חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:16 זריחה: 6:10 כ"א באב התשע"ט, 22/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1079- כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת צו / שבת הגדול, ז' בניסן ה'תשע"ה (27/03/15)

מדורים נוספים
התקשרות גליון 1079- כל המדורים ברצף
המשכת כל הברכות על-ידי משה איש האלוקים
ברגע אחד עוברים מגלות לגאולה
ראש בני ישראל
פרשת צו
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1079, ערב שבת-קודש פרשת צו / שבת הגדול, ז' בניסן ה'תשע"ה (27.03.2015)

  דבר מלכות

המשכת כל הברכות על-ידי משה איש האלוקים

בברכות משה רבינו יש שתי המעלות שבברכות הקב"ה: הברכה נמשכת מלמעלה מהגבלה, ויורדת ומתלבשת עד לנשמות בגופים * מצד בחינת משה שבכל יהודי יש לכל אחד הכוח לחבר בעבודת ה' שלו שני קצוות אלו * בדורנו באו לגילוי עבודת ותפילות "משה" שבדורנו, המגלה ונותן כוח לכל יהודי למלא את שליחותו בעולם ולהביא לגילוי המשיח * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כשם שבתורה הסדר הוא ש"במה שסיים כו' פתח להם כו'"1 – כך צריך להיות אצל בני-ישראל, ש"במה שסיים" נעשה אחר כך המשך התחלת ופתיחת העניין שלאחרי זה באופן של פעולה נמשכת (עד – על כל השנים כולם)2.

כיוון שסיימו3 עתה עם "ואני אברכם"4 – "פתח להם" גם בעניין זה:

"ואני אברכם": הקב"ה אומר בתורה (ואין מקרא יוצא מידי פשוטו5), שהוא בעצמו יברך את כל המברכים6, ובברכתו של הקב"ה – מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה7, בלי שום מדידה והגבלה במקום ובזמן, במילא הרי זה בא תיכף ומיד ממש8, ויחד עם זה "ואני אברכם": כפי שהוא למעלה ממדידה והגבלה (מ"אני", הקב"ה בעצמו) הרי זה נמשך (ברכה מלשון המשכה9) לבני-ישראל למטה. ובאופן של "אברכם" (סתם, בלי פרטים) שזהו – כל הברכות, לכל יהודי ולכל היהודים10, בין בעניינים כלליים ובין בעניינים פרטיים, עד לפרטי פרטים.

זאת אומרת, ש"ואני אברכם" כולל שני עניינים, שני קצוות: שמ"אני" (הקב"ה בעצמו) שלמעלה מכל מדידה והגבלה, נפעל "אברכם", ברכה והמשכה לבני-ישראל למטה.

בכל ברכה והמשכה צריך שיהיו שני עניינים: שהברכה תבוא ממקום הגבוה יותר מההגבלות של המתברך מצד עצמו (שלכן הוא צריך לברכה), ועם זאת, שתימשך במתברך בפנימיותו, לפי ענינו וההצטרכות שלו.

ב. ברכת הקב"ה ("ואני אברכם") – ובשני העניינים: (א) ברכה שלמעלה ממדידה והגבלה, (ב) שנמשך לכל יהודי למטה – מודגשת במיוחד בתפילת וברכת משה בהתחלת מזמור צדי"ק בתהלים11 – הראשון מבין "אחד עשר12 מזמורים" שמשה אמרם13 – שמתחיל: "תפילה למשה איש האלקים", ומסתיים (בתפילתו של משה) "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו":

כיוון שזה תפילה (תפילה למשה) – וגם ברכה14 – של "משה איש האלקים", מובן אם כן שיש בזה כוח מ(ברכת) "אלקים"15, על-דרך (כביכול) "ואני (הקב"ה עצמו) אברכם",

וכמודגש בתוכן התפילה והברכה, ובסיומה16 – "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", ש"עלינו" – כל יהודי וכל בני-ישראל – יהיה הגילוי של "נועם ה' אלקינו", "נועם"17 (נועם עילאה) הוא דרגא דעתיק, ופנימיות עתיק, עד – עצמותו יתברך18 ("אני", "אני אברכם"19), ושזה יומשך ב"מעון" (אותיות נועם20), מלכות, עד ב"מעשה ידינו", והכוח על זה בא מ"תפילה למשה איש האלקים", תפילת עשיר21, שמגיע עד בעצמותו יתברך22,

ולכן מובן שזו ברכה שלמעלה מכל מדידה והגבלה במקום וזמן, כיוון שזה בא מ"משה איש האלקים" ובאופן ש"נועם ה' אלקינו עלינו".

וכפי שמובן מכך שבברכה זו ברך משה את בני-ישראל שתהיה השראת השכינה במשכן – "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלקינו עלינו גו'"23, ובאופן ש"כוננה עלינו גו'", מחוזק באופן יסודי – בקביעות, לעד ולנצח נצחים (כמובן מהפירוש בתניא על "שכינתא שריא" שזהו בקביעות24 ונצחיות25), "ושכנתי (בקביעות) בתוכם"26, בתוך כל אחד ואחד מישראל27.

[ויש לומר שהכוח לזה בא מכך שהברכה היא מ"משה איש האלקים", שדווקא מהקב"ה בא הכוח לפעול השראת השכינה באופן של קביעות ונצחיות].

על-פי זה נמצא שב"תפילה למשה גו'" מודגשים שני העניינים הנ"ל (ב"ואני אברכם") שצריכים בברכה: יחד עם זה ש"תפילה למשה איש האלקים" היא ברכה שלמעלה מכל מדידה והגבלה – היא ברכה שנמשכת לכל יהודי, וברכה כללית – הברכה ש"תשרה שכינה במעשה ידיכם"28.

ג. ויש לומר יתירה מזו: הכוח והאופן שבו ברכותיו של הקב"ה נמשכים למטה לבני-ישראל הוא על-ידי משה רבינו – הרועה הנאמן של כל בני-ישראל29 (בכל הדורות30), שעל-ידו נמשכים כל ההשפעות לבני-ישראל, והוא הממוצע המחבר "ביניכם ובין ה' אלקיכם"31 – ש(בהיותו ממוצע) יש בו משני העניינים שהוא מחברם32,

כפי שחז"ל אומרים33 על "איש האלקים" – "מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלקים". משה יש בו שני העניינים – הן כפי שהוא בדוגמא שלמעלה ("מחציו ולמעלה האלקים"), והן כפי שהוא בדוגמא לבני-ישראל למטה ("מחציו ולמטה איש"), ובהיות בו שני עניינים אלו יש למשה הכוח של "תפילה למשה" – להוריד את הברכות של הקב"ה כפי שהם למעלה ממדידה והגבלה ("ואני אברכם")34 לבני-ישראל בהיותם נשמות בגופים למטה (בבחינת "איש").

[ובפרטיות יותר יש לומר, שזהו החילוק בין "משה" ו"איש האלקים": "איש האלקים" מורה על החיבור של בחינת איש עם שם אלקים (בגימטריא הטבע35), אלקות שבערך הבריאה (והאיש הנברא), שנברא בשם אלקים (בראשית ברא אלקים גו'36). מה שאין כן "משה" קשור עם שם מ"ה37, שם הוי'38, שלמעלה מהבריאה].

נמצא לפי זה שמזמור "תפילה למשה" – נוסף לכך שמדבר על תפילת משה על בני-ישראל (וברכת משה לבני-ישראל) – הוא עניין כללי ביותר: תפילת וברכת הנשיא – משה, הכוללת את כל התפילות והברכות כולם; על-ידי "תפילה למשה", נשיא-ישראל, שהנשיא הוא הכול39, נמשכים כל הברכות מהקב"ה למטה, בכל הפרטים ופרטי פרטים.

ד. ויתירה מזו: בכדי שאצל בני-ישראל ייקלטו בפנימיות ברכות הקב"ה (שלמעלה ממדידה והגבלה), מובן שגם אצלם צריך להיות מעין שני העניינים הנ"ל ("איש" ו"האלקים"),

ויש לומר, על-פי הידוע40 שלכל יהודי יש בחינת משה שבו, כמובן מדברי הגמרא41 על הפסוק42 "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך", "אטו יראה מילתא זוטרתי היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתי", וכיוון ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבינו ע"ה", לכן, כשם שאצל משה היו עניינים אלו "זוטרתי", כך נעשה זה "זוטרתי" אצל כל יהודי (אנשים נשים וטף עד סוף כל הדורות), עד שפועל עליו בעבודה בפועל שלו כהמשך הכתוב ("ועתה ישראל גו'") "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך גו' לשמור את מצות ה' גו'"43.

