חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:49 זריחה: 5:35 י"ב בסיון התשע"ט, 15/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 519 - כל המדורים ברצף


גיליון 519, ערב שבת פרשת בלק, י"ג בתמוז ה'תשס"ד (2.7.2004)

דבר מלכות

בלעם ביטל את טענת לבן

לבן טען "הבנים בני והבנות בנותי", ועל כך השיב בלעם "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" * ליהודי אין קשר אמיתי לגשמיות העולם וכל התעסקותו בה היא מצד תכלית הכוונה * בכל דבר שעושה, הן בעסק גשמי והן בלימוד התורה בשכלו האנושי, צריך להרגיש את הכוונה האלוקית, שאז אפילו בשעת מעשה גופא אין זו ירידה אלא עלייה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנבואת1 בלעם נאמר2 "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", "צורים" קאי על האבות ו"גבעות" על האמהות3, ועל-דרך מה שכתוב4 "קול דודי וגו' מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות".

דובר לעיל (בשיחת י"ב תמוז5) שבלעם יצא מלבן, כמו שכתוב6 "בלעם בן בעור" - או בן בעור ממש או בן בנו, אבל על-כל-פנחם מיוצאי חלציו - ובעור זה לבן7.

לבן אמר: "הבנות בנותי והבנים בני"8. וכדי לבטל טענתו, היה צורך שאחד מיוצאי חלציו יודה בעצמו ויאמר "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", צורים אלו האבות וגבעות אלו האמהות.

מזה מובן, שטענת לבן, "הבנות בנותי והבנים בני", יש לה איזה יסוד. כי, אם טענה זו לא היה לה שום יסוד, לא היה נקבע הדבר בתורה, ולא היה צורך שבלעם, שהיה מיוצאי חלציו של לבן, יבטל טענה זו.

[ועל-דרך9 שמצינו שיעקב לא הניח את המלאך, שהיה שרו של עשו, עד שהודה לו על הברכות שברכו יצחק אביו10 - דכיוון שעשו ערער על הברכות, היה צורך ש"שרו של עשו" בעצמו יודה על הברכות, ובשביל זה יעקב לא התחשב בה"סדרים" שלמעלה, שהמלאך צריך לומר שירה כו'10, והיה כדאי לו לעכב זאת, ובלבד שיודה לו על הברכות, ויאמר "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל"11.

ולהעיר, שהפירוש ד"(שרית גו' עם) אלוקים" הוא מלאכים, דהיינו, שנשמות הם למעלה ממלאכים. וזהו גם תוכן נבואת בלעם "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל"12 - דקאי על לעתיד לבוא, ש"תגלה חיבתן (של ישראל)... מחיצתן לפנים ממלאכי השרת (לפנים מן הפרגוד), והם (המלאכים) ישאלו להם (לבני-ישראל) מה פעל א-ל"13].

ב. מהו המכוון בטענת לבן, "הבנות בנותי והבנים בני"?

כיוון שהנשמה ירדה לגוף ויש לה עסק עם גשמיות, הנה הגם שבאמת הרי זה בשביל לברר הגשמיות, אבל, המתאבק עם מנוול מתנוול גם כן14. והגם שזהו רק לשעה קלה "ברגע קטון עזבתיך"15, ואחר-כך יצא מזה, אבל, בשעה ורגע זה על-כל-פנים הרי זו ירידה, שהרי ברגע זה יש לו עסק עם דברים גשמיים וחומריים, ונעשה נפרד מאלוקות.

- האמת היא שהפירוד חלילה מאלוקות אפילו לזמן קצר הוא רק מצד הרוח שטות, ולולי הרוח שטות, הרי מצד השכל דקדושה, ואפילו מצד שכל סתם, שכל הבריא, אין מקום להתנתק ("אפצורייסן זיך") מאלוקות אפילו לזמן קצר, שהרי רגע זה הוא אבידה שאינה חוזרת, ובפרט על-פי המבואר בפרטיות בתניא16 שרגע זה הוא-עניין שלמעלה מהזמן. -

ויתירה מזה, שעניין זה נוגע גם על הזמן שלאחרי כן - כמבואר שם בתניא17, שאם נעשה נפרד עכשיו בגלל שסומך על כך שלאחרי כן ייצא ממעמד ומצב זה, הרי זה עניין של "אחטא ואשוב" ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה"18, וזקוקים להגיע ל"דחק ונכנס"19.

