובה הוא לפעול את התיקון ד"ארבעה אבות נזיקין", שעיקרם הוא "מבעה", "זה השן", ו"זה אדם", היינו שתמורת האכילה הבלתי-רצויה דחטא עץ הדעת (שורש ומקור ה"נזיקין"), "יתן מאכל לבהמתו" באופן של "מרעה טוב", ואז יהיה גם "ואכלת ושבעת", ועד - "וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך"47, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(קטעים מהתוועדות יום ד' פרשת עקב, כ' במנחם-אב, ה'תשכ"ד - בלתי מוגה;
 יצא-לאור על-ידי ועד הנחות בלה"ק)

----------

1) שער המצוות וטעהמ"צ להאריז"ל פ' ואתחנן. פע"ח שער הנהגת הלימוד. הון עשיר בהקדמה על המשניות. באה"ט או"ח ס"א סק"ו.

2) ויק"ר פ"ז, ג.

3) הושע ח,י.

4) ראה אג"ק ח"א עמ' רמב ואילך. וש"נ.

5) ראה סה"ש תש"ב עמ' 27 ואילך.

6) י,א-ב.

7) קה"ת תש"ז, תשנ"ז עמ' 82.

8) נדרים לח,א. ועוד.

9) ראה גם תו"מ חכ"ו עמ' 3. וש"נ.

10) לתלמידו של ר' חיים ויטאל - ספר שהובא על-ידי רבינו הזקן והצ"צ במאמרי חסידות (ראה (לדוגמא) לקו"ת דרושי ר"ה ס, א. וראה גם תו"מ ח"ו עמ' 167 הערה 42).

11) והיינו, שיש צורך בעניין ה"נזיקין", בשביל עניין הבחירה, כמו שכתוב (ניצבים ל,טו-יט) "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב", וגם את ההיפך, שאז יכול להיות "ובחרת בחיים".

12) ריש מס' נגעים.

13) ראה ברכות לא,א. תוס' סוף נידה. פרש"י סוף איכה.

14) ראה מהר"ם שי"ף כאן.

15) ראה גם לקו"ש שם עמ' 112 הערה 42.

16) סוטה יב, סע"א. חולין צא, סע"א.

17) ויצא ל,יד.

18) סנהדרין צט,ב.

19) פרש"י עה"פ.

20) תהילים קכב,ד.

21) ב"ק קיד,א ואילך. וראה שו"ע אדה"ז הל' גזילה וגניבה סי"א.

22) ראה גם ספר אפיקי-מים (ח"א) ים המלך ס"כ, ובהערות 26,4 שם.

23) יומא עג,ב ואילך.

24) רמב"ם הל' שביתת עשור פ"ב ה"ג. ועוד.

25) קידושין מ, סע"ב.

26) פרש"י שם.

27) ואתחנן ד,טו. וראה ברכות לב, סע"ב.

28) ברכות מ,א. וש"נ.

29) כ"ה בגיטין סב,א.

30) עקב יא,טו.

31) ב"ק ג,ב.

32) בראשית ב,יז.

33) שם ג,ג.

34) פרש"י עה"פ.

35) עקב ח,י.

36) תהילים י,ג.

37) ב"ק צד,א.

38) קמו, רע"א.

39) זוהר ח"א נב,ב. קכו,ב. ח"ב קצג, סע"ב.

40) ראה סה"ש תרצ"ו עמ' 137. תרצ"ז ס"ע 197 (נעתק ב"היום יום" כט שבט).

41) תניא פל"ז (מח,ב).

42) ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ד עמ' 334 בהערה (ד"ה מספרי הח"ן).

43) ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. הובא בלקו"ת צו ז, רע"ד. ובכ"מ.

44) ח"א קא,א ואילך.

45) ראה לקוטי לוי"צ לשם (עמ' סט). וראה גם תורת-מנחם תפארת לוי"צ לשם (עמ' קט ואילך).

46) יג,ב (ובפרש"י)

47) נוסח ברכה הב' דברכת-המזון.

משיח וגאולה בפרשה

הקב"ה ממתין שבני-ישראל יבקשו - "ווי וואנט משיח נאו!"

כנסת-ישראל רוצה שהקב"ה בעצמו ינחמה

ויהי רצון - והוא העיקר - שכל אחד ואחת יוסיף בלימוד והתבוננות בכל ענייני התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה, ובמיוחד - בדברי רבותינו נשיאינו, אשר לאורם ניסע ונלך עד ביאת גואל צדק, ואז נזכה ללמוד תורה מפיו של משיח.

ובפרט כאשר נמצאים לאחרי חמישה-עשר באב - שאז: א) מוסיפים בלימוד התורה, "דמוסיף יוסיף", ב) ישנו כבר התיקון והעלייה דעניין החורבן והגלות, כמודגש בהפטרות דשבתות אלו - החל מההפטרה ד"שבת נחמו", וכיוצא בזה בכל "שבעה דנחמתא".

ונסיים בביאור הידוע אודות סדרן של ההפטרות אלו:

"תקנו לומר בתחילת הפטרות הנחמות נחמו נחמו עמי, כלומר, שהקב"ה אמר לנביאים נחמו נחמו עמי;

על זה משיבה כנסת-ישראל (בהפטרת שבת זו) ותאמר ציון עזבני ה', כלומר, איני מתפייסת מנחמת הנביאים".

הייתכן - טוענת כנסת-ישראל - שלאחרי גודל אריכות וקשיי הגלות באופן מבהיל ביותר, שולח הקב"ה את הנביאים ואומר להם "נחמו נחמו עמי"?!...

