שעת צהריים של יום שישי בלשכתו של שר התחבורה עזר ויצמן. דמעות עלו בעיניו. הוא הוציא מכיסו ממחטה וניגב את עיניו הלחות. דממה עמדה באוויר.
השנה שנת תש"ל. בירושלים סוערות הרוחות. זה כמה שבתות מופרת קדושת השבת על-ידי אוטובוסים של חברת אגד, היוצאים מן התחנה המרכזית בטרם יצאה השבת.
הציבור החרדי יוצא למאבק. שוב נראים המראות המוּכרים של מפגינים המתנגשים עם כוחות המשטרה. אלה דורשים את כבודה של השבת, ומולם ממשלה המתבצרת בעמדתה שהאוטובוסים יֵצאו לדרכם בעוד היום גדול.
באותו יום שישי החליט חבר הכנסת וסגן ראש עיריית ירושלים, הרב מנחם פרוש, לנסות את דרך השתדלנות. הוא ביקש מכמה רבנים בירושלים להצטרף אליו לפגישה עם שר התחבורה, עזר ויצמן. נדבר על ליבו, אמר לרבנים, ונעורר בו את הנקודה היהודית. מי יודע? אולי קדושת השבת תתעורר בקרבו ויורה לסגור את התחנה עד צאת השבת.
במשלחת השתתף גם רבי משה אדלר ז"ל, רבו של 'שיכון הרבנים' בשכונת רוממה בירושלים. רבי משה היה גדול בתורה ומהדמויות הייחודיות בירושלים, שריד לדור חסידי קדום וצאצא לצדיקי חסידות לעלוב. בפי אנשי ירושלים כונה 'איש ירושלים של מעלה', תואר שלימד על ההערצה שזכה לה בקרב התושבים. הוא ייסד את מערכת הכשרות למהדרין ברבנות ירושלים, שהייתה מופת לחיקוי.
הפמליה המכובדת הוכנסה לפגישה עם ויצמן בצהרי יום שישי. זה אחר זה פתחו הרבנים בדברים נרגשים, היוצאים מן הלב, בלשון רכה ובדברים נוקבים, בתחנונים ובאזהרות. אך כל זה לא הועיל. ויצמן כמו אטם את ליבו ומיאן לשנות את ההחלטה.
ניסו הרבנים לדבר על ליבו בכיוון זה ובכיוון אחר, אולם השר לא התרשם לא מההפצרות ולא מהאיומים המרומזים על המהומה הצפויה להתחולל אם ימשיכו הקנאים בהפגנותיהם.
ראו הרבנים שדבריהם נופלים על אוזניים ערלות, ופניהם חפו. בדעתם עלה לסיים את הפגישה ולהיפרד מן השר. טעם חמוץ של כישלון עלה בפיהם. האוטובוסים יוסיפו לרמוס את קדושת השבת.
לפתע הרים רבי משה אדלר את ידו ברעד של התרגשות. "כבוד השר", פנה אל ויצמן, "בבקשה יורשה לי להאריך את הפגישה בעוד כמה דקות".
בטרם פצה השר את פיו המשיך רבי משה ואמר: "כמדומני שמוצאו של השר מהעיר פינסק שבמחוז ברסט שבבלארוס, הלא-כן?".
"אכן!", אורו עיניו של עזר ויצמן, "הוריי התגוררו שם".
רבי משה אדלר המשיך: "ודאי ידוע לך שבעיירה קרלין הסמוכה התגורר צדיק גדול ומפורסם, האדמו"ר הנודע רבי אהרון הגדול מקרלין, שאני זכיתי להיות מצאצאיו. רבי אהרון, תלמידו של המגיד ממזריטש, נודע באהבתו הגדולה לשבת המלכה. במצוות רבו הוא אף חיבר פיוט מיוחד לשבת, שמפורסם במילותיו הפותחות 'י-ה אכסוף'".
בעודו מדבר הוציא רבי משה אדלר סידור, והחל לשיר בקול מתרונן ומלא רגש את הפיוט המפורסם, בלחן שובה הלב, שגם הוא פרי יצירתו של רבי אהרון הגדול:
"יָ-הּ! אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת / הַמַּתְאֶמֶת וּמִתְאַחֶדֶת בִּסְגֻלָּתֶךָ / מְשֹׁךְ נֹעַם יִרְאָתְךָ לְעַם מְבַקְשֵׁי רְצוֹנֶךָ / קַדְּשֵׁם בִּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּתוֹרָתֶךָ / פְּתַח לָהֶם נֹעַם וְרָצוֹן לִפְתּוֹחַ שַׁעֲרֵי רְצוֹנֶךָ... / יָ-הּ! אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת"...
דבקות אפפה את רבי משה אדלר, ששר בקול מלא ערגה וכיסופים, והוא המשיך ושר את הבית הבא, מארבעת הבתים, שאותיותיהם הפותחות יוצרות את שם השם:
"הָיָה הֹוֶה, שְׁמוֹר שׁוֹמְרֵי וּמְצַפִּים שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ / כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם / כֵּן נַפְשָׁם תַּעֲרֹג לְקַבֵּל נֹעַם שַׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּשֵׁם קָדְשֶׁךָ / הַצֵּל מְאַחֲרֵי לִפְרֹשׁ מִן הַשַּׁבָּת / לְבִלְתִּי תִּהְיֶה סָגוּר מֵהֶם / שִׁשָּׁה יָמִים הַמְקַבְּלִים קְדֻשָּׁה מִשַּׁבַּת קָדְשֶׁךָ / וְטַהֵר לִבָּם בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה לְעָבְדֶּךָ"...
כשהגיע למילים בבית הרביעי: "שַׁבַּת קֹדֶשׁ, נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתֶךָ", פרץ רבי משה בבכי נסער, וסחף את יתר חברי המשלחת. זה היה מחזה סוראליסטי בלשכתו של שר התחבורה, שכמותו לא נראה מעולם.
ואז התחולל המפנה. עזר ויצמן, איש הצבא העשוי ללא חת, הוציא מכיסו ממחטה והחל לנגב את עיניו הדומעות. נראה היה שהוא עובר טלטלה רגשית. כשסיים רבי משה אדלר את הפיוט נטל ויצמן את שפופרת הטלפון וחייג למנהל אגד בירושלים. "התחנה סגורה בשבת", הודיע נחרצות. "אני מורה שההוראה תחל כבר מהשבת הקרובה".
וכדי לתת לדבריו משנה תוקף הוסיף ויצמן ואמר: "כדי שההוראה אכן תיושם, אני מצווה שאוטובוס יחנה לרוחבה של התחנה ויחסום את הדרך כדי לוודא ששום אוטובוס לא יוכל לצאת מן התחנה עד מוצאי השבת".
(לרגל יום השנה של רבי משה אדלר, בח' בשבט. תודה לנכדו, הרב ישראל הלפרין, כפר חב"ד) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
