.jpg)
גיליון 1115, ערב שבת-קודש פרשת וישב, כ"ב בכסלו ה'תשע"ו (04.12.2015)
דבר מלכות
דמות דיוקנו של אביו נראתה לו
מהי ההוראה לנו מסיפור יוסף בבית אדונו המצרי? * בעבודת האבות בג' הקווים תיקנו את ג' סוגי העבירות שבאו מחטא אדם הראשון * הכוח לעמוד בניסיון – על-ידי ראיית "דמות דיוקנו של אביו", שבעבודתו פעל תיקון בכללות עניין החטאים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. ידוע פתגם רבינו הזקן1, בעל הגאולה, שצריכים לחיות עם הזמן, וכפי שנתפרש שהכוונה בזה היא לפרשת השבוע.
בפרשת השבוע [. .] מסופר אודות ירידת יוסף למצרים, והצלחתו בבית אדוניו המצרי, "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה"2, ובהמשך לזה מסופר אודות עמידתו בניסיון עם אשת פוטיפר, ועד לסיום העניין: "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר"3, וגם בהיותו בבית הסוהר, "אשר הוא עושה ה' מצליח"4.
ולכאורה אינו מובן: מדוע לא נאמר בקיצור שיוסף הורד למצרים ואחר כך עלה לגדולה כו' – למאי נפקא-מינה כל אריכות הסיפור, ומהי ההוראה מזה בנוגע אלינו?
ועל כורחך צריך לומר, שגם עניין זה, ככל עניני התורה, הוא הוראה לדורות, עד לעקבתא דמשיחא, ועד למקום וזמן זה.
ב. ויובן בהקדם הביאור בכללות הסיפור אודות שבחו של יוסף שעמד בניסיון:
כיוון שיוסף היה עבד בבית אדוניו המצרי, הרי מובן בשכל הפשוט, שאשת פוטיפר היתה יכולה להרע לו אם לא ישמע אליה, שהרי אדוניו המצרי בודאי יעשה עם יוסף ככל שתאמר לו אשתו. וכמפורש במדרשי חז"ל5 שאשת פוטיפר איימה על יוסף בענייני ייסורים ועד לאיום בעניין של מיתה.
והנה, מאורע זה היה קודם מתן תורה, שאז היה דינו של יוסף כמו בן-נח6. וידועה פלוגתת הפוסקים7 אם בן-נח צריך למסור נפשו על קיום המצוות שנתחייב בהם, ולכמה דעות בן-נח אינו מחוייב במסירת נפש. ואם אינו מחוייב במסירת נפש – יש בזה עניין של איסור, שהרי בני נח נצטוו על שפיכות דמים, ובזה נכלל גם המאבד את עצמו לדעת רחמנא-ליצלן, כפי שדרשו חז"ל על הפסוק8 "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש".
ואם כן, נשאלת השאלה – על-פי נגלה – האם היה מותר לו להעמיד את עצמו בסכנת מות כדי לעמוד בניסיון?!
גם צריך להבין:
איתא בגמרא9 ובמדרש10, והובא גם בפירוש רש"י11, שהסיוע לעמידתו בניסיון היה על-ידי זה ש"נראית לו דמות דיוקנו של אביו" ("בחלון"). וכפי שדרשו12 במה שכתוב13 "ואין איש מאנשי הבית שם בבית", "דמשמע דוקא מאנשי הבית לא היה שם, מכלל דאיש אחר שלא מאנשי הבית, כלומר חלוק ומופלג מתורת אנשי הבית, היה שם, וזהו דמות דיוקנו של אביו".
וצריך להבין: מהו הדיוק "דמות דיוקנו של אביו" – מדוע לא מספיק רק הזיכרון אודותיו, אלא יש צורך בראיית צורת הפנים דווקא?
ג. והביאור בזה:
איתא בגמרא (במסכת בבא-בתרא14) "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון", היינו, שדמות דיוקנו של יעקב היתה דומה לדמות דיוקנו של אדם הראשון, בעניין היופי כפשוטו (כפשטות מאמרי רז"ל שאינו יוצא מידי פשוטו), בצורת ותואר קווי הפנים.
ויובן בהקדם המבואר בכתבי האריז"ל15, שהאבות (ש"הן הן המרכבה"16, שעניין המרכבה הוא שעל-ידה רוכב המלך) תיקנו את החטא הקדמוני של אדם הראשון.
ובפרטיות יותר:
חטא אדם הראשון – שעל-ידו נעשית נתינת-מקום לכל החטאים שלאחרי זה – היה בכל ג' העבירות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, שהם בג' הקוין דימין שמאל ואמצע: שפיכות דמים – קו השמאל, גילוי עריות – קו הימין (שזהו שמצינו17 שבני ישמעאל לא רצו לקבל את התורה שנאמר בה "לא תנאף", כיוון ששרשם הוא מהפסולת של קו הימין, "אברהם יצא ממנו ישמעאל"18), ועבודה זרה – הניגוד ליחידו של עולם – בקו האמצעי, שמגיע עד פנימיות ועצמות אין-סוף ברוך-הוא.
והתיקון לזה היה על-ידי האבות, שגם הם היו בג' הקוין:
אברהם תיקן את העניין של עבודה זרה; יצחק תיקן את העניין של שפיכות דמים – שזהו שנאמר בו "והעלהו גו' לעולה"19. ולהעיר, שיצחק אמר לעשו "חדד סכינך ושחוט יפה"20, שזהו היפך עניין שפיכות דמים, כדאיתא בקבלה21 שהשחיטה בסכין בלתי פגומה הוא כדי שלא יהיה צער לבהמה; (על דרך דרשת רז"ל22 "ואהבת לרעך כמוך23 . . ברור לו מיתה יפה"); ויעקב תיקן את העניין של גילוי עריות, על-ידי זה שהיתה "מיטתו שלימה"24.
וכיוון שיעקב הוא "בחיר שבאבות"25, שכולל גם את אברהם ויצחק, כמו שכתוב26 "אלקי אברהם ופחד יצחק היה לי", נמצא, שיעקב כולל את שלימות התיקון של אדם הראשון (גם מה שנתקן על-ידי אברהם ויצחק), וזהו ש"שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון", כיוון שעל-ידו נעשה התיקון של אדם הראשון להיות כמו קודם החטא, כפי ש"עולם על מילואו נברא"27.
ד. על-פי זה יש לבאר גם הפעולה של ראיית דיוקנו של אביו, צורת פניו של יעקב:
כאשר יוסף בא לידי ניסיון, טען ואמר: "איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים"28 – שזהו עניין גילוי עריות (כפשוטו), וקשור גם עם עבודה זרה, וגם עם שפיכות דמים29, כדאיתא במדרש30 שעל-ידי העדר השמירה בקו זה אפשר לבוא לכל ג' הקוין.
אמנם, מצד עיקר הדין היה יכול יוסף לערוך חשבון ושקלא-וטריא שאינו חייב למסור נפשו על זה, ואדרבה כו', כנ"ל.
אבל, כאשר "נראית לו דמות דיוקנו של אביו", שופריה דיעקב, שהיא מעין שופריה דאדם הראשון – שעניין זה מזכיר את תיקון הפגם של אדם הראשון בכל ג' העניינים: עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, שנעשה על-ידי יעקב, בחיר שבאבות – הרי זה פעל אצלו שלא להיכנס בעניינים של חשבונות ושקלא-וטריא, אלא לעמוד בניסיון,
ובאופן ש"וינס ויצא החוצה"31, כדאיתא במדרש32 "קפץ בזכותו של אברהם אבינו, שנאמר בו33 ויוצא אותו החוצה". ועל-פי דרשת חז"ל34 על הפסוק "ויוצא אותו החוצה", "צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות . . אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן" – יש לפרש כן גם במה שכתוב ביוסף "וינס ויצא החוצה", שמורה על היציאה מכל העולמות וכל סדר ההשתלשלות, ומצד זה נתבטל כל עניין החשבון והשקלא-וטריא, כך, שאין אפשרות שיהיה מעמד ומצב של "חטאתי לאלקים".
ה. וזוהי גם הוראה לכל אחד בענייניו:
ובהקדם הידוע בפירוש הפסוק35 "נוהג כצאן יוסף", שכל ישראל נקראים על שם יוסף, לפי שכלכלם בימי הרעב, כמו שכתוב36 "ויכלכל יוסף את אחיו גו'"37. ומזה מובן, שהנהגתו של יוסף מהוה הוראה לכל "צאן יוסף", בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים"38.
וההוראה היא:
כאשר יהודי בא (או שנדמה לו שבא) לידי ניסיון, ועד שנדמה לו שהוא במעמד ומצב של עבד בבית אדוניו המצרי,
– בדוגמת ניסיון יוסף שהיה בבית אדוניו המצרי, ואשתו שידלה אותו רק "לשכב אצלה"39, "ותתפשהו בבגדו", והבטיחה לו ש"אין איש מאנשי הבית שם בבית", אף אחד לא יראה, אף אחד לא ישמע ואף אחד לא ידע מזה, ויש לו כמה וכמה היתרים, והעיקר, שעל-ידי זה יציל נפש אחת מישראל, שלא יענישוהו במיתה רחמנא-ליצלן, אלא יישאר בחיים, ולמחרת יוכל לשוב בתשובה, לפעול עניינים ולהציל עולמות כו', עד למעלה מעלה –
אזי צריך שתהיה "דמות דיוקנו של אביו" נראית לו בחלון:
עליו רק להפנות את ראשו ולהביט על דמות דיוקנו של אביו; עליו לפקוח את העיניים, ואז יראה דמות דיוקנו של אביו – יעקב אבינו, ששופריה מעין שופריה דאדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה40, ואז, הנה כל מעשה פרטי של איש פרטי במקום וזמן פרטי, חדל מלהיות עניין פרטי, אלא הוא עניין שבו תלוי כללות הבניין של ה"עולם מלא"41 (או חס-ושלום הפכו – על-ידי המעשה שעומד בפניו עתה), בדוגמת פעולת יעקב אבינו בתיקון חטא אדם הראשון.
והוראה זו – ככל ההוראות שבתורה (שבזה נכללים סיפורי התורה שגם הם הוראות42) – כוללת גם נתינת-כוח שיוכלו לקיימה,
וגם אם לשעה קלה ישנם קשיים בדבר, כמו אצל יוסף שישב בבית הסוהר – הרי גם בבית הסוהר גופא נעשה יוסף המושל ושולט43, ולאחרי זה הנה "מבית האסורים יצא למלוך"44, שנעשה "מושל בכל ארץ מצרים"45, "המשביר לכל עם הארץ"46, ועד ש"וילקט יוסף את כל הכסף"47 מכל הארצות, ומזה נעשו האוצרות ("מטמוניות"48) שיתגלו בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.
(מהתוועדות יט' כסלו ה'תשכ"א, תורת מנחם כרך כט, ע' 261-266, בלתי מוגה)
______________________________
1) סה"ש תש"ב ע' 29 (נעתק ב"היום יום" ב חשון).
