מדורים נוספים
	התקשרות גליון 1090- כל המדורים ברצף
	נשיא הדור מוסר עצמו עבור כל יהודי
	גילוי 'משיח' שבכל יהודי
	"גנב" מן התורה מנין?
	פרשת שלח
	הלכות ומנהגי חב"ד

בכוח המסירות נפש ניתן לפעול בכל עניין במידה שווה * מכיוון שתשובת הלל לגר היא אמת לאמיתה, מדוע דחפו שמאי באמת הבניין? * מדוע התפלל משה רבנו דווקא על יהושע ולא על שאר המרגלים? * רבותינו נשיאנו סיכנו עצמם במסירת נפש בעבור כל ישראל * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. שבת זו היא שבת מברכים החודש תמוז, והעניין הנוגע בעיקר אלינו הוא – י"ב תמוז, יום גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר.

והנה, אחד ממפעליו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שגם נקרא על שמו – הוא מוסדות החינוך עבור אחינו בני ישראל הספרדים אשר בצפון אפריקא, וכן ישנם מוסדות עבורם בארץ-ישראל ובעוד מקומות.

לאמיתו של דבר, היתה ההתעסקות בעניין החינוך לספרדים עוד קודם לכן – בחיי אביו אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע – בגרוזיא, וכ"ק מו"ח אדמו"ר היה הפעיל בזה, דהיינו שנטל חלק בעבודה; אבל אז לא נקראה העבודה על שמו¹.

ואף שמוסדות אלו עוסקים בעניין של חינוך השייך לכל בני ישראל, שהרי המדובר הוא על דבר התחלת הלימוד: חומש, גמרא וכדומה, ולכאורה אין זה נוגע לחב"ד ולנשיאיה דווקא – הרי זוהי שיטתם של נשיאי חב"ד מיום היווסדה, שהתעסקו גם בעניינים השייכים לכלל ישראל, נוסף על עבודתם השייכת לכרם חב"ד.

ב. ולאמיתו של דבר, שני עניינים אלו (היותם נשיאי חב"ד, והתעסקותם בעניינים השייכים לכלל ישראל) – תלויים זה בזה:

ידוע שכל עניין, ואפילו עניין פחות – יש לעשותו מתוך חיות ("מיט אַ חיות און אַ לעבעדיקייט").

אמנם, כדי לפעול בעניין פחות, ובפרט מתוך חיות – יש צורך במסירות-נפש דווקא, כי ללא תנועת המסירות נפש, יכול אדם להיכנס בחשבונות, ולהרהר האם עניין פלוני הוא עניין נעלה השייך אליו, או שזהו עניין פחות, שיכול להיעשות גם על-ידי אחר, וממילא, מדוע מחויב דווקא הוא להתעסק בזה?... וכשעושה חשבונות אלו – הרי גם אם בפועל הוא מתעסק גם בעניין הפחות, אינו עושה זאת מתוך חיות. ורק מצד תנועת המסירות נפש – אין מקום לחשבונות אלו, ואז עוסקים בכל העניינים מתוך חיות.

ותנועה זו של מסירות נפש – היתה אצל רבותינו נשיאינו, וכפי שראינו במוחש, שאצלם היה עניין המסירות נפש והחיות בעניין פחות, באותה מידה כמו בעניין נעלה יותר.

והטעם לזה – כיוון שזהו ענינו של נשיא, כפי שיתבאר לקמן.

ג. אודות² מה שכתוב בפרשתנו³ "ויקרא משה להושע בן נון יהושע", איתא בגמרא⁴ שמשה רבינו התפלל "י-ה יושיעך מעצת מרגלים".

וצריך להבין: כיוון שהמרגלים "אותה שעה כשרים היו"⁵, והרי גם מוכרח כן, דאם לא כן לא היה משה רבינו מסכים לשולחם (שהרי הדבר היה תלוי במשה, כמו שכתוב⁶ "שלח לך" – "לדעתך") – לשם מה התפלל "י-ה יושיעך מעצת מרגלים"?