ועל זה באה ההפטרה בשבת שלאחרי זה - "ענייה סועהה לא נוחמה", "כלומר, הנביאים חוזרין ואומרים לפני הקב"ה, הנה כנסת-ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו"!

ואכן, מקבל הקב"ה את טענתה המוצדקת של כנסת-ישראל - "חוזר הקב"ה ואומר (בהפטרה שלאחרי זה) אנוכי אנוכי הוא מנחמכם".

אמנם, עדיין צריך להבין: מכיוון שטענת כנסת-ישראל היא טענה צודקת, ובוודאי יודע הקב"ה שבני-ישראל יטענו כך - אם-כן, למה הוא שולח תחילה את הנביאים, שהם ינחמו את כנסת-ישראל, "נחמו נחמו עמי"?!

והביאור בזה - כמדובר לעיל שהקב"ה אמנם יודע את צורכיהם ורצונם של בני-ישראל, אבל אף-על-פי-כן, מכיוון שרצונו וחפצו בעבודת המטה, לכן, ממתין עד שבני-ישראל יבקשו על הגאולה, "ווי וואנט משיח נאו", ואז ממלא את בקשתם תיכף ומיד, ברגע כמימרא. וכן הוא בנידון דידן - שהקב"ה ממתין שבני-ישראל יטענו ויאמרו שאינם מתפייסים בנחמת הנביאים, כפי שאמרו בדיבור בהפטרת שבת זו: "ותאמר ציון עזבני ה'", ואז מקבל הקב"ה את טענתם, ומנחמם בעצמו - "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם".

והעיקר - שמהדיבור אודות "שבעה דנחמתא" נזכה לנחמה בפועל ממש, ובפשטות - גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח-צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים.

וכדברי אדמו"ר מהר"ש לאביו אדמו"ר הצמח-צדק: "אידן ווילן האבן משיח'ן כפשוטו"!...

וכאמור, תיכף ומיד, ברגע כמימרא, "משיח נאו", כך שסיום ההפטרות ד"שבעה דנחמתא" יהיה ביחד עם משיח צדקנו, שכן, גם אז יקראו בתורה ויאמרו את ההפטרה, ואדרבה - בתכלית השלימות, "כמצוות רצונך", כן תהיה לנו, במהרה בימינו ממש.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת עקב, כ"ג במנחם-אב ה'תשמ"ה,
 'התוועדויות' ה'תשמ"ה, כרך ד, עמ' 2780)

לחיות עם הזמן

ההכנה ל"כתיבה וחתימה טובה" - מתחילה היום

יש להתחיל כבר עתה בעבודת חודש אלול

נתבאר לעיל בשייכות העניין ד"אוי לרשע אוי לשכנו" לחודש אלול, שהעניין ד"אוי לרשע" (שבירת הרע על-ידי עבודת התשובה) שבחודש אלול, פועל גם על "שכנו" - חודש מנחם-אב שלפניו.

והנה, כשם שבהעבודה ד"סור מרע" מתחילה עוד קודם הזמן המיוחד לה (בחודש מנחם-אב, שלפני חודש אלול) - כן הוא גם בהעבודה ד"ועשה טוב", שכאשר ישנו עניין טוב, יש להתחיל בהעבודה הקשורה בזה עוד קודם הזמן ("טוב לצדיק טוב לשכנו").

ואדרבה: בענייני טוב וקדושה מצינו להדיא שזמן דקדושה משפיע על הזמן שלפניו - עניין ההוספה מחול על הקודש (כנ"ל), שביום-הכיפורים הוא מדאורייתא, ובשבת ויום-טוב - לדעה אחת הוא מדאורייתא, ולדעה שנייה - מדרבנן.

- כ"ק מו"ח אדמו"ר כתב פעם בשם אדמו"ר מהר"ש, בנוגע לעניין כבוד חמיו שהוא מדרבנן: "א דרבנן וואלגערט זיך אויך ניט"...

ארבעים יום קודם ראש-השנה...

העניין דלקמן - לא מצאתיו להדיא, אבל יש לו יסוד.

בכלל, ההכנה לכל עניין היא במשך ארבעים יום, וכמו העניין ד"ארבעים יום קודם יצירת הוולד כו'" ועל-דרך זה ארבעים ימי המבול, שעניינם היה בחינת הכנה, "לטהר את הארץ", ומזה נמשך גם-כן עניין הטהרה על-ידי ארבעים סאה.

ויום זה - כ"ף מנחם-אב - הוא ארבעים יום קודם ראש-השנה.

ותוכן העניין:

תכליתה של הכתיבה וחתימה דראש-השנה היא - שתהיה כתיבה וחתימה טובה דווקא. וכפתגם ר' לוי-יצחק מברדיטשוב, שמכיוון שהכתיבה אסורה בראש-השנה וביום-הכיפורים, הרי אם הכתיבה היא לטובה - הרי זהו פיקוח-נפש והכתיבה מותרת, אבל אם לאו - הרי הכתיבה אסורה, וממילא בהכרח שתהיה כתיבה וחתימה טובה.

וההכנה לכתיבה וחתימה טובה זו - מתחילה ביום זה.

ועל-ידי ההכנה, באתערותא דלתתא, במשך ארבעים יום אלו - ממשיכים אתערותא דלעילא, שתהיה כתיבה וחתימה טובה בספרם של צדיקים לאלתר לחיים טובים.