2) וישב לט, ו.
3) שם, כ.
4) שם, כג.
5) ראה יומא לה, ב. במדב"ר פי"ד, יח. ספר הישר – הובא בתורה שלמה פרשתנו עה"פ שם, יב (אות קה).
6) ראה אנציק' תלמודית ערך אבות (א) בסופו (כרך א ס"ע לו ואילך). וש"נ.
7) ראה שם ערך בן נח (כרך ג ס"ע שנ ואילך). וש"נ.
8) נח ט, ה ובפרש"י. וראה תו"ש נח שם (אות לא).
9) סוטה לו, ב.
10) תנחומא פרשתנו ט. ב"ר פפ"ז, ז. פצ"ח, כ.
11) פרשתנו לט, יא. ויחי מט, כו.
12) תוד"ה באותה – סוטה שם (בשם רבינו משה הדרשן). וראה זח"א רכב, א.
13) פרשתנו שם.
14) נח, א. וש"נ.
15) ראה במג"ע אופן קמו (בשם כנפי יונה). וראה גם זח"ג קיא, רע"ב. כש"ט סשי"א (בשם התיקונים). תו"מ חי"ז ע' 18 הערה 55.
16) ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו.
17) ראה זח"ג קצב, ב.
18) פסחים נו, א. ויק"ר פל"ו, ה. ועוד.
19) וירא כב, ב.
20) פרש"י תולדות כז, ג.
21) ראה ספר התמונה תמונה ג' אות ה'. וראה גם תו"מ חכ"ו ע' 216 הערה 50. וש"נ.
22) פסחים עה, א. וש"נ.
23) קדושים יח, יט.
24) ויק"ר פל"ו,ה.. פרש"י ויחי מז,לא.
25) תורה אור עה"פ כז,כה. וראה גם ב"ר פע"ו,א. זח"א קיט,ב.
26) ויצא לא, מב.
27) ראה ב"ר פי"ב, ו. פי"ג, ג. פי"ד, ז.
28) פרשתנו לט, ט.
29) ולדוגמא – שהבן הנולד ירצה ליטול חלק בירושה, ושאר האחים לא ירצו ליתן לו כו' (ראה גם במדב"ר פי"א, א).
30) הובא בכד הקמח אות ח (חמדה), ובתורה שלמה יתרו ע' קצט.
31) שם, יב.
32) מדרש אגדה עה"פ. וראה ב"ר פפ"ז, ח.
33) לך לך טו, ה.
34) הובא בפרש"י עה"פ. וראה נדרים לב, א. ב"ר פמ"ד, יו"ד.
35) תהלים פ, ב.
36) ויגש מז, יב.
37) פרש"י ומצו"ד עה"פ.
38) ראה תנחומא לך לך ט. ב"ר פ"מ,ו. רמב"ן לך לך יב,ו. ועוד.
39) פרשתנו שם, יו"ד ובפרש"י.
40) ראה ב"ר פכ"ד, ה.
41) סנהדרין לז,סע"א.
42) ראה גם תו"מ ח"ט ע' 42. וש"נ.
43) פרשתנו שם, כב-כג.
44) קהלת ד, יד.
45) ויגש מה, כו.
46) מקץ מב, ו.
47) ויגש מז, יד.
48) ראה פסחים קיט, א. וש"נ.
משיח וגאולה בפרשה
כצער הגלות גודל הגאולה
הקב"ה רצה גאולה נעלית יותר
לאחרי כל צער הגלות בבית לבן – היה יעקב אבינו ראוי כבר לגאולה השלימה. ולא עוד אלא שמצידו של יעקב היה יכול ללכת לגאולה ביחד עם עשיו – לא רק כפי שעשיו הוא בשורשו הרוחני, אלא גם כפי שנמצא למטה, ב"ארצה שעיר שדה אדום", שכן, מצד בחינתו ועבודתו של יעקב, נפעל גם אצל עשיו דלמטה, ש"נתברר כבר וחזר לשורשו הנעלה".
...אבל אף-על-פי-כן, מכיוון שרצה הקב"ה שהגאולה תהיה באופן נעלה יותר מזו שהייתה יכולה להיות בזמנו של יעקב, עד לעילוי שבאין ערוך, לכן היה צורך בהמשך ירידת הגלות כו', שכן ככל שתגדל ירידת הגלות, כן יגדל העילוי שבעניין הגאולה, "לפום צערא אגרא".
עתה, יש לבקש ולתבוע את הגאולה מיד
..והנה לאחרי כל האמור לעיל, צריך יהודי ללמוד מהנהגתו של יעקב, "ביקש יעקב לישב בשלוה", ועל דרך זה טענת בני-ישראל "ולואי שנצא בעצמנו" . . ובמילא, כל זמן שעדיין לא בא משיח צדקנו – צריך יהודי לבקש שיבוא משיח צדקנו! ולא עוד, אלא שצריך לתבוע אודות הגאולה – כלשון חז"ל שהובא גם להלכה.
...ולגופו של עניין:
מה שלא נתקיימה בקשתו של יעקב שתהיה הגאולה בזמנו – הרי זה מפני שהקב"ה רצה שהגאולה תהיה באופן נעלה יותר באין ערוך, ובמילא, צריך להיות צער הגלות עוד יותר מאשר עשרים שנות גלות בבית לבן.
וכמו כן בנוגע לגלות מצרים, שלא נתקיימה בקשתם "ולואי שנצא בעצמנו", מבלי ה"רכוש גדול" – דמכיוון שרצה הקדוש ברוך הוא ש"יצאו ברכוש גדול", הוכרח לעכבם זמן נוסף.
אמנם, לאחרי שנתארך הגלות ביותר וביותר עד לימינו אלו – הרי בודאי ובודאי שיכולה להיות כבר הגאולה באופן הכי נעלה ("לפום צערא אגרא"), ובודאי שישנו כבר ה"רכוש גדול" בתכלית השלימות! ומכיוון שכן, צועקים בני-ישראל "עד מתי"... "דאלאי גלות"!...
בדורות הקודמים – 'היה ניתן לשכנע את אבות אבותינו' שכדאי להתעכב עוד מעט בגלות כדי שיהיה "וישב" בתכלית השלימות, או כדי ש"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"; אבל אנו, שנולדנו לאחרי שנדפס ב'סידור' "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קיווינו כל היום", ולאחרי שנפסק בספרי הלכה שיש לדרוש ולתבוע על הגאולה – 'אנו לא נרשה שישכנעו אותנו'...
ומכיוון שכן, נמשיך לדרוש ולתבוע על הגאולה מתוך עקשנות – "עם קשה עורף" למעליותא.
...ולא זו בלבד שעניין זה אינו מעורר רוגז וקפידא חס ושלום, אלא אדרבה: על-ידי זה שמבקשים ותובעים אודות הגאולה – מקרבים וממהרים ופועלים את הגאולה בפועל ממש. כדברי החיד"א בפירוש הברכה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קיווינו כל היום", ש"כי" הוא עניין של נתינת טעם, היינו ש"יש לנו הקיווי, ובשכר הקיווי כדאי שתגאלנו"!
(מהתוועדות שבת וישב תשמ"ו, התוועדויות תשמ"ו כרך ב ע' 107 ואילך)
ניצוצי רבי
מבצע אנטבה והעולם התורני
שלוש השאלות שהציב הרבי בפני רבנים, על מנת שיפסקו דעתם בפסק-דין על פי תורה * מיהו הרב מירושלים שאודות מכתבו דיבר הרבי בהתוועדות כ' כסלו תשל"ז? * פרסום ראשון של מכתב הגרש"י זוין ז"ל, ומעשה רב מהגרי"ז מבריסק * רשימה ראשונה
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
מה קובע לגבי רפואה?
לאחר 'מבצע יהונתן' (מבצע אנטבה) שהתקיים בקיץ תשל"ו – בו שוחררו בידי חיילי צה"ל בני ערובה שנחטפו לאוגנדה, הביע הרבי את דעתו בצורה נחרצת כי "יד ה' עשתה זאת" (ראה גם גליון שס"ט, אגרות קודש כרך לא מבוא עמ' 11. ועוד).
היו רבנים שהתנגדו לקביעה זו, והרבי התייחס לטענותיהם במספר התוועדויות. בהמשך לזה פנה הרבי לרבנים (בהתוועדויות שמחת-תורה ושבת בראשית תשל"ז) וביקש לפסוק בשאלות הבאות:
א. אחד מחטופי אנטבה שיבקר שוב באנטבה, האם עליו לברך ברכת הודאה.
ב. בחולה שלפניו שני רופאים: אחד מומחה שאינו ירא-שמים והשני ירא-שמים שאינו מומחה כל-כך, למי עליו לפנות כדי לקבל טיפול רפואי.
ג. כשמתרחשת חטיפה ל"ע, ומומחה שאינו ירא-שמים מביע דעתו לחלל שבת, האם צריך לסמוך על דעתו.
בהתוועדות כ' כסלו תשל"ז סיפר הרבי על מכתב שקיבל מרב בירושלים, בו מובא מעשה מחיי הגרי"ז מבריסק, שכאשר סיפרו לו לגבי מקרה מסויים ששאלו דעתם של שני רופאים מומחים, אלא שאחד מהם ירא-שמים יותר מחבירו – הקפיד הגרי"ז ונזף על כך שמזכירים עניין של יראת-שמים בקשר לרופא, והתבטא שיראת שמים בהקשר רפואי "לא מעלה ולא מוסיף".
לכאורה, הקשה הרבי, כיוון ששני הרופאים מומחים הם, מה אכפת לנו אם יעדיפו את זה שהינו יותר ירא שמים? – והסביר בהרחבה, כי אף אם באותו מקרה שני הרופאים מומחים באותה מידה, הרי כאשר השומעים יראו שמורה הוראה גדול בישראל מתעניין במידת יראת ה' של הרופא, עלולה להתגלגל מכך תקלה במקרים אחרים, בהם אין הרופאים שווים במומחיותם, ויבואו להעדיף את הירא-שמים שאינו מומחה כל-כך.. והרי זה עניין של ספק פיקוח נפש שמחמירים בו ביותר וכו'.
כלומר: כדי לחזק ולהשריש את היסוד שבענייני רפואה מה שקובע הוא, מומחיותו של הרופא בחכמת הרפואה כפשוטה – שלל הגרי"ז בתכלית את ההתעניינות במידת היראת-שמים של הרופא (אף שבאותו מקרה מסוים בלאו-הכי היו שני הרופאים מומחים בשווה). – תוכן הדברים ב'שולחן מנחם' כרך ד' עמ' פה הע' א.
מכתב 'הרב מירושלים'
הנה להלן בפרסום ראשון מכתבו של "הרב מירושלים" אותו הזכיר הרבי בהתוועדות הנ"ל – הלא הוא הגאון-החסיד הרב שלמה יוסף זווין זצ"ל (באדיבות הרה"ת ר' חיים שאול ברוק – ועד הנחות בלה"ק, נ.י.):
"כ"ק אדמו"ר שליט"א...
