חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:39 זריחה: 5:37 ב' בסיון התש"פ, 25/5/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1073- כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת משפטים/שקלים, כ"ד בשבט ה'תשע"ה (13/02/15)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1073- כל המדורים ברצף
הקדמת התיקון לירידה שלאחר מתן תורה
שלום בין אדם לחברו מזרז את הגאולה
השליחות לאילת
פרשת משפטים
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1073, ערב שבת-קודש פרשת משפטים/שקלים, כ"ד בשבט ה'תשע"ה (13.02.2015)

  דבר מלכות

הקדמת התיקון לירידה שלאחר מתן תורה

מדוע בחרה התורה להתחיל בדין עבד עברי שנמכר בגנבתו, כאשר עדיין לא נאמר דין תשלומין בגנב?! * הירידה לאחר מתן תורה אפשרה מצב של עבד עברי, שחושב ש'אדם העליון' לא רואהו וגונב * התיקון הוא "שש שנים יעבוד" – עבודת הבירורים ועלייתם למעלה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. לאחרי מתן תורה, שענינו הוא המשכה מלמעלה למטה (כמודגש בלשון1 "נותן התורה", בדרך מתנה, ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"2, כלומר שהנתינה אינה לפי כוח וערך המקבל אלא לפי כוח הנותן) – התחיל עניין העבודה מלמטה למעלה, שזוהי התכלית – שתהיה עבודה מצד המטה, ואז התחילו הציוויים שנאמרו לאחרי מתן תורה, שהם ציוויים בנוגע לאופן הנהגת הנבראים.

ובפרטיות3:

הציווי הראשון שלאחר מתן תורה הוא – "לא תעשון אתי גו'"4, וכמדובר בהתוועדות יו"ד שבט5, שכיוון שהעדר קודם ליש וריקבון קודם לצמיחה, לכן הציווי הראשון הוא עניין של שלילה והעדר, והוא עניין ההרגש ד"אין עוד מלבדו"6 (ולכן, ברשימת השיחה בעניין זה7 לא נזכר סיום הכתוב "אלקי כסף ואלקי זהב", כמו שנתבאר לעיל בארוכה).

ולאחרי זה בא הציווי "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך גו'"8 – זביחת עניני העליות והשלימות הנעשים על ידי תורה ומצות7, דאף שהם מציאות דקדושה (שהרי אי אפשר שמענייני תורה ומצות יהיה מציאות דלעומת-זה, אלא מציאות דקדושה), מכל-מקום, גם במציאות דקדושה צריך להיות עניין הזביחה והביטול.

ושני ציוויים אלו ("לא תעשון אתי גו'" ו"מזבח אדמה תעשה לי גו'") הם כללות עניין העבודה שלאחרי מתן תורה (לא העניין דמתן תורה מלמעלה למטה, אלא עבודת הנבראים מלמטה למעלה), שעל ידה דווקא נשלמת הכוונה, ועל זה – על עבודת הקרבנות, שהיא המצוה הראשונה שלאחרי מתן תורה – נאמר9 "ריח ניחוח", "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"10.

ב. ולאחרי שני ציוויים אלו מתחיל בפרשתנו – "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם":

"משפטים" – הוא עניין התורה, שהיא למעלה מעניין המצוות, כי, "אורייתא וקוב"ה כולא חד"11, ועל זה נאמר "אשר תשים לפניהם", דקאי על פנימיות אין-סוף (כמבואר בתורה אור12), שמצד עניין הפנימיות אין מקום להתחלקות, אלא "כולא חד".

והעניין בזה:

מצוות – הם "אברים דמלכא"13, ובחינת מרכבה, בדוגמת מרכבה שהיא בטלה לרוכב ואין לה רצון ותענוג משלה כלל, אבל אף-על-פי-כן הרי זה רק מרכבה ולא הרוכב, שאינה מיוחדת עם הרוכב;

ולמעלה מזה הוא עניין התורה, שנוסף על מעלתה בעניין המצוות גופא, שרמ"ח פיקודין הם רמ"ח אברים13, ואילו התורה היא בחינת המוח שלמעלה משאר האברים, ישנה גם המעלה מצד התורה עצמה, שלמעלה מעניין המצוות והאברים – ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד" ("ולא אברין דמלכא לחוד כפיקודין"14).

ג. [..] וממשיך בכתוב15, "כי תקנה עבד עברי גו' ובשביעית יצא לחפשי חנם":

"ובשביעית" – קאי (בכלל) על אלף השביעי16, כללות הגילוי לעתיד, שאז יקוים היעוד17 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'", וכפירוש אדמו"ר האמצעי18 ש"אפילו בהמות וחיות יכירו את בוראם".

[וכבר היה לעולמים מעין זה, כידוע הסיפור19 אודות הבעל-שם-טוב, שהתפלל בשדה, והעזים נעמדו על רגליהם כו', כיוון שתפילתו חדרה גם בהם ("עס האָט זיי דערנומען"), עד שנתבטלו ממהותם: "זיי זיינען געוואָרן אויס ציגן"].

וכיצד נעשה גילוי זה – על ידי הקדמת העבודה ב"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", המשכת עניין "לפניהם" (פנימיות אין סוף) גם למטה, עד למדריגת חיות ובהמות ("מלפנו מבהמות ארץ"), ועל ידי העבודה ד"כי תקנה עבד עברי" (כפי שיתבאר לקמן) במשך התקופה ד"שש שנים יעבוד", דקאי על "שית אלפי שנין"20.

וזהו ביאור כללות המשך העניינים בפרשיות אלו: תחלה – עניין מתן תורה, המשכה מלמעלה למטה; לאחרי זה – תכלית הכוונה – העבודה מלמטה למעלה, החל מעניין המצוות: "לא תעשון אתי גו'" ו"מזבח אדמה תעשה לי גו'", ועד לעניין התורה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שעל ידי זה נעשה עניין הייחוד ועד לייחוד של המטה ביותר; ולאחרי זה ועל ידי זה באים לידי הגילוי ד"וראו כל בשר גו'" – "ובשביעית גו'".

ד. על-פי זה יש לבאר גם כן הטעם שהדין הראשון בפרשת משפטים הוא "כי תקנה עבד עברי גו'" – שלכאורה אינו מובן21:

א) "כי תקנה עבד עברי גו'" – קאי בעבד שמכרוהו בית-דין בגניבתו22. ולכאורה: הרי עדיין לא נאמר עצם דין התשלומין בגנב (דאף שבעשרת הדברות נאמר23 "לא תגנוב", הרי לא נזכר שם דין התשלומין), והדין ש"אם אין לו ונמכר בגניבתו"24, ואם כן, למה מתחיל הכתוב לבאר את אופן המכירה – הרי זה סדר הפוך?!

ב) ישנו הכלל "אתחולי בפורענותא לא מתחלינן"25, ואילו כאן מתחיל הכתוב מיד בעניין של פורענות: לכל לראש – מדובר אודות גנב, ונוסף לזה, הרי הוא גם עני שאין לו מה לשלם, ועד כדי כך שאינו מוצא מי שילווה לו את הכסף כדי לשלם, כדי שלא יוצרכו למוכרו לעבד?

ג) "אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג"26, "בזמן שישראל שרויין על אדמתן"27, ולכן ישנם חילוקי דיעות28 אם היה נוהג בזמן בית שני (ועל דרך זה במדבר). ואם כן, אינו מובן: מדוע פותח הכתוב בעניין שאינו נוהג לדורות, ולא בעניין הנוהג לדורות?

ה. ויובן בהקדמת ביאור החילוק בין עבד כנעני לעבד עברי (כידוע שבעבדים בכלל ישנם ג' דרגות – עבד כנעני, עבד עברי ואמה העבריה):

עבד כנעני – "בהפקירא ניחא לי'"29, והיינו, שמצד עצמו היה עושה על מנת להכעיס, ומה שעובד את רבו הוא מצד יראת העונש בלבד. מה שאין כן עבד עברי – לא שייך אצלו ענין "בהפקירא כו'".

וכמבואר בדרושי חסידות30, שבבחינת עבד עברי לא שייך עניין פריקת עול, אלא בחינת גניבה בלבד, בדוגמת גנב שאומר "שלא יראני אדם"31 – אדם העליון, או נפש האלקית, כמאמר רז"ל32 "אתם קרויין אדם", דקאי על נפש האלוקית, אבל אילו היה יודע שבחינת אדם רואהו – לא היה חוטא, כיוון שאין בו חוצפה ופריקת עול.

וכמאמר רז"ל33 "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", דהיינו שהרוח שטות מכסה על האמת, ונדמה לו שאין רואים אותו. וזהו גם כן ביאור מאמר ר' יוחנן בן זכאי34 "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם . . ולוואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם".