(מהתוועדות כ' במנחם-אב ה'תשי"ד - בלתי מוגה;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ד, חלק שלישי (יב) עמ' 151, 157-158) 

ניצוצי רבי

"הפוך בה והפוך בה"

"עיקר תכליתו של הספר - שילמדו ויחזרו וילמדו בו" * "הספר יודה לו בזה ובבא על כך שהשתמש בו וניצל אותו בתכלית השלימות עד שנעשה אין ואפס ויש צורך לקנות ספר חדש" * על מה התרעמו כמה מהחסידים על הרבי (קודם הנשיאות) וכיצד הגיב על כך הרבי הקודם? * על ספרים, מחברים והסכמות

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

נפתח בדברים שכותב הרבי באיגרת מיום י"ג באייר תשי"ד (אגרות-קודש, כרך ט, עמ' לד) כנגד התופעה הפושה של הדפסת ספרים ללא הסכמות:

תקנה היתה מלפנים שלא ידפיסו ספרים - יהיה מי שיהיה המחבר - מבלי הסכמות, והטעם פשוט, כי כל בן אדם עלול לטעות, ועל כל פשעים ושגיאות תכסה אהבת עצמו והאמונה בשכל עצמו. ואפילו גדולי ישראל וחד בדרא אמיתיים (סנהדרין ז' עמוד ב') היו מתייעצים ושואלים חוות-דעת אחרים קודם שיפסקו פסק דין. ובדורנו עלוב זה,  אין צורך כבר בהסכמות, וכל הרוצה אומר, אשר גם הוא ביכולתו להיות דן יחידי, במקצוע שלו בוודאי, ואם המקצוע אינו שלו - הרי הוא משער השערות ועל פיהן יקום דבר. והמדפיס מדפיס והקורא מחליט, שאין אחר מעשה דפוס ולא כלום.

"חזקה על רבני ישראל"

על חשיבותן של הסכמות בכלל ועל כוחן להעיד על טיבו של ספר, אנו למדים ממכתב של הרבי להרה"ח ר' יוסף ראדאל ממונטריאל (ט"ז באלול תשי"א - אגרות-קודש, כרך ד, עמ' תפב):

בנוגע למה שכותב בלימוד משניות מנוקד ויש בו גם-כן פירוש עברי-טייטש, ושיש מערערים על זה, הנה כיוון שיש על המשניות הסכמת הרה"ג ר' מאיר אריק ז"ל וכן הסכמת הרה"ג ר' אברהם שטיינבערג, הנה חזקה על רבני ישראל שכמותם שלא הוציאו דבר שאינו מתוקן תחת ידם, ואין אני יודע הטעם לפקפוקים בזה.

[ספריו של הרב מאיר אריק נזכרו פעמים רבות בכתבי הרבי - ראה לדוגמה לקוטי-שיחות, כרך יא, עמ' 204; גם את הרב שטיינברג הזכיר הרבי בהתוועדות].

על מי באמת צריך לרחם

"ויהי רצון שלא ייצאו ידי-חובה בקניית הספרים והעמדתם על-גבי ה'מדף' ברוב פאר והדר, ולהיזהר שלא ייקרע חס-ושלום, שלכן ימנעו שלא לדפדף ולא ללמוד בו יותר מדי...", אמר הרבי בכ"א במנחם-אב תשד"מ. והמשיך:

ובפרט על-פי המבואר בשולחן-ערוך אורח-חיים בתחילתו (שו"ע אדמוה"ז סימן יד סעיף יג - מרמ"א שם סעיף ד) שאסור ליקח ספר של חבירו ללא רשות, וטעם הדבר - מפני שבשעת הלימוד בספר, ובפרט כאשר הלימוד הוא מתוך התפעלות... מדפדף הנה והנה, פעם ועוד פעם, ועושה "קמט" כדי שלא ישכח היכן אוחז, וכיוצא-בזה, כך שאי-אפשר לדעת מה יהיה בסופו של הספר, ומכיוון שאין הספר שלו, צריך לבקש רשות כו' הנה בעניין זה - במקום "לרחם" על ה"ספר" מוטב "לרחם" על עצמו... ואז - ידפדף וילמד הרבה".

ובלשון המשנה דמסכת אבות: "הפוך בה והפוך בה" - ב' פעמים. דלכאורה, מספיק דפדוף אחד כדי להגיע לדף שעומד בו, ולשם מה צריכים לדפדף פעמיים? - אלא כאשר הלימוד הוא מתוך התלהבות והתפעלות מדפדף הוא לכאן ולכאן, פתאום מתעוררת אצלו קושיה ורמינהו, ומיד לאחר-מכן נופל במוחו תירוץ. וחוזר חלילה - "הפוך בה והפוך בה"!

"תבוא עליו ברכה"...

ממשיך הרבי:

ומה שחושש שמא ייקרע הספר - תבוא עליו ברכה אם ילמד בספר עד כדי כך שהספר ייקרע מרוב שימוש!! לכך אמנם נועד הספר, ובלשון המשנה "וסיב ובלה בה", היינו שהספר יבלה מרוב שימוש! ואדרבה: ה"ספר" יודה לו בזה ובבא על כך שהשתמש בו וניצל אותו בתכלית השלימות, כך שלא זו בלבד שהספר נתבטל מישותו אלא עוד זאת שנתבטל לגמרי ממציאותו, שנעשה אין ואפס... עד שיש צורך לקנות ספר חדש!

[ולהעיר שבעניין זה - ב' הפכים: מצד אחד - צריכים את מציאותו של הספר, ובכתב יפה דווקא, כדי שלא תיפול טעות בגירסה ובתיבות וכיוצא-בזה, וביחד עם זה תכלית של הספר - "הפוך בה והפוך בה... וסיב ובלה בה", עד שהספר יתבטל ממציאותו.