"בנוגע להשאלה מהרבנים בדבר חולה אם צריכים מומחה או ירא-שמים, הייתי רוצה להוסיף עוד דבר: מעשה שהיה פה באחד מגאוני הדור שלא מאנ"ש הגאון הידוע בשם רבי וועלוועלע מבריסק הוא הגרי"ז סולובייציק בנו של רבי חיים מבריסק (על הגרי"ז ביחוד כתבתי ב"אישים ושיטות" שלי במדור של אביו רבי חיים מבריסק), והנה הוא היה פעם חולה, באו ואמרו לו נשלח אל רבינו רופא מומחה גדול ונוסף לזה הוא גם ירא-שמים, גער בהם בנזיפה ואמר: אל תזכירו לי שהוא ירא-שמים, זה לא מעלה ולא מוריד, אין זו מעלה נוספת כלל.
"יש בסיפור זה שתי נקודות: א. פסק להלכה למעשה של אחד מגאוני הדור שלא מאנ"ש. ב. אף-על-פי שזה מומחה וזה מומחה אלא שאחד מהם במעלה נוספת של ירא-שמים, אין להזכיר זה כלל, זה לא מעלה נוספת.
"... בהערצה רבה.
שלמה יוסף בן חיה".
'שאלות' בגלל חושך הגלות
תשובות נוספות של רבני וגדולי ישראל הגיעו אל שולחנו של הרבי, ביניהם תשובת הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (מד' מרחשוון תשל"ז), שנדפסה בספר 'אגרות משה' [כרך שמיני] יורה דעה חלק רביעי סימן ח' (עמודים קסו-ז):
א. אם להעדיף רופא מומחה שהוא כופר בתורה או רופא ירא-שמים אף שאינו כל כך מומחה – "הנה שאלה זו אינה צריכה לפנים, כי מאחר שהתירה התורה להתרפאות אצל רופאים... ודאי צריך לילך לרופא המומחה אף שהוא כופר...".
ב. נס ההצלה שנעשה על ידי חיילים שאינם שומרי תורה – "מסתבר שיש להחשיב זה לנס גלוי, כי בדרך הטבע לא היה אפשר להיות דבר כזה... והוא עשה ההצלה בזה שנתן אומץ ורצון שילכו להציל, ואשר הצליח דרכם שהצילו".
גם הגאון בעל 'מנחת יצחק' זצ"ל כתב תשובה בנושא (שלעת-עתה לא פורסמה).
על פסקי דין אלו כתב הרבי בכ"ב טבת תשל"ז (נדפס באגרות קודש כרך לב) לגאון הרב מאיר יהודה גץ, רב הכותל (ראה צילום האגרת ב'התקשרות' גליון שסט עמ' 13):
תשואות-חן על הפסק-דין המצורף במכתבו בנוגע לג' "שאלות" המפורסמות. והוספתי מירכאות לתיבת "שאלות" לאחרי שאמרו חכמינו ז"ל שהנשאל [=בנושאי פיקוח נפש] הרי זה מגונה, ופסק-דין ברור בזה [וק"ל?] וידוע לכל מצוה בגדול וכו', אלא שבחושך כפול ומכופל בגלותנו זה, גם בזה צריך להיות פרסום נוסף וחדש וכו'.
רבנים בעקבות הרבי
היה זה 'המאור', ירחונו התורני של הרב מאיר אמסעל (רב דקהל וישיבת המאור) ששימש במה לרבנים שביקשו לחוות דעתם בנושא.
הרב אמסעל עצמו פרסם שני מאמרים בנושא (שנה כח חוברת ה' כמ' 17-20). הראשון תחת הכותרת "חיילי ההגנה שהצילו את השבויים באוגאנדא, אי עשו כהלכה לסכן נפשם ונפש השבויים". בפתיחת הדברים כתב:
"נשאלתי בדבר ההצלה הנפלאה בחודש תמוז הזה, על ידי חיילי מדינת ישראל, שהפתיעו את כל האומות בפלאי גבורתם, במסירות נפשם וגופם להצלת נפשות... עיתונות העולם עסקו בזה כמה שבועות בסיפור נפלאות לאין מספר. והנה פי כל הבאים לבתי מדרשות מלא כמו כן תהילות ההצלה הזו, ורבים בהתעלותם קוראים זה קידוש השם ממש, אולם כרגיל ישנם גם כמה מקטריגים, הדורשים לחומרא, שאסור היה לסכן את החיילים... ואי יש מקום לפקפק בהצלה כזו שיסודה להרוג או ליהרג וכו'".
ומסקנתו:
"סוף דבר אין כל ספק שבעלי הצבא וכל האנשים שמסרו נפשם להציל אחיהם הנתונים בצרת הרג ושמד, בודאי ששכרם גדול ורב ודבר גדול עשו להצלת נפשות יהודים. מיהו, מה שגרוע ביותר שבשירות והודאות על חשבון השלטונות שוכחים לגמרי שיד ה' עשתה זאת, כי ההצלה היתה למעלה מהטבע וקשורה בסכנות נוראות ורק ניסין וגבורות דעבד קודשא-בריך-הוא היו בעזרת ההצלה המיוחדת הזו.
ותיתי לו לכ"ק הגאון האדיר וצ"ת האדמו"ר שליט"א מליובאוויטש שנקט בזה הדרך הנכונה לחיזוק האמונה וד"ק ובין השאר עורר גם כן, שמצווה לפרסם על דבר מצות מזוזה שיש בה גם כן הסגולה של שמירה ובטחון, כמו שנאמר בזוהר-הקדוש ובשאר ספרים ואצל רוב החטופים היה חסר אצלם בבתיהם השמירה של מצות מזוזה, היינו או שלא היה מזוזה כשרה על כל פתח ופתח כו' או שלא היתה כלל וכו'. והשמיע עוד דברים נכבדים בקשר לזה, על דבר יסודות האמונה".
מאמר זה גרר תגובה של הרב שניאור זושא רייז בגיליון הבא (שנה כח חוברת וא"ו עמ' 25-26):
"הרב הגאון העורך שליט"א בתשובתו בעניין הצלת שבוים אוגאנדא, קלע אל נקודת ההלכה ודבריו עשו רושם טוב בעולם התורה... ותיתי להמאור שהביא כל המקורות בעניין הצלת נפשות וזהו דבר בעתו, ולא הלכתא למשיחא".
ממעייני החסידות
פרשת וישב
וישב יעקב וגו' (לז,א)
"וישב יעקב בארץ" – יעקב ירד ממדרגתו הנעלית והתלבש בעניינים ארציים.
"מגורי אביו" – כדי ללקט את ניצוצות הקדושה הנמצאים בהם ולהעלותם לאביו שבשמים (מגורי מלשון "אוגר בקיץ").
"בארץ כנען" – עבודה זו אפשרית רק בעולם הזה, הנקרא "ארץ כנען", כנען מלשון סוחר, כנאמר (לקמן לח), "בת איש כנעני", ותרגם, "בת גבר תגרא". רק בעולם הזה אפשר לזכות ב'סחורה' – תורה ומצוות.
(אור תורה בראשית דף ח"י א-ב)
* * *
"מגורי אביו" – עבודת הבירורים של האדם ("מגורי") צריכה להיות אך ורק מתוך כוונה לאביו שבשמים ("אביו") – שלא על מנת לקבל פרס, גשמי או רוחני.
(לקוטי ש יחות כרך א, עמ' 77)
ויבוא הביתה לעשות מלאכתו (לט,יא)
לעשות מלאכתו: למבדק בכתבי חושבנה (אונקלוס)
גם בהיותו בבית פוטיפר, בהיותו עסוק בחשבונות ועסקים גדולים בענייני העולם, נשאר יוסף בדבקותו והתבטלותו לאלוקות.
כיצד הצליח בכך? יוסף היה 'נשמה דאצילות', והרגיש כיצד כל העולמות בטלים לאלוקות; הבריאה כולה נחשבת כאין ואפס, ועניני העולם אינם תופסים אצלו מקום כלל. לכן היה ביכולתו להכיל את שני הדברים גם יחד – הביטול והדבקות לאלוקות מחד גיסא, והעסק בענייני העולם מאידך גיסא.
(דרך מצוותיך דף פא)
וינס ויצא החוצה (לט,יב)
כל דבר גשמי המצוי בעולם נובע משורש ומקור רוחני עליון. הדבר הגשמי אינו אלא ביטוי מגושם של הבחינה הרוחנית. לכן כשאדם רואה איזה דבר גשמי, יכול הוא להתקשר לשורשו הרוחני של הדבר על-ידי שיזכור ויתבונן שהגשמי אינו אלא 'ענף' של הרוחני.
זהו שרמז הכתוב:
"וינס" – יוסף ברח מהיופי הגשמי של אשת פוטיפר [כמאמר רז"ל (יומא לה) שהיא היתה מקשטת את עצמה לפניו].
"ויצא החוצה" – הוא התעלה מעל ומעבר לעולם הגשמי, ברח מהיופי הגשמי וראה את היופי הרוחני, היינו מידת תפארת העליון.
זהו שפירש רש"י (פסוק יא) "שנראית לו דמות דיוקנו של אביו" יעקב, שמידתו היא מידת התפארת.
(אור תורה פרשת וישב דף ח"י עמ' ב)
ובגפן שלושה שריגים (מ,י)
זה אברהם, יצחק ויעקב... אלו משה ואהרון ומרים... אלו שלושה רגלים (חולין צב)
שלושה פירושים אלה מכוונים כנגד שלושת הקווים – חסד, גבורה, תפארת.
א. אברהם – הוא בחינת חסד. יצחק – גבורה. יעקב – תפארת.
ב. משה – עניינו תורה שהיא קו האמצעי, תפארת. אהרון – כוהן, איש החסד. מרים – מלשון מרירות, גבורה.
ג. שלושה רגלים: פסח – כנגד אברהם ("לושי ועשי עוגות"). שבועות – כנגד יצחק (קול השופר דמתן-תורה היה מאילו של יצחק). סוכות – כנגד יעקב ("ולמקנהו עשה סוכות").
(אור התורה בראשית כרך ה' דף תתקז-קח)
ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (מ,כג)
וישכחהו: ...מפני שתלה בו יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים... (רש"י)
יוסף נענש בשנתיים נוספות של מאסר משום שתלה תקווה בשר המשקים שיעזרהו. מדוע נענש על כך, והלוא גם יעקב אביו עשה כן, בשעה ששלח מנחה לעשיו אחיו כדי לרצותו?! ועוד עשה יעקב, שהשפיל עצמו בשבע השתחוואות וקראו "אדוני", ולא מצאנו שנענש על כך?