וזהו שהכתוב מתחיל בדין עבד עברי – כי, מיד לאחרי מתן-תורה לא שייך מצב של "עבד כנעני" (פריקת עול), כי אם מצב של "עבד עברי" (גניבה) בלבד. והיינו, שמצד סילוק השכינה לאחרי מתן תורה, כמו שכתוב35 "במשוך היובל גו'" (שהכוונה בזה היא בכדי שיהיה עניין העבודה מלמטה למעלה, שזהו התכלית (כנ"ל ס"א)) – עלול האדם לחשוב "שלא יראני אדם" (העליון).

[האמת היא שגם עכשיו צריך להיות לימוד התורה כמו בשעת מתן תורה ממש, כמאמר רז"ל36 "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע", אבל מצד ההעלם נדמה לאדם שעכשיו אין זה כמו בשעת מתן תורה ממש, וממילא חסר אצלו עניין האימה והיראה כו', וזהו עניין הגניבה].

ולאחרי הירידה בבחינת עבד עברי, עלולה להיות הירידה גם בבחינת עבד כנעני, כמו שכתוב37 "וקם העם הזה וזנה אחרי גו'".

וכיוון שבשעת מתן תורה ידע כבר הקב"ה אודות הירידה שתהיה לאחרי זה, תחלה בבחינת עבד עברי ולאחרי זה גם בבחינת עבד כנעני כו' – לכן הקדימה התורה את העצה והתיקון לזה, שזהו תוכן הדין הראשון בפרשת משפטים: "כי תקנה עבד עברי גו'", שזהו התיקון לעניין הגניבה על ידי כללות עניין התשובה, שעל ידה נעקר החטא למפרע, ועד שנעשה רצוי כמו קודם החטא ועוד יותר.

ולהעיר, שעניין זה שייך אצל בני-ישראל דווקא: בנוגע לעניין התשובה שמצינו באנשי נינוה38 – ידועה הקושיא כיצד שייך עניין התשובה אצל אומות העולם39, והביאור בזה – שהתשובה הועילה להם רק בנוגע למחילת העונש מכאן ולהבא; ואילו אצל בני-ישראל – מועלת התשובה גם למפרע, ועד ש"זדונות נעשו לו כזכיות"40, שזהו מצד התקשרותם עם שם הוי' – "הי' הוה ויהי' כאחד"41, שבמדריגה זו אין הגבלות הזמן כלל42.

ו. ועל זה נאמר "כי תקנה עבד עברי גו'", לשון יחיד21:

לכאורה אינו מובן מה שכתוב "כי תקנה" לשון יחיד – דהוא ליה למימר "כי תקנו", לשון רבים, וכמו שכתוב לפני זה "לפניהם", לשון רבים?

והביאור בזה – שתיבת "תקנה" קאי על מה שכתוב לפני זה "אשר תשים", שזהו משה (כולל גם בחינת משה שבכל אחד ואחד מישראל, על ידי "אתפשטותא דמשה (ש)בכל דרא ודרא"43), שממנו נמשך נתינת-כוח על עניין התיקון והתשובה, להיותו בחינת ממוצע המחבר – "אנכי עומד בין הוי' וביניכם"44.

ועניין התיקון והתשובה הוא – "שש שנים יעבוד":

"שש שנים" קאי בכלל על "שית אלפי שנין", ובפרטיות יותר – על ששת ימי החול, שבהם צריכה להיות העבודה בל"ט מלאכות, שאף שהן "עובדין דחול", מכל מקום, ממשיכים בהם אלקות. וזהו כללות התיקון על הירידה שלאחרי מתן-תורה, שתכליתה היא בשביל עבודת הבירורים ועליית הדברים הגשמיים, שהיא הכוונה העליונה [. .].

ועל דרך זה בכללות ה"שית אלפי שנין" – שבתחילתם היה חטא עץ הדעת, שגם הוא היה באופן של גניבה, כמו שכתוב45 "ויתחבא האדם גו'", שחשב שאדם העליון אינו רואהו, כגנב שאומר "שלא יראני אדם" (ולא כגזלן שאינו מתפעל מבני-אדם), וכמובן גם מזה שמיד לאחרי זה התחרט והבין ש"מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה"46; והתיקון לזה היה "לעבדה ולשמרה"47 – כללות העבודה ד"שית אלפי שנין", "שש שנים יעבוד".

ועל ידי התיקון – יהיה לאחרי זה הגילוי ד"ובשביעית גו'", גילוי אלקות גם בדברים התחתונים ("וראו כל בשר"17).

וכשם שהנתינת כוח על תיקון הירידה היא ממשה רבינו (כנ"ל בפירוש התחלת הכתוב "כי תקנה"), כך גם הגילוי דלעתיד ("ובשביעית גו'"), שהוא גמר התיקון, קשור עם משה רבינו – שהרי "גואל ראשון הוא גואל אחרון"48, ו"משה" בגימטריא "שילה"49 (וכידוע שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר בזה50), והיינו, שלעתיד לבוא תתחבר נשמת משה בנשמת משיח51.

ז. (וסיים כ"ק אדמו"ר:)

איתא בגמרא52: "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו".

וכן הוא גם בנוגע להקב"ה כביכול, כמאמר רז"ל53 "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"54, ובכלל זה גם הגזירה שגוזר ה"עבד עברי" – שכבר "כלו כל הקיצין"55, ואין על מה להמתין עוד, ובין כך ובין כך "דיו לאבל שיעמוד באבלו"55,

וכבר צריך להיות קיום היעוד "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'", בגאולה העתידה על ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(מהתוועדות שבת פרשת משפטים, מברכים אדר ראשון, ה'תשכ"א.

תורת מנחם כרך ל, ע' 106-107, 111-116)

_______________________

1)     נוסח ברכות התורה.

2)     ראה ב"ב נג, רע"א. וש"נ.

3)     ראה גם שיחת ש"פ משפטים, מבה"ח וער"ח אדר דאשתקד בתחלתה (תו"מ חכ"ז ע' 382 ואילך).

4)     יתרו כ, כ.

5)     שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט סמ"ח ואילך (לעיל ע' 88 ואילך).

6)     ואתחנן ד, לה.

7)     סה"ש תרצ"ט ס"ע 337 ואילך.

8)     יתרו שם, כא.

9)     ויקרא א, ט. פינחס כח, ח.

10)   תו"כ ופרש"י ויקרא שם. ספרי ופרש"י פינחס שם.

11)   זהר הובא בתניא פ"ד, רפכ"ג. וראה זהר ח"א כד, א. ח"ב ס, א. תקו"ז ת"ו (כא, ב). תכ"ב (סד, א). ועוד.

12)   פרשתנו עה, ג.

13)   ראה תקו"ז ת"ל (עד, סע"א). תניא שם.

14)   תניא שם (כח, סע"ב).

15)   פרשתנו כא, ב.

16)   ראה תו"א פרשתנו עו, א.

17)   ישעי' מ, ה.

18)   תו"ח תולדות טז [קנז], א. בשלח רפ, א (בהוצאה החדשה – ח"א קצה, ד). תצוה תעה, ב. תפב, א (שם – ח"ב שכה, ב. שכט, ב). מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"א ע' רסט. נ"ך ע' שפא. ועוד.

19)   ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סשנ"א. וש"נ.

20)   ר"ה לא, א. וש"נ. וראה תו"א שם.

21)   ראה גם תו"מ סה"מ אדר ע' יח. וש"נ.

22)   מכילתא ופרש"י עה"פ.

23)   יתרו כ, יג.

24)   פרשתנו כב, ב.

25)   ב"ב יד, ב. וש"נ.

26)   גיטין סה, א. וש"נ.

27)   חינוך מצוה מב.

28)   ראה אנציק' תלמודית ערך יובל ס"ב (כרך כב ע' קכו ואילך). וש"נ.

29)   גיטין יג, א. וש"נ.

30)   ראה דרך חיים (שער התפילה) פס"ו ואילך.

31)   ל' חז"ל – ברכות כח, ב. וראה ב"ק עט, ב.

32)   יבמות סא, רע"א. וש"נ.

33)   סוטה ג, א.

34)   ברכות שם. הובא בתניא פמ"א (נז, סע"א).

35)   יתרו יט, יג. וראה תו"מ חכ"ח ע' 79. וש"נ.

36)   ברכות כב, א. וש"נ. וראה תו"א יתרו סז, ב. ובכ"מ.

37)   וילך לא, טז.

38)   יונה ג, ה ואילך.

39)   ראה תנחומא האזינו ד. עש"מ (להרמ"ע מפאנו) מאמר חקו"ד ח"ב פי"א. בית אלקים (להמבי"ט) שער התשובה פי"ג.

40)   יומא פו, ב.

41)   זח"ג רנז, סע"ב. פרדס ש"א פ"ט. תניא שעהיוה"א פ"ז (פב, א).

42)   ראה ספר הערכים חב"ד (כרך ב) ערך אוה"ע סי"ז סק"ט (ע' שמט ואילך). וש"נ. וראה גם תו"מ חכ"ח ריש ע' 292.

43)   תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).

