בן שתים-עשרה בלבד היה משה-חי סעידוב כאשר הוריו שלחו אותו לסמרקנד שבאוזבקיסטן. אלה היו ימי השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות, שביקש להכחיד כל סממן יהודי. מוסדות חינוך יהודיים נסגרו וכל ההורים נצטוו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים.
כמה שנים קודם לכן נאסר אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, על הקמת רשת מחתרתית של חינוך יהודי במדינה. תחילה ביקשו להוציאו להורג, אולם לבסוף נאלצו לשחררו, וימי שחרורו – י"ב-י"ג בתמוז – נהפכו לחג הגאולה.
עם זה, הרבי נאלץ לעזוב את רוסיה ומצב היהדות בה החמיר. המשטרה החשאית רדפה את החסידים שנותרו ושילחה אותם לסיביר. בשעה קשה זו גילו החסידים כי באוזבקיסטן עינו המשגיחה של השלטון רופפת מעט, והקימו שם ישיבה מחתרתית.
משה-חי נשלח לסמרקנד כדי שיוכל ללמוד תורה במחתרת כהכנה לקראת בר-המצווה שלו. בהמשך הצטרפו אליו גם הוריו. האב היה מורה ואימו רופאת שיניים.
אך גם שם נאלץ הילד להירשם לבית ספר ממשלתי וללכת אליו מדי יום ביומו. אביו רשם אותו לבית הספר היסודי מספר 37. זה היה בית ספר מכובד, שבו למדו ילדי העילית של סמרקנד.
אחרי בר-המצווה גמלה בליבו של משה-חי החלטה לשמור שבת ויהי מה. זה היה אתגר קשה ביותר, שכן הלימודים התקיימו גם בשבת, והמורים הגויים חייבו את התלמידים היהודים לכתוב בשבת.
בשבתות הראשונות הצליח משה-חי לחמוק מההליכה לבית הספר. אימו של ה'חברותא' שלו בישיבה המחתרתית הייתה רופאה, והיא סיפקה לו אישורי היעדרות בשל 'מחלה'.
בהמשך לא היה יכול עוד להתחמק, והלך לבית הספר, כשכל שבת צופנת בתוכה אי-ודאות. לקראת יום הולדתו של לנין, הוכרז בבית הספר כי השבת יהיה 'סובוטניק' – יום של עבודה התנדבותית ברוח ערכי הקומוניזם. התלמידים היו עוסקים בניקיון בית הספר וסביבותיו.
משה-חי היה אופטימי. "אצא עם כולם לעבודה", רקם את התכנית, "וכשאיש לא יבחין, אחמוק ואלך הביתה". אלא שהמורה למתמטיקה הפתיע את התלמידים בהודעה כי מי שנכשל במבחן האחרון – נשאר בכיתה.
המורה החל לקרוא את שמות התלמידים שנכשלו בבחינה. ליבו של משה-חי נפל כשהמורה קרא את שמו. "איך ייתכן?", מחה, "הלוא הצלחתי במבחן!".
"אל תתווכח איתי!", הגיב המורה בתקיפות. משה-חי נותר בכיתה עם עוד שישה תלמידים. כעבור כמה דקות פנה אליו המורה ואמר לו בלחש: "אתה משוחרר לביתך". המורה היה יהודי והבין לליבו.
אך היו גם 'הפתעות' אחרות. שבת אחת ישב בכיתה ונמנע מכל מלאכה שיש בה חילול שבת. "מדוע אינך מבצע את המטלות?", פנתה אליו המורה בארשת פנים חמורה.
"יש לי כאב שיניים!", אִלתר הנער אמתלה.
"כך?", שאלה המורה, שהייתה מרשעת ואנטישמית. "הבה נרד למרפאת השיניים של בית הספר ונבדוק". חיוך זדוני עלה על פניה.
"אבל אימי רופאת שיניים!", הזדעק הנער.
"לא!", עמדה המורה על דעתה, "אתה תבוא איתי לרופאה שלנו".
רופאת השיניים, שהייתה יהודייה מקומית, הבינה מיד במה מדובר. באי-רצון בדקה את שיניו של הנער. "כואבת לי השן הזו", הצביע משה-חי על שן אקראית.
הרופאה הבינה מיד שאין בשן שום בעיה, אולם היא חששה פן יבולע לילד, ואמרה למורה: "הילד צודק. יש כאן דלקת".
המורה הביטה בה במבט מרושע והורתה: "עקרי לו את השן!".
הרופאה החווירה. היא הביטה בעיניו של הילד, וזה החזיר לה מבט מבין. "המורה", התחנן הנער, "אימי רופאת שיניים. אני רוצה שהיא תבדוק ותחליט אם יש צורך לעקור את השן".
"בשום אופן לא!", צעקה המורה. "אם תסרב, ניגש כולנו למנהל!".
האיום הזה הפחיד את משה-חי. מעורבות המנהל יכולה לסבך את המצב עוד יותר. באין ברירה אמר לרופאה: "טוב, עקרי את השן"... בליבו חשב שכאשר המורה תיווכח כי הוא מוכן לעקירה, תניחנו לנפשו.
הוא התבדה. "עקרי את השן!", סיננה המורה.
בידיים רועדות, כשליבה מתהפך בקרבה, עקרה הרופאה היהודייה את השן הבריאה של משה-חי. הנער סבל בגבורה את כאבי העקירה העזים ובלבד לשמור את 'סיפור הכיסוי' שמאפשר לו לשמור את קדושת השבת.
כאשר שב הביתה וסיפר לאימו מה אירע, לא ידעה זו את נפשה מרוב צער, אולם הוא השיב בגאון כי אבדן שן הוא מחיר פעוט לעומת קדושת השבת.
(על-פי הספר 'סמרקנד', מאת הרב הילל זלצמן) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