אלא שורשו של יוסף נעלה משורשו של יעקב, ולכן לא היה לו להקיש מהנהגת אביו להתנהגותו שלו. יעקב נזקק לכל המנחה וההשתחוואות, כי לגבי יעקב ועשיו נאמר (בראשית כה) "ולאום מלאום יאמץ", היינו שהם זה-לעומת-זה, ולפעמים מתגבר הלעומת-זה ומתאמץ להיות למעלה. לכך היה יעקב צריך להכניע את עצמו לפני עשיו באותה שעה. אבל יוסף, שלגביו אין כלל בחינת לעומת-זה, לא היה ראוי, מצד שורשו הנעלה, להכניע את עצמו לפני שר המשקים, וכשעשה כך – נענש.
(אור התורה בראשית כרך ו' פרשת וישב דף תתרצח-2196)
* * *
האם יוסף ידע על שורשו הנעלה? התשובה היא, כן. ענייני העולם-הזה לא הטרידו את יוסף אף-פעם, גם לא בשעה שעסק בהם. גם אז הוא היה קשור ודבוק באלוקות.
(ספר-המאמרים תרע"ז עמ' קז)
* * *
החסיד הנודע ר' הלל מפאריטש נשאל: נכון שיוסף, שהיה בדרגה נעלית ביותר, לא היה צריך לעשות 'כלי' בדרך הטבע להצלתו. אך ייתכן שבענוותנותו חשב שאינו במדריגה כה נעלית, ואינו טוב מאביו. מדוע, אם כן, נענש על כך?
השיב ר' הלל: "אַ חוש טאָר מען ניט פאַרלירן" (=חוש – אסור לאבד).
(מפי השמועה, הרה"ח ר' שלמה חיים ז"ל קסלמן)
הזמן גרמא
"מבצע חנוכה"
מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג
בשנים האחרונות הציע כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כמה פעולות1 שמטרתן לחזק את קיום מצוות ומנהגי חנוכה. ועניין מיוחד לזה בארה"ק ת"ו, שבתור 'פלטרין של מלך' זקוקה לאור במיוחד, ולביטול החושך, שישפיע גם "על פתח ביתו (=ארה"ק) מבחוץ" להגנה ושמירה עליה ועל תושביה2.
א) לפעול [וגם הנשים יפעלו בזה, ואדרבה – במיוחד, הן במבצע חנוכה כפשוטו והן בתוכן הפנימי להאיר בכל מקום ב'נר מצווה ותורה אור', אלא שהפעולה בזה צריכה להיות בתכלית הצניעות, גם באופן דמהדרין מן המהדרין, כמובן וגם פשוט3] להדלקת נר חנוכה בכל בית יהודי [ואף לתת להם מנורת-חנוכה במתנה4]. ובמקומות שאין האנשים מדליקים – ישתדלו לכל-הפחות שאשה (או ילדה) תדליק נר חנוכה (אף-על-פי שמכמה טעמים עדיף שידליק איש ולא אשה)5.
ב) כל הגברים, ובכללם גם ילדים רכים, ידליקו חנוכייה לעצמם.
ג) לאסוף את ילדי ישראל – גם אלו שלא למדו מעולם בבית-ספר יהודי – לספר להם את סיפור נס החנוכה, לשמח אותם (רצוי גם בסופגניות וכדומה), ולאפשר להם להדליק חנוכייה. כמו-כן בקשר ליהודים הנמצאים לעת-עתה בבתי-רפואה או בבתי-כלא, והנמצאים בכוחות הצבא והמשטרה – בכל אתר ואתר6 להשתדל שבכל מוצב צה"ל תהיה לפחות מנורת-חנוכה אחת, ושבכל יום ידליק בה חייל אחר. וכן לומר להם דברי תורה עם חלוקת דמי חנוכה, ועדיף שגם החיילים עצמם יאמרו דברי תורה ויחלקו דמי חנוכה, ושתהיה להם קופת צדקה על השולחן או על הכותל4.
ד) להשפיע על החברים והשכנים היהודים להדליק נרות חנוכה.
ה) להשתדל שכל ילדי-ישראל, בנים ובנות, יקבלו מעות חנוכה.
ו) מה טוב אשר גם הילדים יתנו מעות חנוכה לחבריהם, והילדות לחברותיהן.
ז) לעורר את הילדים לתת צדקה במשך ימי החנוכה חוץ משבת-קודש, ותמורת זאת יתנו בערב שבת כפליים – גם עבור יום השבת.
ח) לעורר אותם להוסיף בלימוד בכל יום מימי החנוכה מענייני חנוכה אשר בתורה – לכבוד ימי החנוכה.
ט) להדליק7 נר חנוכה בזמנו במקומות ציבוריים ופומביים, כדי להדגיש העניין ד'פרסומי ניסא'. בכל עיר ועיירה, כפר ומושב, במקום הציבורי והמרכזי ביותר. ואם יש אפשרות להדליק גם במקומות נוספים – מה טוב. יש להודיע לנאספים שאינם יוצאים ידי-חובתם בהדלקה זו8, ולעוררם להדליק נר חנוכה בביתו של כל אחד ואחד. כשנאספים במקום לא-יהודים, יש לעוררם על דבר מצוות בני-נח שנצטוו בהן. ומצווה לפרסם עושי מצווה, כולל על-ידי פירסום התמונות וכו'.
י) בדומה להדלקת שחרית בבתי-הכנסת – להדליק ללא ברכה גם ביום זאת חנוכה, וכל שכן בשאר הימים, בכינוסים ואסיפות במעמד עשרה מישראל, ובמיוחד ילדים רבים, עם סיפור פרסום הנס9.
___________________________
1) רוכזו ב'שבח המועדים' (תשנ"ג) עמ' 98, ונוספו עליהם חלק מס"ג וסעיפים ט-י. אגב, בשנת תשל"ד היתה הוראה שגם ילדים בגיל רך ידליקו נרות חנוכה (ואף הבנות – כהוראת שעה). וראה ב'לוח השבוע' בגיליון זה, הערה 31.
2) שיחת ש"פ וישב תשל"ח סכ"ה (הנחת הת' בלתי מוגה, שיחות-קודש במהדורה הישנה תשל"ח ח"א עמ' 303).
3) שיחת מוצש"ק חנוכה תש"מ סכ"ד-כה, ועוד.
4) שיחת ש"פ וישב תשל"ד ס"ה (הנחת הת' בלתי מוגה – שיחות-קודש תשל"ד ח"א עמ' 196).
5) סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 172. וראה גם שיחות-קודש תשל"ד עמ' 237.
6) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 23.
7) סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 190.
הלכה למעשה, מדליקין על-ידי יהודי שכבר הגיע למצוות ובברכה, אף שאין זה 'בית הכנסת' שנפסק בשו"ע לברך על ההדלקה בו. וכפי שנהגו בפומבי שנה אחר שנה בהדלקה העולמית ששודרה בסיוע לוויין [ראה סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 189] החל משנת תש"נ במקביל גם בלונדון ובפריז וכו' (שם הדליקו בכיכר העיר) בהוראתו ובהשתתפותו הפעילה של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.
ולכאורה מתאים הדבר לפי טעם הריטב"א והריב"ש להדלקה בבית-הכנסת, משום פרסומי ניסא בלבד, וכ"ה בשו"ע סי' תרע"א ס"ז (ראה אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'חנוכה', כרך טז עמ' רסז), וכמ"ש בשו"ת יביע אומר (ח"ז חאו"ח סי' נז אות ו) ועוד, שאף המברכים במסיבות כנהוג בארה"ק, יש להם על מה שיסמוכו (ולהעיר שגם המחמירין בדין ספק ברכות להקל א"א זאת במקום מנהג). וראה מש"כ בזה בארוכה בקובץ 'הערות וביאורים' גיליון תתצ"ז עמ' 52.
[ב'כפר חב"ד' גיליון 740 עמ' 76 מובא, שהחנוכייה הגדולה שבשדרה החמישית במנהטן גובהה 9.75 מ' – למעלה מעשרים אמה – ושצורתה וגם גודלה נעשו באישור הרבי, עיי"ש. ומתברר שמסרו לפירסום מידה של "מסגרת" כמנהג האדריכלים, אך בפועל, תחתית השלהבת נמצאת עדיין בתוך עשרים אמה].
כשראש-העיר וכדומה אינו-יהודי, מכבדים אותו בהדלקת ה'שמש'.
פעילי המבצע הורגלו להדליק לא רק במרכזי קניות אלא גם בכל חנות בפ"ע ע"י הקופות. וצ"ע אם גם לזה כיוון הרבי בהוראותיו בנדון, ועל סמך מה נהגו בזה. ולע"ע יש להציע להדליק רק באופנים דלהלן:
א. באם ידליק אחד מהעובדים, שאוכל שם בקביעות ואינו מדליק בביתו (עיין כה"ח תערב,עו ושעה"צ שם ס"ק נב, ועצ"ע).
ב. ידליק בעה"ב בחנות, ויצוה שאחד מב"ב ידליק בביתו (ראה משנ"ב תרע"ה, ט מס' עולת שמואל, ובשע"ת ס"ק יד וכה"ח ס"ק צ).
ג. באם ישנם שם עשרה מישראל בשעת ההדלקה, ויכוון בפירוש שלא לצאת בזה י"ח ההדלקה בביתו (ראה שו"ת דברי ישראל (וועלץ) או"ח סי' רי, ושם הביא מהחת"ם סופר בשו"ת או"ח סי' טו"ב). – תודה להרב ישראל יצחק ש. הלפרין, חבר כולל אור יעקב, רחובות.
8) סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 172. וגם מזה מוכח להדליק בברכה, כנ"ל בהערה הקודמת. והרב ישראל-יוסף שי' הכהן הענדל, רב קהילת חב"ד מגדל-העמק, הביא ראיה מהמפורש בשיחת מוצאי זאת-חנוכה תשל"ד ס"ג (מוקלטת, בלתי מוגה), שהרבי ביקש שיארגנו כינוסי ילדים בימי חנוכה גם בשעות היום שאין חייבים להדליק אז, ואעפ"כ ידליקו נרות בלי ברכה, כי ברכה אפשר לברך רק כאשר הכינוס הוא בשעות שיש חיוב להדליק, עיי"ש (הערות וביאורים גיליון תתק"ב עמ' 97), ואילו היה זה כדי ללמדם לברך, הרי אין הבדל מתי עושים זאת.
9) שיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ד ס"ג.
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'
שבת-קודש פרשת וישב
כ"ג בכסלו – מברכים החודש טבת
אמירת תהילים בציבור בהשכמה. אחר-כך, במשך כשעה, לימוד מאמר חסידות.
המולד: יום שישי, בשעה 7 בבוקר, 19 דקות ו-12 חלקים.
מברכים החודש: "ראש-חודש טבת, בְּיום השבת קודש ולמחרתו בַּיום הראשון".
אין אומרים 'אב הרחמים'.
יום התוועדות. ההתוועדות – בבית הכנסת.
יום ראשון
כ"ד בכסלו – ערב חנוכה
במנחה – אין אומרים תחנון.