ואם נאמר שאף-על-פי שהיו כשרים, מכל מקום חשש משה שמא יקרה משהו, ומצד זה התפלל עבור יהושע – אינו מובן: מדוע התפלל רק עבור יהושע ולא עבור כולם?

ד. איתא בגמרא⁷: "כך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה".

בכך מבארת הגמרא כיצד יתכן שיהודי יעבור עבירה? – יהודי, שהוא מבני אברהם יצחק ויעקב, ויש בו נשמה, ש"נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי"⁸ – איך יתכן שיעבור על ציווי בוראו? והמענה לזה: "כך אומנתו של יצר הרע"; אין זה בבת-אחת, אלא לאט לאט ("ביסלעכווייז")⁹.

במצוות ישנו העניין דהידור מצווה, ויכול להיות – כדאיתא בגמרא¹⁰ – אופן שאף שמקיימים אמנם את המצווה, אף-על-פי-כן אין יוצאים ידי חובה. הנה בתחילה מגיע היצר הרע בטענה: מדוע מוכרח אתה לקיים את המצווה בהידור – קיים את המצווה סתם; אחר כך בא היצר הרע וטוען שיקיים את המצווה באופן שיוצאים על-פי הדחק; וכך מקבל הוא לאט לאט נתינת מקום לומר לו שיעבור על איסור.

ואם כן הוא בכל מצווה פרטית, שעל-ידי זה שמתחילים להקל במצווה נעשית במילא נתינת מקום לעבור על איסור – הרי מכל-שכן במצות אהבת ישראל, שהיא יסוד כל המצוות, כמו שכתוב בירושלמי¹¹: "אמר רבי עקיבא ואהבת לרעך כמוך¹² זה כלל גדול בתורה", שאם מקילים באהבת ישראל, הרי זה גורם נתינת מקום להיפך חס-ושלום.

ה. בעניין אהבת ישראל מסופר בגמרא¹³ על גר ש"בא לפני שמאי, אמר לו . . למדני כל התורה כולה . . על רגל אחת, דחפו באמת הבניין . . בא לפני הלל . . אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד . . ואידך פירושא הוא".

ויש להקשות: כיוון שהלל אמר כך – הרי כן הוא באמת לאמיתו, ואם כן, מדוע לא אמר שמאי את אותו הדבר?

אך העניין הוא: בעבודת והנהגת הצדיקים ישנם שני אופני עבודה. ישנה הנהגה של צדיקים כפי שהם לעצמם, הנהגה דקו הגבורות שעניינם העלאה, ואין להם עסק עם גשמיות העולם, כמובא בליקוטי תורה¹⁴ שקיום המצוות שלהם הוא ברוחניות, וכמו אצל רשב"י בעת שהיה במערה¹⁵.

והיינו, שעבודה זו אינה בשביל הכלל. הצדיקים שהם כאן למטה כמו למעלה – עבורם זהו עניין, אבל בעולם אין לזה מקום. וכמאמר רשב"י¹⁶: "אפשר אדם חורש וזורע תורה מה תהא עליה כו'", ומסיימת הגמרא: "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם".

ועל דרך זה גם בית שמאי, שעבודתם והנהגתם היא מקו הגבורות, ש"שמאי" הוא מלשון "השם אורחותיו"¹⁷, שהכול שקול ומדוד, כמבואר בליקוטי-תורה¹⁸ – הרי עבורם עצמם היתה זו דרך, אבל בעולם אין לזה מקום¹⁹, ולכן אין הלכה כבית שמאי, ויתרה מזו – "בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"²⁰.

ולכן, כשהגיע הגר לשמאי ואמר "למדני כל התורה כולה על רגל אחת" – הרי מצד הנהגתו של שמאי, שהיתה מצד קו הגבורות, בהבדלה מהעולם, לא היה לזה שום מקום, ו"דחפו באמת הבניין": "אמת הבניין" – פירושה מידה, ומצד המדידה והגבלה של ה"בנין" דשמאי – "דחפו", כיוון ששם אין לזה שום מקום.