44)   ואתחנן ה, ה. וראה סה"ש תורת שלום ע' 158.

45)   בראשית ג, ח.

46)   פרש"י שם, ז. – מב"ר פי"ט, ו.

47)   שם ב, טו.

48)   ראה שמו"ר פ"ב, ד-ו. זח"א רנג, א. שעה"פ ויחי מט, יו"ד. תו"א פרשתנו עה, ב.

49)   זהר שם. בעה"ט ויחי שם. שעה"פ שם. ועוד.

50)   סה"ש תרצ"ט ע' 329.

51)   ראה תו"מ חכ"ג ס"ע 55. וש"נ.

52)   קידושין כ, א. וש"נ.

53)   ראה תענית כג, א. זח"ב טו, א. שבת נט, ב. תנחומא וירא יט.

54)   ראה מו"ק טז, ב (וש"נ). תנחומא תבוא א.

55)   סנהדרין צז, ב.

 משיח וגאולה בפרשה

שלום בין אדם לחברו מזרז את הגאולה

לחטוף ולנצל הזמן שלפני "בשביעית יצא... חינם"

ידוע ש"שש שנים יעבוד" רומז על כללות מעשינו ועבודתינו במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא ובפרט במשך זמן הגלות, ו"בשביעית יצא לחופשי חינם" רומז על אלף השביעי, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

וכדי שמעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות יהיו כדבעי, צריכה העבודה להיות באופן שיורגש בה שהכוונה היא בשביל ש"בשביעית יצא לחפשי חינם", העילוי והשלימות דלעתיד לבוא, שעל ידי זה נעשית העבודה בזמן הגלות בנקל, ובאופן נעלה יותר, מתוך תענוג.

ואם הדברים אמורים בנוגע למעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות, על אחת כמה וכמה בעמדנו בסוף זמן הגלות, בסמיכות לאלף השביעי, בזמן שמוסיפים מחול על הקודש [ולכמה דעות הרי זה חיוב מן התורה, ועל כל פנים מדרבנן בודאי צריך להיות הוספה מחול על הקודש] – בודאי הגיע הזמן שבעבודה עכשיו יהיה נרגש כבר הגילוי דלעתיד לבוא, שעל ידי זה יתוסף גם בעבודה עכשיו באופן נעלה יותר.

ועוד עניין בזה – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר: כשיבוא משיח "וועט מען זיך כאַפּן פאַרן קאָפּ" [=יתפסו את הראש] באיזה מידה היו יכולים לפעול על ידי העבודה בזמן הגלות! ולכן, כשיודעים שנמצאים עתה בסוף זמן הגלות, צריכים לחטוף ולהוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה של זמן הגלות.

(תורת מנחם ה'תשי"א כרך ב, ע' 242)

הייתכן שעדיין נמצאים בגלות?!

כיוון שנמצאים ב"זמן השיא" ("די העכסטע צייט") של ביאת משיח צדקנו,

"הנה זה (מלך המשיח) בא", רואים כבר (מעין ו)התחלת פעולתו של מלך המשיח על העמים, "ושפט בין הגוים והוכיח עמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וגו''" – על ידי זה שהקב"ה נותן בלב המלכים דאומות-העולם ("לב מלכים ושרים ביד ה'") להחליט ולהכריז יחדו על דבר המעמד ומצב ד"כתתו חרבותם לאתים"...

על-פי האמור לעיל מתחזקת יותר הפליאה והתמיהה, ביחד עם גודל הצער וההבהלה (ועד שמצד גודל הצער אין להאריך בזה ביום השבת) – הייתכן שבני-ישראל נמצאים עדיין בגלות?!... עד מתי?!...

הייתכן שלאחרי כל הסימנים על בוא הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, עד להמאורע דערב שבת זה שאפילו אומות העולם מכריזים שהגיע הזמן ד"וכתתו חרבותם לאתים" – נמצאים אנו ביום השבת-קודש זה בחוץ-לארץ, במקום להימצא, יחד עם כל בני-ישראל מכל קצווי תבל, בארצנו הקדושה, בירושלים עיר-הקודש ובבית המקדש, מסובים ל"שולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם", שעליו ערוכים הלויתן ושור הבר ויין המשומר!

ועוד ועיקר – שעדיין לא נתקבלה ההודעה והציווי ונתינת-כוח ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כפי שקוראים בתורה במנחה) בנוגע לבניין בית-המקדש השלישי!

ומזה מובן גודל הצורך וההכרח להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בעניינים שמקרבים ומזרזים ומביאים בפועל ממש את הגאולה תיכף ומיד ממש.

ולכל לראש – בעניין המודגש בפרשת משפטים: "משפטים" – פרטי הדינים בין אדם לחבירו מתוך שלום (ופשיטא שלילת הפכו, ביטול סיבת הגלות האחרון), שעל-ידי זה באה הגאולה.

(משיחת שבת-קודש פרשת משפטים תשנ"ב, ספר השיחות תשנ"ב עמ' 363 ו-371)

 ניצוצי רבי

השליחות לאילת

פעילותם המבורכת של השליח ורב העיר להפיכת אילת למקום תורה * מה ענה הרבי למי שבקש לבוא לבקרו לאחר אירוע-הלב בשנת תשל"ח ? * ומה הייתה הוראתו המיוחדת לרב אושפל בקשר לביקורו בארץ הקודש? * על צד השווה בין ימית לאילת... על היבחרותו של רב חב"די לרב העיר, ועל הרעיון להקים במקום סניף ישיבת תומכי-תמימים * רשימה שלישית

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

היתר מהרופאים

ב'יחידות' הרב ישראל צבי גליצנשטיין בחודש תשרי תשל"ח, העניק לו הרבי שטר של דולר אחד בפתח חדרו הקדוש, ואמר:

שנת ברכה שנת הצלחה

(לאחר שהמשיך הרב גליצנשטיין ללכת, סימן לו כ"ק אדמו"ר בידו הק' שיחזור, נתן לו עוד שבעה דולרים ואמר:)

זו השתתפות בהוצאות על התוועדות באילת. בשורות טובות. שנת הצלחה.

כעבור חודש שיגר כ"ק אדמו"ר על-ידי אחד מאנ"ש (הרה"ח ר' שלום חסקינד) שהודיע בפתק שחוזר לארץ הקודש, עוד י"א דולר, בכתבו על הפתק ('מקדש מלך' כרך ד' עמ' תלב):

המצורף-בזה (י"א דולר) מטובו למסור להרה"ח גליצנשטיין שי' שבאילת ות"ח על הטירחא

באותה שנה – תשל"ח – ביקש אחד מאישי הציבור באילת, מר מנחם שי' אופן – בהמשך למכתב איחולים לרבי להחלמתו – להגיע ל'בית חיינו' ולזכות להיכנס לרבי ליחידות. הרבי השיב לו ('מבוא' לספר 'היכל מנחם' כרך א' עמ' יד הערה 29):

וכמ[אמר] חז"ל כל המברך מתברך מה' שברכתו מרובה על העיקר.

לעת-עתה – התירו הרופאים לענות על מכתבים אבל לא קבלת אנשים לשיחה וכיוצא-בזה, ואין קובעים תאריך מתי יתירו גם זה.

ובאם אפשר – כדאי שיכתוב בפרטיות המתאימה (באם דרוש – יכתוב על המעטפה 'סודי'), ואשתדל לענות בהקדם.

ומעשר מהוצאות הנסיעה לכאן יתרום לצדקה לעניי עירו.

אזכיר על-הציון.

"חוץ לארץ שבארץ ישראל"

מחשובי רבני חב"ד אשר שימש גם כראש-ישיבה, הרה"ג הרה"ח ר' יצחק דובער אושפל ז"ל (הרבי העיד עליו "בהכירי את הרב אושפאל שליט"א זה רבות בשנים... וגם אשר שנים הרבה זכה לקבל הדרכה מכ"ק מורי וחמי אדמו"ר"), הוזקק פעם לנסוע לארץ-הקודש עקב המלצת רופא לטיפול רפואי עבור זוגתו בים-המלח.

הרב אושפל, שהכיר את עמדת הרבי שישנה בעיה הלכתית לעזוב את ארץ הקודש לאחר שהות בת ל' יום רצופים בה – אירגן את הנסיעה באופן שישהה שם פחות משלושים יום. עם כניסתו ל'יחידות', אמר לו הרבי:

בוודאי אתה מתכוון לשהות בארץ-הקודש יותר משלושים יום...

(מבלי להתבלבל ענה הרב לרבי מיד: כן, למרות שהיה צריך לשם כך להחליף כרטיס), והרבי המשיך:

אמנם מכיוון שהדבר כרוך ב"שאלה", עליך לצאת לחוץ-לארץ – יש שם מקום בשם אילת "חוץ לארץ שבארץ ישראל", תיסע לשם, שלחתי לשם את גליצנשטיין, תבקר אצלו, והוא יראה לך את ה'בית חנה' שלו.