הדלקת נר חנוכה:
בבית הכנסת:
החנוכייה בכותל דרום, והנרות מסודרים ממזרח למערב1 (מדליקים אותה גם בבוקר, מיום המחרת והלאה). מקומם גבוה, למעלה מעשרה טפחים2. מדליקים במנחה לפני עלינו, ואין ממתינים לשקיעה אלא ל"פלג המנחה"3. מתחילים להדליק מצד ימין4. אחר-כך שרים 'הנרות הללו' בניגון הידוע5.
אין אדם יוצא ידי-חובתו בנרות בית-הכנסת, ואפילו שליח-ציבור שהדליקם צריך לחזור ולהדליק בביתו, אך לא יברך 'שהחיינו' בביתו, אלא אם-כן מדליק להוציא גם את בני-ביתו ידי חובתם6.
"כדי להוסיף בהתעוררות דנר חנוכה, כדאי שתהיה מנורה דלוקה בבית-הכנסת (שכולם מתכנסים שם) במשך כל המעת-לעת, אם אין חשש כלל שישחקו התינוקות"7.
"מהנכון להחזיר עטרה ליושנה – לצייר את מנורת המשכן והמקדש כשקניה באלכסון, כדעת רש"י והרמב"ם, ועל-פי-זה יש מקום לומר שגם החנוכיות8 כדאי לעשות קניהן באלכסון. ולמה לשנות בגוף המנורה שקניה היו ביושר ולא כחצי עיגול"9.
* יש לזכור להדליק נר-חנוכה גם במקומות ציבוריים בברכה, כפי שהנהיג הרבי, ובימים הבאים יש לעשות זאת אחרי פלג המנחה10.
הדלקה בבית:
בין מנחה למעריב, אחר התחלת השקיעה, מדליקים נר חנוכה. הנשואים – בחגירת אבנט11 אבל בכובע ובלבושים הרגילים, לא באלו של שבת ויום-טוב12.
לשאלת רבים: בכל ערב, אם האב נמצא מחוץ לבית ויחזור בשעה שבני הבית ניעורים, ימתינו לו. אם רואה שיגיע כשהם ישנים, יבקש מאשתו או מאחד הילדים להדליק עבור הבית, ובבואו רשאי להדליק לעצמו אם כיוון שלא לצאת בהדלקתם. אם יודעים הילדים בבירור שהאב אינו מקפיד ומדליקים תוך חצי שעה מצאת-הכוכבים, ידליקו אז. לא הדליקו, מדליק כל הלילה, אם בני-ביתו ניעורים. ואם כולם ישנים, נכון להקיצם ולברך13.
"הציווי 'זה א-לי ואנווהו – התנאה לפניו במצוות'14, כולל בנוגע לחנוכה – מנורת חנוכה נאה15.
בבית הרב לא היתה ההדלקה ברוב עם, ואדרבה16.
בימינו מחנכים את הבנים להדליק נרות חנוכה מגיל רך ביותר17.
הנהגת בית הרב שהנשים והבנות (בכל גיל) לא הדליקו נרות חנוכה, אלא יצאו בזה על-ידי אביהן, ואחר כך – בעליהן18.
כאשר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה עוזב את ביתו לפני חנוכה, היה מצווה לזוגתו הרבנית שתדליק את החנוכייה בעצמה (אף שאת הברכות היתה שומעת מאחד הגברים)19.
מעמידים את החנוכייה על כיסא, מעל שלושה טפחים (24 ס"מ) – ואין מדייקים שיהיה למעלה משבעה טפחים או סמוך לשלושה טפחים20, אך לא מעל עשרה טפחים (80 ס"מ)21. ה'שמש' קצת למעלה22 מן הנרות23.
"קרה וצריך היה לטלטל את המנורה טפח וטפחיים לקרבה לאדמו"ר כדי שיוכל להדליק הנרות, ואחר-כך היו מעמידים אותה במקומה. ובכל זאת בירך בעצמו והדליק"24.
אין מדליקים נר חנוכה מנר חנוכה אחר, אלא מהשמש או מנר של חול25.
מנהג רבותינו נשיאינו שהיו מדליקים נר חנוכה על פתח אחד החדרים ולא על החלון26, משמאל הנכנס, דהיינו מול המזוזה, לקיים "כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, ונמצא שהוא מסובב במצוות"27.
צריך להדליק את הנרות בבית שבו האדם אוכל בקביעות, ויש להעדיף את מקום האכילה על מקום השינה. ההולך לאכול באקראי בבית חברו, צריך לחזור לביתו ולהדליק שם28.
מניחים את החנוכייה סמוך לעובי מזוזת-הפתח, בחלל פתח החדר, ואין מדייקים אם הנרות מונחים ממזרח למערב או מצפון לדרום29.
כדאי ונכון שהילדים ידליקו נר-חנוכה בפתח חדרם הפרטי [אם תנאי המקום וכללי הבטיחות מאפשרים זאת], ויש בזה גם מעין חינוך 'מקדש-מעט' שלהם בחנוכה30.
הנרות יעמדו בשורה ישרה ולא בעיגול. כמו-כן לא יהיה נר יוצא ונר נכנס, ולא אחד גבוה ואחד נמוך (הקובע לעניין זה הוא גובה השלהבת). חייב להיות הפסק בין נר לנר, כדי שלא יתקרבו השלהבות זו לזו וייראו כמדורה. כמו-כן יש להרחיק את החנוכיות של בני הבית זו מזו, כדי שיהיה היכר לכל אחת מהן לחוד31.
מדליקים כשהחנוכייה מונחת במקומה, ומשאירים אותה במקומה כל משך הזמן שעליה לדלוק32.
התחלת ההדלקה היא לאחר סיום כל הברכות. מדליקים בשמן זית, וה'שמש' הוא נר שעווה33. מתחילים להניח את הנרות בקצה הימני של המנורה34. ומוסיפים ומדליקים בכל יום מהנר הנוסף – משמאל לימין.
אמירת 'הנרות הללו' – לאחר גמר כל ההדלקה30.
מתעכבים סמוך לנרות כחצי שעה35.
מדייקים שידלקו הנרות חמישים דקות לכל הפחות36.
נר שכבה בתוך שיעור זמן דליקתו – חוזרים ומדליקים אותו, בלי ברכה30.
אחר שיעור זה – רשאים לטלטל את החנוכייה גם אם הנרות עדיין דולקים30.
אחר שיעור זה – רשאים לעשות מלאכה37 שלא כנגד הנרות, וגם ביום הראשון והשמיני30.
* בימי החנוכה צריכה להיות הוספה מיוחדת גם בלימוד התורה. כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה יושב אחרי הדלקת נר חנוכה בסמיכות לנרות, ולומד תורה38.
* יש אומרים שיש לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה, זכר לנס שהיה על-ידי יהודית, בתו של יוחנן כהן גדול39.
* מנהג ישראל (תורה היא) לאכול מאכלים שעשויים בשמן, לזכר נס השמן40.
התוועדות:
מלבד ההתוועדות עם בני הבית והקרובים ביותר (כנהוג אצל רבותינו נשיאינו41), כדאי ונכון שבמשך ימי חנוכה [בכל יום ויום42] יערכו בכל מקום ומקום – בחוג המשפחה, וכן בבתי-ספר, מקומות עבודה וכו', לפי תנאי המקום והזמן – התוועדויות ומסיבות של שמחה בענייני דיומא43, הן לאנשים, הן לנשים והן לטף, בנים ובנות44 [בכל המוסדות יש להתוועד עם התלמידים לפחות פעם אחת, ובמוסדות שלומדים בהם בחנוכה – להתוועד כמה פעמים. ההתוועדות – בזמן הדלקת הנרות, לומר דבר תורה מעניינא דיומא, ואחר-כך שאחד הילדים ידליק נר חנוכה לכולם. וכן יחלקו אז דמי חנוכה לתלמידים45]. ולספר בהן אודות נס חנוכה והלקחים שיש ללמוד ממנו. תחילה לערוך מסיבה כללית לכל הסוגים, בהשתתפות המשפיע, הרב וכיו"ב, ואחר-כך מסיבה פרטית לכל סוג בנפרד, במירב המקומות, כדי שיוכלו הכול להשתתף. וכן בקשר לילדים46.
דמי חנוכה47:
הרבי הורה להשתדל לתת מעות-חנוכה לילדים [בנים ובנות48, הן קטנים והן גדולים49. וכן היה אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע נותן לבנותיו, גם אחרי הנישואין, וגם לחתניו50] על-כל-פנים פעמיים במשך ימי חנוכה, ומה טוב – מצד התגברות חושך הגלות, כולל ובמיוחד בנוגע להידרדרות מצב החינוך – להוסיף ולהרבות באור וקדושה, ולתת דמי חנוכה גם בכל יום, חוץ מבשבת (גם לא בדבר המותר – גזירה כו') והוספה מיוחדת – כפליים, או ג' פעמים ככה – בליל הרביעי או החמישי51.
הנשואים – יבקשו האיש מהאישה, והאישה מהאיש, וכיוצא בזה בנוגע לזקנים וזקנות, לסייע להם כ"מעות חנוכה" לעשות מביתם 'בית חב"ד'52. אלה שלא קיימו מנהג זה בשלמות, ישתדלו להשלים בימים הסמוכים לחנוכה, וכל המקדים הרי זה משובח49.
יש לחלק דמי-חנוכה לכל התלמידים, ואפילו למי שספק אם הוא בגדר תלמיד – ולו על-שם העתיד. ואולי זה גופא יסייע שיתקרבו בהקדם53.
חינוך:
מנהג ישראל54 לשחק ב'סביבון', וידוע מנהג בני-ישראל לכתוב על ה'סביבון' את האותיות נ-ג-ה-ש, ראשי-תיבות: "נס גדול היה שם"55, ובכמה מקומות עורכים 'הצגות' הקשורות עם סיפור פרשת ימי חנוכה, מתחפשים ל'חשמונאים' וכו' [כמובן – ובפרט בקשר לבנות – הכול באופן של צניעות ועל-פי הוראת חכם], וכן ימי החנוכה מסוגלים ביותר לארגון כנסים לילדי-ישראל – צבאות ה'56.
צדקה:
נוהגים להרבות בצדקה בימי חנוכה57, ו"אנו מחוייבים בימי חנוכה... גמ"ח בממון וגוף"58. עורכים מגבית של צדקה, וזה הזמן המתאים להשלים את מגביות הצדקה של כל חודש כסלו59, ובפרט ב'זאת חנוכה'60.
בעניין המגביות לצדקה בימי סגולה, הודיע הרבי פעמים רבות, שעל כל אחד ואחד להתעורר ולנדב כדבעי מעצמו, גם בלא שיזכירוהו על כך61.
יום שני
כ"ה בכסלו, א' דחנוכה
תפילת ערבית:
בחנוכה יורד האבל לפני התיבה62.
בכל זמן שמתפללים בבית-הכנסת, מדליקים נרות בעמוד הש"ץ63.
