חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:51 זריחה: 5:36 כ"א בסיון התשע"ט, 24/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

"כתר תורה" למי שאינו מאבד זמנו
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1089- כל המדורים ברצף
"בהעלותך את הנרות" – עבודה בכוח עצמו
למהר את העלאת הנרות
"כתר תורה" למי שאינו מאבד זמנו
פרשת בהעלותך
הצלת הרבי "איש וביתו" מעמק הבכא
"אם למדת תורה הרבה"
הלכות ומנהגי חב"ד

כיצד הגיב הרבי להודעה על לימוד מאה דפי גמרא? * לעתיד יחזור וילמד הקב"ה את ישראל כאב המלמד את בנו * מה בין שינה שהיא עבודת ה' לשינה שהיא איבוד זמן, ומתי זוכה אדם ל"כתר תורה"? * בזמנים הפנויים מטרדות הפרנסה, נבחן האדם האם משתדל באמת ללמוד תורה * רשימה נוספת בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

עד מאה ואחד

כשהודיעו לרבי שבחורים שיננו בעל פה מאה דפי גמרא (בהתאם להוראתו בקיץ תשכ"ט) – ציין הרבי (לקוטי שיחות כרך ח"י עמ' 440) [בהמשך למלים כמאה דפים]:

ואחד וכמו-שנתבאר [ב]לקוטי-תורה ראה (כב, ג) דגם עתה מעלה דק"א.

שם בלקוטי-תורה מבואר שמספר "מאה" מצביע על שלימות ההשתלשלות הנחלקת בדרך-כלל למספר עשר: עשר ספירות, עשר כוחות הנפש וכו', ושלימותן כאשר כל אחד מהן כלול מעשר – הוא מספר מאה. ומביא מחידושי-אגדות למהרש"א בפירוש מאמר חז"ל (חגיגה ט,ב) "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד", ד"מספר מאה מגיע עד נפש רוח ונשמה שהן בחינת יחידות עשירות מאות כו' אבל השונה פרק אחד יותר מזה הוא חלק אלקה ממעל".

וראה בהרחבה במאמרי החסידות ודברי רבותינו שנלקטו בתניא (חיטריק) פט"ו (עמ' רסז-רעא; רעו-ז) וכן בהערות וציונים להלכות תלמוד תורה (הגרמ"ש אשכנזי) פרק ב' סעיף ג הערות 52/ד - 57/ב (עמודים 252-255).

ומה שמדגיש הרבי "דגם עתה מעלה בק"א" – יש לומר מכיון שאדמו"ר הזקן בשולחן ערוך הלכות תלמוד-תורה שם כתב "ועכשיו שתורה שבעל פה כתובה לפנינו אין צריך לחזור מאה פעמים ואחת וכו'", אמנם מהמבואר בלקו"ת (כנ"ל) [וכן מהמבואר בשיחות כ"ק שעל ידי "ואחד" – הנוסף למאה – מגיעים ליחידה שבנפש אשר למעלה היא בחינת כתר (תניא חיטריק שם עמ' רסט. וש"נ)], משמע שגם עתה יש מעלה במאה ואחד.

ויש לציין לדברי הש"ך בהקדמתו ליורה דעה על עניין היגיעה בהלכה: "וכמה יגיעות יגעתי לא עסקתי בשום עסק אחר לא נתתי שנה ש[י]נה לעיני ותנומה לעפעפי שנים רבות, עד אשר הוצאתי מכח אל הפועל מחשבתי. ובררתי ושקלתי הכל בכף מאזנים, וחזרתי על כל צדדים וצדי צדדים לא פעם אחת ושתים כי אם מאה פעמים ואחד, עם חברים חשובים אהובים חביבים וערבים המקשיבים לקולי, ומי שלא היה אתי עמי במחיצתי לא יאמין כי יסופר לו מגודל התלאה שהיתה עלי בחפוש בים התלמוד והפוסקים עד כי העמדתי הכל על בוריו".

הקב"ה ילמד עם ישראל

בהזדמנויות אחדות התבטא הרבי שלעתיד לבוא ילמד הקב"ה את בני ישראל תורה – וכך מובא בשיחת כ"ה תמוז תש"נ הע' 33 [התוועדויות תש"נ כרך ד' עמ' 74, וכך גם נזכר בשיחת ט"ז תמוז של אותה שנה – 'התוועדויות' שם עמ' 34]:

ולהעיר גם מהרמז בשם "ישראל" – ראשי-תיבות "יש ששים רבוא אותיות לתורה" (מגלה עמוקות אופן קפו), כולל "תורה חדשה מאתי תצא" (ויקרא רבה פרשה יג, ג), שהקב"ה בעצמו לומד עם כל-אחד-ואחד מישראל מקטנם ועד גדולם.