מזה מובן, שכשם שאצל משה ישנם שני העניינים "איש" ו"האלקים" (שעל-ידם הוא ממוצע המחבר בין הברכות שלמעלה ובני-ישראל למטה), על דרך זה ישנו "אפס קצהו ושמץ מנהו"44 אצל כל יהודי [. .], שזה נותן בו את הכוח לקבל את הברכות בשלימות.

ה. [. .] עניין הנ"ל של "תפילה למשה" מודגש יותר ובגילוי בדורנו זה – שישנו הכוח של התפילות הברכות והעבודה דרבותינו נשיאינו, אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא45, עד כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אתפשטותא דמשה שבדורנו,

ובפרט שעומדים לאחרי ארבעים שנה מהסתלקות-הילולא שלו (בשנת תש"י), כאשר "נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"46, קאי איניש אדעתא דרביה47,

שהוא נותן את הכוח לבחינת משה בכל יהודי בדורנו – ובפרט על-ידי גילוי פנימיות התורה – לגלות איך שהוא "משה איש האלקים", ואיך ש"ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", גילוי בחינת נועם (פנימיות עתיק), על-ידי לימוד התורה, ובפרט פנימיות התורה, והעבודה של הפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, באופן שזה פועל "כוננהו" ב"מעשה ידינו", בכל הדרגות שבזה,

החל מהעבודה עם עצמו – על-ידי זה שכל יהודי מגלה (בכוח נשיא דורנו) את עובדת היותו שלוחו של הקב"ה, ושלוחו של אדם (העליון48) כמותו49 ("משה איש האלקים"), שזה נפעל על-ידי זה שיהודי – כשלוחו של הקב"ה – מנצל את כוחותיו לעבודת ה', באופן שהכוחות הם רק ככלי, "שליח" כדי לעשות שליחותו ורצונו של הקב"ה, בלימוד התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה [כולל ובמיוחד הלכות שבתורה (בחינת הוי'50 שבתורה)51, כמו ספר הרמב"ם52 וכיוצא-בזה], וקיום המצוות בהידור,

וכך הוא פועל גם בעולם, שכל עניני העולם נעשים כלי לעשות שליחותו של הקב"ה;

ועל-ידי שהשליח עושה את עבודתו בשלימות בצירוף עשר כוחותיו – הרי זה נעשה משיח53 (בגימטריא שליח בצירוף עשר54), עד לגילוי משיח בפועל, כשיהיה שלימות הגילוי "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו גו'".

[. .] ועל-ידי זה מקבלים מדה כנגד מדה55 וכמה פעמים ככה מהקב"ה, ש"אראנו נפלאות" כפשוטו – הקב"ה בעצמו מראה לו, באופן דמראה באצבעו ואומר זה: הנה יש לך את הנסים והנפלאות שאני, הקב"ה, נתתי לך, כמו "הורים זקנים" שנותנים ל"בן יחיד שנולד לעת זקנותם", מבחינת עתיקא קדישא,

עד שהקב"ה בעצמו עומד בהתגלות, ובמה הוא "עסוק" כביכול (או בלי כביכול) – עם "אראנו", להראות לכל יהודי "נפלאות", שגם מה שקרה עמו עד עתה היה "נפלאות", ועל אחת כמה וכמה הנפלאות שבאים לאחר-מכן...

(קטעים מברכת כ"ק אדמו"ר לאנ"ש שיחיו שברכו אותו אור לי"א ניסן ה'תנש"א.

התוועדויות ה'תנש"א ח"ג עמ' 29-39, תרגום מאידיש)

______________________________

1)     ב"ר פ"ק, יא. מדרש תהלים בתחלתו.

2)     היינו, שיש בזה ב' ענינים: (א) בענין חדש זה (ש"פתח להם") ישנו המשך וכחות של הבא לפני זה (עד סיומו), (ב) שענין חדש זה מוסיף חידוש גם בהבא לפנ"ז. ועפ"ז יומתק הטעם ש"פתח להם" "במה שסיים" הקודם לו.

3)     בברכת כהנים של א' הרבנים שי', שנאמרה בהמשך לברכת אנ"ש שי'. המו"ל.

4)     נשא ו, כז.

5)     שבת סג, א. וש"נ.

6)     להדיעה ש"ואני אברכם" לכהנים נאמר, "כהנים מברכין לישראל והקב"ה מברך לכהנים" (חולין מט, סע"א). וגם להדיעה שלישראל נאמר ("כהנים מברכים ישראל והקב"ה מסכים על-ידם") "ברכה לכהנים מנא לי'", "מואברכה מברכיך" (לך לך יב, ג) – חולין שם.

7)     נוסח ברכה השלישית (– ודמן התורה) דברכת המזון.

8)     ובמכ"ש מברכת הכהנים, שהיא באופן ד"עד מהרה ירוץ דברו" (תהלים קמז, טו. וראה לקו"ת ס"פ קרח. ובכ"מ), עאכו"כ הברכה של הקב"ה עצמו, "ואני אברכם".

9)     תו"א מקץ לז, ג. ובכ"מ.

10)   שהרי גם להדיעה ש"ואני אברכם" לכהנים נאמר (כנ"ל הערה 6), ישראל מתברכין מפי הגבורה, ואי"צ לזה קרא מיוחד (ובלשון התוס' חולין שם ד"ה והקב"ה: "פשיטא דמסכים, כיוון שציוה להם לברך"), כמשנ"ת במ"א (לקו"ש ח"י ע' 42).

11)   ע"פ המנהג לומר בכל יום המזמור תהלים המתאים לשנות חייו (מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר, נדפס ב"קובץ מכתבים" שבסו"ס אהל יוסף יצחק (ע' 214). אגרות-קודש שלו ח"א ע' לא. ח"י ע' נג. וראה גם מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שמא) – מתחילים בי"א ניסן שנה זו [תנש"א] אמירת מזמור צדי"ק שבתהלים. – ביאורי רבותינו נשיאינו על פסוקי מזמור זה נלקטו ב"קובץ י"א ניסן – שנת הצדי"ק" (קה"ת, תנש"א). ועיי"ש בנוגע לכמה ענינים הבאים להלן.

12)   ראה הערה 28.

13)   מדרש תהלים ופרש"י עה"פ (צ, א). פרש"י פקודי לט, מג. ועוד.

14)   שהרי "ויהי נועם גו'" הוא ברכת משה "שתשרה שכינה במעשה ידיכם" – כדברי חז"ל עה"פ (פקודי שם. פרשתנו (שמיני) ט, כג) "ויברך אותם משה", "ויברכו את העם" (פרש"י פקודי ושמיני שם. פרש"י תהלים כאן. וראה תו"ש עה"פ פקודי שם (אות לד). וש"נ).

15)   היינו, שנוסף לזה שבתפילה וברכה זו ישנו כחו של הקב"ה, כמו בכל התפילות והברכות (של כל ישראל) שיש בהם כחו של הקב"ה (שאליו מתפללים והוא מקור כל הברכות והשפעות כו'), הרי זה "תפילה למשה איש האלקים", ע"ד "ואני אברכם" (כביכול), בהוספה על ברכת הכהנים (שלוחי דרחמנא – קידושין כג, ב. וש"נ).

16)   וכן בתחלתה: מעון אתה היית לנו.

17)   בהבא להלן ראה ד"ה תפילה למשה – במאמרי אדה"ז אתהלך לאזניא ע' קנז. תר"ס (ע' נט). וראה גם ד"ה זה תשכ"ט (קונטרס י"א ניסן שנה זו) ס"ב. – נעתקו בקובץ י"א ניסן הנ"ל אות: ו, יח, כא.

18)   ראה גם קובץ י"א ניסן הנ"ל עה"פ ויהי נועם (אות עז ואילך). ועוד.

19)   ראה ברכת ערב יוהכ"פ (לאחרי תפילת מנחה) שנה זו סעיף ג. וש"נ.

20)   ל"ת וס' הליקוטים להאריז"ל עה"פ. הובא במקומות שצויינו בהערה 17.

21)   ראה זח"א קסח, ב. וראה נדרים לח, א.

22)   ד"ה תפילה למשה תר"ס ותשכ"ט הנ"ל (הערה 17).

23)   נסמן בהערה 13.