ודוגמה לדבר בארון-הקודש שעמד בקודש-הקדשים: "מקום ארון אינו מן המדה" שבזה ב' הפכים - "מקום ארון", עניין של מדידה והגבלה, וביחד עם זה - "אינו מן המידה"]

ובנוגע אליו - הרי אדרבה: דווקא על-ידי זה שיוסיף חכמה, הנה בהגיעו לגיל זקנה (שמצד דרך הטבע צריך להיות אצלו הענין ד"בלה") יתוסף אצלו כוח, "זקני תורה כו' כל זמן שהם מזקינים דעתם מתיישבת עליהם", "וקווי ה' יחליפו כוח גו'" עם כל ענייני ברכה הקשורים עם "רוב שנים יודיעו חכמה"

והעיקר, כאמור, שביחד עם כל הברכות והצלחות תהיה גם הברכה.

עיקר תכליתו של הספר

את הכוונה ב"מרבה חכמה" - ביאר הרבי בהתוועדות כ"א במנחם-אב תשד"מ ('התוועדויות' תשד"מ, כרך ד, עמ' 2442 ואילך):

"לא רק ל"חכמה" הקשורה עם ידיעת שמות הספרים, שמות המחברים, זמן הדפסתם, ושאר פרטים כיוצא-בזה אשר למרות התועלת שבדבר, מכל-מקום, עיקר תכליתו של הספר - שילמדו ויחזרו וילמדו בו עד שידעו מה שכתוב בו בכלל, ובפרט בנוגע למעשה בפועל, ובפרט כאשר הדבר נוגע להפצת היהדות, עד להפצת המעיינות - פנימיותה של היהדות, שבוודאי צריכים לעסוק בזה ביתר שאת וביתר עוז, ומתוך שמחה וטוב לבב.

עידוד והערות למחבר ספר

כשקיבל הרבי בשנת תשכ"ד את ספרו של הרב נתן מנחם מנדל "רמב"ם על התורה" שיגר למחברו איגרת ברכה ועידוד ("ויהי-רצון אשר ינצל האפשרויות אשר ישנה בידו להפצת היהדות המסורתית... קיום מצוות מעשיות, כולל גם דקדוקיהם... בהקדמת שלילת כל דבר אסור ואפילו בלתי רצוי וכו'"). לאחר-מכן הוסיף "נכתב בצידו":

לעצם העניין דרמב"ם על התורה, מובן שרובי השקפות הרמב"ם ופירושיו על התורה  יש למצוא, לא בספריו שהם פסקי הלכות, כי אם בספריו ומאמריו שתוכנם עיקרי הדת, פירושים וביאורים כו' שמזה המסקנה, שאף שמכמה טעמים מוכרח להביא הנמצא בפסקי דינים יד-החזקה, שהביאורים שבתורה דשם גם הם הלכה פסוקה ומוחלטת, לכל לראש מקום לצטט מספרו מורה-נבוכים, האגרות שלו ופירוש המשניות, וקל להבין.

"וציווה להדפיס ספר זה"

בחורף תשי"א כתב הרבי לאחד מאנ"ש בירושלים (אגרות-קודש, כרך ד, עמ' קטז):

אוכל לשמחו, אשר הביכל [=תכריך כתבי-יד] של פלח הרימון [=ספרו של הרב הלל מפאריטש] על שמות ששלח אשתקד אל כ"ק [=הרבי הקודם] הכ"מ [=הריני כפרת משכבו] מסרו לי בחורף העבר בהוסיפו אשר כדאי להדפיסו, והנני מכינו עתה להוציאו לאור.

בה בשעה מסרתי לכ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ אשר יש מהחסידים שמתרעמים עליי על אודות הצעתי להדפיס את פלח הרימון זה, באומרם שאנו אין לנו אלא תורת נשיאינו, נשיאי חב"ד, וביטל כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ את התרעומת וציווה להדפיס ספר זה.

הספרים הכפולים - לישיבה

"הנני לאשר בזה קבלת ספר שו"ת רחמים-פשוטים וקונטרס 'דרוש ארץ-ישראל' שחיברם אביו הרה"ח וכו' ר' רפאל-חיים-משה ן' נאים ז"ל ותשואת-חן לכבודו בעד שימת לבבו לשולחם אליי" - כך פותח הרבי את מכתבו (כ"ה במנחם-אב תשכ"ד - אגרות-קודש, כרך כג, עמ' רנז), למר דוד נ"י בן נאים.

"מאוחר יותר" - ממשיך הרבי במכתבו ומספר - "נתקבלו הספרים הנ"ל גם על-ידי מר שמואל שי' חסאן. ובראותי שרצונו בכך, וגם שיהיה לעילוי-נשמת אביו המחבר תנצב"ה, מסרתי את הכפולים לישיבת תומכי-תמימים ליובאוויטש, בכדי שהתלמידים יוכלו לעיין בהם בכל עת מצוא".

הרבי מסיים את הנושא בהצעה-בקשה: "בטח למותר לעורר את כבודו שאם הספרים אזלו מן השוק כדאי ונכון שכבודו ושאר בני אביו ידפיסום עוד-הפעם לזכות אביו לתועלת הרבים".

ממעייני החסידות

פרשת עקב

והיה עקב תשמעון (ז,יב)

המילה "תשמעון" היא במשמעות של הבנה, כמו "והם לא ידעו כי שומע יוסף", שומע - מבין. "עקב תשמעון" - השגת המוח צריכה לחדור עד לעקב. וכפירוש הידוע במה שנאמר (תולדות כו), "עקב אשר שמע אברהם בקולי" - ה"שמע בקולי" חדר עד לעקב.