הרב אושפל וזוגתו אכן הגיעו לאילת ליומיים. הרב גליצנשטיין ניצל את ההזדמנות והזמין 20 זוגות, והרב אושפל נאם בפניהם על חשיבות חיי המשפחה על-פי תורה וכן סיפר להם על הרבי. היה זה ערב מיוחד ומוצלח מאוד.

איסור החזרת שטחים

כמעט מדי שנה היה הרה"ג ר' ישראל יצחק פיקרסקי, ראש ישיבת תומכי תמימים המרכזית ליובאוויטש 770, נוסע בזמן הקיץ לארץ-הקודש. טרם נסיעתו היה נכנס לחדרו של הרבי ל'יחידות', ומאז תשל"ח היה נכנס אל 'גן עדן התחתון', לאחר תפילת מנחה.

באחת הפעמים שוחח עמו הרבי בנושא איסור החזרת שטחים, ובין הדברים אמר:

כל ענין איסור החזרת שטחים תקף בין בארץ הקודש בין בחו"ל, מטעם הפשוט "שלא תהא הארץ נוחה ליכבש בפניהם".

הרבי הוסיף:

אני סבור שימית איננה ארץ-ישראל [ובכל זאת אין להחזירה] יש שם מקום – אילת, [אברך בשם] גליצנשטיין נמצא שם ואני הוריתי לו לנהוג שם יומיים יום-טוב.

הופך את כל אילת...

בשלהי שנת תשל"ט יזם הרב גליצנשטיין את הגעתו של רב חב"די לעיר – הרה"ג הרה"ח ר' יוסף העכט שליט"א, אשר נבחר לאחר מערכה ממושכת, בה נטלו חלק מעסקני חב"ד הראשיים – הרבנים החסידים הרה"ח ר' זושא וילימובסקי, הרה"ח ר' שלמה מיידנציק והרה"ג הרה"ח ר' מרדכי שמואל אשכנזי זיכרונם לברכה. היה זה לאחר שהביע הרבי את דעתו בחשיבות העניין של בחירת רב חב"די, והרב העכט אף קיבל הוראות מהרבי בקשר לכך – לגשת למועמדותו.

ביום ד' כ"א אייר תש"מ (ראה 'השליחות לארץ הקודש' תש"כ, עמ' שלז-שלח), כאשר הגיע הרבי מביתו, פגש ברב העכט ושאל אותו: "ווי גייט די רבנות?" [=כיצד מתנהלת מלאכת הרבנות]. הרב העכט השיב: "ברוך-השם!"

בתגובה אמר הרבי:

עס זאל גיין בעסער און בעסער [=שיילך הלוך וטוב].

בהמשך לכך, ביום א' י' סיון הורה לו הרבי, שיתכתב עם הרה"ג ר' משה פיינשטין בנושאי הלכה ועוד, וכן שיעשה שימוש בתחומים הנוגעים למעשה.

ביו"ד אדר תשמ"ח עברה אמו של הרב העכט בחלוקת דולרים. הרבי העניק לה דולר אחד עבור יום הולדת, אחד עבור בעלה [=הרב משה יצחק ע"ה], ואחד עבור בנה, הרב העכט מאילת, באומרו באידיש (כאן בתרגום חופשי – תשורה י"ג כסלו תשס"ט עמ' 39):

בשביל הבן באילת, הוא הופך שם את כל אילת...

מר דוד נתן, מוותיקי העיר, עבר פעם לפני הרבי במהלך חלוקת הדולרים והזכיר אודות הרב העכט. הרבי הגיב ואמר (בתרגום חופשי – מתשורה הנ"ל עמ' 40):

הוא כותב לי אודות כל היהודים שם, מתכוון הוא גם עליכם – בוודאי שכך. במיוחד שאפשר לפעול שם עוד הרבה יותר, והרי מגיעים לשם אניות מכל העולם.

בהזדמנות אחרת, במהלך חלוקת הדולרים בח' כסלו תנש"א, אמר הרבי לרב העכט "הצלחה רבה באילת". לאחר שכבר עבר קרא לו הרבי שוב ואמר: "בקש ממנו" – ובאמרו הצביע לעבר המזכיר הריל"ג שי' – "ותקבל את המענה אשר ציינתי על-גבי...".

ובקשר לפניית תושבי אילת אודות המצב הביטחוני (בחודש טבת תנש"א), ענה הרבי:

אין על מה להבהל כלל וכלל.

ובג' סיון תנש"א:

שיהיה כפליים לתושיה, וענין כהוספה על הוספה בבשורות טובות.

לרעייתו של הרב העכט נתן הרבי דולר נוסף עבור הבעל: "הצלחה בעסקנות ציבורית", ועוד דולר באומרו "זהו עבורך בעסקנות ציבורית".

בחודש מנחם אב תשמ"ז במהלך חלוקת הדולרים לצדקה ('תשורה' כ"ט אדר תשס"ב עמ' 10), מעניק הרבי לרב משה יצחק העכט דולר ל"ברכה והצלחה", אחר-כך מעניק לו דולר נוסף ואומר:

זה עבור הבן שלכם, הוא הרי הופך עולמות באילת. יש לו שם ימים, וגם ישנו שם חיבור של הים עם היבשה וזה עושה רעש... תשלח לו את הדולר.

ר' משה יצחק החזיק את הדולרים באופן שלא יטעה, את הדולר שלו בימין, והשני [עבור בנו] בשמאל, כדי לעשות היכר. הרבי הגיב על כך:

אין כל נפקא מינה.

אל הסבא התלווה גם הנכד – שניאור זלמן צבי הירש שי', והרבי העניק לו דולר נוסף ואמר בלשון-הקודש:

בשביל אבא באילת...

מבצע ושליחות מיוחדת זכה הרב העכט לבצע בקשר להדפסות התניא בקהיר שבמצרים, וכן היה אחראי על ארגון חגיגות סיומי הרמב"ם במצרים – פרשיות הקובעות ברכה לעצמן (בהזדמנות אי"ה).

היוקם סניף תומכי-תמימים?

בחורף תשל"ט העלה הרה"ח ר' ישראל צבי גליצנשטיין את רעיון הקמת סניף ישיבת 'תומכי תמימים' באילת. כאשר כתב על-כך לרבי, נענה כדלהלן:

ב"ה, כ"ד שבט, ה'תשל"ט, ברוקלין. נ.י.

הרה"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ וכו' מוה' ישראל צבי שי'

שלום וברכה!

במענה למכתבו מט"ו בשבט תשל"ט.

בשאלתו נידון סניף מתו"ת וכו':

א) הנה לכל לראש צריכה להיות חוות דעת הנהלת-מרכז תומכי-תמימים בארץ-הקודש ת"ו והלוקחת ע"ע [=על עצמה] האחריות שבזה וכו'.

ב) למה שמזכיר במכתבו "משפיעים, ר"י [=ראש ישיבה] וכו'", היוכל להודיעני גם מאין – לפי דעתו – "יקבל" כל אלה.

ורק לאחר קבלת מענה להכתוב לעיל, יש מקום לחוו"ד בזה מכאן.

בברכת כט"ס, ש.מ. סימפסון, מזכיר

בפתק נוסף שקיבל הר' גליצנשטיין כתב הרבי (לפי העתקת המזכיר הר"ב קליין):

מיהו בהנהלת תומכי-תמימים שבארץ-הקודש שיעשה בזה כדרוש?

בז' אדר תשל"ט ('ימי תמימים' כרך ז' עמ' 297-296) מדווח הרב אפרים וולף לרבי:

"אתמול בערב ישבתי לאסיפה עם הנהלת הישיבה בכפר חב"ד בהשתתפות רמ"מ פוטערפאס, ר"י כ"ץ, ר"מ לנדא, רמ"צ גרוזמן ור"ז פלדמן, בקשר למענה לר' ישראל שיחי' גליצנשטיין לשאלה על-דבר סניף של תומכי תמימים באילת.

"רממ"פ אמר שבאופן כללי רואה את הדבר באופן חיובי, אבל לגבי התנאים הגשמיים שיוכלו התלמידים לקבל באילת חושש. שאר חברי ההנהלה אמרו שחוששים שהיות ומדובר הוא בקבוצה קטנה של תלמידים, השאלה אם יהיה להם שם רוח של לימוד וכו', בנוסף לשאלה של התנאים הגשמיים ...ומסיבה זו לא נוטים חברי ההנהלה לקבל אחריות לשלוח תלמידים לאילת.

"כאן ישנה גם השאלה... לממן ההוצאות באילת. המדובר יהיה בסכום שלפחות כ- 60-70 אלף ל"י לחודש. חברי ההנהלה מציעים שלשליחות זו, מתאים יותר לשלוח אברכים, כי עיקר הפעילות באילת תצטרך להיות במבצעים וכדומה. כן ישנה השאלה שהמדובר הוא בתלמידים של הכיתה הגבוהה בישיבה ובאם הם יעזבו את הישיבה יוכל להיות מזה חלישות בישיבה בכלל.