24)   ראה תניא פ"ו (יו"ד, ב), שמביא מאחז"ל (סנהדרין לט, א) "כל בי עשרה שכינתא שריא (ומוסיף בתניא:) לעולם". וי"ל, כי התוכן בתניא שם הוא ש"צד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתב' בין כו' בין בכח כו', ולכן אמרו רז"ל שאפי' אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרוי' כו' וכל בי עשרה שכינתא שריא לעולם" – שמכיוון "שבכחו להיות בטל ממש" לעולם, לכן גם השראת השכינה עליו היא לעולם. וראה גם תניא ספל"ה. ולהעיר שבתניא פי"א מביא מאחז"ל הנ"ל (שכל בי עשרה שכינתא שריא) בנוגע להרשע ורע לו, שבחי' טוב שבו הוא רק בבחי' מקיף עליו (שריא). ועפ"ז נמצא שהענין דשכינתא שריא הוא תמיד בכל ישראל (גם במי שאין בו בחי' טוב בגלוי), וראה לקו"ת ר"פ ראה. ד"ה ראה תשמ"ג (נעתק בקובץ י"א ניסן שנת הפ"ט אות יט). ויש לתווך זה עם משנ"ת בתניא פ"ו הנ"ל, ע"פ המבואר בלקו"ת (יוה"פ סט, ב), שאף שהשראה היא בחי' מקיף (וראה גם אגה"ק סכ"ג. תו"א נד, ג) "אעפ"כ הוא פועל פעולה בהם כו'".

25)   ראה רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ו ה"ט: קדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה. וראה לקו"ת פקודי (ה, א. ז, ב) בפירוש "משכן העדות", שעד(ות) הוא לשון נצחיות. וראה תהלים לז, כט: צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עלי', וברד"ה באתי לגני ה'שי"ת, שמשכינים בחינת שוכן עד מרום וקדוש שיהי' בגילוי למטה.

26)   תרומה כה, ח.

27)   ראה ר"ח שער האהבה פ"ו קרוב לתחילתו (ד"ה ושני פסוקים – סט, ב). אלשיך עה"פ קרוב לסופו (ד"ה עוד יתכן). של"ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. ועוד.

28)   וכמרומז גם בזה שהוא הראשון של ה"אחד עשר מזמורים" שאמרם משה – שב"אחד עשר" יש שני ענינים: (א) אחד שלפני (ולמעלה מ)עשר, אנת הוא חד ולא בחושבן (בחי' עתיק), (ב) אחד עשר – המשכת אחד (חד ולא בחושבן) בעשר, בכל העשר ספירות, ועד בספירת המלכות (ראה ד"ה תפילה למשה תשכ"ט שבהערה 17. וש"נ).

29)   ראה תניא רפמ"ב. וראה שמו"ר עה"פ (שמות ג, א) ומשה הי' רועה (פ"ב, ג-ד).

30)   דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא – זח"ג רעג, א. תקו"ז תס"ט. וראה תניא פמ"ד (סג, א). ועוד.

31)   ואתחנן ה, ה.

32)   ראה בארוכה ד"ה פנים בפנים תרנ"ט (ע' קצ ואילך).

33)   מדרש תהלים (באבער) עה"פ. דב"ר פי"א, ד.

34)   והרי ציווי ה' על ברכת כהנים נאמר ע"י משה – "וידבר ה' אל משה לאמר דבר גו'" (נשא ו, כב ואילך). ויומתק ע"פ פירוש הבחיי (עה"פ ומעשה ידינו כוננה עלינו), ש"מעשה ידינו" קאי על "נשיאת כפים שעשה אהרן ביום ההקמה, שזה לשון עלינו", היינו, שלאחרי ברכת כהנים של אהרן ניתוסף בזה ע"י ברכתו של משה ש"מעשה ידינו כוננה עלינו", ע"ד ובדוגמת ההוספה ד"ואני אברכם" על ברכת כהנים שלפני זה.

35)   פרדס שער יב (שער הנתיבות) פ"ב. ר"ח שער התשובה פ"ו ד"ה והמרגיל (קכא, ב). שעהיוה"א רפ"ו. וראה הנסמן בשיחת ש"פ צו, שבת הגדול שנה זו הערה 52.

36)   בראשית א, א.

37)   תו"ח שמות קטז, א. אוה"ת תצוה ע' א'תרה. וראה גם תו"א יתרו סח, סע"ב ואילך. מג"א צט, ג. ובכ"מ.

38)   ראה סה"מ תקס"ב ע' קלז. אוה"ת וארא ע' רג. ובכ"מ.

39)   פרש"י חוקת כא, כא (בנוגע למשה). וראה גם תנחומא חוקת כג. במדב"ר פי"ט, כח. וברמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו: לבו (של מלך) הוא לב כל קהל ישראל (והרי משה היה (נשיא, וגם) מלך – רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ו הי"א. ועוד – ראה לקו"ש חי"ט ע' 171. וש"נ).

40)   תניא רפמ"ב.

41)   ברכות לג, ב.

42)   עקב יו"ד, יב.

43)   שם, יב-יג.

44)   תניא פמ"ד.

45)   נסמן לעיל הערה 30.

46)   תבוא כט, ג.

47)   ע"ז ה, ריש ע"ב.

48)   ראה לקו"ת ויקרא א, ג.

49)   משנה ברכות לד, ב. קידושין מא, ב.

50)   כלשון חז"ל "והוי' עמו שהלכה כמותו" (ש"א טז, יח. סנהדרין צג, ב). וראה בארוכה אוה"ת יתרו ע' תתצ ואילך. סה"מ תרכ"ז ע' רפ ואילך. ע' רצ ואילך. המשך תרס"ו ע' תכט ואילך. לקו"ש חט"ו ע' 233 ואילך.

51)   ו"אין כל הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות" (ויק"ר פ"ז, ג. וראה תו"א שמות מט, ג. תו"ח שם (יח, א-ב). וראה תשובות וביאורים (קה"ת, תשל"ד) ס"ד ס"ה), והרי פסקי דינים הלכה למעשה הם בכלל המשנה – הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב.

52)   חיבור "הלכות הלכות" (כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לספרו).

53)   ובהדגשה יתירה בתינוקות של בית רבן, עליהם נאמר "אל תגעו במשיחי" (דה"א טז, כב. שבת קיט, ב).

54)   ראה בארוכה לקו"ש חכ"ט (קה"ת, י"א ניסן, תנש"א) ע' 358 ואילך. ועוד.

55)   ראה סוטה ח, ב. ט, ב. וש"נ. תוספתא סוטה רפ"ד. מדרש לקח טוב שמות ג, ו. ועוד.

 משיח וגאולה בפרשה

ברגע אחד עוברים מגלות לגאולה

מיד כפשוטו

למרות שביאת משיח צדקנו היתה יכולה להיות ברגע שלאחרי החורבן, הרי מובן, שכאשר נמצאים בסוף זמן הגלות, בעקבתא דמשיחא, בדור שהוא בבחינת "מאסף לכל המחנות" ביחס לכל הדורות – הרי זה זמן מסוגל ומוכשר ביותר לביאת משיח צדקנו.

ועל-פי זה מובן שכאשר יהודי מתבונן בעובדה שהוא נמצא בתקופה דעקבתא דמשיחא – הרי התבוננות זו פועלת עליו להוסיף בכל העניינים הקשורים עם ביאת משיח צדקנו, שזוהי כללות העבודה דקיום התורה ומצוותיה.

וכאשר יהודי מוסיף בעבודתו הפרטית, ועד שפועל את הגאולה הפרטית שלו – הנה על-ידי זה נפעלת הגאולה הכללית דכללות ישראל, כמבואר באיגרת-הקודש (ס"ד) שהגאולה הפרטית דכל אחד ואחד מישראל קשורה עם הגאולה הכללית דכללות ישראל.

ובעצם – מפורש הדבר בגמרא (סנהדרין צח,א): "אימת אתי משיח . . היום אם בקולו תשמעו", היינו, שעל-ידי כללות עניין "בקולו תשמעו" (קיום התורה ומצוות על-ידי כל אחד ואחד מישראל) זוכים לביאת משיח צדקנו.

וכאשר יהודי שואל: כיצד מדברים עמו אודות פעולות הקשורות לביאת משיח צדקנו – הרי ביחס לעניין זה הוא "תינוק קטן" בלבד, כי זה עתה התחילו לדבר עמו אודות ביאת משיח צדקנו?!