ובמילא - טוען לבן - "הבנות בנותי והבנים בני": כיוון שהנך צריך להגיע ולהתעסק עם גשמיות, הרי על-כל-פנים לרגע זה - שנוגע גם להבא כנ"ל - מתנתק אתה מאלוקות.

זוהי טענת לבן. אבל האמת אינו כן.

כי, כאשר עוסקים בדברים הגשמיים בגלל הכוונה האלוקית שיש בזה, שהכוונה היא להיות לו יתברך דירה בתחתונים20, ובגלל זה מתעסק עם העניינים התחתונים - אזי אפילו באותו רגע גופא אין זו ירידה אלא עלייה,

ועד שאפילו בלעם בעצמו, מיוצאי חלציו של לבן, שהיה "שתום העין"21, ראה גם-כן ש"מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו".

ג. והעניין בזה בעבודת השם:

כאשר באים ליהודי וטוענים, שמצד ירידת הנשמה בגוף צריכים גם על-פי תורה להתעסק בגשמיות, ופרנסת בני ביתו היא מצווה וחיוב22, ובמילא עליו להכין את עצמו לענייני העסק ולעשות הכנות לכך,

ויתירה מזה, תורת החסידות עצמה מבארת ש"וברכך הוי' אלוקיך בכל אשר תעשה"23 דווקא, והכוונה בזה ללבושי העשייה הגשמית, והיינו, שלא מספיק הלבושים של המזלות העליונים, אלא צריכים גם את הלבושים של עולם הזה הגשמי,

ובמילא, אף שעושה זאת אמנם בשביל הכוונה לעבוד את ה', כיוון שעל-ידי ענייני העסק הגשמיים יהיה אצלו תוספות בלימוד התורה וקיום המצוות - הרי באותו רגע על-כל-פנים עוסק הוא בגשמיות, כמו להבדיל אינו-יהודי חס ושלום.

צריכים לדעת שזוהי טענת לבן, "הבנות בנותי והבנים בני", שתוכנה של הטענה היא שהגשמיות של בני-ישראל שייכת ללבן.

אבל האמת היא, ש"מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". כאשר עושים "מעקה" ל"בית חדש" - כמדובר בשיחת י"ב תמוז24, שכאשר יוצאים מדל"ת אמות של תורה ותפילה כדי לעסוק בענייני העולם, עושים "מעקה" - אזי בשעת העסק הגשמי גופא ניכרת ונרגשת ("הערט זיך אן") הכוונה האלוקית שבזה, ובמילא, הנה "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", שבכל ענייניהם היו בבחינת מרכבה15, וכן הוא כל אחד בעת קיום המצווה, וגם כפי שנתבאר26 - בכל העניינים שמקיים בהם "בכל דרכיך דעהו"27.

ד. ויש להוסיף, שהטענה ד"הבנות בנותי והבנים בני", היא לא רק בנוגע לגשמיות, אלא גם בנוגע ללימוד התורה.

ובהקדם מה שנתבאר לעיל28 בפירוש הפסוק29 "ובנית ביתך", דאיתא בגמרא30 "זה גמרא", "אלו מעשים טובים", "דרוש וקבל שכר", היינו, שאפילו בנוגע ללימוד התורה לשמה ("דרוש וקבל שכר") צריך לעשות "מעקה", ולולי זאת נשארת טענת לבן "הבנות בנותי והבנים בני".

וטעם הדבר - כיוון שאפילו בלימוד התורה לשמה, הרי הכוונה "לשמה" היא קודם הלימוד דווקא, ואילו בשעת הלימוד צריך להיות מרוכז ("צוגעטראגן") בשכלו האנושי בהעניין השכלי שבהסוגיה שלומד,

- וזהו הטעם שמעלת היחודים שעל-ידי לימוד התורה, אפילו אצל מי שתורתו אמונתו, אינה מגעת למעלת היחודים שעל-ידי התפילה, וכפי שמרמז אדמו"ר הזקן בשולחן-ערוך31, ש"חסידים הראשונים היו שוהין (בתפילתם)... ט' שעות ביום וכו'", אף שהיתה תורתם אומנתם, והיינו לפי שמעלת הייחודים שעל-ידי התפילה היא גדולה יותר ממעלת הייחודים שעל-ידי לימוד התורה.

