כשהתקרב יום הכיפורים, החלה הדאגה לכרסם בליבי. על תפילה בבית כנסת לא היה אפשר אפילו לחלום. אני אסיר במחנה כפייה בסיביר, עונש על פעילותי למען היהדות. מנהלי העבודה מעמיסים עלינו עבודות פרך, שבעה ימים בשבוע. אבל לפחות שאצליח להימנע מחילול היום הקדוש.
עובדת היותי 'סרבן' עבודה בשבתות וחגים כבר הייתה ידועה למפקדים, והללו עקבו אחריי בשבע עיניים. הייתי שמח לבלות את החג בצינוק, ובלבד שלא איאלץ לצאת לעבודה.
אפשרות אחת הייתה לשהות בחדר המטאטאים, שהיה רחוק מן העין, אולם גם שם עבדו ביצירת מטאטאים, ושהייתי במקום בבטלה הייתה נתפסת מיד כחריגה. הוגעתי את מוחי בחיפוש אחר מוצא, והעליתי חרס בידי.
בערב יום הכיפורים, כאשר נערכנו לצאת לעבודה היומית, הבחין הבריגדיר (הממונה על הבריגדה, קבוצת הפועלים) שפניי נפולות. "מה קרה לך?", שאל אותי. החלטתי לחלוק עמו את מצוקתי.
למשמע הדברים האדימו פניו מכעס. הוא הביט בי בעיניים מזרות אימה, וכמעט הרים עליי את ידו להכותני. "למה לא אמרת לי זאת קודם לכן?", סינן בטרוניה. "וכי אני צריך לזכור את החג שלך? הרי זה היום הקדוש לכם! זכורני שבילדותי ביליתי בביתו של יהודי, יעקב רימר שמו, שעשה את כל הלילה בבית הכנסת! למה שתקת?".
כעבור כמה רגעים התקררה דעתו. "טוב, עליי לעשות משהו בעבורך, לא אטוש אותך", הבטיח.
עם הגיענו למקום העבודה חילק הבריגדיר את האסירים לעבודותיהם, ואז הורה לי: "בוא עמי!".
צעדנו יחד עד שהגענו למבנה שבנייתו טרם הושלמה. הבריגדיר הכניסני פנימה והוביל אותי למרתף חשוך, שקרקעיתו הייתה מלאה מים בגובה של מטר מן הרצפה. מתוך המים בצבצו בולי עץ גבוהים, שהתנשאו לגובה מטר מעל פני המים. מדי פעם בפעם צנחו אבנים קטנות מן התקרה אל תוך המים. החשֵכה הייתה מוחלטת, ונאלצנו להמתין עד שעינינו החלו לראות משהו.
"עלה על אחת הקורות", הורה לי הבריגדיר, "אך היזהר שלא להתנועע בעת תפילתך, כי אז תיפול למים העמוקים. בטוח אני שבזכות דבקותך באמונתך אלוקיך ישמור אותך שלא יקרה לך מאומה. המתן כאן ואל תצא עד שאשוב".
נותרתי לבדי במרתף החשוך. קשה היה מאוד לשמור על איזון בעמדי על בול העץ, שקוטרו כשלושים סנטימטרים. דילגתי אפוא מבול עץ אחד למשנהו, עד שהגעתי לעץ אחד שהיה סמוך לקיר, וכך יכולתי להישען בגבי על כותל המרתף. זו הייתה בחירה נבונה, שכן כאן לא נפלו אבנים רבות.
הדילוגים והשמירה על שיווי המשקל עייפו אותי מאוד, וכעת היה עליי לנוח מעט ולצבור כוח. כשהתאוששתי, התחלתי להתכונן לתפילת 'כל נדרי'.
עמדתי להתפלל כשאני מודע לסכנה הגדולה המרחפת על ראשי. תזוזה חדה מדיי – ואפול למים. בתוך כך עלול מישהו להבחין בהיעדרותי ואם ייפתחו חיפושים וימצאוני, עלול אני להיענש בעונש מוות. קולות האבנים הפוגעות במים התערבו עם קול בכיי שלי, וכך פתחתי ב'כל נדרי'.
אחרי התפילה התחלתי לומר פרקי תהילים. הזמן החולף נדמה בעיניי כנצח. הישיבה על בול עץ במרתף האפל הייתה קשה ומפרכת. באשמורת הבוקר שמעתי פתאום את קולו של הבריגדיר: "היכן אתה? צא!".
למשמע קולו חשתי כאילו התעוררתי משינה, אף שלא עצמתי עין. הדריכות הגדולה התפוגגה, וחולשה גדולה נמסכה בגופי. לא הייתי מסוגל למצוא את דרכי החוצה בעלטה, והבריגדיר נאלץ להביא שני שקי מלט גדולים ולהצית אותם. לאורם הצלחתי לאזור את כוחותיי האחרונים ולדלג מן המרתף המסוכן.
התקשיתי להתייצב על רגליי הרועדות. הבריגדיר תמך בי. הבחנתי שבעיניו נוצצות דמעות. חשבתי לעצמי: 'ריבונו של עולם! אילו ניסים חוויתי בלילה הזה... זכיתי שלא לחלל את קדושת היום, ואף התאפשר לי להתפלל בשקט. ניצלתי מטביעה במים העכורים, וכעת אני מבחין בדמעות בעיניו של הבריגדיר הזה... הלוא דיי היה להזכיר את שמו של האיש כדי להטיל אימה ופחד על כל האסירים, ואף שלטונות המחנה נזהרו מפניו. הוא כבר שלח כמה וכמה בני-אדם לעולם האמת. והנה הוא בוכה בראותו את מצבי בליל יום הכיפורים!'.
הבריגדיר היה נרגש. הוא חיבק אותי בחוזקה. "אנא, סלח לי", אמר בדמעות. "לא היה לי שום פתרון אחר היכן להסתיר אותך. כעת מאמין אני שאלוקים ריחם עליך".
בהגיעי לצריפי נפלתי מרוב תשישות. הבריגדיר הורה מיד לאחד האסירים לסייע לי להחליף את בגדיי הרטובים. השכיבו אותי במיטה, כיסוני בשמיכות והזמינו רופא. הוא הזריק לי תרופה חזקה והנפיק בעבורי אישור למנוחה של יומיים במיטתי.
לא היה מאושר ממני: כעת יכולתי להתפלל בשקט ובמנוחת הדעת!
(סיפורו של הרב אליעזר ננס, על-פי הספר 'האיש שלא נכנע') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