אבל בשעה שהגיע להלל, שענינו "בהלו נרו"²¹, חסד²² והמשכה – מצא מקום גם עבורו, ואמר שעל-ידי אהבת ישראל ישנה התורה כולה.

ו. וכדאיתא בזהר²³ אודות שלושה צדיקים שכל אחד ואחד מהם היה בדור שהיה שלא כדבעי: נח, אברהם ומשה.

בדורו של נח בשעת המבול – התפלל נח רק עבור עצמו ועבור בני-ביתו, ועל כל הדור לא חשב. רק בשעה שבאו אליו ושאלוהו לשם מה הוא בונה את התיבה – סיפר להם שהקב"ה עומד להביא מבול על העולם, והוכיחם ("זיי גע'מוסר'ט"). וכיוון שזה היה רק בשעה שבאו אליו, שהרי הוא לא הלך אליהם – נאמר על זה בזהר ביטוי קשה ("אַ שווערן וואָרט").

אברהם – לא המתין עד שיבואו אליו, אלא "ויקרא שם בשם הוי' א-ל עולם"²⁴, הוא הלך לכולם ופרסם אלקות בעולם. אבל אף-על-פי-כן, במה התבטאה עבודתו – לעשות כולם צדיקים, ואילו עבור אלו שאינם צדיקים – לא ביקש. בשעה שהיתה הגזירה על סדום, ביקש מהקב"ה "אולי יש גו' צדיקים בתוך העיר"²⁵, שאם יש בה צדיקים לא יחריב את העיר בעבורם, ובשעה שענו לו שאין עשרה צדיקים – אזי "ואברהם שב למקומו"²⁶, ולא היו לו עוד טענות.

אבל הנהגתו של משה, רעיא מהימנא, היתה באופן אחר. בשעה שחטאו בני ישראל – תבע משה רבינו מהקב"ה שימחל לכל בני ישראל, גם לרשעים, ולא זו בלבד שלא התנהג כמו נח שהתפלל רק עבורו ועבור בני-ביתו, אלא אדרבה – משה רבינו אמר²⁷: "ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת".

משה רבינו סיכן את עצמו למען בני ישראל. ואף שעל-פי שכל, על-פי טעם ודעת, אין מקום להתפלל עבור חוטא בעגל ובמזיד – סיכן משה רבינו את עצמו, ברצון חזק ומסירות-נפש שלמעלה מטעם ודעת, גם עבורם. ורק הנהגה זו קורא הזוהר הקדוש²⁸ – "נשמתא דאורייתא"²⁹ – בשם "שלימו כדקא יאות". זוהי הדרך לאחרי מתן-תורה, וזהו סימנו של "רעיא מהימנא".

מנהיג הדור, ובפרט לאחרי מתן-תורה, מסכן את עצמו עבור כל בני ישראל ללא יוצא מן הכלל, בין אם יש לזה מקום בשכל ובין אם לאו. הוא אינו נועל בתיבה את עצמו "ובניו ואשתו ונשי בניו אתו"³⁰, ואילו שאר בני ישראל – "לא בעי רחמי עלייהו", כיוון שהם כו', "ובגין כך איקרון מי המבול על שמיה"³¹.

רועה ישראל מסכן את עצמו ובמסירות-נפשו בפועל עבור דור שהוא אפילו כמו "דור המדבר" שעליהם אמר רבי עקיבא – אף שהיה אוהב ישראל, ואמר "ואהבת לרעך כמוך . . זהו כלל גדול בתורה" – ש"אין להם חלק לעולם הבא"³², ואף-על-פי-כן, משה רבינו, הרועה הנאמן, מסכן את עצמו גם עבורם, ונשאר במדבר בשבילם, כמו שכתוב במדרש³³, כמו שנאמר³⁴ "צדקת הוי' עשה ומשפטיו עם ישראל", שמשה רבינו נשאר במדבר כדי לקחת את דור המדבר עמו.