הנה על זה אומרים לו – היות שנמצאים אנו בתקופה דביאת משיח ("מ'געפינט זיך אין משיח'ס צייטן") [וכדיוק המפרשים אודות לשון הגמרא "עקבות משיחא", ולא "עקבות הגלות", היינו, למרות שמדברים אודות סוף זמן הגלות, נקראת תקופה זו בשם "עקבתא משיחא"] – הרי כל העניינים נעשים באופן שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי, ולכן, מדברים עמו אודות ביאת משיח צדקנו (למרות היותו "תינוק קטן" בעניין זה).

וכמובן שהמעבר מגלות לגאולה נעשה ברגע אחד – שהרי אמרו חז"ל בנוגע לגאולת ויציאת מצרים, שכאשר "הגיע הקץ לא עיכבן המקום אפילו כהרף עין", ומאחר שעניין זה מובא בפירוש רש"י על התורה (בא יב,מא), מובן שהפירוש בדבר הוא כפשוטו – שהגאולה היתה תיכף ומיד, ולא היו צריכים להמתין אפילו "כהרף עין" (משך זמן הכי קטן)!

וכללות עניין הגאולה שייך לכל אחד ואחד מישראל – כמדובר כמה פעמים שהיות והגאולה העתידה תהיה "כימי צאתך מארץ מצרים", הנה כשם שהגאולה דיציאת מצרים היתה בנוגע לכל בני-ישראל ממש, ועד שאפילו יהודי אחד לא נשאר בגלות מצרים, כמו כן יהיה בגאולה העתידה (כאשר "אראנו נפלאות"), שאפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות...

אבל בעניין זה גופא – צריכים להשתדל שהדבר ייעשה בזריזות, ויפה שעה אחת קודם, היינו, לא רק "שעה" הכוללת ששים דקות, אלא "שעה" מלשון הפנה ("א קער"), שעניין זה נעשה בחלק הכי קטן שבעניין הזמן.

(משיחת אחרון-של-פסח ה'תשמ"ב; התוועדויות ה'תשמ"ב, כרך ג, עמ' 1289-1288 - בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

ראש בני ישראל

על דרשות בר מצוה שכללו 'לקוטי-שיחות', ושביעות רצון הרבי מכך * על דרך הלימוד הנכונה – "למוציאיהם בפה" * כיצד התייחס הרבי לרצפה בחדרו הקדוש? * על הדפסות תניא בכל מקום, ועל בחורה שהחליטה להישאר ללמוד והתקרבה ליהדות * וממה יש לדאוג באמת ? * אוסף התבטאויות סיפורים ומענות מ'אוצרות ליובאוויטש' * לרגל יום הבהיר י"א ניסן

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בר-מצוה חסידית

נער בר-מצוה מאיטליה ל.י.ג. נכנס ל'יחידות' בליל הבר-מצוה שלו [המסיבה עצמה נערכה במילאנו כמה ימים לאחר-מכן]. הרבי שאל אותו, האם יוכל לחזור בפניו נקודות ממה שעתיד לומר לפני המסובים במסיבה.

הנער השיב בחיוב, והחל לחזור על דרשתו שכללה את שיחותיו של הרבי אודות מבצע תפילין (לקוטי שיחות כרך וא"ו בהוספות – מענה ל"טענות", וכן בכרך ט שיחות לפרשת דברים – על הפסוק "וטרף זרוע אף קדקד", ושם לפרשת ואתחנן, על הפסוק "וקשרתם").

הרבי שאל אותו כמה שאלות, והלה השיב כהלכה, ושביעות רצון נסוכה על פניו הק'.

לימים יכתוב הרבי לנער אחר ('היכל מנחם' כרך א' עמ' מד):

הפתעה נעימה הייתה בראותי בהעתק דרשת הבר מצוה שלך – אשר לומד אתה ה"לקוטי שיחות" וגם – ההצלחה במסירת תוכנם בסגנון המובן לרבים, והשם ימלא כל משאלות לבבך לטובה.

לא על-ידי צעקה

אחת ההדרכות שהורה הרבי לתלמיד בישיבת תומכי-תמימים (י.מ.ג.) לגבי אופן הלימוד:

יוקל ע"י [=על-ידי] לימוד מבפנים ובדבור וכמאמר רז"ל למוציאיהם בפה.

בהמשך לכך הסביר הרבי:

מה שכתבתי אודות למוציאיהם בפה, היינו פשוט כמו שנאמר בגמרא בעירובין לאמר בפה מה שלומד – ואין הכוונה לצעקה בקול גדול, כ"א [=כי אם] להשמיע לאזנך מה שאתה מוציא בפיך...

ארץ קדמה...

בערב חג-הסוכות של אחת השנים, נכנס התמים יצחק מאיר גוראריה (שליט"א – כיום משפיע ישיבת תומכי תמימים במונטריאול) עם לולבים רבים אל הרבי – כדי שהרבי יבחר מהם מה שימצא לנכון, וכן שקית עם הדסים וערבות.

באותה שעה היה הרבי עסוק בקריאת מכתבים, וכשהלה נכנס הגביה הרבי את עיניו הקדושות והורה לו להניח את הלולבים על אחד הכיסאות שהיו בחדרו, ושכולם יהיו נוטים לצד אחד.

הלה עשה כדברי הרבי והמתין עד שהרבי יפנה אליו שוב, ואז שאל היכן להניח את השקית עם ההדסים והערבות. הרבי הצביע על מקום פנוי בצד המערבי של חדרו – וסימן להניחם שם.

לפליאתו של הבחור, לא היה במקום עליו הצביע הרבי שום כסא או שרפרף שיוכל להניח עליהם, והוא תהה בעצמו האם התכוון הרבי להניחם על הרצפה, דבר שיגרום לרבי להתכופף אחר כך כדי להרימם.

שאל אפוא שוב את הרבי: "היכן אניחם, על ה"פלאר" [=רצפה]?", והרבי השיב לו:

לא על ה"פלאר" או "פאל", כי-אם על העצים...

מכך הסיק הרב החסיד י.מ. גוראריה: בפשטות התכוון הרבי לומר שהרצפה בחדרו הקדוש אינה רצפת אבנים אלא רצפת עצים, כי בעומק הדבר – היא אינה רצפה סתם, כי אם דבר נעלה יותר – "בחינת עצים", וד"ל.

אדמו"ר הזקן – ה'בעל-הבית'

ניתן היה לראות באמירותיו ורצונו הקדוש של הרבי בהדפסת מהדורות התניא בכל מקום עניין רוחני ושמימי, וכפי שהתבטא הרבי בכתב ובעל-פה שפעולה זו עושה את אדמו"ר הזקן 'בעל-הבית' על המקום.

גם את עניין צילומי השערים הסביר הרבי כי זה יוצר "אחדות" של כל המהדורות.

תכירי את עצמך...

והנה סיפור: בחורה שלא שמרה תורה ומצוות נכנסה אל הרבי ל'יחידות'. הבחורה הרגישה בנוח והביעה בפה מלא את דעותיה, לפיהן אין לכפות על אף אחד דעות שאינו מסכים עמן כמו בנושאי תורה ומצוות, אלא כל אחד יכול לנהוג כפי רצונו. כך ישבה הבחורה והמשיכה להסביר את התנהגותה.

לפתע שאל אותה הרבי: מדוע באת לכאן? והיא השיבה: הביאו אותי לכאן.

אמר לה הרבי: הרי את מסבירה שאין לנהוג לפי הוראות של הזולת?...

ואז פנתה הבחורה לשאלה שהעסיקה אותה, ואמרה לרבי כי היא מסתפקת האם לנסוע לטיול בהודו על מנת להכיר את אורחות חיי האנשים שם או שתלך ללמוד לימודים אקדמיים בארצות-הברית.

הרבי ענה לה כדלהלן:

אם לעצתי תשמעי, הישארי כאן, כי בהודו תכירי אחרים וכאן תכיר את עצמך...

דברי הרבי פעלו על הבחורה. היא נשארה בניו-יורק, התקרבה ליהדות, והקימה בית חסידי.

לדאוג לביאת המשיח

פעם, בעת שעמד הרבי על מפתן הכניסה לחדרו הקדוש, תוך שהוא מכניס את המפתח בדלת, ניגש אל הרבי יהודי מאנ"ש וביקש להזכיר על מצבו של תינוק שהיה חולה ל"ע והרופאים לא נתנו סיכוי להחלמתו ח"ו.