"רצוף-בזה מכתב התשובה שכתבנו אל ר"י גליצנשטיין על-דבר הנ"ל".

ושוב, בכ"ג אדר תש"מ כותב הרב אפרים וולף לרבי ('ימי תמימים' עמ' 356):

"אתמול היה אצלי הר"י שי' העכט מאילת בדבר ההצעה לפתוח סניף של הישיבה באילת, בהמשך למה שכתב ר"י שי' גליצנשטיין מספר פעמים עד"ז. למעשה באם נחשוב על הצעה זו באופן חיובי ישנם בזה קשיים הן בגשמיות והן ברוחניות, והשאלה אצלנו היא אם להיכנס לטפל בכך על אף הקשיים שבזה, ונבקש באם נוכל לקבל חוות-דעת כ"ק אדמו"ר שליט"א בהצעה זו".

באסיפת הנהלה של תומכי-תמימים כפר חב"ד שהתקיימה בכ"ג ניסן תש"מ שוב עלה הנושא על הפרק, כפי שדיווח למחרת (שם עמ' 358):

"ר' זלמן גופין עורר השאלה בדבר פתיחת סניף ישיבה באילת. אמרתי שכתבנו על דבר זה אל כ"ק אדמו"ר שליט"א ובקשנו לקבל חוות דעת, אבל לקבל בעצמינו החלטה לשלוח תלמידים לאילת זו אחריות כבידה מדי, כי המקום שם קשה מבחינת רוחנית, וגם לא נראה לעניות-דעתי שהישיבה שם תוכל להתפתח כל-כך מתושבי המקום וגם ישובים בסביבה זו כמעט ואינם. ולכן באם אין לנו לכך הוראה מכ"ק אדמו"ר שליט"א קשה להחליט בזה".

ושוב בדיווח מכ"ב תמוז תש"מ (שם עמ' 370):

"ר"י גליצנשטיין ור"ד פלדמן מאילת היו אצלי בעניין ההצעה להקים סניף הישיבה באילת... הסברתי להם החשש העיקרי מבחינת רוחנית שבזה, ומשום כך קשה מאד להחליט ולקבל אחריות... לשלוח להם תלמידיו מהישיבה... אמרתי להם שכתבנו בעניין זה אל כ"ק אדמו"ר שליט"א, ובאם היה לנו לפחות רמז מכ"ק אד"ש איך לנהוג בזה היה קל יותר לדון ולסכם בעניין זה".

בתגובה ענה הרבי באחת המענות כדלהלן:

א"כ [=אם כן] אין לפתוח הסניף,

כי באם אח"כ [=אחר-כך] יתאמת החשש (מפני השפעת האוירה החילונית על הילדים ונערים שישלחו לשם) הרי כו', וד"ל.

בחודש כסלו תשד"מ קיבל הר"י העכט מענה מהרבי ובו נאמר בין השאר:

מעולם לא אמרתי שתו"ת באה"ק [=שתומכי תמימים בארץ-הקודש] לא תייסד סניפים חדשים, כ"א [=כי אם] שהנהלת תומכי-תמימים בארץ הקודש – הלואי שבמרץ ויזמה הנוכחי שלה תחזיק מעמד במוסדות שכבר קיימים (עכ"פ [=על כל פנים] בנס) ולכן לא יתעסקו בסניפים חדשים (ובפרט שאם לא יכריחום – כנראה... אין מעונינים בזה)

באם יש עצה לזה וכו' – עליו לברר על אתר והרי כנראה גם בעירו באם לא ישתדל באווארענען עתה ככל הדרוש (ולפי עצת עסקנים באה"ק) גם הכולל אינו בטוח...

בשיחה טלפונית של הרב חודקוב בתחילת חודש טבת תשד"מ נאמר ('ימי תמימים' כרך ח' עמ' 214):

"בענין השאלה על-דבר פתיחת ישיבה בעיר אילת, יש לברר מה עונה ר"י הכט על שאלות אלו, וכדאי שיהיה בינינו דיון מוקדם על כל השייך לעניין, ולאחר מכן לכתוב אל כ"ק אד"ש".

בכ"ט טבת של אותה שנה הועברה תשובת הרבי טלפונית אל הרב אפרים וולף מענה על מכתבו מיום י"ז טבת (שם עמ' 217):

כפשוט עניין פתיחת ישיבה שייך אך ורק לעסקני אנ"ש שי' בארה"ק [=בארץ-הקודש] (ואפילו-לא לרבני אנ"ש שי' בארה"ק) ועל אחריותם – ואין בזה כלל גילוי דעת (או שבטל – באם היה).

 ממעייני החסידות

פרשת משפטים

ואלה המשפטים (כא,א)

ואלה המשפטים: ...מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני (רש"י)

גם את המצוות המכונות 'משפטים' – אלה שהשכל האנושי מחייבן – עלינו לקיים אך ורק מפני שניתנו לנו מהקב"ה בסיני, ולא בגלל ההיגיון והשכל שבהן.

זה גם מה שכותב רש"י: "ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש". והיינו, שצריכים לבסס את הצדק והיושר (דינין) "אצל המקדש" – על קדושת התורה וציווי הבורא, ולא על השכל האנושי.

(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 899)

כי תקנה עבד עברי (כא,ב)

למה פתחה התורה את פרשת משפטים בדיני עבד עברי – איש ישראל שמכרוהו בית-דין בגנֵבתו – והלוא הוא דבר בלתי רגיל?

אלא מבואר בתורת החסידות ש'משפטים' הוא מלשון הליכה, וכפירוש התרגום על הפסוק (בראשית מ) "כמשפט הראשון" – "כהלכתא קדמיתא". ההליכה הראשונה של יהודי צריכה להיות – ההכרה שהוא "עבד עברי", עבדו של מלך-מלכי-המלכים הקדוש-ברוך-הוא.

(מאמר כ"ק אדמו"ר. התוועדויות תשד"מ כרך ב, עמ' 970)

* * *

עבד כנעני – מסמל אדם בעל נטייה לתאוות העולם, אלא שהוא כופה את עצמו בקבלת-עול ואינו נכנע להן. מצד אחד הוא עבד (לה'), אך מצד שני הוא נקרא עבד כנעני, כי נפשו הבהמית היא בתוקפה.

עבד עברי – מסמל אדם שהגיע למצב שהמידות של נפשו האלוקית (אהבת ה' ויראתו) משפיעות על נפשו הבהמית ומעוררות בה רצון ותשוקה לאלוקות (ובכל-זאת עדיין הוא נקרא "עבד", מכיוון שנפשו הבהמית טרם נהפכה לגמרי והוא עדיין זקוק ל"עבודת עבד" כדי להשפיע עליה).

לכן פתחה התורה בדיני עבד עברי, כי הכוונה והמטרה של מתן-תורה היא להאיר את עולם הזה התחתון באור התורה. דבר זה בא לידי ביטוי בצורה בולטת בדין עבד עברי, המסמל את השפעת הנפש האלוקית על הנפש הבהמית.

(לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 256-257)

אשר יאמר כי הוא זה (כב,ח)

ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת (רש"י)

עניין 'מודה במקצת' ברוחניות, הוא:

בשעה שאדם נכשל בחטא, לא ייתכן לומר שכל מהותו שקוע בחטא, שהרי עצם הנשמה לא חטאה והיא נשארה בדבקותה בה' גם בשעת החטא.

גם מצד כוחות הנשמה לא ייתכן לומר שכוח זה מלא רק חטאים, שהרי בכל יהודי יש ריבוי טוב, וכמאמר רז"ל (עירובין יט) "אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון".

ולכן לא ייתכן שיהודי – או אפילו כוח אחד שבו – יהיה 'כולו רע'.

וכאשר יצר הרע מקטרג ותובע להפליל את החוטא ולמסור אותו כולו לרשותו, טוען האדם כנגדו טענת 'מודה במקצת': לא כל מהותי וכוחי חטאו. אין זה אלא ב'מקצת' בלבד.

מודה במקצת – חייב שבועה. אדם שחטא ו'מקצתו' נכנס לרשות היצר, זקוק הוא לתוספת כוח, שלא ייפול יותר לרשות היצר. זהו שמשביעים אותו – שבועה מלשון שובע, נותנים לו כוחות מיוחדים שלא ייפול יותר, ויוכל להחזיק מעמד.

(לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 270)

עד האלקים יבא... ישלם שניים לרעהו (כב,ח)

"האלקים" – פירושו הדיין, וקאי על הדיין הראשון שהוא משה רבנו. ובדורות שלאחריו – הצדיק שבדור, שהוא ה'אתפשטותא דמשה' שבכל דור.

אדם שחטא ומבקש לתקן חטאו, מה יעשה? – ילך אל הצדיק שבדור, והוא יורהו את הדרך לתשובה וייתן לו כוח לחזור בתשובה שלמה. על-ידי זה יעבוד את בוראו בבחינת כפליים לתושייה. זהו שאמר הכתוב "ישלם שניים לרעהו" – "רעהו" זה הקב"ה (שמות-רבה ריש פרשת יתרו).