ז. על-פי זה יובן הטעם שמשה רבינו התפלל רק עבור יהושע "י-ה יושיעך מעצת מרגלים", אף שעל האחרים לא התפלל:

בחסידות³⁵ מבואר הטעם שהמרגלים לא רצו להיכנס לארץ-ישראל – מפני שלא רצו להתעסק עם גשמיות העולם. במדבר לא היתה לבני ישראל שייכות לגשמיות, כיוון שהיה לחם מן השמים, מים מבארה של מרים, ואפילו את הלבושים היו ענני הכבוד מנקים ומגהצים³⁶, ולכן לא רצו לצאת מהמדבר וללכת לארץ-ישראל, ושם לעסוק עם חרישה וזריעה, ועם בני אדם חורשים וזורעים.

עבורם עצמם – יתכן שהיה זה טוב³⁷, כמדובר לעיל שישנם צדיקים שהנהגתם היא מצד קו הגבורות; אבל רועה הדור ומנהיגו – כדי למלא את הכוונה ד"דירה בתחתונים"³⁸, בהכרח שיהיה לו הביטול של הנחת עצמו והתעסקות עם הדור.

ולכן לא תמך כלב במרגלים, כיוון שאצל כלב היה הביטול למשה רבינו מנהיג הדור, כמו שכתוב³⁹ "ויהס כלב את העם אל משה", שמשה הוא בחינת "ונחנו מ"ה"⁴⁰, ביטול עצמי, ביטול במציאות⁴¹, ולכן כלב – "היתה רוח אחרת עמו"⁴².

וזהו הטעם שמשה רבינו ביקש עבור יהושע דווקא – כיוון שמשה ידע שיהושע יהיה מנהיג הדור אחריו, שהרי "אלדד ומידד מתנבאים במחנה"⁴³, "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ"⁴⁴, וכר"ת ד"מתנבאים"⁴⁵, ולכן התפלל עבורו "י-ה יושיעך מעצת מרגלים" אפילו כאשר "כשרים היו", כיוון שמנהיג הדור צריך להתעסק עם כולם.

ח. ועל-פי זה יובן בענייננו, בנוגע ל"אתפשטותא דמשה"⁴⁶ דדורנו, שהוא – כמו שאר רבותינו נשיאינו – מסר את נפשו עבור בני ישראל, והחיות והמסירות נפש שלו היתה בעניינים פחותים כמו בעניינים נעלים (כנ"ל ס"ב):

אף שעל-פי טעם ודעת אפשר לערוך "חשבון" – שעניין זה יכול להיעשות על-ידי אחרים וממילא אינו מחויב לעשותו בעצמו, וכמו כן אפשר לערוך "חשבון" על-פי שולחן ערוך על איזה עניינים חייבים למסור נפשו, ועל איזה עניינים אין חייבים בזה, ובמילא אסור למסור נפשו עליהם – אף-על-פי-כן, היתה הנהגתם של הנשיאים שלא להיכנס בחשבונות כלל, דכיוון שהם מסורים לגמרי לבני ישראל, עד לאופן ד"ואם אין מחני נא גו'" – מה מקום כאן לכל החשבונות ("וואָס גייט דאָ אָן די אַלע חשבונות")?!...

ועל דרך זה תובעים גם מכל אחד ואחד מישראל – שלא להתחשב בעצמו ("זיך רעכענען מיט זיך") ולטעון שעניין פלוני יכול להיעשות על-ידי אחר, אלא עליו לצאת מכל החשבונות, ולפעול את העניינים הנוגעים לבני ישראל, בהתאם להוראותיו של ה"אתפשטותא דמשה" דדורנו, שמניח את עצמו לגמרי עבור בני ישראל⁴⁷.

(מהתוועדות שבת קודש פרשת שלח ה''תשט"ו. תורת- מנחם כרך יד, עמ' 154-160)

____________________________

1)     ברשימת ההנחה חסרות כאן כמה תיבות (המו"ל).

2)     מכאן עד סוס"ז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר  (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 320 ואילך. במהדורא זו ניתוספו כמה פרטים מהנחה בלתי מוגה, וגם כמה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

3)     יג, טז.