הרבי הסתובב, פנה למדבר תוך שהוא מגביה את ידיו הקדושות, והתבטא:

ממתי הם [=הרופאים] בעלי בתים על עניין זה?...

החסיד אמר לרבי: אם כן, שהרבי ייתן ברכתו. ענה הרבי:

אם זה תלוי בי הריני נותן את כל הברכות.

שוב שאל החסיד: אם כן, אין מה לדאוג? – והרבי הגיב:

לדאוג יש רק על דבר אחד – מדוע משיח לא בא.

גם תניא..

את המענה הבא כתב הרבי בתגובה למכתב מיום ב' פ' ויצא תשל"ד, בו שאל מזכיר צא"ח בנ.י. הרב כתריאל ברוך קסטל אודות קשר שהיה לו עם בחור יהודי בהודו.

שאלה: ..הוא ביקש ספר מורה נבוכים מהרמב"ם באנגלית, האם כדאי לשלוח לו?

מענה: יחד עם תניא באנגלית.

הרבי ציין "אזכיר על הציון". "להחזיר כל המצורף-בזה" והרב בנימין קליין ציין בשולי המענה: "הודעתי".

 ממעייני החסידות

פרשת צו

צו את אהרון... זאת תורת העולה (ו,ב)

אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס (רש"י)

מבאר זאת המגיד ממזריטש ברוחניות העניינים:

"זאת תורת" – הפסוק מדבר על עסק התורה.

"העולה" – עסק התורה עולה למעלה מכל הקורבנות.

"על מוקדה" – בתנאי שלומדים את התורה מתוך התלהבות הבאה מאהבת הבורא ויראתו.

"על המזבח" – זה האדם, שנברא ממקום כפרתו, מן המזבח.

"כל הלילה" – כל ימי האדם בעולם הזה, הדומה ללילה.

"ואש המזבח תוקד בו" – תיקוד בו אש התורה.

"לא תכבה" – כנאמר (יהושע א), "והגית בו יומם ולילה".

"אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות" – הזירוז על עסק התורה הוא גם לדורות, שהרי עסק התורה לא יתבטל לעולם.

"ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" – שיטתו של רבי שמעון בר-יוחאי היא, שעל האדם להימנע מעסק הפרנסה ולהקדיש את כל עיתותיו ללימוד התורה, "אפשר אדם חורש כו' תורה מה תהא עליה" (ברכות לה). ואין לך חסרון כיס גדול מזה.

(אור-תורה צו, עמ' לח)

צו את אהרון (ו,ב)

אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות (רש"י)

"אין צו אלא לשון זירוז" – כללות עבודתו של האדם לקונו צריכה להיות מתוך זריזות, בגלל השמחה והתשוקה לקיים את רצון הבורא.

"מיד" – מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה, אלא יש לקיימה מיד, ללא דחיות.

"ולדורות" – הקיום אינו חד-פעמי, אלא נמשך עד סוף כל הדורות. ובשני מובנים: א) יש לפעולה זו פירות ופירי-פירות עד סוף כל הדורות; ב) הפעולה עצמה היא תמידית, ובלשון הידוע – 'פעולה נמשכת'.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת צו תשמ"ג. תורת מנחם תשמ"ג כרך ב, עמ' 1254)

זאת תורת העולה (ו,ב)

בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה (רש"י)

בגמרא (מנחות עב) אמרו, שעיקר הקטר חלבים הוא ביום, אלא שאפשר להקטירם גם בלילה.

ויש להסביר זאת בעבודת האדם לקונו:

"יום" – רומז לאור ולגילוי, ככתוב (בראשית א) "ויקרא אלוקים לאור יום", שזהו עסק התורה והמצוות המגלה את אור ה' בעולם.

"לילה" – רומז לחושך ולהעלם, שזהו העסק בדברי הרשות שמעלימים על תכלית חייו האמיתית של האדם בעולמו.

המשמעות הפנימית של הקטרת החלבים ביום היא 'הקטרת' התענוג שבעבודת הבורא (חלב רומז לתענוג), כלומר: לעבוד את ה' אך ורק כדי לקיים את הרצון העליון, לא משום התענוג שבעבודה זו.

ואילו הקטר החלבים בלילה משמעותו – שיש 'להקטיר' גם את התענוג שבדברי הרשות, לעסוק בהם רק כפי הצורך, לשם שמים.

אולם עיקר הקטר החלבים הוא ביום דווקא, שכן הצורך לבטל את התענוג שבדברי הרשות – אין בו משום חידוש כל-כך; עיקר החידוש הוא שחייב אדם "להקטיר" גם את התענוג שבעסק התורה והמצוות.

(ליקוטי-שיחות כרך ג עמ' 950)

והרים את הדשן... ושמו אצל המזבח... והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה  (ו,ג-ד)

פעם נאמר כאן "והרים את הדשן" ופעם נאמר "והוציא את הדשן". יש כאן רמז לשני סוגים של 'דשן' בעבודת ה', שאחד מהם יש להרים ואת השני להוציא.

דשן בכלל הוא פסולת, ובעבודת-ה' הוא רומז למרירות ולעצבות שאדם מרגיש על שפלות מצבו. תחושות אלה הן בבחינת פסולת, שכן בדרך-כלל צריך לעבוד את ה' מתוך שמחה דווקא.

אלא שיש הבדל בין מרירות לעצבות:

"והרים את הדשן" – נאמר על המרירות. במידה זו יש גם חלק טוב, שהרי היא מביאה בסופו של דבר לשמחה עצומה, ויש לנצלה למען העניין החיובי שבה.

"והוציא את הדשן" – נאמר על העצבות. מידה זו אינה מביאה שום תועלת בעבודת-ה', ולא עוד אלא שהיא "אסקופה הנדרסת לכל מיני רע"; ויש להוציאה ולבערה מקרבנו.

(סידור עם דא"ח עמ' לא)

אש תמיד תוקד... לא תכבה (ו,ו)

מפרש הרבי ה'צמח-צדק':

"אש תמיד" – זה הלומד עם חברו ומעורר את 'אש התמיד' האלוקית שבנפשו,

"לא תכבה" – זכות זו תעמוד לו לעד.

(היום-יום כ"א אדר שני)

אש תמיד (ו,ו)

אש שנאמר בה תמיד, היא שמדליקין בה את הנרות... אף היא מעל מזבח החיצון תוקד (רש"י)

"מזבח החיצון" – רומז לעבודת האדם עם זולתו, הנמצא ב'חוץ'.

"הדלקת המנורה" – רומזת ללימוד התורה, כנאמר (משלי ו), "ותורה אור".

כאן טמון רמז נפלא: העובדה שהדלקת נרות המנורה נעשתה דווקא מאש שעל-גבי מזבח החיצון, מלמדת שהדרך לזכות לאור התורה (הדלקת המנורה) היא דווקא כאשר האדם אינו מסתפק בעבודתו עם עצמו אלא מתעסק גם בטובת הזולת – "מזבח החיצון".

(ליקוטי-שיחות, כרך יז, עמ' 56)

זה קרבן אהרון ובניו... מחציתה בבוקר ומחציתה בערב (ו,יג)

הכוהן הגדול הוא ה'יחידה הכללית' של עם-ישראל. המשמעות הרוחנית של "קרבן אהרון ובניו" (חביתי כוהן גדול) בעבודת האדם היא, החדרת עוצמת ה'יחידה' שבנפש לתוך פרטי העבודה במשך המעת-לעת, "בבוקר ובערב".

הדבר בא לידי ביטוי בכך, שמיד לאחר פרשת מנחת חביתין (עניין ה'יחידה') באים דיני הקרבנות הפרטיים – חטאת, אשם ושלמים.

(משיחת תענית-אסתר תשמ"ו. תורת מנחם תשמ"ו כרך ב, עמ' 700)

זה קרבן אהרון ובניו... ביום הימשח אותו (ו,יג)

אהרון אוכל כל הקרבנות, ועכשיו יצא ממנו קרבן? (ויק"ר פ"ח)

"אהרון אוכל כל הקרבנות" – אהרון מברר את הקרבנות ומעלה אותם לשורשם על-ידי אכילתו, דבר המוכיח שהוא עצמו מבורר בתכלית, שאם לא כן, לא היה יכול לברר את זולתו.

"עכשיו יצא ממנו קרבן?" – כיצד אפוא ייתכן שהוא בעצמו נזקק לבירור ולהעלאה על-ידי הבאת קרבן משלו?