וטעם הדבר הוא לפי שנשמות ישראל הן למעלה מהתורה, כמאמר רז"ל32 שמחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה, שהרי בתורה נאמר "צו את בני ישראל", "דבר אל בני ישראל", ולכן, התפילה (שהיא עבודת הנשמה33) היא למעלה מתורה. ונמצא, שגם לימוד התורה מהווה ירידה לגבי מעלת הנשמה. -

וכיוון34 שלימוד התורה הוא באופן שלומד בשכל אנושי, הרי גם בזה יש צורך ב"מעקה", כמדובר בארוכה35 שצריך להיות העניין דשער הנו"ן, לחבר את הנקודא בהיכלא36, והיינו, שבעומדו בהבנה והשגה בשכל האנושי, תורגש נקודת היהדות.

ובכללות הכוונה בזה, שבכל דבר שעושים, הן בעסק גשמי ממש והן בלימוד התורה בשכלו האנושי, תורגש בזה הכוונה האלוקית, שאז, הנה אפילו בשעת מעשה גופא אין זו ירידה, אלא אדרבה, עלייה, כיוון שבזה גופא נשלמת כוונת הקב"ה.

ה. על-פי-זה יובן גם המענה של יעקב לטענה ד"הבנות בנותי והבנים בני" - על-ידי עשיית ה"גל" בינו ובין לבן:

עניין ה"גל" נתבאר במאמר של אדמו"ר הזקן ד"ה "עד הגל הזה",

- אין זה המאמר שנדפס בסידור37, אלא מאמר אחר שנרשם עליו שלא נדפס, ובו נתבארו אותם העניינים כמו במאמר שבסידור, עם שינויים -

ותוכן הביאור:

ה"גל" המפסיק בין יעקב ללבן(התחתון) - הוא-עניין הפרסא שבין אצילות לבי"ע.

והשורש לזה הוא ה"גל" שבין יעקב ללבן העליון: לבן העליון - כמאמר רז"ל38 "הידעתם את לבן39, את מי שמלבין עוונותיהם של ישראל" - הוא בחינה שלמעלה מאצילות, וה"גל" הוא עניין הפרסא שבין האצילות (בחינתו של יעקב) לעצמות המאציל, שהרי אף-על-פי שבאצילות "איהו וחיוהי וגרמוהי חד"40, מכל-מקום, יש שם עניין של הגבלה, "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד-עשר"41, ולכן יש פרסא בין אצילות ולמעלה מאצילות, וזהו גם השורש להפרסא שבין אצילות לבריאה.

וזהו שעניין ה"גל" הוא המענה לטענת לבן "הבנות בנותי והבנים בני":

הסיבה לכך שבני-ישראל למטה עוסקים ויש להם שייכות לעניינים גשמיים (שבגלל זה טוען לבן "הבנות בנותי והבנים בני"), היא - מצד הפרסא שבין אצילות לבריאה, ששורשה היא מהפרסא שבין אצילות ולמעלה מאצילות.

והיינו, שכללות עניין ההעלמות וההסתרים הוא מצד צמצום הראשון, שכן, לולי צמצום הראשון, שהיה כמו בתחילה שאור-אין-סוף ממלא את כל החלל42, אזי היה הכל בהשוואה, ולא היה שייך כללות עניין הירידה; אבל, אז היו העולמות באופן אחר. וכיוון שהכוונה העליונה היא שיהיו העולמות באופן כפי שהם עתה - לכן היה צמצום הראשון, שממנו באים כל שאר הצמצומים והפרסאות.

וכמבואר בתניא43 ש"תכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה (היינו שישנו העניין דמעלה ומטה, ולא באופן שהכל בהשוואה כמו שקודם הצמצום)... הוא עולם הזה התחתון", והיינו, לפי ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" בעולם הזה הגשמי ש"הוא התחתון (לא במקום, אלא) במדרגה... בעניין הסתר אורו יתברך וחושך כו'", "שכך עלה ברצונו יתברך להיות נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא סטרא-אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא כו'".