מעין זה בשיחת ליל ב' דר"ח אלול תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט כרך ד' עמ' 230):

שהלימוד גופא (לא רק התורה) יהיה "מאתי" ("תורה חדשה מאתי תצא"), מהקב"ה בעצמו, שילמד עם כל אחד ואחד מישראל.

ובפירוט יתר – בשיחת כ"ח מרחשון תשנ"ב (התוועדויות תשנ"ב כרך א' עמ' 303-302) [וראה 'שיחות-קודש' תשנ"ב עמ' 344]:

שהקב"ה בעצמו ילמד את כל אחד ואחד מישראל א) פנימיות התורה, ב) וגם פנימיות התורה כפי ששייכת לנגלה דתורה ג) וגם נגלה דתורה ממש.

אלא שבאחת השיחות דלעיל הוסיף, שזהו מצד החיוב של האב ללמד את בנו תורה, מכיוון ש"מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", הרי כדרשת חז"ל "מה שהוא עושה – אומר לישראל לעשות".

והנה על מעלת לימוד התורה על ידי האב מבאר הצמח-צדק (אור-התורה וירא פט, ב): "שבהלימוד לבנו יש בזה התקשרות וחשק יותר להבינו התורה יותר מלימודו עם שאר אדם. וחשק זה גורם השפעת עצמיות החכמה לכן גורם בהבן שיוכל לקבל יותר. ומעורר כן למעלה מדת היסוד שהוא בחינת ההתקשרות והחשק . . שימשיך שפע מעצמיות חכמה עילאה להשפיע לכנסת-ישראל . . וכל בניך למודי הוי'. וזהו כמו שכתוב בישעי' אב לבנים יודיע אל אמתך, ופירש רש"י האב מודיע ומכוין דעת בנו אל אמיתך להאמין בך עכ"ל. ועל פי פשוט כי הבן מקבל מהאב יותר אמונה. כי יודע שמאהבת האב את בנו ודאי מה שמלמדו זהו מה שהתאמת אצלו באמת לאמיתו, כמבואר כן בספרי המחקר.. " [וראה עוד שם].

אבל עצם העניין מפורש בטור או"ח סימן קטו: "ומה שתקנו לומר אבינו בברכת השיבנו וכו' מה שאין כן בשאר הברכות, היינו טעמא שאנו מזכירין לפניו שהאב חייב ללמד לבנו על-כן אנו אומרים השיבנו אבינו לתורתך כו'".

והדברים מפורשים ונזכרים בכמה פסוקים וכן בלשונות התפילה כמו ברש"י לירמי' לא, יט (על הפסוק "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד וגו'"): "מדי דברי בו – בכל עת שאני מדבר בו. ומדרש ויקרא רבה – די דבורי שנתתי בו שלימדתיו תורתי לרחם עליו".

ובנוסח תפילת מוסף דראש השנה: "בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות". וכן בברכת שים שלום: "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך כי באור פניך נתת לנו ה"א תורת חיים וגו'".

ובספרי ואתחנן "ושננתם – אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים שנאמר בנים אתם לה' א-לוקיכם".

ונמצא, שהיות הקב"ה אבינו בא לביטוי (בעיקר) בלימוד התורה שמלמד את ישראל בהארת הפנים שלו, ולכן מובן שלעתיד לבוא יחזור וילמדם ביתר שאת.

מבחן הלימוד – בזמן הפנוי!

בשנת תשל"א ביקש כ"ק אדמו"ר שיערכו כינוסי תורה בימי חול המועד. היה זה בהמשך להתעוררות בהתוועדות ט"ו בשבט לכבוש את העולם על ידי לימוד התורה, אלא שדגש מיוחד הושם על "(כינוסי) תורה" בזמן חול המועד במיוחד, כמפורש בשיחת שבת הגדול של אותה שנה (לקו"ש ח"ז עמ' 266-267) דבימי חול-המועד שאין בהם הטעמים לפטור את אלו העוסקים בפרנסתם ממעשה ידיהם – "הרי במילא נשאר אז על כל אחד ואחד הציווי המלא של "חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש" – והרי זו הוראה על תוקף החיוב של לימוד התורה, ביתרון מיוחד בימים אלה".

והנה דברים נוקבים בנושא מצינו בדברי ה"פלא יועץ" ערך חול המועד:

וידוע מאמרם (ירושלמי שבת ספט"ו) שלא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה. וידוע מה שפירשו הקדמונים בפסוק (תהילים עה, ג) כי אקח מועד אני מישרים אשפוט, כי אשר יש להם טענה שאינם יכולים לעסוק בתורה מחמת טרדתם על המחיה ועל הכלכלה, חול המועד הוא תברתהון [– ששובר את טענותיהם] והיא מקטע רגליהון ומחייבתן גם על זמן טרדתם (מהר"י בן נעים הובא בספר יוסף תהילות להחיד"א).