התשובה היא, שבזכות זה שאהרון יורד מדרגתו כדי לברר ולהעלות את הבחינות שלמטה ממנו, הוא מתעלה לבחינות הנעלות ממנו ומתברר על-ידן.

(ליקוטי תורה ויקרא עמ' ז)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת צו
ח' בניסן, שבת הגדול

שבת הגדול – לפי שנעשה בו נס גדול. . 'למכה מצרים בבכוריהם'. וקבעו נס זה לזיכרון לדורות בשבת וקראוהו 'שבת הגדול' מפני שהיתה בו "התחלת הגאולה והניסים".

השמחה בשבת זו, וכל ענייניה: ההכנה לפסח כמו לימוד הלכות הפסח, הכנת הילדים ל'ליל הסדר', שיֵדעו את ארבע הקושיות ושאר ענייני הסדר, וכן ההכנה לנתינת מעות חיטים וכו' – צריכים להיות אצל כל אחד ואחת מישראל באופן של גדלות.

"נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו . .  והעיקר . . ללמד להם המעשה אשר יעשון, ולא כמו שנוהגין עכשיו".

הפטרה: "כה אמר ה'... אבדה האמונה ונכרתה מפיהם. כה אמר ה' אל יתהלל... נאום ה'" (ירמיה ז, כא-כח; ט, כב-כג).

אחרי תפילת מנחה אומרים את ההגדה, מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו". הרבי נהג לאומרה עם הציבור, בישיבה על מקומו.

מוצאי שבת-קודש – נוהגים לומר "ויהי נועם", "ואתה קדוש"1. קידוש לבנה.

* כשמנקים בימים שלפני בדיקת חמץ מחסן מלא ארגזים או ציוד, ויודעים שבשעת הבדיקה לא יוכלו להזיז שוב את החפצים ממקומם, הנה אם מדובר ב"מקום שמכניסין בו חמץ", יש לבדוק את החדר לאור הנר (בלי ברכה) בשעת הניקיון, אף-על-פי שאין זה ליל בדיקת חמץ2.

יום שלישי
היום הבהיר י"א בניסן

יום הולדת את כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ביום ו' ערב-שבת-קודש בשנת תרס"ב, דור שביעי לנשיאי חב"ד.

היום מתחילים לומר את מזמור קי"ד. אחר-כך אומר כל אחד את המזמור המתאים לפי מספר שנותיו.

יום חמישי
י"ג בניסן

יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' נ"ע, דור שלישי לנשיאי חב"ד (קבלת הנשיאות בגלוי – ביום ג' בסיוון תקפ"ח). נסתלק בשנת תרכ"ו, ומנוחתו כבוד בליובאוויטש. יום התחלת הנשיאות של בנו הצעיר, כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי: א) ללמוד פרקי משנה (על-כל-פנים פרק אחד, המתחיל באות אחת) של שמו הקדוש. ב) להוסיף בלימוד תורתו של בעל ההילולא. ג) להוסיף בעבודת התפילה. ד) להוסיף בנתינת צדקה, ומה טוב – לעניין השייך לעבודתו המיוחדת של בעל ההילולא או למוסדות העוסקים בעבודתו, ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי-מקומו. ה) לקיים התוועדות של שמחה, בה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות.

נשיא: היום אומרים את פרשת "זאת חנוכת המזבח" עד "כן עשה את המנורה", שהיא כנגד שבט לוי.

יום שישי,
י"ד בניסן, ערב פסח

בדיקת חמץ (ביום חמישי בערב):

הכנות: לפני הבדיקה צריך לנקות היטב את כל החדרים שצריך לבודקם. כן יש לרכז את כל החמץ המיועד לאכילה בערב ולמחרת בבוקר, במקום המשתמר מילדים וכדומה.

זמן קצר לפני כן מניחים במקומות שונים בבית עשר חתיכות של חמץ קשה, כל אחת מהן פחות מכזית ועטופה בנייר רגיל, אך לא בנייר כסף, שאינו נשרף היטב (נכון שיהיו על-כל-פנים כל הפתיתים ביחד – כזית). [הילדים יערכו רשימה היכן הניחו את החמץ, ואם אבד אחד הפתיתים – יעשו שאלת חכם].

זמנה: אור לארבעה-עשר – מיד אחרי צאת הכוכבים, ותמיד לאחר תפילת ערבית.

מקומה: כל המקומות שיש לחוש ולהסתפק שמא הכניס לתוכם חמץ, אפילו באקראי, צריכים בדיקה.

אופנה: לאור נר של שעווה ועל-ידי נוצת עוף. הבודק מניח את החמץ שמוצא בשקית קטנה של נייר. בגמר הבדיקה מניח את השקית, הנוצה והנר שנותר בתוך כף עץ קעורה, עוטף הכול בנייר (מלבד ידית הכף שנשארת מחוץ לעטיפה), כורך חוט סביב הנייר כמה פעמים, מהדקו וקושרו.

בין הברכה לתחילת הבדיקה אין לדבר כלל, אפילו מענייני הבדיקה. ונכון שלא לדבר כלל שלא מענייני הבדיקה כל זמן הבדיקה.

כתב רבנו הזקן: "ויעמיד מבני ביתו אצלו לשמוע הברכה שיבדקו איש במקומו, ולא ישיחו בינתיים, וייזהרו לבדוק תחילה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה", וכותב הרבי שייתכן שכוונתו היא, שמצווה לזכות גם את בני-ביתו (הגברים) בבדיקת החמץ, וכיוון שגם בעל-הבית בעצמו יבדוק קצת – אין בזה סתירה לדין "מצווה בו יותר מבשלוחו".

את החמץ הנמצא בבדיקה שומרים כנ"ל, ושורפים למחרת בבוקר, כדלקמן.

אחר הבדיקה מבטלים את החמץ שלא מצאנו, באמירת "כל חמירא" (הראשון).

מכירת חמץ: נוהגים לעשות את הרב ל'מורשה', דהיינו מיופה-כוח למכירת החמץ. [לכתחילה עושים זאת בכתב. יש להוסיף בטפסים את שם הרב וכן את פירוט המקומות שהחמץ נמצא בהם, לפני החתימה. אם אפשר, עושים זאת בצירוף קניין, ליתר תוקף. באין-ברירה ניתן לייפות את כוח הרב גם בטלפון]. בבית האדמו"ר מוכרים את החמץ לרב בצירוף 'ערב-קבלן', והוא מוכרו לגוי. הרב מוכר את החמץ לגוי בשטר ובקניינים נוספים, עם 'ערב קבלן'.

מוכרים גם חמץ גמור, וגם את כלי החמץ (שמא נותר עליהם חמץ 'בעין'), ואין צריך להטבילם לאחר הפסח.

מאכל או משקה בחשש חמץ שנתקבל מהרבי, אין מנהגנו חס-ושלום למוכרם לגוי, אלא משתדלים לאוכלם בעצמנו [ובאין-ברירה – לבערם כדין לפני זמנו].

תספורת-מצווה: אודות זמן תספורת הבן, שיום הולדתו בערב-פסח: אין כדאי לדחות לאחר-זמן, כי אם לעשות התספורת בלילה - אור לי"ד או ביום ערב-פסח.

שחרית: אסור מן הדין לאכול מצה. ומנהגנו שלא לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד אחר כורך.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה משכים קום בערב פסח. עורך סיום מסכת [אף שלא היה בכור] לאחר הנחת תפילין (לפני התפילה). מתפלל שחרית. ועד לאחר ביעור החמץ, היה עסוק במתן הוראות לסילוק מאכלי החמץ והטמנת כלי החמץ. בחצות היום היתה ההכנה לאפיית 'מצת מצווה'. היה מתפלל מנחה בשעה מוקדמת. במשך שעה או שעה וחצי היה לומד את סדר קרבן-פסח, ואומרו כשהוא חבוש בכובע ובגדי החג, וחוגר עצמו באבנט. עומד ופניו לדרום, ואומרו בפנים צהובות.

תפילה: משכימים להתפלל. מהיום ועד סוף חג-הפסח אין אומרים 'מזמור לתודה'.

תענית בכורות: הבכורים, בין מאב ובין מאם, מתענים, ואפילו כוהנים ולויים. ונתפשט המנהג, שבמקום להתענות משתתפים הבכורים בערב פסח בסיום מסכת (סעודת מצווה), וממילא פוקעת התענית. יכולים לסיים מסכת גם מתלמוד ירושלמי.