ונמצא, שכללות עניין הירידה והסטרא-אחרא כו' אינו מציאות כלל, כיוון שכל הכוונה בהתהוות זו אינו אלא בשביל אתכפיא ואתהפכא.

וזהו גם תוכן כללות העניין ד"אשר שלט האדם באדם לרע לו"44, שזה שנדמה שאדם דלעומת-זה יש לו שליטה על אדם דקדושה לפי שעה על-כל-פנים, הרי זה "לרע לו", דהיינו, כדי להוציא מאדם דלעומת-זה את ניצוצות הקדושה45.

וזהו שעניין ה"גל" הוא המענה לטענת לבן "הבנות בנותי והבנים בני" - דכיוון שסיבת העסק של בני-ישראל עם גשמיות היא מצד ה"גל", דהיינו מצד צמצום הראשון והפרסאות שנעשו על-ידי הקב"ה בשביל הכוונה, הרי כאשר ההתעסקות עם הגשמיות היא באופן שבשעת מעשה ניכרת הכוונה, אזי בטלה הטענה "הבנות בנותי והבנים בני", כי באמת אין ליעקב שייכות עם לבן, שזהו עניין ה"גל" המפסיק בין יעקב ללבן.

ו. אמנם, שלילת טענת לבן "הבנות בנותי והבנים בני" על-ידי המענה הנ"ל - היא מצד יעקב, שמצד עצמו היה כבר מוכן לגאולה46, שאז יקויים היעוד47 "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"; אבל כיוון ש"הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי"48 - בהכרח להמתין, כיוון שאינם מוכנים עדיין49.

ומצד זה נתבטל ה"גל" שבין יעקב ללבן, והיינו, שלבן הלך לעשו50, והתחרט ממה שסיכם עם יעקב שאין לו עוד שייכות עמו.

והיינו, שחזרה ונתחדשה טענת לבן ש"הבנות בנותי והבנים בני" - כיוון ששוב לא נרגשת הכוונה העליונה בשעת העסק הגשמי, או אפילו בשעת לימוד התורה לשמה, ובמילא, נעשה שוב עניין של ירידה בגלוי.

ז. ועל זה אמר בלעם - שהוא מיוצאי חלציו של לבן - "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו":

אף-על-פי שבחיצוניות ובגלוי הרי זה עניין של ירידה, מכל-מקום, בפנימיות העניין הרי זה עדיין מצד הכוונה, ובמילא, בפנימיות העניינים אין זו ירידה, אלא אדרבה - עלייה, כנ"ל.

וכמו שכתוב בהמשך הפסוקים51: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", היינו, שגם במעמד ומצב ד"שכב", מלשון "וישכב וירדם"52, עניין השינה, ויתירה מזה "שכב" מלשון "ולא ימות ונפל למשכב"53, שהוא-עניין החולי, החל מחולי שאין בו סכנה, שהוא-עניין תאוות היתר, ועד לחולי שיש בו סכנה, שהוא-עניין תאוות איסור54 - הנה גם במעמד ומצב הגרוע ביותר נעשה "מי יקימנו", שזהו על-דרך מה שנאמר55 "מי ירפא לך", היינו, שמבחינת "מי" נמשכת הרפואה לכל ענייני חולי56, ועל-דרך זה בנידון-דידן, שמבחינת "מי" נעשית העמידה ("יקימנו") מן הגלות.

והרי בחינת "מי" קאי על "מי ברא אלה"57 שזהו "דבר הוי'" שנמצא תמיד ב"אלה תולדות השמים והארץ"58, כמו שכתוב59 "לעולם הוי' דברך ניצב בשמים" והוא עניין כוח הפועל בנפעל שעכשיו הוא בהעלם וסוף-כל-סוף יתגלה,

כידוע הסיפור60 אודות הצמח-צדק, שביום הסתלקותו נכנס אליו אחד מבניו, וישאלהו הצמח-צדק האם הוא רואה את הקורה ("פריטילקע"), וכאשר השיב בחיוב, אמר לו הצמח-צדק: אני רואה לא את הקורה, אלא רק את דבר הוי'.  