אין מפסיקים לפני שמונה-עשרה כדי להכריז 'ועל הניסים'64. מי ששכח לאומרה, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל 'ועל הניסים', ואם כבר אמר "ה'" - אינו חוזר65.
בברכת המזון, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל 'ועל הניסים', ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר, אך כשיגיע לפני "הרחמן הוא יזכנו"66, יאמר: "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי..."67.
תפילת שחרית:
נוהגים להדליק נר חנוכה בבית-הכנסת (מקומו כבליל אמש) בלי ברכה, לפחות עד אחר התפילה68. גם כעת מדליקים על-ידי שמש69.
בחנוכה יורד האָבֵל לפני התיבה, חוץ מאמירת הלל70. [בכל זמן שמתפללים בבית-הכנסת, מדליקים נרות בעמוד הש"ץ71]. לאחר הלל חוזר האָבֵל לעמוד, לאמירת חצי קדיש72.
אין לדלג לכתחילה 'ועל הניסים' כדי להספיק לענות 'קדושה' ו'מודים'30.
אחרי חזרת הש"ץ: הלל שלם (כל ימי החנוכה), חצי קדיש. שלושה עולים לתורה (בפרשת נשא, במדבר ז,א-יז): כהן – "ויהי ביום כלות משה... לחנוכת המזבח"; לוי – עד "מלאה קטורת"; ישראל – עד "נחשון בן עמינדב". מכסים את ספר-התורה ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. וממשיכים כסדר: אשרי, ובא לציון, קדיש תתקבל, בית יעקב73 וכו' עד סיום התפילה.
אין מתענים בחנוכה, אפילו חתן ביום חופתו74.
יום שלישי
כ"ו בכסלו, ב' דחנוכה
הדלקת נר שני (יום שני בערב):
כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לא הקפיד להחליף את הפתילות בכל יום75.
בהדלקת הנרות אין מברכים 'שהחיינו' (אלא אם-כן זו ההדלקה הראשונה שלו השנה). מדליק תחילה את הנר החדש, משמאל לנר שהיה אמש, וממשיך משמאל לימין (וכן בכל הלילות). אחר הדלקת כל הנרות אומר: "הנרות הללו"76.
שחרית: כדאתמול. קריאת התורה למנהגנו: כהן – "ביום השני... מלאה קטורת", לוי - "פר אחד... בן צוער", ישראל – "ביום השלישי...", וכיוצא בזה בשאר ימי החנוכה, קורא השלישי את היום הבא77.
יום רביעי
כ"ז בכסלו – ג' דחנוכה
בו יצא אדמו"ר הזקן לחירות ממאסרו השני בשנת תקס"א78.
שחרית: כדאתמול. קריאת התורה למנהגנו: כהן – "ביום השלישי... מלאה קטורת", לוי – "פר אחד... בן חלון", ישראל – "ביום הרביעי...".
יום חמישי
כ"ח בכסלו – ד' דחנוכה
* הרבי מציע לתת הערב, או מחר בערב, הוספה מיוחדת ב'דמי חנוכה'79.
שחרית: כדאתמול. קריאת התורה למנהגנו: כהן – "ביום הרביעי... מלאה קטורת", לוי – "פר אחד... בן שניאור", ישראל – "ביום החמישי...".
יום שישי, כ"ט בכסלו
ה' דחנוכה – ערב ראש-חודש80
ביום זה הגיעו לביתם החסידים שנאסרו עם מאסרו הראשון של אדמו"ר הזקן בשנת תקנ"ט, ונקבע ליום התוועדות ושמחה81.
קוראים לכהן "ביום החמישי... מלאה קטורת", ללוי עד "בן צורישדי", ולשלישי "ביום השישי...".
הרבי הציע לתת גם הערב [ליל שישי] הוספה מיוחדת ב'דמי חנוכה'.
ביום זה הגיעו לביתם החסידים שנאסרו עם מאסרו הראשון של אדמו"ר הזקן בשנת תקנ"ט, ונקבע ליום התוועדות ושמחה82.
שחרית: כדאתמול. קריאת התורה למנהגנו: כהן – "ביום החמישי... מלאה קטורת", לוי – "פר אחד... בן צורישדי", ישראל – "ביום השישי... בן דעואל".
שניים מקרא ואחד תרגום: אחרי חצות היום קוראים את כל פרשת 'מקץ' עם הפטרתה המקורית, וניתן לקרוא היום גם את הפטרת שבת חנוכה83 (או כהנהגת רבותינו, לחזור מחר בבוקר מ'שביעי' עד גמירא עם הפטרת שבת חנוכה84).
יש לזכור לערוך את ההדלקה הפומבית אחרי פלג המנחה.
מתפללים מנחה ומדליקים נר חנוכה בבית-הכנסת [וטוב שיהיו עשרה בבית-הכנסת בשעת ההדלקה85], ובבית [ראה להלן], ואחר-כך נר שבת86, אבל אין להתפלל מנחה ביחידות לצורך כך87.
היום, מכיוון שמדליקים לפני זמן הדלקת נרות שבת, שהוא מוקדם לפחות בכ-20 דקות מזמן ההדלקה בכל יום, יש להקפיד לצקת יותר שמן, כדי שידלקו הנרות לפחות חמישים דקות אחרי שקיעת החמה (המדליקים בנרות מוצקים, יש לעוררם שידליקו בנרות גדולים יותר מאשר בכל יום).
היום אין מתעכבים חצי שעה סמוך לנרות88.
* מגש, ואף כיסא או שולחן שהניחו עליו נר-חנוכה, נעשה בכך 'בסיס לדבר האסור', ונאסר בטלטול בשבת. אם יודעים שיזדקקו במשך הערב לשימוש בכיסא, או להזיזו הצידה כדי לעבור שם (ולא רק כדי "שלא ישחקו בו הילדים" וכדומה), קיימות שתי אפשרויות:
א) להניח את החנוכייה על מגש, ויחד עמה להניח שם מבעוד-יום חלה (או גביע-קידוש חשוב), שאז יהיה המגש מותר בטלטול, לאחר שיכבו הנרות, כ"בסיס לדבר האסור ולדבר המותר", עם החנוכייה שעליו, לכל מקום שרוצים, כ"טלטול מן הצד לצורך דבר המותר", והכיסא יתפנה.
ב) להניח את החנוכייה על הכיסא עם חלה או גביע כנ"ל. לאחר שיכבו הנרות ויזדקקו למקום-הכיסא, יהיו רשאים לטלטל הצידה, לכל מקום שרוצים, את הכיסא וכל אשר עליו, כנ"ל במגש, והמקום יתפנה89.
____________________
1) שו"ע ורמ"א סי' תרע"א ס"ז.
2) פרי-מגדים סי' תרע"ה בא"א ס"ק ב. לגבי מיקום השַמָש, כתב בכף-החיים ס"ק מא שנוהגים תמיד – גם בביהכ"נ – שהשַמָש הוא למעלה מן הנרות, ע"פ מהרי"ל שסמך זאת עה"פ "שרפים עומדים ממעל לו". וכן מובא מס' קב-הישר פרק צו, שהשַמָש הוא דוגמת כהן גדול בביהמ"ק. וראה מנהגים שונים בנטעי-גבריאל הל' חנוכה פ"כ ס"ב-ג וש"נ, והמובא להלן הע' 23.
3) מברכים רק מפלג המנחה ואילך, ראה ב"ח ר"ס תער"ב ופר"ח סי' תרע"ט. בשיחות-קודש תשכ"ג עמ' 401, ר"ד מנר ג' דחנוכה, נרשם: "כ"ק אד"ש דיבר עם הרש"ל [=הרה"ח ר' שמואל לוויטין ז"ל] על-דבר שבימי חנוכה יתפללו מנחה בשעה 3:30, בכדי שהדלקת נרות בביהכ"נ יהיה בזמן פלג המנחה" (3:35 – 3:33 במרכז הארץ).
ואכן, ידוע ומפורסם שהרבי דייק מאוד שלא להדליק לפני פלג המנחה, אפילו בימים שהיו כינוסים וכו'. וכ"ה באג"ק כרך י' עמ' רכח. וע"ע 'התקשרות' גיליון עג עמ' 13, ודיוק המסופר שם - ב'כפר חב"ד' גיליון 740 עמ' 76.
4) שו"ע ואחרונים סי' תרע"ה ס"א. וע"ע שו"ת הצמח-צדק או"ח סי' סז ס"ה, וב'התקשרות' גיליון עדר עמ' 18.
5) ספר-הניגונים ח"א, ניגון נג. בשנים האחרונות ניגנו זאת במניין של הרבי בכל יום מימי החנוכה.
6) רמ"א סי' תרע"א סוס"ז ושערי תשובה שם.
7) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 193 הערה 81, נדפס גם בשערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רפ (וראה ד"מ תער"ב סוף ס"ק א. אנציקלופדיה תלמודית כרך טז, ערך 'חנוכה', ציון 139. ואולי משום כך נפוץ להדליק בבית-הכנסת, וכן נוהגין בבית-חיינו, בנרות הרגילים, הדולקים זמן רב, ולא בשמן).
8) כמדומה, זהו שימוש נדיר של הרבי (בשיחה מוגהת) במילה מחודשת זו.
9) לקוטי-שיחות חכ"א עמ' 169 והערה 44 [וראה 'התקשרות' גיליון ח"י עמ' 11, שהורה הרבי לצא"ח שבלית-ברירה ניתן לוותר בעניין צורת המנורה (על מטבעות), כיוון שכמה מגדולי ישראל עוד בימי הרמב"ם חלקו עליו בזה, משא"כ בציור הלוחות מרובעות שמפורש בש"ס]. והמדובר כשעושים את החנוכייה קנים בדוגמת המנורה, ובפרט בהדלקות פומביות, אבל אין קפידא לעשות בצורה זו דווקא, ואדרבה רבים מהחסידים בדורות שעברו נהגו להדליק בחנוכייה ללא קנים [עם דופן, ראה לקו"ש ח"ה עמ' 456, ואולי נובע הדבר ממה שהיו מדביקים את הנרות בכותל עצמו ללא חנוכייה, כמבואר בסידור אדמוה"ז], ואף בס' ימי בראשית עמ' 50 נדפס צילום מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שהדליק בחנוכה תש"י בחנוכייה כזאת. אף הרבי, כששהה לפעמים בספרייה (וי"א שכך נהג גם בביתו) הדליק בחנוכייה פשוטה, ללא קנים וללא דופן. והיו פעמים שהדליק בחנוכייה ללא דופן עם קנים מרובעים, והשמש באמצע בין הנרות.
10) ראה להלן הערה 70.
11) ספר-המנהגים. וכן הקפיד הרבי לנהוג כו"כ שנים.
12) ספר-המנהגים. שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רפ. לוח כולל-חב"ד. וכך הקפיד הרבי לנהוג כו"כ שנים.