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 158)

לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס (כג,א)

לא תשא שמע שוא: כתרגומו – לא תקבל שמע שקר, אזהרה למקבל לשון הרע (רש"י)

רבנו הזקן חזר על 'תורה' ששמע במזריטש בשם הבעל-שם-טוב:

לכל יהודי ויהודי ניתן מלמעלה יתרון ועילוי מיוחד. אולם בשעה שאחד מספר לחברו לשון הרע על חברם, הרי הם 'חומסים' ולוקחים ממנו עילוי ויתרון זה.

זהו שרמז הכתוב:

"לא תישא שמע שווא" – לא תקבל לשון הרע על חברך, כדי ש:

"אל תשת ידך עם רשע" – היינו יצר הרע,

"להיות עד" – להיות שני עדים ("כל מקום שנאמר "עד" אינו אלא שנים"),

"חמס" – 'לחמוס' מחברך את העילוי והיתרון המיוחד לו.

(ספר השיחות תש"א, עמ' 65)

אל האמרי (כג,כג)

רבנו הזקן אמר פעם:

"אמורי" הוא מלשון אמירה ("דער זאָגער"). יצר הרע בא אל האדם ואומר לו: הבט שם וכו' ובזה הוא מטמא את הנשמה רחמנא-ליצלן.

(רשימת דברים, מדור אדמו"ר הזקן, אות ל"ז עמ' נט)

לא תהיה משכלה ועקרה בארצך (כג,כו)

"ארצך" – מלשון רצון, רצונך.

"לא תהיה משכלה ועקרה" בגלל "ארצך". כשיש לאדם שביעות-רצון מעבודתו (דבר המורה שהוא מרגיש את מציאותו: הוא עובד ה', יש לו אהבה ויראה), עלול הוא ליפול ח"ו מדרגתו. כי בתחילה, עבודתו מוגבלת לפי שביעות-הרצון שלו, אחר-כך הוא בורר בין עבודה אחת לשנייה: הוא מוכן לקיים רק סוג מצוות שיש לו 'חוש' בהן, וכך הוא יורד מדחי אל דחי עד שנופל ח"ו לגמרי מדרגתו.

כדי לבטל רגש זה, עליו להתבונן ב"מספר ימיך": עליו לדעת שניתן לו מספר מסוים של ימים ושנים למלא את שליחותו בעולם; חבל על כל רגע שאין מנצלים אותו לצורך מילוי שליחות ותפקיד זה. ידיעה זו מבטלת כל רגש של מציאות עצמית, והאדם מסור ונתון כל-כולו למילוי שליחותו.

אז מבטיח לו הקב"ה – "את מספר ימיך אמלא": אפילו אם בעבר היו ימים שהאדם לא עסק בהם במילוי שליחותו כפי הראוי להיות, מובטח לו שהקב"ה ישלים וימלא גם ימים אלה.

(לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 273)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת פרשת משפטים – פרשת שקלים1
כ"ה בשבט, מברכים החודש אדר

השכם בבוקר2 – אמירת תהילים בציבור3. אחר-כך לומדים בציבור במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה4.

[כמה ממנהגי שבת-מברכים פורטו בספר 'הלכות ומנהגי חב"ד ליום יום ולמעגל השנה', עמ' 305]

רצוי לגלול את ספר-התורה השני לפרשת שקלים לפני תפילת שחרית, כדי למנוע 'טירחא דציבורא'5.

פותחים את הארון, ומוציאים שני ספרי-תורה. לאחר שמגיעים לבימה, ניתן למסור גם לקטן להחזיק ספר6.

קריאת התורה7: בספר הראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע – משפטים, לאחר-מכן מניחים את הספר השני על הבימה (ונשאר על הבימה עד הקריאה בו)8 ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר פרשת 'שקלים' – מתחילת פרשת כי-תישא עד 'לכפר על נפשותיכם' (שמות ל,יא-טז). הגבהה וגלילה.

אם יש רק ספר-תורה אחד, אזי לאחר חצי קדיש אין מגביהים אלא גוללים לפרשת שקלים. ומגביהים וגוללים רק לאחר גמר כל הקריאות, דהיינו לאחר מפטיר.

קריאת התורה: בפסוק (כג,ד) "שור אֹיִבְךָ", יש להשמיע ברור את ניקוד ה'חיריק' שתחת היו"ד (שלא כמו להלן בפסוק כב: "ואיבתי את אֹיְבֶיךָ" וכן בפסוק כז: "ונתתי את כל אֹיְבֶיךָ").

הפטרה: "ויכרות יהוידע... לכוהנים יהיו" (מלכים-ב יא,יז-יב,יז).

אם קרא את הפטרת השבוע או כל הפטרה אחרת, קורא אחריה הפטרת פרשת שקלים 'ויכרות יהוידע', ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה9.

המולד: ליל חמישי, 11:59 ושני חלקים.

מברכים החודש: ראש חודש אֲדָר, ביום החמישי וביום השישי.

אין אומרים 'אב הרחמים'10.

התוועדות בבית-הכנסת11.

"משנכנס אדר מרבין בשמחה"12 – כולל גם שבת מברכים אדר, שבו מתחילה כבר ה'כניסה' דחודש אדר, ועד להמשכת הברכה בכל החודש13.

יום ראשון
כ"ו בשבט

פרשיות מלאכת המשכן:

"מכיוון14 שנכנסים לשבוע דפרשת תרומה (החל מהקריאה במנחת שבת), ולאחרי-זה פרשת תצווה15, שבפרשיות אלו16 נתבארו כל פרטי הציוויים דמעשה המשכן, כלי המשכן, בגדי כהונה וכו' – כדאי ונכון ביותר, שנוסף על לימוד חלק הפרשה בכל יום (עם פירוש רש"י) בשיעורי חת"ת, יוסיפו וילמדו גם מפירושי חז"ל בתורה שבעל-פה17 (על-כל-פנים מאמר ופירוש אחד על פסוק אחד), כפי שנלקטו כבר בספרים18 (ואין צורך לחפש בספרים), "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"19.

ומה טוב – לתרגם (על-כל-פנים חלק מפירושים אלו) גם בלשון עם ועם, כדי שיהיה "כשולחן הערוך לפני האדם" – גם עבור אלו שלעת-עתה אינם יודעים ללמוד אלא בלשון עם ועם20.

ומהמעלות שבזה: א) 'לחיות עם הזמן' – להוסיף חיות בלימוד פרשת השבוע.

ב) ועוד ועיקר – שההוספה בלימוד ענייני המשכן ומקדש ממהרת ומזרזת עוד יותר את בניין בית-המקדש השלישי – לא רק "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית"21, אלא בניין הבית בפועל ממש.

יום חמישי
ל' בשבט22, א' דראש-חודש

[מנהגי ראש-חודש פורטו בספר 'הלכות ומנהגי חב"ד ליום יום ולמעגל השנה', עמ' 310]

מרבין בשמחה23

הכלל בכל עניני טוב וקדושה הוא, ש"כל המקדים – הרי זה משובח" ו"כל המרבה – הרי זה משובח". ויותר מזה – בנוגע לענייני שמחה, ה"פורצת גדר", ועוד יותר – בחודש אדר, ועוד יותר – באופן שבכל יום מתווסף בשמחה על הימים שקדמו לו.

ובפשטות: שכל יהודי יוסיף בחודש אדר בכל עניני שמחה, הן בנוגע אליו בעצמו, והן בנוגע לשמח את הזולת. ולכל לראש – הוספה ב"פיקודי ה' ישרים, משמחי לב", לימוד התורה וקיום המצוות בהידור.

וכן שיוסיפו בשמחה גם בפשטות ובעניינים גשמיים: הן בנוגע לשמח את עצמו, והן את הזולת, החל מבני-ביתו – הבעל יוסיף לשמח את אשתו, והורים יוסיפו לשמח את ילדיהם בעניינים המשמחים אותם, כפסק-דין השולחן-ערוך24 [הקטנים – במגדנות, הנשים – בבגדים ותכשיטים, והאנשים – ביין] וכן להוסיף לשמח את הזולת שבסביבתו.

כמה דרגות בשמחה:

א) עבדו את ה' בשמחה: שמחה זו היא מכוסה בעבודה וטפלה אליה. שהרי העיקר הוא העבודה, אלא שהעבודה צריכה להיות בשמחה.

ב) מועדים לשמחה: ביום-טוב השמחה גלויה, והשמחה עצמה היא מצווה ודבר עיקרי. אבל מכל-מקום השמחה היא שמחת החג – בעניין של מצווה25.

ג) משנכנס אדר מרבים בשמחה: שמחה זו אינה מסובבת בסיבת איזה דבר-מצווה, כי אם מרבים בשמחה, איזה שמחה שתהיה, גם שמחה בענייני הרשות26, כי העיקר היא השמחה.