ועניין זה הוא מצד מעלת יום ההסתלקות. ועל-דרך שמצינו במשה רבינו שנאמר עליו "ותחסרהו מעט מאלוקים"61, שהיה חסר לו שער הנו"ן, וביום הסתלקותו הגיע גם לשער הנו"ן, כפירוש המגיד ממעזריטש62 על הפסוק63 "ויעל משה גו' אל הר נבו", ש"נבו" היינו שער נו"ן בו. -

כך שיראו בגלוי בכל העניינם כפי שהם רק מצד הכוונה העליונה, ובמילא, "ובגויים לא יתחשב"20.

ועד לתכלית השלימות בזה שתהיה לעתיד לבוא, שיראו את כוח הפועל בנפעל גם בעיני בשר, כמו שכתוב64 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת בלק, י"ד בתמוז ה'תשט"ז;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשט"ז חלק שלישי (יז) עמ' 82-89 - בלתי מוגה)

---------

1) מכאן עד סוס"ג - הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב עמ' 340 ואילך. במהדורא זו ניתווספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2) פרשתנו כג,ט.

3) במדב"ר פ"כ, יט. וראה פרש"י עה"פ.

4) שה"ש ב,ח. וראה ר"ה יא,א.

5) סל"ב (תו"מ חי"ז ריש עמ' 72).

6) פרשתנו כב,ה.

7) סנהדרין קה,א.

8) ויצא לא,מג. וראה גם תורת-מנחם - התוועדויות ח"ב עמ' 143.

9) החצ"ר - מהנחה בלתי מוגה.

10) וישלח לב,כז ובפרש"י.

11) שם, כט.

12) שם, כח.כג,כד.

13) פרש"י עה"פ.

14) תניא ספכ"ח. וראה שם פ"ח.

15) ישעיה נד,ז.

16) פכ"ה.

17) וראה גם תניא אגה"ת פי"א.

18) יומא פה,ב (במשנה).

19) לשון חז"ל - ברכות לא, ב.

20)  ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

21) פרשתנו כד,ג.

22) ראה כתובות מט-נ. שו"ע אהע"ז סע"א ס"א.

23) פ' ראה טו,יח. וראה קונטרס ומעין מאמר יז ואילך. ועוד. הנסמן בלקו"ש חל"א ס"ע 172.

24) סי"א (תו"מ חי"ז עמ' 53 ואילך).

25) ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו. ורא תניא פכ"ג (כח,ב). רפל"ד. ובכ"מ.

26) ראה שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז ס"ט (תו"מ חי"ז עמ' 18 ואילך).

27) משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

28) שיחת י"ב תמוז סי"ב (לעיל עמ' 55 ואילך).

29) משלי כד,כז.

30) סוטה מד,א.

31) הל' ת"ת פ"ד ה"ה. וראה גם שו"ע או"ח סצ"ח ס"א.

32) ב"ר פ"א, ד.

33) המוסגר בחצע"ג - אינו בבירור (המו"ל).

34) מכאן עד סוף הסעיף - המשך השיחה המוגהת הנ"ל (הערה 44).

35) ד"ה כרע שכב כארי די"ב תמוז פ"ג ואילך (תו"מ חי"ז עמ' 36 ואילך).

36) ראה זח"א ו,א. תיקוני זוהר ת"ה. ועוד.

37) עם דא"ח - שער הל"ג בעומר (דש,ג ואילך).

38) ראה ב"ר פ"ע. י. וראה גם יומא עה,א.

39) ויצא כט,ה.

40) תקו"ז בהקדמה (ג, סע"ב).

41) ספר יצירה פ"א מ"ד.

42) ע"ח ש"א (דרוש עגולים ויושר) ענף ב.

43) שבהערה 20.

44) קוהלת ח,ט.

45) ראה תניא אגה"ק סכ"ה (קמא,א). לקו"ת במדבר ג, סע"ד.

46) ראה תו"א ר"פ וישלח. ובכ"מ.

47) עובדיה בסופו.

48) וישלח לג,יג.