(משיחת שבת-קודש פרשת ואתחנן תשמ"ה)

* * *

במילה עקב שני פירושים: רש"י מפרש שהכוונה ל"מצוות קלות שאדם דש בעקביו", ובחסידות מבואר שיש כאן רמז לעקבתא דמשיחא, שאז בוודאי "תשמעון", מכיוון ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ז). שני הפירושים קשורים זה בזה, שכן הן בקיום המצוות הקלות והן בעבודה בעקבתא דמשיחא באה לידי ביטוי ההתבטלות הגמורה לה'.

קיום המצוות הקלות - כאשר קיום המצוות נעשה מתוך תענוג, ייתכן שהמצוות החמורות יהיו חביבות יותר מן המצוות הקלות. אך מי שמקיים מצוות מתוך קבלת-עול טהורה, מקיים את כולן בשווה, ואינו מבחין בין קלות לחמורות.

העבודה בעקבתא דמשיחא - עקבתא דמשיחא הוא זמן של הסתר פנים וחושך כפול ומכופל. עבודת ה' בתקופה כזו היא בעיקר מתוך קבלת-עול ולא מתוך תענוג, כך שנעדר לגמרי ה"אני" של האדם, והעבודה מבטאת ביטול מוחלט לה'.

(לקוטי-שיחות כרך יט עמ' 71)

ואכלת את כל העמים (ז,טז)

כלומר: בררו והעלו את כל העמים. כשם שיהודי מברר ומעלה את הניצוץ האלוקי שבמאכל - כשהוא אוכל, כן הוא מעלה את ניצוצות הקדושה שבאומות העולם על-ידי זה שהוא נושא ונותן עמהם באמונה, ומהכסף שהוא מרוויח הוא מפריש לצדקה.

ואל יהא הדבר קל בעיניך, שכן מבואר בחסידות שמשא ומתן באמונה ממשיך את אותה דרגת המשכה שמלאכים ממשיכים בשירם ובזמרם.

(ספר-המאמרים תר"ל עמ' פח)

כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני (ז,יז)

אומר המגיד ממזריטש:

"כי תאמר" - אם תחשוב לעצמך;

"בלבבך רבים הגויים האלה" - שיש בליבך גויים רבים, מידות רעות;

"ממני" - עליך לדעת שאתה אשם בכך, שכן אם היית דבק בקב"ה ובטל אליו, היית מסוגל להפוך מידות אלו לטוב. וכפי שאנו רואים שכאשר מחזירים חיטה לשורשה, לכוח הצומח שבאדמה, והיא נרקבת שם, היא משתנית ומתרבה מחיטה אחת לחיטים רבים.

('מגיד דבריו ליעקב' עמ' כד)

פרקי אבות

"הוי עז כנמר"

יהודה בן תימא אומר: הווי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי - לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר: עז פנים לגהינום ובושת פנים לגן-עדן. יהי-רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שייבנה בית-המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך (פרק ה, משנה כ)

פירוש עובדיה מברטנורא:

עז כנמר - הנמר הזה... הוא עז פנים, אף-על-פי שאין בו גבורה כל-כך. אף אתה הווי עז  ולא תתבייש לשאול מרבך מה שלא הבנת, כאותה ששנינו, לא הביישן למד. וקל כנשר - לחזור אחר תלמודך ולא תיגע, כדכתיב, יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו. ורץ כצבי - לרדוף אחר המצוות. וגיבור כארי - לכבוש את יצרך מן העבירות. עז פנים - לפי שהעזות ניכר בפנים, כדכתיב (משלי כ"א), העז איש רשע בפניו; לפיכך נקרא עז פנים. שתבנה עירך במהרה בימינו - כלומר [יבמות ע"ט ע"א], כשם שחוננתנו זאת המידה שסימן לזרע אברהם - ביישנים, רחמנים, וגומלי-חסדים, כן יהי-רצון שתבנה עירך וכו'.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

עז כנמר - יש לדקדק בזה, מדוע מביא התנא דוגמה מנמר (ועל-דרך זה שאר החיות - נשר, צבי וארי), ולא אמר סתם שצריכים להיות "עז". זאת ועוד: עזות זו צריכה להיות רק בעבודת ה', "שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים", וכפי שמזהיר אדמו"ר הזקן "שלא יקנה קניין בנפשו להיות עז-פנים, אפילו שלא במקום עבודתו יתברך", ואם כן הרי זה לא שייך לכאורה לעזותו של נמר, ולשם מה אומר התנא "הווי עז כנמר"?

והביאור בזה:

על הפסוק "מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו" אמרו רז"ל - "אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה" (שניתן בהם חכמה להורות לנו, רש"י). ולכאורה הרי זה דבר פלא: ישראל הם בנים למקום, הייתכן שיצטרכו ללמוד מחתול ונמלה?!

ויש לבאר על-פי תורת הבעש"ט הידועה, שמכל דבר שיהודי רואה, עליו להפיק הוראה בעבודת ה', כי תכליתו של כל דבר נברא בעולם היא שיהודי ילמד ממנו בעבודת הבורא.

זהו "הווי עז כנמר": גם מנמר צריכים ללמוד הוראה זו כפי הוראת התורה - כשהוא רואה נמר, חיה מזיקה וטורפת, אומרת לו התורה שלא את זה עליו ללמוד ממנו, אלא עליו ללמוד מעזותו בענייני עבודת ה'.