ד) שמחת פורים: "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע". אינו מרגיש כלל לא רק את סיבת השמחה כי אם גם [את] השמחה עצמה. הוא שקוע כל כך בשמחה עד שאינו מרגישה כלל27.

ערבית: "יעלה ויבוא" (אין מפסיקים לפני שמונה-עשרה להכריז זאת, אבל טופחים על השולחן כדי להזכיר זאת לציבור).

התוועדות: רגילים היו אנ"ש להתוועד פעמיים בשנה, בי' ובי"ט בכסלו. ומאז שנוסדה ישיבת תומכי-תמימים, היתה הוראת אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לסדר בכל ראש-חודש התוועדות עם התלמידים, ומזמן לזמן נתפשט הסדר גם במקומות אחרים28.

דבר נכון ביותר, שבכל ראש-חודש29 יתאספו יהודים בכל מקום ומקום, בכל קהילה ובית-כנסת30 להתוועדות31, להגיד דברי תורה, לומר "לחיים", "לחיים ולברכה", לברך איש את רעהו בכל הברכות הטובות ולקבל ביחד החלטות טובות בענייני תורה ומצוות, ומתוך שמחה וטוב לבב, התוועדות של שמחה, וכפסק דין הרמ"א32 "וטוב לב משתה תמיד". וכדאי לקשר את ההתוועדות ואת שיעורי התורה ברבים (בימות החול) גם עם נתינת הצדקה, שיש בה סגולה מיוחדת, ש"גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"33.

שחרית: "יעלה ויבוא". חצי הלל34. "ואברהם זקן... זבדיה..." ג' פעמים. קדיש-תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה. אשרי, ובא לציון [הש"ץ לא יסיימנו בקול], יהללו. הכנסת ספר-תורה. חליצת התפלין. הנחת תפילין דרבנו-תם35, קריאת-שמע, פרשיות: 'קדש' 'והיה כי יביאך', שש זכירות36 וחליצת התפילין. מזמור (כלשהו, כדי לומר הקדיש), חצי קדיש, מוסף37.

אמירת ההלל כסדר התפילה חשובה יותר מאמירתו בציבור38.

יום שישי
א' באדר, ב' דראש-חודש

מנהגי ראש-חודש כדאתמול. גם בליל ב' בערבית דראש-חודש, השוכח 'יעלה ויבוא' אינו חוזר.

בקשר למצוות ומבצעי חג הפורים, כתב הרבי: "אשר כל זה דורש זמן והכנה ופעולה – על-כל-פנים מתחיל מראש החודש"39 וכן "כבכל דבר חשוב – צריכה להיות הכנה מבעוד מועד, על-כל-פנים מראש החודש"40.

_____________________________

1)    מנהגי קריאת התורה (שהופיעו במשך השנים כשהם משולבים בתוך מנהגי שבת זו) – הופיעו לאחרונה בגיליון תשס"א.

2)    בשיחת ש"פ קורח, מברכים-החודש תמוז ה'תשמ"א סי"א (שיחות-קדש תשמ"א ח"ג עמ' 760), מזכיר הרבי 'טענות' שיש לאנשים שונים אודות תקנות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בקשר לשבת מברכים: "לשם מה עליו למעט משנתו, ולהתעורר שעה או שעה וחצי (=משך זמן אמירת התהילים שלו) מוקדם יותר [מבכל שבת]?".

3)    הפסוקים הנדפסים לאומרם לפני ואחרי התהילים, אין מנהגנו לאומרם, ובפרט לפני התהילים שלאחרי התפילה (ראה מענה הרבי בנדון ומשמעותו, 'התקשרות' גיליון תפד עמ' 17). לגבי ה'יהי רצון', הרבי לא נהג לאומרו אחר כל ספר (גם כשאמרו קדיש בינתיים), אך אמרו על כל הספרים בפעם אחת, בסוף התהילים (כ"ה גם ביומן תש"כ של הרה"ח ר' צבי הירש גאנזבורג, שבס' 'דיוקנו של חסיד'  תשס"ח, עמ' קמט. וראה מה שהציע הרבי לחולה, שיאמר "את כל התהילים... בלי הפסק, היינו גם בלא אמירת 'יהי רצון' כ"א אחרי כל הספרים" - אג"ק ח"ה עמ' קפא).

4)    ספר-המנהגים עמ' 30.

5)    לוח דבר-בעתו.

6)    משתפים בזה צעירים מתאימים באופן מכובד כדי לקרבם לתורה, ראה שערי אפרים שער י ס"ו ובפתחי שערים שם.

7)    ע"פ לוח כולל-חב"ד.

8)    רמ"א סו"ס קמז. שערי-אפרים שער י סי"ב. י"א בשם הרב מאיר שי' הארליג, שהרבי הקפיד להניח את הס"ת השני מימין הראשון דווקא (ודלא כמ"ש בס' פסקי תשובות סי' קמז ס"ק י, משו"ת משנה הלכות חי"ג סי' כב, להניחו משמאל הראשון כדי שיהא קרוב יותר לבעל קורא, שלא יהיה אח"כ כמעביר על המצוות).

9)    לוח כולל-חב"ד, ש"פ נח.

10)  לוח כולל-חב"ד. אעפ"י שלגבי ד' פרשיות לא הזכיר אדמוה"ז בשולחנו ובסידורו שאין אומרים בהן 'אב הרחמים', ואדרבה - מפורש בלוח 'היום-יום' לש"פ זכור ופרה שאומרים 'אב הרחמים', וראה קצות-השולחן סי' פג בבדי-השולחן סוף ס"ק יג (הדעות בזה הובאו במשנ"ב סו"ס תרפ"ה), מ"מ בשבת זו (וכן בפרשת החודש) שהיא שבת מברכים (או ר"ח) אין אומרים אב הרחמים, כמובן.

11)  היום-יום, ל' ניסן.

12)  תענית כט,א.

13)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 303 הערה 112. ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 309 סוף סעיף י'. וראה להלן בפנים הלוח בראש-חודש בקשר לסוג השמחה.

14)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 252 וכן ההערות הבאות (שניתנו במרכאות). וראה הערה 86 שם.

15)  "וכן בהתחלת פרשת תשא – הציווי דעשיית כיור וכנו, ומעשה הקטורת".

16)  "משא"כ בפרשיות ויקהל-פקודי – שחוזר ונשנה בנוגע להעשייה בפועל".

17)  "נוסף על פירוש רש"י, פשוטו של מקרא – גם הלימוד על-דרך הדרש וכו'".

18)  "כמו 'תורה תמימה', 'תורה שלימה' וכיוצא בהם".

[ברור מכל השיחה שהכוונה רק לנושאים הללו (ורק באותם ימים שהם מופיעים בשיעורי חת"ת), ולא לשאר העניינים שבפרשיות אלו].

וצ"ע אם נכללים בזה גם המאמרים שאינם דנים בעשיית המשכן אלא בפעולתו (הקרבת קרבנות, קטורת וכו'), עיין בגמ' שבת עד,ב "ונקט אופה" ובפירש"י שם, דמשמע לכאורה שמה שקשור בפעולת המשכן, כמו אפיית לחם הפנים, אינו נכלל בל"ט מלאכות שבת הנלמדות מ'מלאכת המשכן'. מאידך, נאמר לגבי מלאכת הוצאה במשנה (צו, סע"א): "שכן היתה עבודת הלויים", בהובלת הקרשים. ואולי גם זה נכלל בבנייה. דיון בנושא מופיע בפתיחת ס' אגלי טל, וע"ע].

19)  רש"י ר"פ משפטים.

20)  ולפ"ז באה"ק יש למצוא דרך להגישם בצורה קלה ומתאימה להמון עם.

21)  מדרש-תנחומא פ' צו אות יד [ובעניין פרשיות אלו במיוחד, ציינו למאור ושמש ר"פ פקודי].

22)  מתוך לוח 'דבר בעתו': הנפטר ביום ל' באדר-א' בשנה מעוברת – היארצייט שלו בשנה פשוטה (כמו השנה) היום, ל' בשבט – אדר"ח אדר. הנפטר היום – היארצייט שלו בשנה מעוברת ביום ל' בשבט, ולא ביום ל' באדר-א'.

לעניין בר-מצווה שנולד בשנת תשס"ב אין שאלה, כי היתה זו שנה פשוטה כמו השנה.

בת-מצווה שנולדה בשנת תשס"ג (שהיתה מעוברת): אם נולדה בכ"ט אדר-א' (ער"ח) נעשית בת-מצוה השנה ביום כ"ט באדר, אבל אם נולדה ביומיים מאוחר יותר, נעשית בת-מצוה בחודש מוקדם יותר: מחר, ביום א' באדר (בדר"ח). באם נולדה ביום שבינתיים, ל' באדר א' (אדר"ח אדר ב') יש בימינו ג' דעות: א. נעשית בת-מצוה בר"ח ניסן לחומרא (בירור הלכה קמא ותליתאה או"ח נה). ב. נעשית בת-מצוה היום, וצ"ע אם גם לקולא (שו"ת מנחת יצחק ו,ח;ח,ז). ג. נעשית בת-מצוה גם לחומרא מחר, בדר"ח אדר (שו"ת שבט הלוי ו,ט).