13) עד עלות-השחר, שו"ע ונו"כ סו"ס תער"ב. בלוח כולל-חב"ד כתב, שאם לא הקיצם – לא יברך. ובמשנה-ברורה שם כתב, שהנוהג להקל ולברך גם כשישנים אין למחות בידו.
14) בלקוטי-שיחות חי"א עמ' 241 הוכיח שלפי אדמוה"ז לימוד זה הוא מן התורה.
15) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 207 [אף שא"צ כלי, ראה סידור אדמוה"ז, ולקוטי-שיחות ח"ה עמ' 445]. וראה א"ר וברכ"י סי' תרע"ג ס"ג. ולהעיר שהרבי היה מדליק במנורה פשוטה דווקא.
16) ראה לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 483, ועוד.
17) כך הנהיג הרבי בשנים האחרונות, ראה 'שבח המועדים' (תשנ"ג) עמ' 101, 'התקשרות' גיליון ח"י עמ' 14 הע' 11, וש"נ. ומשתדלים לחנכם עם כל ההידורים (ע' לקו"ש חי"ב עמ' 251).
18) ספר-המנהגים, עיי"ש. לקו"ש חלק ל' עמ' 312. ועל-אף האמור ב'שלשלת היחס' שבראש ס' 'היום יום' מהדורת תשנ"ה עמ' 34, על שנת תשמ"ח (מוגה), שהרבי "מעורר שכל ילד/ה ידליק נרות חנוכה בפתח חדרו", והכוונה להנדפס ב"משיחות ש"פ וישב, כ"א כסלו" ס"י (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 162), הנה הרבי נשאל על כך כמה שאלות, ומהן: "האם גם הבנות צריכות להדליק?", והשיב: "יש לעיין ולבדוק בכל מקום לגופו של עניין את התוצאות בפועל, באיזה אופן יוסיפו בחינוך" (שיחת כ"ד כסלו בעת ה'יחידות' לאורחים ס"ו, התוועדויות תשמ"ח ח"ב עמ' 91, בלתי מוגה). ולמעשה המשיך הרבי לציין את 'מנהג בית הרב' שהבנות אינן מדליקות, גם בשנים הבאות - בסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194 הערה 84. וכן בסה"ש תנש"א ח"א עמ' 165 הערה 110. וראה שיחות קודש תשל"ה ח"א עמ' 34. ראה גם אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חנוכה', כרך טז עמ' רמח ו-רנב, ובהמצויין שם.
19) לקוטי-שיחות חלק ל' שם. ועיין במשנה-ברורה סי' תרע"ה ס"ק ט.
לכאורה צ"ע, עפ"ד אדמוה"ז (קו"א סי' ערב ס"ק ב, ובכ"מ), שהיודע לברך - לא יתן לאחר לברך עבורו. ואולי הו"ע פרטי שלה, שלא רצתה לברך במקום בעלה, וא"כ פרט זה אינו הוראה לאחרות.
20) ספר-המנהגים.
לעניין ג' טפחים ועשרים אמה – נחשב הגובה לפי השלהבת, ולעניין עשרה טפחים - לפי בסיס הנרות, ובכל אופן, לא לפי בסיס החנוכייה (ראה שו"ת מנחת-יצחק ח"ו סי' סה אות ב' וש"נ).
21) שו"ע סי' תרע"א ס"ו.
22) חשוב שהשלהבת תהיה למעלה מזו של שאר הנרות. ראה משנה-ברורה סי' תרעג סק"כ.
23) ספר-המנהגים, שו"ע סי' תרע"ג ס"א בהג"ה ונו"כ.
רבים מאנ"ש אינם מקפידים שיהיה השמש דווקא "ממעל", ומניחים אותו בצד, בנפרד (על גבי פמוט וכדומה, ויש מניחים משמאל למנורה) וי"א שכך נהגו רבותינו.
24) ספר-המנהגים שם. ומשמע, שלדעת הרבי טילטול טפח מהווה הזזה (כי בשו"ת שצויינה שם לא הוגדר המרחק כלל!). וע' 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב ס"ע רי. חו"מ סי' קצח ס"ב.
25) שו"ע סי' תרע"ד ס"א בהג"ה.
26) לקו"ש ח"ה עמ' 456, ועיי"ש.
27) סי' תרע"א ס"ז, לבוש וט"ז שם.
28) רמ"א סי' תרע"ז ס"א, ט"ז ומ"א שם. בעניין פנימיות של ישיבות ומוסדות חינוך, בס' 'חובת הדר' (עמ' קו) כתב שהתלמידים כבני-בית וחובתם מדינא בחדר האוכל, ואם ירצו - יכוונו שלא לצאת בהדלקה שבחדר האוכל ואז ידליקו בברכה בחדר השינה. ובשו"ת אגרות-משה (או"ח ח"ד סי' ע אות ג ויו"ד ח"ג סי' יד אות ה) ומנחת-יצחק (ח"ז סי' מח) כתבו שמן הדין עליהם להדליק בחדר השינה כיוון שרק הוא מיוחד לכל אחד מהם. ועליהם להסדיר תור לשמירה מפני סכנת דליקה ח"ו.
29) ספר-המנהגים.
30) סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 162. וכיוון שמדובר בבית אחד, מדליק בעל-הבית במקום המרכזי, והילדים רשאים להדליק בחדרם, בקל-וחומר מהאמור בהערה 28.
31) דרכי-משה והג"ה סי' תרע"א ס"ד ובאחרונים, וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חנוכה' עמ' שלו.
32) שו"ע תרע"ה ס"א, ובמשנ"ב ס"ק ו.
33) ספר-המנהגים, 'שערי הלכה ומנהג' שם, ועיי"ש הטעם.
34) ספר-המנהגים מסידור אדמוה"ז, ושם נסמנו מקורות נוספים.
35) ספר-המנהגים שם, ע"פ האחרונים סי' תער"ב ס"ב. וכדלהלן – יש לעסוק באותה שעה יחד עם בני ביתו בתורה או בשמחה של מצווה.
36) ספר-המנהגים שם, ועיי"ש הטעם. ולמעשה, מדייקים בזה בלא פלוג גם כשמדליקים אחר צאת-הכוכבים, כגון במוצש"ק או כשמדליקים באיחור.
37) מהלשון בספר-המנהגים "עושים מלאכה" (ולא "עושות" או "הנשים עושות") משמע לכאורה שלפני שיעור זה גם האנשים אינם עושים מלאכה, עיין ס' חסידים סי' קכא וס' מהרי"ל עמ' תט. אבל ראה בהשלמה לשו"ע רבנו סי' עת"ר סו"ס ד שהבין שזו רק משמעות, וכשאר הפוסקים שהביאו זאת, גם הוא תלה זאת במנהג בפועל. וכיוון שלא ידוע שנזהרו בזה רבותינו ואנ"ש בעצמם (הרה"ח רי"ל שי' גרונר, וגם בלוח כולל-חב"ד כתב זאת רק לנשים), ניתן לכל היותר לדייק שהרבי לא שלל מנהג זה (לאלה הרוצים להחמיר על עצמם), אבל לא שעשהו "הוראה לרבים".
מהות המלאכה לא נתפרשה (מלבד איסור כיבוס ותפירה בכף-החיים שם ס"ק ט'), ומסתבר שלא לאסור לפחות מלאכת אוכל נפש וכל מה שמותר בחוה"מ, ע"ד האמור בשו"ע רבינו סו"ס רנא.
38) 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 599 ועמ' 618. ובשיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ה ס"ט (מוגה, שיחות-קודש תשל"ה ח"א עמ' 284), שמיד לאחרי ההמתנה ע"י הנרות ישב ללמוד שיעור גמרא.
39) הוספות לשו"ע אדמוה"ז סי' תר"ע ס"ג, מהרמ"א שם.
40) סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 196 הערה 26.
41) היום-יום, כח כסלו. וביאר הרבי, שזה צ"ל לא בדרך אגב, כדי 'לצאת-ידי-חובתו', אלא בהתלבשות ובהכנה מקודם ובסבר-פנים-יפות, שאז יתקבלו דבריו (שיחות-קודש תשי"ח עמ' קלא).
42) לקו"ש כרך כה עמ' 401. וראה התוועדויות תשמ"ו ח"ב עמ' 186 ואילך, ש'שמחה פורצת גדר' של חושך העולם, עיי"ש.
43) לנהוג כ'מהדרין מן המהדרין' גם בענין זה, וכמנהג שהביא הרמ"א (סי' תר"ע ס"ב) לומר שירות ותשבחות בסעודות שמרבים בהם (סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 122), כדעת הרמב"ם שימי חנוכה הם "ימי שמחה והלל" (סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 207).
44) "ולהעיר, שענין זה שייך גם למנהג נתינת דמי חנוכה: א) נתינת דמי חנוכה פועלת שמחה. ב) כשמודיעים על חלוקת דמי חנוכה – מתקבצים רבים, וכשמוסיפים בדמי חנוכה, נוספים עליהם" (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 165 הערה 105).
45) שיחת ש"פ וישב תשל"ד ס"ה (הנחת הת' בלתי מוגה – שיחות-קודש תשל"ד ח"א עמ' 196).
46) ע"פ שיחת ש"פ וישב תשל"ג ס"ב (בלתי מוגה – שיחות קודש תשל"ג ח"א עמ' 209) ושיחת ש"פ וישב תשל"ז סל"א (כנ"ל – שיחות-קודש תשל"ז ח"א עמ' 358).
47) תוכנם – [לא לשמחם בלבד, אלא] עניין החינוך, מתן 'פרס', כ'מיקדמה' לעודדם שיוסיפו יותר בלימוד התורה ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ב עמ' 65); להראות שגם הממון נהפך לרוחניות על-ידי שמשמש לעניינים כשרים ובפרט לענייני קדושה (לקו"ש ח"י עמ' 290); ובמיוחד – לחנכם להרבות בצדקה ('התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 63).
48) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 210.
49) שם, עמ' 199.
50) סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 163, נדפס גם ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רפג.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נתן גם לנכדותיו, שיחת נר ה' דחנוכה תש"ל (בלתי מוגה) בסופה.
51) לקיים מנהג כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, המובא בהיום-יום, כח כסלו – סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 163, וסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194. 'שערי הלכה ומנהג' שם.
52) 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 132.
53) אג"ק כרך כא עמ' קצה, וראה קובץ 'היכל מנחם' ח"ב עמ' קצג.
54) גם בבית רבותינו נשיאינו – 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 185.
55) ראה בני-יששכר מאמרי חודש כסלו-טבת מאמר ב' (מו,ב). סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 360 הערה 32.
56) 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 545.
57) ספר-המנהגים, עיי"ש בהערה, ובלקו"ש ח"ה עמ' 443 בהערות.
58) פרי-מגדים, הובא ונתבאר בלקו"ש הנ"ל.
59) 'התוועדויות' תשמ"ו חלק ב' עמ' 204 ועמ' 215.
60) לקו"ש ח"ה עמ' 444.
61) 'התוועדויות' תשמ"ה ח"א עמ' 652, ח"ב עמ' 1169, ח"ג עמ' 1537 ועוד.