ויש כאן עניין נוסף: רז"ל אמרו שישראל הם "עזין שבאומות". וכאן מדובר בעזות כפשוטה, לא אודות עזות בעבודת ה', שהרי עזות בעבודת ה' לא שייכת באומות העולם. ומכיוון שישראל הם עזין באומות, על כורחך שהמדובר בעזות כפשוטה. מובן אפוא, שיהודי מוכרח לנצל עזותו הטבעית בענייני קדושה, בעבודת ה', שאם לא כן, תתפרץ העזות בכיוון בלתי רצוי, על-דרך מאמר רז"ל, "האי מאן דבמאדים, יהיה גבר אשיד דמא כו', אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא".

(לקוטי-שיחות כרך כא, עמ' 283)

אוצרות דור ודור

הניגון החסידי

יש חוויה שמתבטאת בניגון ויש ניגון שיוצר חוויה * "עיני קודשו של הרבי הרש"ב היו עצומות והוא ניגן בלחש ובדבקות ודמעותיו ניגרו על לחייו" * "ינגנו עתה את הניגון 'ניע ז'וריצע כלאפצי', שתוכנו הוא שאין לדאוג אלא להתקשר אל הרבי" * ניגון חבד"י לבבי הוא מחמם, וכאשר נהיה חם, נהיה מואר יותר...

בדמות מחבר הניגון

אומר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: בניגון חסידי משתקף מהלך-רוחו של מחבר הניגון. ניגון הוא חוויה מסויימת, ויש בזה שני אופנים: חוויה שמתבטאת בניגון וניגון שיוצר חוויה. רבינו הזקן היה בעל-מנגן מלידה. בהיותו במעזריטש, הוא קיבל הרבה ניגונים שינגנו אצל מורנו הבעש"ט ושינן אותם בדיוק. לכל ניגון היה שם בהתאם לתולדתו, מחברו, הזמן והאירוע שאותו ניגון מספר.

הצדיק ר' מיכל'ע מזלוצ'וב היה מחדש גדול בניגונים. מורנו הבעש"ט אמר על הצדיק ר' מיכל'ע שהוא אורח קבוע ב"היכל השיר" והוא בוחר לו משם ניגוני התעוררות ותשוקה. אירע פעם שבגלל מצב בריאותו החלוש, ר' מיכל'ע לא היה יכול  לנסוע אל הבעש"ט. הוא חיבר אז את הניגון המפורסם בקרב החסידים בשם "ניגון הגעגועים של ר' מיכל מזלוצ'וב".

ניגון הגעגועים של ר' מיכל'ע מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון מתאר את התשוקה הגדולה והגעגועים הגדולים. החלק השני מתאר את האושר והשמחה הגדולה בשעת ביקורו אצל הבעש"ט. החלק השלישי מתאר את התעוררות הדבקות וההתקשרות אל מורנו הבעש"ט.

(ספר-השיחות ה'ש"ת [בלה"ק] עמ' קלג)

ניגון התעוררות רחמים רבים

סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: בסעודת שבע-ברכות של חתונתי, באור ליום ח"י אלול תרנ"ז, דיבר כ"ק אאמו"ר אודות הניגון המיוחס אל הצדיק ר' מיכל'ע מזלוצ'וב וכך סיפר:

הצדיק ר' מיכל'ע מזלוצ'וב היה ממסדרי הניגונים לפני הבעש"ט. מקובל בידינו שהבעש"ט כינה את הניגון הזה בשם "ניגון התעוררות רחמים רבים".

כ"ק אאמו"ר [אדמו"ר מהר"ש] סיפר לי ששמע מאביו הצמח-צדק בשם סבו אדמו"ר הזקן, שקיבל ממורו הרב המגיד ממעזריטש שנכח באותו מעמד: לפני הסתלקותו, הורה הבעש"ט לשיר ניגון זה, ולאחר שסיימו לנגן אמר: "אני מבטיח לכם לדורותיכם, שכל מי שינגן ניגון זה מתוך רגש של התעוררות תשובה, באיזה זמן שיהיה ובאיזה מקום שיהיה, אשמע אותו בכל מקום שבו אהיה (ישנם מלאכים שמביאים ידיעות ובשורות אל הנשמות), ואף אני אנגן עמו את הניגון ואעורר רחמים רבים על המנגן בעל-התשובה".

כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק היה רגיל לנגן בתפילתו ניגון זה, בתקופות ה'רציניות'. כ"ק אאמו"ר [=אדמו"ר מהר"ש] הסביר לי ש"נשמתו" של ניגון זה היא "אשה קשת רוח אנוכי" ותוכנו של הניגון הוא "ואשפוך את נפשי לפני ה'"...

(ספר-השיחות ה'תש"ג עמ' 169)

ניגון שמסעיר את מיתרי הלב

ועוד סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: באותו מעמד ניגנו הרב רבי יעקב-מרדכי ורבי אשר גרוסמן את הניגון האמור. עיני קודשו של אבי היו עצומות והוא ניגן איתם בלחש ובדבקות ודמעותיו ניגרו על לחייו. האברך החסיד ר' מענדל ב"ר זכריה יפה מיקטרינוסלב ושניים מבחירי בעלי כלי-זמר שבאו מוויטבסק ליוו את המנגנים בכינורותיהם בקול דממה, בהתאם לתנועות הניגון, דבר שהסעיר את מיתרי לבות המסובים העומדים צפופים. בחדר הושלך הס, כאילו אין איש נוכח במקום, והמחזה היה נהדר בהדרת קודש וחדרת קודש.