49) ראה גם תורת-מנחם - התוועדויות חט"ו ס"ע 282 ואילך. וש"נ.

50) ראה ספר-הישר ס"פ ויצא.

51) פרשתנו כד,ט. וראה בארוכה ד"ה כרע שכב די"ב תמוז (תו"מ חי"ז עמ' 33 ואילך). וש"נ.

52) יונה א,ה.

53) משפטים כא,יח.

54) ראה המשך וככה תרל"ז פס"ג.

55) איכה ב,יג (וראה זוהר שבהערה 10 בגוף השיחה).

56) ראה אוה"ת נ"ך ירמיה עמ' שנח.

57) ישעיה מ,כו. וראה אוה"ת פרשתנו עמ' א'מז.

58) בראשית ב,ד. וראה שמו"ר פמ"ח, א.

59) תהילים קיט,פט.

60) ראה תורת-מנחם - התוועדויות ח"ד עמ' 258. וש"נ.

61) תהילים ח,ו. וראה ר"ה כא,ב. וש"נ.

62) הובא בלקו"ת במדבר יב,א. וראה בהנסמן בתורת-מנחם - התוועדויות חט"ז עמ' 280.

63) ברכה לד,א.

64) ישעיה מ,ה.

משיח וגאולה בפרשה

גאולה המלובשת בטבע

גאולת נשיא הדור שייכת לגאולה השלמה

בשנה זו, שהקביעות דימי הגאולה היא ביום חמישי ויום שישי - שיום השבת בא בהמשך ובסמיכות ממש (ללא הפסק כלל) לימי הגאולה, ולא עוד, אלא שמצד החיוב להוסיף מחול על הקודש, נמצא שיום השבת מתחיל בי"ג תמוז.

ולכן, יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בזיכרון דימי הגאולה, ובאופן ד"הימים האלה נזכרים ונעשים"...

והוראה... מאופן הגאולה:

הגאולה די"ב-י"ג תמוז היא עניין של נס שלמעלה מן הטבע, אבל יחד עם זה, נמשכה ונתלבשה בלבושי הטבע: על-ידי ההשתדלות דשאר מדינות כו', כידוע ומפורסם.

וההוראה מזה - שגם העבודה באופן של גאולה (למעלה ממדידה והגבלה) בזמן הגלות צריכה להיות בלבושי הטבע, אף שההכנה לזה היא על-ידי זה שמקבל עזר וסיוע מלמעלה (גם) באופן נסי שלמעלה מן הטבע.

ועל דרך הסיפור הידוע בזמן המאסר דרבינו הזקן, שהעמיד את הספינה - כדי שיוכל לקדש את הלבנה - באופן ניסי, ואף-על-פי-כן, לא קידש את הלבנה אלא לאחרי שהפקיד העמיד את הספינה, שההכנה למצווה יכולה להיות באופן ניסי, אבל קיום המצווה צריך להיות בטבע דווקא.

ועוד והוא העיקר - שמגאולה זו באים לגאולה האמיתית והשלימה:

מכיוון שכל ענייני הגאולה - "שם גאולה עלה" - שייכים זה לזה, הרי מובן, שהגאולה די"ב-י"ג תמוז - גאולה של נשיא הדור, שבגאולתו נגאלו גם כל אנשי הדור - שייכת (גם) לגאולה האמיתית והשלימה.

ובפשטות - שעל-ידי הגאולה די"ב-י"ג תמוז ניתוסף בהרבצת התורה וחיזוק הדת כו', "מעשינו ועבודתינו" שממהרים ומזרזים ופועלים את הגאולה האמיתית והשלימה, כולל ובמיוחד - ההוספה בהפצת המעיינות חוצה, שעל-ידי זה קא אתי מר, דא מלכא משיחא.

ומזה מובן שימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז (ויום השבת קודש שלאחריהם) הם זמן מסוגל ומוכשר ביותר לפעולות מיוחדות לקירוב וזירוז הגאולה.

כולל ובמיוחד - הוספה באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כמבואר בארוכה בריבוי מאמרים שיחות ומכתבים של בעל הגאולה... - דמכיוון שסיבת הגלות היא ההיפך דאהבת-ישראל, הרי, על-ידי ההוספה באהבת-ישראל ואחדות-ישראל מבטלים את סיבת הגלות, ובהיבטל הסיבה, בטל בדרך ממילא המסובב (הגלות), ו"מיד הן נגאלין".