62) ספר-המנהגים עמ' 8.
63) ראה בס' 'משבחי רבי' עמ' 48, שהרבי אמר להרה"ח רי"ל שי' גרונר: "בכל פעם כשמתפללים – גם כשאין הש"ץ 'חיוב' – צריכים הנרות לדלוק!" (ומשמע שמדליקין את כל חמשת הנרות, וכנהוג).
64) ונהגו לסמן זאת בטפיחה על השולחן, כמו ב'יעלה ויבוא' ו'טל ומטר'.
65) ובט"ז סי' תרפ"ב ס"ק ג וא"ר שם ס"ק ב כתבו שכל-שכן שמי ששכח בתפילה יאמר קודם יהיו לרצון האחרון "יהי רצון מלפניך שתעשה לנו ניסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיהו...".
66) סידור יעב"ץ (בהוצאת אשכול ח"א עמ' תסה), שלחן שלמה וערוך השלחן סי' תרפ"ב ס"ג (וכ"מ ביד אפרים וכו' שבהערה הבאה), וכ"כ בקצות השלחן סי' מז בבדי השלחן ס"ק יח כ'מנהג העולם'. וסיים "ומסידור הנוסח שאומרים תחילה 'ונאמר אמן', משמע ששם הוא סיום ברכת הרחמן". וכוונתו כנראה לשלול את המובא בלוח א"י בשם האדר"ת לומר זאת מיד אחר 'אל יחסרנו' שלדעתו שם הוא סיום הברכה (הובא גם בנטעי-גבריאל הל' פורים פרק עה הע' ח), משא"כ לדידן שאין עונים שם אמן, סיום הברכה הוא ב'ונאמר אמן' (כמ"ש באג"ק ח"ז עמ' רכח [אבל שם כתב רק שסומכים על אמן זו, ולא דקאי על כל הברכה, דאל"כ מדוע "אין יכול לגזור אומר 'ואמרו אמן'" (בברכת בעה"ב, כדברי שו"ע אדמוה"ז שם ס"ה מהמ"א שם)]. וראה בטור סו"ס קפט: "נהגו להאריך בברכת הטוב והמטיב 'הרחמן' בכמה גווני", משמע שטרם נסתיימה הברכה. וראה בשו"ע אדמוה"ז שם סוס"ז), ולכן אומרים שם 'על הניסים'. אלא שהקצות השלחן בעצמו פסק לעיל ס"ב (מחיי אדם מז,א) שיש לענות אמן אחר 'אל יחסרנו', וצ"ע. כן צע"ק מדוע לא נאמר שסיום הברכה הוא ב"ואמרו אמן" שבסוף כל בקשות 'הרחמן', ונסמוך על ה'אמן' שאומרים עליו.
67) רמ"א סי' תרפ"ב ס"א. ובראש-חודש, יקדים לזה 'הרחמן הוא יחדש' משום דתדיר קודם - יד אפרים, משנ"ב וכה"ח שם.
68) פרמ"ג סי' תרע"ה בא"א ס"ק ד.
69) ראה טעמים לזה ב'שערי הלכה ומנהג' שם עמ' רעו.
70) ספר-המנהגים עמ' 8.
71) ראה בס' 'משבחי רבי' עמ' 48, שהרבי אמר להרה"ח רי"ל שי' גרונר: "בכל פעם כשמתפללים – גם כשאין הש"ץ 'חיוב' – צריכים הנרות לדלוק!" (ומשמע שמדליקין את כל חמשת הנרות, וכנהוג).
72) מכיוון שהוא סיום לתפילת שמו"ע, שו"ע אדמוה"ז סי' נה ס"ד.
73) סידור אדמוה"ז אחרי הלל. וראה שער הכולל פי"א סכ"ג.
74) שו"ע ורמ"א סי' תקע"ג. הוספות לשו"ע אדמוה"ז סי' תר"ע ס"ה. לוח כולל-חב"ד.
75) 'התוועדויות' (טו) תשט"ז ח"א עמ' 303, עיי"ש הטעם. בקונטרס 'ברוך שעשה ניסים' חנוכה תשי"א, שבו נדפסו מנהגי חנוכה לראשונה, כתב הרבי: "נהגו שהפתילות יהיו בכל יום חדשות. וי"א דאין חוששין לזה, ואדרבה הישנות נוחין יותר לדלוק. ולע"ע, לא יכולתי לברר מנהג רבינו בזה [משמע שאם יתברר מנהגו, יוכרע הספק]". ולפלא שבס' המנהגים, שנדפס בשנת תשכ"ו, נעתק משם ללא שינוי [ולא ידוע שהכניסו אז את השיחה הנ"ל כלל], למרות האמור באותה שיחה. ומה שהרבי נהג (עכ"פ בשנים האחרונות) להדליק בפתילות חדשות בכל יום, הנה עד שנת תשמ"ח הכינה את החנוכייה הרבנית או אחד מהמשב"ק בבית, ואח"כ – הר"ר שד"ב גאנזבורג, ולא ידוע אם קיבלו הוראות מהרבי על כך.
76) ספר-המנהגים עמ' 70, מסידור אדמוה"ז ועוד.
77) אג"ק כרך י עמ' רצו. וממנה נכנסה ההוראה ללוח כולל-חב"ד, ואחרי הפירסום שם – כתב הרבי באג"ק כרך טו עמ' כה: "וכן כתב גם הרר"ב שי' נאה בלוח כולל חב"ד, שעברתי עליו. ופליאה מה גרם לספק בהנהגת חב"ד מפורסמת" (=שגם בארה"ק מנהגנו כדעת הרמ"א סי' תרפ"ד ס"א, ושו"ת הצמח-צדק או"ח סי' סח).
78) החופשה השניה בשנת תקס"א היתה נצחון תורת החסידות ודרכי החסידות ביתר שאת ויתר עז מכמו שהיה בפעם הראשונה (בשנת תקנ"ט) – שאז היתה ההלשנה בעיקרה על אדמו"ר הזקן, וההלשנה בשנת תקס"א היתה בעיקרה על תורת החסידות - ספר-המנהגים עמ' 93, מלוח היום-יום עמ' ז, וקונטרס לימוד החסידות פרק ו, עיי"ש בארוכה.
בג' דחנוכה חופשה ניתנה לו להעתיק דירתו למעון פרטי, ואשר יקבע דירתו – באופן זמני – בפטרבורג (רשימת אדמו"ר מהוריי"צ, 'ספר התולדות – אדמו"ר הזקן' ח"ג עמ' 746). ובספר-השיחות תורת-שלום עמ' 84 איתא שיצא בנר החמישי. והשיב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "ויש לומר, דבשניהם היו ענייני גאולה (גם כפשוטם)" – הובא בלקוטי-שיחות כרך כה עמ' 399 הערה 44.
ואף בגאולתו הראשונה, י"ט כסלו תקנ"ט, היתה שלימות הגאולה (בנוגע אלינו) באופן ש'חזר לבוריו' בימי חנוכה – שהרי ביום ג' דחנוכה חזר מפטרבורג לוויטבסק, כדאיתא בלקוטי-דיבורים עמ' 23 ('התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 95 ועמ' 101).
79) ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 163, וסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194 ("בליל הרביעי או החמישי").
80) מעלת נר ה' דחנוכה בכלל – להאיר גם 'בחוץ', כיוון שיום זה לעולם אינו חל בשבת (שם). בשיחת נר ה' דחנוכה תש"מ נתבארה מעלת היום, שבו לראשונה רואים התחלת הוספת האור בעולם לשיטת בית הלל יותר מאשר לדעת בית שמאי – חמש נרות. ובלקוטי-שיחות חט"ו עמ' 545, מבאר מה שיום זה הוא ער"ח ומ"מ א"צ לתחנון, אלא הכל נפעל בשלימות מתוך שמחה, הן ע"י עיצומו של יום (חנוכה) והן ע"י עבודת האדם.
81) 'כרם חב"ד' גיליון 4 ח"א עמ' 18. וראה שם בהמשך הדברים. ובשיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ד סוס"ג מבאר בזה מה שמצאנו מאמרי-חסידות שמצויין עליהם תאריך אמירתם "יום ה' דחנוכה" (כגון בהמשך 'מים רבים - תרל"ו', ראה במפתח שבסוף הספר), אף שציון כזה מופיע רק אם נאמר המאמר בשבת, ביום-טוב או במאורע מיוחד.
מעלת נר ה' דחנוכה בכלל – להאיר גם 'בחוץ', כיוון שיום זה לעולם אינו חל בשבת (שם). בשיחת נר ה' דחנוכה תש"מ נתבארה מעלת היום, שבו לראשונה רואים התחלת הוספת האור בעולם לשיטת בית הלל יותר מאשר לדעת בית שמאי – חמשה נרות. ובליקוטי-שיחות חט"ו עמ' 545, מבאר מה שיום זה הוא ער"ח [שבד"כ הוא 'יו"כ קטן'], ומ"מ א"צ לתחנון, אלא הכל נפעל בשלימות מתוך שמחה, הן ע"י עיצומו של יום (חנוכה) והן ע"י עבודת האדם.
82) 'כרם חב"ד' גיליון 4 ח"א עמ' 18. וראה שם בהמשך הדברים. ובשיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ד סוס"ג מבאר בזה מה שמצאנו מאמרי חסידות שמצויין עליהם תאריך אמירתם "יום ה' דחנוכה" (כגון בהמשך 'מים רבים – תרל"ו', ראה במפתח שבסוף הספר), אף שציון כזה מופיע רק אם נאמר המאמר בשבת, ביום-טוב או במאורע מיוחד.
83) היום-יום ל' סיוון. וראה שו"ע אדמוה"ז סי' רפה ס"ו. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קלב. לוח כולל-חב"ד.
84) 'היום יום' ד' טבת. וראה אג"ק סוף כרך ח"י.
85) ראה ביאור הלכה סי' תרע"א ס"ז סד"ה ויש נוהגין.
86) ספר-המנהגים, ראה שם הטעמים לזה.
87) קיצור של"ה הל' חנוכה, וא"ר ר"ס תרע"ט. וכן נהג הרבי אחרי שנת תשמ"ח, כאשר חזר מן ה'אוהל' סמוך לשקיעה: הדליק נר חנוכה, נר שבת, ואחר-כך התפלל מנחה בציבור.
88) היום יום, כ"ה בכסלו (ומהלשון משמע, שבכל זאת מתעכבים מעט). ספר המנהגים.
89) הרה"ג ר' לוי-יצחק שי' הלפרין, ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' רע"ז ס"ו, רע"ט ס"ד, ש"ט ס"ו, שי"א ס"ט (העניין נדון ונתבאר לפרטיו ב'התקשרות' גיליונות רפג, שפה, שפז, שפט וש"נ).
במקרה של צורך גדול לטלטלו לפני-כן, יעשו שאלת חכם ע"פ המבואר בסי' רע"ז ס"ג. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