שלוש פעמים בזו אחר זו ניגנו את הניגון. בכל פעם הגביהו המנגנים בפה ובכינור את קולם, בנוסף לכך שכל בבא של הניגון היא בהרמת קול ביחס לבבא הקודמת. כשסיימו לנגן, פקח אבי את עיני קודשו וכיבד את המסובים ואת העומדים ב'משקה'... אבי היה בחדווה גדולה והכריז שהוא מכבד את כל הנמצאים בריקוד ומבקש מהם לשתות כוס 'לחיים', עם כל הפירושים. מאפס מקום לצאת במחול, כנהוג, הוא הציע שכל אחד ירקוד על מקומו.

המסובים והעומדים מילאו את בקשת אבי באוות נפש וקריאות 'לחיים' נשמעו מכל העברים. פתאום נשמע קולו של החסיד המקובל רבי יהודה-לייב הופמן במצהלות שמחה וכל המסובים קמו ממושבם, הניחו יד על כתפי חבריהם ורקדו.

(ספר-השיחות ה'תש"ג עמ' 169)

הדאגה היחידה - כיצד מגיעים ל"קרעטשמע"

בהתוועדות יום שמחת תורה תרע"ג ב'זאל' הגדול של ישיבת תומכי-תמימים, ניגנו התלמידים את הניגון המקובל שמקורו ב"קאפעליע" [=מקהלה] של כ"ק אדמו"ר האמצעי. הניגון מורכב ממילים בשפה הרוסית - "ניע ז'וריצע חלאפצי שטא איזנאמי בודעיט, יאק דאיעדעם דא קארטשאמקע, טא אי וואדקא בודע" [="אל דאגא, חבריא, מה יהיה איתנו. אנו ניסע לבית-המרזח ושם יהיה 'משקה'"].

אמר על כך כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע: ניגון זה נותן לי תמונה של חסידי כ"ק אדמו"ר האמצעי ומציב אותי באותו ציור... כל דאגתם של חסידי אדמו"ר האמצעי לא היתה אלא כיצד מגיעים ל"בית-המרזח" ואז כבר הכל נהיה בסדר... זוהי האמת: כשנמצאים ב"בית-המרזח" כבר הכל נהיה בסדר.

(תורת-שלום עמ' 157)

"בית המרזח" של החסידים

כך מבאר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו את העניין האמור: כאשר נמצאים בנסיעה בדרך, נכנסים ל"בתי-המרזח" ("קרעטשמעס") שנמצאים באמצע הדרך, ושם יכולים לנוח, להתפלל וללמוד את השיעורים במנוחת הדעת.

והנמשל - הנסיעה בדרך מתייחסת לזמן הגלות, "מפני חטאינו גלינו מארצנו", שכל בני ישראל הם בגלות, בדרך, ובאמצע הדרך ישנם "בתי מרזח", "קרעטשמעס", שהם המקומות של הרביים.

ולכן, צריכים להשתדל למעט ככל האפשרי בשהייה בדרך, ולהימצא ככל היותר ב"בית-המרזח" ("קרעטשמע", במקומו של הרבי, מתוך ידיעה ששם לא חסר מאומה). שינגנו עתה ניגון זה (ובוודאי כולם מכירים את הניגון).

[התחילו לנגן את הניגון, ואמר כ"ק אדמו"ר: למה מנגנים רק כדי לצאת ידי חובה? - שינגנו ביתר חיות. אחר כך הפסיק הרבי שוב את הניגון והורה שינגנו ביתר חיות. ניגנו בהתעוררות גדולה, וגם כ"ק אדמו"ר ניגן עם הקהל ונענע בחוזק בידו הק'.]

(תורת-מנחם כרך ב עמ' 106)

ניגון התקשרות אל הרבי

ינגנו עתה את הניגון "ניע ז'וריצע כלאפצי", שתוכנו הוא שאין לדאוג אלא להתקשר אל הרבי, וממילא יומשכו כל ההשפעות...שינגנו את הניגון בשמחה גדולה, מתוך כוונה לבטל את כל ההעלמות וההסתרים וכל המדידות וההגבלות, ואז לא תהיה מניעה מצד ה'כלים', ויוכלו לקבל את ההשפעות של הרבי כפי שהן מצידו, בלי גבול.

[כ"ק אדמו"ר התחיל לנגן "ניע ז'וריצע כלאפצי", ועמד מלא קומתו ורקד על מקומו בשמחה גדולה].

(תורת-מנחם כרך ב עמ' 135)

כאשר הלב מתחמם

בהתוועדות שמחת-תורה תש"ד, אמר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: ניגון בהתוועדות של אנ"ש מחמם... ניגון חבד"י לבבי הוא מחמם, וכאשר נהיה חם, נהיה מואר יותר... שינגנו ניגון חסידותי פנימי, ניגון שיבריח את הקור והחושך ו'ימשיך' אור וחמימות בריקוד חסידותי 'ממכר'.

הנאספים ניגנו ורקדו בהתלהבות, ואחר כך אמר הרבי: אכן, רוצים לנגן ולרקוד בהתלהבות, אך ההתלהבות החסידית עדיין חסרה. החיסרון אינו נעוץ בהגבהת הרגליים, אלא בכך שהלב והראש אינם בבחינת שמחת-תורה.

אחר כך התחילו לנגן את הניגון המפורסם "ניע ז'וריצע כלאפצי", ואולם, הרבי ציווה להפסיק מלנגן באומרו: ראשית כל, צריכים להיות "כלאפצי" - על-ידי זיעה של מצווה בעבודת התפילה. תחילה צריכים לנגן כדי לחמם את ה"כלאפיעץ" בחום הקדושה, שכל העצמות 'תרגשנה' את שמחת תורה, שהעקב ירגיש את התרגשות הלב ודבקות המוח של שמחת-תורה, ורק אז יכולים לנגן "ניע ז'וריצע כלאפצי".