כי החול המועד עד ממהר שאין הטירדה גורם, ואם בחול-המועד וכן בכל עת שהוא פנוי אינו מפנה עצמו לבטלה אלא עוסק בתורה, בא בשכרו גם על הזמן שהוא טרוד בעסקיו כאילו היה עוסק בתורה.

[וממשיך: "והאיש הירא את ה' חרדה ילבש כל ימיו ויזהר מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. וביותר יזחל ויירא בחול-המועד שהם ימי הדין שבפסח העולם נדון על התבואה ובחג על המים וגמר דין בהושענא-רבה . . וראוי לאזור חיל ולהוסיף מצוה אחת יתירה . . "].

ומעין זה הביא הגאון רבי יוסף ענגיל דיוק בגליוני הש"ס ב"ב ג, ב: אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל: "וראיתי בספר אחד מדקדק מהך דכאן דאם עמד וגדר כו' וגלי אדעתיה דניחא ליה דמגלגלין עליו את הכל, דהוא-הדין כזה המבטל מתלמוד תורה בזמן שיש לו פנאי ללמוד יוצרך ליתן דין גם על הזמן שאין לו פנאי" (והביא בעל גהש"ס ראי' מירושלמי כתובות פ"ה ה"ח, עיי"ש).

אלא שהרבי אוהבן של ישראל נקט רק בדרך החיובית בסגנון של אור ולא הדגיש השלילה וכו', וק"ל.

"כתר תורה" ואיבוד זמן

ברמב"ם הלכות תלמוד-תורה רפ"ג: "בשלושה כתרים נכתרו ישראל כתר תורה . . כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל".

ושם בהלכה יג: מי שרוצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה כו' אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה.

ומבאר כ"ק אדמו"ר בהדרן על הרמב"ם משנת תשמ"ה ("הדרנים על הרמב"ם וש"ס" עמ' צא ואילך), שהמדובר כאן הוא, באדם השקוע כל-כך בתלמוד-תורה עד אשר נעשית כל מציאותו. כלומר: לא מדובר בלומד תורה סתם, ואפילו כזה ש"תלמודו מתקיים בידו", אבל עדיין אפשר להפריד בין מציאות האדם הלומד והדברי-תורה שלומד; הוא מציאות בפני עצמו שיש לו "רכוש", שהרי "קנה" דברי תורה (עד ש"תורה דיליה היא") – כי אם שהוא מוכתר (ומסובב) בדברי תורה באופן שזה נעשה מציאותו ועצמותו. והעובדה שהוא נזהר בכל לילותיו ואינו מבטל אפילו אחד מהן מצביעה על כך שהתורה חדרה כבר בכל מציאותו ואיננו מסוגל לאבד לילה אחד, כי שום דבר בעולם אינו יכול לדחות עניין ששייך ונוגע לעצם מציאותו.

ודבר זה יהיה שייך בכל ישראל בזמן שעסק התורה יהיה רק "לדעת את ה' בלבד", התאחדות גמורה עם התורה וכו'. – עד כאן תוכן דברי כ"ק.

והנה הט"ז באבן העזר סימן כה כותב: "מי שישן הרבה כדי שיחזק מוחו בתורה נותן לו הקב"ה חלקו בתורה כמו אותו שממעט בשינה ומצער עצמו כי הכל הולך אחרי המחשבה".

ובכך פירש את הפסוק "שוא לכם משכימי קום גו' שינה" שלא יצטערו אותם "תלמידי חכמים שישנים הרבה כדי שיהיה להם כח וזריזות לב לעסוק בתורה". ובאחרונים העירו על דבריו מדברי הרמב"ם הנ"ל: "מי שרצה לזכות... לא יאבד אפילו אחד מהן בשינה כו'".

אבל לפי ביאורו של כ"ק אין מקום להערה זו לכאורה, שהרי לא מדובר בלומד תורה סתם וכו' או במי שרוצה חלק בתורה (כלשון הט"ז), אלא במי שנמצא בדרגא (הקרובה ל)כתר תורה, שאז כל מציאותו וגופו באופן של התבטלות מוחלטת לתורה.

ובאמת מהלכה קודמת ברמב"ם שם (הלכה יב) יש כן לכאורה קצת מקום להערה: "אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם, ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה – אלא במי שממית עצמו עליהם ומצער גופו תמיד, ולא יתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה כו'", ושם מדובר על כזה שרוצה ש"תלמודו יתקיים בידו".

אלא שעל זה יוכל הט"ז לתרץ שמכיוון שסוף סוף מציאות הגוף דורשת שינה, זהו על דרך לשון הרמב"ם הל' דעות ספ"ג "ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת, כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו, כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה – נמצאת שינה שלו עבודה למקום, ברוך הוא". ממילא אין זה סתירה לרצון ה', וה' משלים לו וכו' ויש להאריך עוד. ואכ"מ.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)