4)     סוטה לד, ב. הובא בפרש"י עה"פ.

5)     פרש"י שם, ג.

6)     ריש פרשתנו ובפרש"י.

7)     שבת קה, ב. וש"נ.

8)     נוסח ברכת אלקי נשמה.

9)     ראה גם שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז ה'שי"ת ס"ד (תורת מנחם – התוועדויות ח"א ריש ע' 106). וש"נ.

10)   אולי הכוונה לפסחים קח, ב. כתובות סו, סע"ב ואילך. קידושין לא, סע"א ואילך. ריש זבחים. (המו"ל).

11)   נדרים פ"ט ה"ד.

12)   קדושים יט, יח ובתו"כ ופרש"י עה"פ.

13)   שבת לא, א.

14)   ר"פ שמיני.

15)   ואף שע"י תורתם ועבודתם ניתוסף במילא תוספת אור בעולם – מ"מ, אין עבודה זו שייכת לעולם עצמו, והעולם עצמו אינו יכול לסבול זאת.

(שבת לג, ב) – כיוון שבהיותם י"ב שנה במערה, לא הי' אצלם תפיסת מקום למציאות העולם, שזהו"ע התעסקות בחרישה וזריעה, שבשעת מעשה לא נמצאים במעמד ומצב כמו בשעת לימוד התורה, ולכן "מיד נשרף" (מהנחה בלתי מוגה).

16)   ברכות לה, ב.

17)   מו"ק ה, סע"א. וש"נ.

18)   שה"ש מח, רע"ג.

19)   וכיוון שהנהגה זו מתאימה רק עבור הצדיק עצמו, ואילו העולם אינו יכול לסבול את ההנהגה במידת הגבורה – הרי מובן, שמנהיג הדור צריך להתנהג במידת החסד דווקא, ולהתעסק עם כאו"א, בהתאם למצבו של הדור.

ובזה גופא מצינו שני לשונות: "פרנס לפי דורו" או "דור לפי פרנס" (ערכין יז, רע"א), אבל עכ"פ בהכרח שתהי' שייכות ביניהם (מהנחה בלתי מוגה).

20)   ברכות לו, רע"ב. וש"נ.

21)   איוב כט, ג. וראה לקו"ת שם.

22)   ולהעיר, שמידת החסד שייכת לעולם, כמ"ש (תהלים פט, ג) "עולם חסד יבנה" (מהנחה בלתי מוגה).

23)   ח"א קו, א. וראה שם סז, ב.

24)   וירא כא, לג. וראה ד"ה באתי לגני תשי"א ס"ח (תורת מנחם כרך ב' ע' 201 ואילך).

25)   שם יח, כד.

26)   שם, לג.

27)   תשא לב, לב.

28)   לעיל הע' 23.

29)   זח"ג קנב, א.

30)   נח ז, ז.

31)   זח"א סז, ב.

32)   סנהדרין קח, רע"א (במשנה).

33)   במדב"ר פי"ט, יג.

34)   ברכה לג, כא.

35)   לקו"ת ריש פרשתנו.

36)   עקב ח, ד ובפרש"י.

37)   ולהעיר, שגם הם עצמם נפלו אח"כ ממדריגתם, וכנ"ל (ס"ד) שכאשר מקילים באהבת ישראל, שהיא יסוד התורה – ה"ז נתינת מקום לקולא גם בשאר ענינים כו' (כ"ה בזכרון אחדים – מהנחה בלתי מוגה).

38)   ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

39)   פרשתנו יג, ל.

40)   בשלח טז, ז-ח.

41)   תו"א יתרו סח, ג. לקו"ת ויקרא ב, א.

42)   פרשתנו יד, כד.

43)   בהעלותך יא, כז.

44)   סנהדרין יז, א. הובא בפרש"י עה"פ שם, כח.

45)   ראה בבעה"ט.

46)   תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).

47)   חסר סיום השיחה בענין י"ב תמוז (המו"ל).