הוראת הרבי, לומר אחר הסיום קדיש דרבנן ('התקשרות' תתפ"ח, הערה 28) ולא ה'קדיש הגדול' כנדפס בש"ס (ואגב, גם את נוסח 'הערב נא' וכו' הנדפס שם צריך לומר כפי הנוסח שלנו).

* במרכז הארץ מותר לאכול חמץ עד השעה 10:38 (שעון קיץ). יש לשורפו (וכן למכור לגוי את החמץ שמשאירים) לפני השעה 11:41 (שעה זו היא בנוגע לרב המוכר, אך הציבור צריך להקדים ולהגיע אל הרב מבעוד מועד, לבל יאחר את המכירה!).

שריפת החמץ – בשעה חמישית. אין שורפים אותו בתנור שמבשלים או אופים בו משהו, אלא עושים עבורו מדורה נפרדת. ונכון לשרוף כזית, לקיים בו מצוות ביעור.

עם הביעור אין לשכוח לנער את החמץ העלול להימצא בכיסי הבגדים, ובפרט באלו של הילדים. כן לגבי החמץ העלול להימצא בתוך המכונית (אם לא ניקו ובדקו שם לפני-כן).

לאחר השריפה אומרים "כל חמירא" (השני), ובו מבטלים את כל החמץ, שמצאנו ושלא מצאנו.

הכנות לחג: יש ליטול ציפורניים ולהסתפר לפני חצות היום (מי ששכח, מותר לו ליטול ציפורניו אחר-כך, אבל להסתפר מותר רק על-ידי גוי).

מצות מצווה – באפיית השמורה ערב פסח אחר חצות היה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נוכח ואומר גם-כן הלל, והיה מפסיק – גם באמצע פרק – להורות בהנוגע להלישה, אפייה וכדומה. הרבי לא נכח באפיית המצות-מצווה שלו בערב פסח.

הרבי נהג (עד שנת תשל"ז ועד בכלל) לחלק מצה שמורה בערב חג הפסח אחרי מנחה, כשהוא לבוש בבגד משי של שבת ויום-טוב ובחגירת אבנט (לאחר אותה שנה חילק על-ידי אברכי הכולל).

ההכנות לסדר

* יערוך שולחנו מבעוד יום (היינו סידור השולחן והכלים וכדומה, בלי ה'קערה', שאותה יש לסדר רק בלילה, קודם הקידוש).

מצות:

לא לשכוח לוודא שהפרישו 'חלה' מן המצות, ואם לאו – להפריש. לא ניתן להפריש בשבת או בחג.

יש לברור אותן מחשש נפוחות וכפולות (לא הספיק, רשאי לבדוק ולהניח הצידה את הכשרות לפני ה'סדר'). גם בשבת אפשר לברור ולהוציא את המצות השבורות ולהניחן בנפרד.

בעבור הסדר נוהגים לקחת מצות כפופות – בית קיבול, שזהו עניין 'כלי' האמיתי. ונוהגים להפריד במפה בין מצה למצה3.

זרוע:

נוהגים לצלות את הזרוע ויש לעשות זאת מבעוד יום. לא צלאה – יניח במקומה בשר מבושל4.

נוהגים לקחת חלק מצוואר עוף. כמו-כן מדקדקים שלא לאכול את הזרוע (כלל) אחר-כך5 – כל זה הרחקה שלא יהיה כל דמיון לקרבן הפסח. ומטעם זה הנה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע היה מסיר כמעט6 את כל הבשר מעל עצמות הזרוע1, וכן נהג גם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע7.

ביצה:

מבושלת עד שתתקשה1.

הרבי היה מדקדק שלא תישבר קליפת הביצה, אף שטורח היה לו להעמידה במקומה על-גבי המצות כשהיא בשלמותה.

מרור:

נוהגים לקחת חסה8 [כך שמה גם בארמית, ובלשון המשנה 'חזרת'] ותמכא [כך שמה בלשון המשנה, לפי הזיהוי במסורת אשכנז, ובימינו נקראת בארה"ק בטעות בשם 'חזרת', בהעדר 'שם עברי', וביידיש 'חרֵיין'] שניהם יחד – הן למרור והן לכורך1. את טחינת או גירור ה'חרֵיין' יש לעשות מבעוד יום בלבד (ולסגור היטב בכלי).

יש לבדוק, לשטוף ולייבש את ה'חסה' מבעוד-יום. עדיף להשתמש בחסה מגידול נקי מחרקים, הטעונה רק השריה קלה במי סבון ושטיפה. חסה רגילה – גם הקלחים – טעונה בדיקה היטב מן החרקים, וכבר ציינו שעדיף שלא להשתמש בחומץ או מלח [מלבד הזהירות מ'כבוש'9, הבעיה שבריכוז גדול מדי שלהם, החרקים המוצצים מתים ונשארים בתוך העלה] אלא בנוזל לשטיפת כלים, בריכוז הרגיל, ולשטוף כל פינה היטב בעזרת 'ליפה' עדינה (הרבי לא אכל קלחים)10. אם לא בדק מבעוד יום, יוכל לבדוק היטב כל עלה מול האור לפני ה'סדר', יוריד לעצמו את החלקים הנקיים לאכילה, ישטפם במים רגילים וייבשם בעדינות.

חרוסת:

רסק פירות עבה, זכר לטיט. נעשה מפירות שנמשלה בהן 'כנסת ישראל'11, וצריך לתת בתוכו תבלין הדומה לתבן כגון קינמון וזנגביל, אך "מכמה שנים מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון מחשש תערובת חמץ, רק תפוחים אגסים ואגוזים"1. צריך שתהיה בו חמיצות כלשהי, זכר שהיו משעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קהות; ומרככים אותה ביין אדום, זכר למכת-דם12. החרוסת שבקערת הרבי יבשה, וריכוכה ביין נעשה רק לפני אכילת "מרור", על-ידי שמניח מקצתה לתוך התחתית של כוס היין, מה שאין כן בכורך, שלא טובלים בחרוסת את המרור אלא מניח קצת מהחרוסת היבשה שבקערה על המרור ומנערה ממנו13.

כאשר חג-הפסח חל בשבת כבשנה זו, כתב רבינו הזקן14 שצריך להיזהר לרכך את החרוסת במשקה מערב שבת, ואם שכח לרככה מערב שבת – ירככנה בשבת על-ידי שינוי, דהיינו שמתחילה ייתן המשקה לתוך הכלי ואחר כך ייתן לתוכו החרוסת.

כרפס:

ראשי-תיבות: ס'-פרך, כלומר שישים ריבוא עבדו עבודת-פרך15. ואנו נוהגים לקחת בצל (או תפוח-אדמה)16.

היין:

בליל הסדר חובה על כל אחד ואחת17 לשתות ארבע כוסות יין.

מי שאפשר לו, ישתה יין (אדום18) בלבד. אם קשה לו, יערב בו מיץ ענבים טבעי, ואם גם זה קשה, ישתה מיץ ענבים טבעי לבדו19.

הכוס:

חייבת להיות שלמה20 ולהכיל 'רביעית'21. שיעור רביעית על-פי ספר שיעורי תורה – 86 סמ"ק22.

נוהגים להשתמש בגביע כסף23. רבים מאנ"ש מקפידים שלא להשתמש בגביע עם רגל24.

מי מלח:

יש להכין את מי-המלח מבעוד יום.

_____________________________________

1)    הגרז"ש דבורקין ז"ל, שבח המועדים עמ' 184 (כן נהגו רבותינו נשיאינו, וכן נהגו בליובאוויטש, דלא כמ"ש בלוח כולל-חב"ד) – 'אוצר' עמ' יט וש"נ.

2)     מהוראות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע להגר"י לנדא ז"ל, יגדיל-תורה נ.י. גיליון נב עמ' קנ. וראה שו"ע אדה"ז תלג,ז.

3)     ספר-המנהגים.

4)     כף-החיים שם ס"ק סג.

5)     מנהג מדינותינו שלא לאכול צלי בליל פסח (שו"ע אדמוה"ז סי' תעו ס"א), וכאן משמע שמדקדקים שלא לאוכלה כלל גם בימים שלאחר מכן, כהאוסרים שהובאו בכף-החיים שם ס"ק ב.

6)     אבל מעט בשר צריך להשאיר עליה, שכן עצם ללא בשר אינה נקראת 'תבשיל', שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"ב. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מסיר לפעמים אף את החוט הפנימי שבחלל הגרגרת – 'אוצר מנהגי חב"ד', ניסן-סיוון, עמ' קל.