בת שנולדה היום, תהיה בת-מצוה בל' בשבט (אדר"ח אדר-א') תשפ"ז. בן שנולד היום, יגיע למצוות בל' בשבט תשפ"ח (בירור הלכה קמא, ח"ב ח"ג וח"ד, או"ח שם).

23)  תקציר מההוראה בנדון בשיחת ש"פ תרומה תשנ"ב, 'התוועדויות' ח"ב עמ' 297 (המקור באידיש - מוגה).

24)  בעניין שמחת יום-טוב, שו"ע או"ח סי' תקכ"ט, בשו"ע אדמו"ר הזקן ס"ז.

25)  ראה ספר-המנהגים עמ' 38, וש"נ.

26)  נמוקי או"ח סי' תרפו בסופו, לקוטי-שיחות כרך ט"ז עמ' 345.

27)  כל העניין – לקוטי-שיחות כרך ד' עמ' 1274.

28)  אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ז עמ' שכד, עיי"ש.

29)  ראה גם תורת מנחם כרך ח, עמ' 178.

30)  בלוח 'היום יום' ל' ניסן איתא, שההתוועדויות דראש חודש צריכות להתקיים בבית- הכנסת.

31)  לדינא נפסק שאסור להתענות בראש-חודש (שו"ע ר"ס תיח) אבל אין חיוב לאכול פת דווקא (שו"ע אדמוה"ז סי' קפח ס"י).

סעודת ראש חודש: ראה 'דיני ומנהגי ראש חודש - חב"ד' פ"ה, שמקורה מקרא מלא (שמואל-א כ,ה,יח. רש"י ורד"ק שם) ובשו"ע ניתן לה סימן מיוחד – סי' תיט, בו נפסק שמצווה להרבות בה, וטעמיה: א) מפני כבוד היום, שהוא כפרה לישראל. ב) כדי שנזכור תפילת המוספין ושהיום אסור בעשיית מלאכה לנשים, והוא יום-טוב אף לאנשים. ג) זכר לסעודה שעשו לעדי הלבנה בזמן שהיו מקדשין על-פי הראייה (ארחות-חיים הל' ראש חודש בתחילתו. כל-בו וסמ"ג). ומהאחרונים שם: שטוב להדר לאכול פת (ראה סה"ש תרצ"ו עמ' 148), ושסעודה זו היא ביום ולא בלילה.

בטור שם הביא מפסיקתא דרב כהנא שגם על סעודת ראש-חודש אמרו ש"כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש-השנה... חוץ ממה שמוציא בשבתות וימים טובים וראשי חדשים... אם מוסיף, מוסיפין לו", והובא בט"ז. ובבית-יוסף פירש, שמה שלא נזכר 'ראש חודש' במימרא זו [שהובאה להלכה גם בשו"ע אדמוה"ז סי' רמב ס"ג והל' תלמוד-תורה פ"א ה"ז] בגמרא, יש לומר שבכלל 'יום טוב' הוא.

32)  בהג"ה שבסוף השו"ע אורח-חיים.

33)  כל העניין – מספר-השיחות ה'תש"נ ח"ב עמ' 539. ולהעיר מהמובא בס' 'דיני ומנהגי ר"ח - חב"ד' ס"ע עז, שמנהג ישראל להרבות בנתינת צדקה בראש-חודש.

34)  ההוראה בסידור אדמוה"ז היא: "ובימים שאין גומרים את ההלל, יש לנהוג שהש"ץ לבדו יברך בתחילה ובסוף, והקהל יענו אמן ויצאו בברכתו". הנוהגים כך, צריכים לוודא מראש שהש"ץ יאמר בקול את כל ברכת "יהללוך" ולא רק את סיומה "ברוך... בתשבחות" (ע"פ הרי"ף [ברכות פ"ז, בדפי הרי"ף לד,א. וראה בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' כ] שאין יוצאים י"ח בשמיעת חצי ברכה - הגרז"נ גולדברג שליט"א בשם הגאון רבי יעקב קלעמעס ז"ל, אב"ד מוסקבה, שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע כתב עליו "שנים רבות עבדנו שם שכם אחד בעבודת הכלל" אג"ק ח"ט עמ' רלד, ראה גם בערכו במפתחות האג"ק ובמפתחות ס' 'תולדות חב"ד ברוסיא הסובייטית').

אולם מאז שהזכיר הרבי (שיחות-קודש תשמ"א ח"ד עמ' 322 סל"ז) את "מנהג חסידים, אז מ'כאפט אריין אויך די ברכה בחשאי", רבו הנוהגים כן, לברך לפני הש"ץ, או לברך ולסיים עמו, ולא לענות אמן על ברכתו – ראה בארוכה ב'התקשרות' גיליונות: שלח עמ' 17, תמז עמ' 17, ו-תמט עמ' 19 הע' 47.

35)  יש לדון אם הנחת תפילין דר"ת 'כסדר' קודם מוסף, כנדרש ע"פ הסוד (ע' כף-החיים סי' כה ס"ק צד ואילך), דוחה תפילה בציבור למאחר או למתפלל במניין בנוסח אחר, אף שב'אות חיים ושלום' (להרה"צ וכו' ממונקאטש, סי' כה ס"ק ב) ובלקט-הקמח החדש (שם ס"ק קז) שללו הנהגה זו.

באם לא הניחו תפילין דר"ת קודם מוסף – מפני שכחה או סיבה אחרת – יניחם אחר מוסף (משמרת-שלום סי' ל ס"ק ג, הובא בהוספות לשו"ע אדמוה"ז ח"ג-ד עמ' 1310 הערה 7).

36)  בהיום-יום (י"ט מנ"א) ובספר-המנהגים (עמ' 5) נזכרו "הזכירות שנדפסו בסידור" בין הדברים הנאמרים בתפילין דר"ת, כשמניחין ארבע זוגות תפילין; ובהערות וציונים ל'סידור עם דא"ח' (שהרבי עבר עליהן והסכים לפירסומן) עמ' 718, נדפסה ההוראה גם כשמניחים רק שני זוגות תפילין. ולא מסתבר שה'זכירות' שהן בגדר 'מצווה' ולא 'תורה' [וגם אומרים בהם חצאי פסוקים עם שמות השם כבתפלה, ראה התקשרות גליון רעח עמ' 17. ובפרט שהכוונה בהן לתוכן הפסוקים ולא ללשונם, אג"ק כרך יב ס"ע ג] ייכללו בהוראה (היום-יום א טבת, ספר-המנהגים עמ' 36) "השיעורים לומדים אחר סיום כל התפילה" וייאמרו ללא תפילין כבשבת ויו"ט.

37)  בפרמ"ג (סי' לד, משבצות סוף ס"ק ב) כתב שאין לקפל התפילין בשעת חזרת הש"ץ (כיוון שלמעשה אין מאזינים לש"ץ אז – ראה בשו"ע אדמוה"ז סי' קכד ס"ו וס"י). וא"כ – כש"כ בשעת קדיש (שאז אסור מדינא אפילו להרהר בד"ת, פר"ח סו"ס סח) וקדושה (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' נו ס"ז).

שכח לחלוץ התפילין והחל להתפלל בהן מוסף, כ' במשנה ברורה (סי' כה ס"ק סא) שלא יחלצן באמצע שמו"ע, כיוון שהחליצה אינה אלא מנהג. ובכף-החיים (שם ס"ק צח) מזכיר רק שיצא בדיעבד.

שמע קדושת 'כתר' מהש"ץ ועודנו בתפילת שחרית – יכסה התפילין-של-ראש ויענה ('מאסף לכל המחנות' סי' כה סוף ס"ק קלו, ובלקט-הקמח החדש שם ס"ק קה, ואין נוהגין כפר"ח סי' תכג שכתב לחלצן או להזיז תש"ר ממקומן ולחצוץ בין ידו לתש"י).

38)  בשנים הראשונות סיפר הרה"ח רי"ל שיחי' גרונר בשם הרבי בשם אדמו"ר מהוריי"צ בשם אדמו"ר מהורש"ב, שאין לומר הלל שלא כסדר התפילה, כי אח"כ כשיתפלל שמו"ע ללא הלל, יהא זה כמו "אן אלטן געבאקענעם בולקע" [חלה ישנה שנאפתה מזמן]. וראה כף-החיים סי' תכב ס"ק לח, והמובא ב'התקשרות' גיליון תלב בלוח השבוע הערה 1.

39)  לקוטי-שיחות כרך יא עמ' 340.

40)  ממכתב (כללי-פרטי) אדר"ח אדר תשמ"ב.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)