(ספר-השיחות תש"ד [בלה"ק] עמ' לח)

ניגונים חדשים

(ניגנו ניגון, ושרו אותו שלא במדוייק, ואמר כ"ק אדמו"ר הריי"צ:) כאן באמריקה, לא זו בלבד שאין ממציאים ניגונים חדשים, אלא גם שוכחים את הניגונים הישנים. לליובאוויטש היו מביאים תמיד ניגונים חדשים. היו ר' אברהם, ר' אהרון ור' שלום חריטונוב, שהיו מביאים ניגונים חדשים. הרה"ח ר' הלל היה מורה לאברכים  להמציא ניגונים חדשים. ואילו כאן שוכחים גם את הניגונים הישנים... אם תעזבנה יום, תעזבך יומיים.

(ספר-השיחות תש"ג [בלה"ק] עמ' קמב)

קבלת-עול מוזרה

סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: בהתוועדות י"ט כסלו תרס"ד, ניגנו הבחורים את הניגון שמכונה "הניגון של גוראריה". הם ניגנו פעמיים ושלוש והתלבטו אם להמשיך לנגן. מעבר זה המשיכו לנגן ומן העבר השני ניסו להשתיק אותם. כ"ק אאמו"ר ציווה לנגן והבחורים אכן ניגנו, אבל עשו זאת במתכונת מצומצמת. ואז פנה אליי כ"ק אאמו"ר ואמר: "הם מנגנים מתוך קבלת-עול". באותו רגע חשבתי שהוא מתכוון לרמוז לי שאומר להם שינגנו את הניגון בחיות רבה יותר, אבל הוא המשיך מיד לבאר את דבריו:

"היום מנגנים משום-מה מתוך קבלת-עול מוזרה, מתוך דוחק וצמצום ("שטארק פארקוועטשט"). מתכוונים לדבר אחר, רוצים כבר לעזוב את העניין [=הניגון] הנוכחי, לא אליו מתכוונים אלא לדבר אחר [=לשמיעת שיחות]. היו מעדיפים כבר לסיים את העניין הזה, ולמרות שעוסקים בו, היו מעוניינים לסיימו כבר משום שמעוניינים בדבר אחר. האמת היא שלא כך צריך להיות. במקום שבו נמצאים - שם צריכים להיות. אחר כך, כאשר עוברים לעניין אחר, אז צריכים להיות מונחים בעניין ההוא. אבל כל זמן שאני עושה עניין אחד, עליי להיות מונח בו. ואז, כשאעבור לעניין השני, אהיה מונח בו. שהרי זוהי הוכחה לאמיתיות הדבר שבו עוסקים, שמונחים בו באמת. ומאחר שזוהי האמת, לכן מונחים בעניין במלוא האמת...

(תורת-שלום עמ' 39)

אחד בפה ואחד בלב

ופעם אחרת סיפר על כך כ"ק אדמו"ר הריי"צ: בי"ט כסלו תרס"ג, ניגנו הנוכחים ניגון שלא במתינות. אמר כ"ק אדמו"ר הרש"ב: כשנמצאים בעניין אחד וממהרים לעניין שני, הרי זה בבחינת "אחד בפה ואחד בלב", ומי התיר זאת?...

(לקוטי-דיבורים ח"א עמ' 18)

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת עקב
כ' במנחם-אב

יום היארצייט-הילולא השישים של הרה"ג הרה"ח המקובל ר' לוי-יצחק שניאורסון נ"ע, אביו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, דור חמישי, בן אחר בן, לכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק. נאסר והוגלה על עבודתו בהחזקת והפצת היהדות, ונפטר בגלות בשנת ה'תש"ד, בעיר אלמא-אטא, קזחסטאן (ברית-המועצות לשעבר), ושם מנוחתו-כבוד1.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג להתוועד ביום זה (וכשחל בימות החול, היה מסיים מסכת בתחילת ההתוועדות)2.

וכתב הרבי: "ועלי החוב והזכות גדול להציע ולבקש וכו' - ללמוד בההתוועדות מתורתו, ולנדב ביומא דין לז"נ [=לזכות נשמתו]..."3.

ביום כ' במנחם-אב תשכ"ד - עשרים שנה לפטירת אביו ז"ל - יסד כ"ק אדמו"ר את 'קרן לוי יצחק' על-שם אביו ז"ל4.

---------- 

1) תולדותיו - בספר 'תולדות לוי-יצחק' (הוצאה רביעית - קה"ת, כפר-חב"ד תשנ"ה). תצלום מצבתו שם ח"ג עמ' 764 ו-832.

2) ספר-המנהגים עמ' 100.

3) בשולי מכתב (כללי-פרטי) מוצאי ת"ב ה'תשד"מ, לקוטי-שיחות כרך לט עמ' 231. המנהג לנדב, יש לעשותו לכתחילה ביום ו' עש"ק, כהוראת הרבי המובאת בגיליון הקודם, ואם לא קיימוהו אז - יעשו זאת ביום ראשון.

4) מטרתו - לעזור בהלוואות במיוחד למוסדות חינוך על-טהרת-הקודש ולמלמדי לימודי-קודש - ספר-המנהגים שם. וראה לקוטי-שיחות כרך כג עמ' 270 אודות המגביות והנתינות המיוחדות לצדקה בימי סגולה (ובארוכה - 'התוועדויות' תשמ"ה ח"א עמ' 651 ואילך. וב'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 593 ואילך שזה שייך גם לנשים וטף), שזהו דבר הפשוט שא"צ להזכירו במפורש בכל שנה, ומי שלא נתן - ישלימנה בימים שלאחרי זה, עיי"ש.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)