7)     ספר-השיחות תש"ב עמ' 93.

8)     "מצווה לחזור [=לחזר] אחר חזרת... ואף-על-פי שהחזרת אין בה מרירות, מכל מקום כשהיא שוהה בקרקע, מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד, ומפני כך היא נקראת מרור, ומצווה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה... זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו... בתחילה בפה-רך... ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה..." (שו"ע אדמוה"ז סי' תעג ס"ל). ולעיל בסכ"ג מביא שיוצאים בין השאר גם בתמכא שקורין קריי"ן. ובסכ"ח שמצטרפים זה עם זה לכזית.

מקפידים להשתמש בחסה מסוג 'רומינה', אולי על-פי מש"כ בס' שיעורי-תורה עמ' קצז שעדיף לקחת "מין הארוך" דווקא. וראה נטעי-גבריאל – פסח ח"ב פנ"ד ס"י.

9)     כיוון שאין יוצאין ידי חובה במרור כשהוא כבוש, ושיעור 'כבישה' בציר או בחומץ הוא "שיתננו על האש וירתיח" (שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"ג), וזה ייתכן לפעמים אפילו בשתיים-שלוש דקות.

10)   ומציינים בזה למג"א סי' תעג ס"ק יא. אך במצב הנתון וודאי עדיף להשתמש בהם.

11)   שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סל"ב-לג.

12)   צריך לרככה, כיוון ש'טיבול' ייתכן רק בנוזל.

13)   'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 181. ספר המנהגים.

14)   סימן תע"ג סעיף לד.

15)   אבודרהם, מהרי"ל – 'ליקוטי טעמים ומנהגים' לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

16)   ב'רשימות' חוב' צ (יומן ניסן תרצ"ה, וורשא) עמ' 14: "לכרפס – היו לוקחים בצל, ורק אח"כ כשנחלשו הדורות, לקחו [-הנשים, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קלא. 'אוצר' עמ' קלד] תפוחי אדמה, אבל אדמו"ר מהר"ש לא היה שבע רצון מזה".

ולהעיר שב'אוצר' שם ציין לערוך-השולחן ומעדני-שמואל, וכן מציינים לחיי-אדם ו'יסוד ושורש העבודה' שנהגו בבצל, ואכן גם בסי' רה ס"ד פסק שם כדעת שו"ע רבינו שם ס"א, שהבצלים טובים לאכילה [=ללא פת] ומברכים עליהם 'אדמה', ואכן מספרים שכך נהגו ברוסיה, אך במשנ"ב שם ס"ק ה כתב (מהשע"ת ס"ק ב) ש"במדינותינו [וכ"כ בשו"ת אג"מ או"ח ח"א סי' סד על 'מדינותינו' דהיום, ובהגדת 'קול דודי' בשמו. מאידך בהערות הגר"מ אליהו לס' וזאת-הברכה עמ' 361 פסק שבצל חי שאינו חריף ברכתו בפה"א] לעולם אין דרך בני אדם לאכול שומים ובצלים חיים אף כשהם רכים", ובסדר ברה"נ (פ"ו ה"ד, עיי"ש בביאור הרב גרין, וכן בלוח ברה"נ פ"ט הי"א) פסק רבינו שאם הבצלים ראויים לאכילה בפני עצמם, אף אם רוב בני אדם אוכלים אותם רק עם פת – מברכים עליהם בפ"ע בפה"א. משמע שאם גם המיעוט אינו אוכלם בפ"ע, ברכתם שהכול. אבל לפי הנ"ל כנראה גם בימינו יש מיעוט שאוכלם חיים (וא"צ לסמוך על הח"י סי' תעה ס"ק טז, שאף אם אינו ראוי מברך על המרור בפה"א, שהרי בשו"ע רבינו שם סכ"ג לא פסק כן).

17)   שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ה.

מידע לסובלים מסוכרת: היין 'קברנה סוביניון' אדום של 'כרמל' כמעט ואינו מכיל סוכר כלל (מדובר בסוכר שמהיין עצמו. ביינות יבשים אחרים, יש המכילים 4% ויותר).

מידע כללי: היינות (הרגילים) מתוצרת הנ"ל, וכן היין בהכשר בי"ד רבני אנ"ש הם מפוסטרים (לגבי יצרנים אחרים – יש רבים שאינם מפסטרים כלל, כמו 'יקבי הגולן', והמצב משתנה מזמן לזמן גם במגוון של כל יצרן. בדרך כלל 'מיץ ענבים' הוא מפוסטר). כן הם מכילים מעט מאוד תוספות. היינות ומיץ-הענבים מתוצרת משפ' שפרינגר כפר-חב"ד הם ללא כל תוספות, והיין היבש הוא גם ללא סוכר כלל. הם משווקים גם יין מבושל ממש. וראה בהערה הבאה.

18)   שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ו (אם אין הלבן משובח ממנו). בכו"כ שנים השתמש הרבי ביין שאינו אדום, בליל הסדר וכל השנה (ודלא כמ"ש בהגדה 'היכל מנחם' עמ' לז).

מצווה מן המובחר לקחת יין שאינו מבושל ושאין בו שום תערובת כלל. אבל אם אין לו יין אחר משובח כמוהו, אפילו לכתחילה יכול לצאת בהם אם הם כשרים לברכת הגפן (שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ז).

לכתחילה, יין הכשר לברכת הגפן הוא שיש בו לפחות שליש מכמותו יין טהור (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' רד ס"ט-י. שו"ת צמח-צדק או"ח סי' כח. אמנם יש לדעת שע"פ המבואר שם – כל זה הוא רק כשהדרך לשתותו על-ידי מזיגה זו, ולא ניתן לברר זאת כיום כשהיקבים מוסיפים כוהל, ומהם גם תמציות שונות. ולכן לכל הדעות יש להשתדל להשתמש ביין שיש בו מידה מירבית של יין-טבעי. כן לכאורה כל זה אינו שייך במיץ-ענבים.

כיום, ובפרט בסדרים הציבוריים, שמארחים גם כאלה שיש חשש בנגיעתם ביין, סומכים רבים על הפיסטור כיין מבושל. ויש מחמירים (ראה שו"ת אגרות-משה יו"ד ח"ב סי' נב, שו"ת מנחת-שלמה סי' כה, ועוד).

19)   ראה המובא בס' סדר פסח כהלכתו ח"ב פ"ג הערה 26, פסקי תשובות סי' תעב אות יא, וילקוט-יוסף סי' ערב הע' יא. באג"ק כרך יט עמ' ריג מציע הרבי מיץ ענבים כפתרון לשתיית ארבע כוסות לחולה. (בקונטרס 'ר"ח כסלו' מובא שבליל שמע"צ תשל"ח אחרי התקף-הלב בא הרבי לקדש בסוכה, והציעו הרופאים שיקדש על מיץ ענבים, והרבי סירב, באומרו "קידוש מאַכט מען אויף וויין" [=קידוש עושים על יין]).

20)   שו"ע אדמוה"ז סי' קפג ס"ד.

21)   שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סי"ז-יח.

22)   אך כוסו של הרבי גדולה ביותר – 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' שג.

23)   'אוצר' עמ' קלח. 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' שכ. כף-החיים סי' תעב ס"ק יא. אך 'כוס של אליהו' מזג הרבי בזכוכית שקופה ('המלך במסיבו' שם עמ' שכב).

24)   במאמרו של הרה"ג רח"י שי' אייזנבך בגיליון 400 של 'כפר חב"ד', מסביר נוהג זה – הקיים גם בקהילות חסידיות אחרות – כיוון שע"פ הזוהר נעשה עניין אחד מחמש אצבעות היד יחד עם הכוס, ולכן אין מפסיקים ביניהם. וצ"ע באם אירע שיש רק כוס עם רגל, האם לדידן יש לאחוז מתחת הרגל או מעליה.

בפועל, לא ראו שרבותינו השתמשו בגביע עם רגל. אך מאידך, הגר"י לנדא ז"ל לא הכיר זהירות זו כלל, אלא אמר שסוג זה של גביע לא היה מצוי ברוסיה, ובאה"ק היו שנים שהשתמש בגביע כזה (מפי בנו הרה"ח ר' אלי' שי'). ולהעיר שבידי אדמו"רי סדיגורא עובר מדור לדור כוסו של אבי המשפחה, הרב המגיד ממזריטש נ"ע, שהיא עם רגל, וצילומה פורסם בכמה מקומות.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)