ועניין זה מודגש גם בכך שמיום השבת שלאחרי ובסמיכות ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז, מתברך יום השבעה עשר בתמוז - אשר, על-ידי ההוספה באהבת-ישראל ובאחדות-ישראל, "האמת והשלום אהבו", ייהפך לששון ולשמחה ויום-טוב, כפסק-דין הרמב"ם בסוף הלכות  תעניות "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד, אלא, שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר כה אמר ה' גו' צום הרביעי גו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים (מכיוון ש)והאמת והשלום אהבו".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בלק, י"ד בתמוז ה'תשמ"ז;
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ז, כרך ד, עמ' 16-18)

ניצוצי רבי

יהודים ויהדות בפולין בזמננו

"אין מקום לשלוח לפולין מספר גדול של משפחות יהודיות כדי שבעוד עשרות שנים יקום דור יהודי" * "הניסיון לבנות קהילה בפולין יכול להביא את הצעירים שם להתבוללות, כי אין שם מספיק בנת-זוג יהודיות" * "מאידך, זהו פיקוח-נפש, הצלת נפשות, להתעסק עם המבוגרים שגרים שם, לספק את כל האפשרויות והאמצעים כדי לנהל חיים יהודים שם"

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

רשימתנו זו אינה עוסקת בעברה המפואר של יהדות פולין אלא בהווה, וכלשון כ"ק אדמו"ר באיגרת מיום כ"ה בתשרי תשי"ג (אגרות-קודש כרך ז עמ' ד) - "בימינו אלה שמרכזי החסידות בפולין וגליציא וכו' אינם, הי"ד".

נפתח בקטע ממכתבו של הרבי מי"א בכסלו תשל"ח (פורסם ב'נספחים' לספר-השליחות בהוצאת קה"ת תשמ"ז וצילומו בשלימות ניתן בזה במהדורה המודפסת) אל הרב שמעון כ"ץ מירושלים ת"ו, שעסק בבעיות גיטין ועגונות. הלה פנה אל הרבי באיגרת ושאל "על-דבר שליחי ליובאוויטש לבקר ביפן או קרוב לארץ זו, וכן בנוגע לוורשה אשר בפולין, באופן שיהיה אפשר לנצל ביקורם לתיקון עגונות".

בתשובתו כותב לו הרבי כי "על-פי הידיעות והתוכניות שנתבררו כעת, לא נראה שתהיה אפשרות כזו בעתיד הקרוב בנוגע ליפן ועל-דרך זה בנוגע לוורשה".

[יצויין כי במשך השנים נסעו שליחים למטרות ממוקדות לפולין, כמו למשל לפדיית אוסף הספרים והכתבים של הרבי הקודם (ראה ספר 'ספריית ליובאוויטש' עמ' קנג-ד), וכן ליפן - אך היו אלה שליחויות שככל הנראה לא התאימו "לנצל ביקורם לתיקון עגונות"].

מאז חלפו שנים רבות וגם המצב השתנה. כיום פועלים בארצות המזרח הרחוק ובמדינות הגוש הקומוניסטי מאות שלוחי הרבי, המפיצים יהדות בכל מקום ומסייעים לכל יהודי בכל עניין יהודי.

עניין של "לינה"

בהתוועדות שבת-קודש פרשת בהעלותך, י"ט בסיוון תנש"א (ספר-השיחות תנש"א, כרך ב, עמ' 611 ואילך; התרגום מתוך 'התוועדויות' תנש"א, כרך ג, עמ' 345 ואילך), מתייחס הרבי ל"מלכות פולין" ואומר:

ידוע שבעת שראשוני היהודים באו לגור בפולין, אמרו ש"פולין" הוא מלשון "פה לין", שכאן ילונו בזמן ומקום הגלות [וזהו הטעם האמיתי לכך שאותה אומה קראה כן למדינה דאף-על-פי שאיהו לא חזי מזלייהו חזי].

ומוסיף הרבי:

לינה היא בלילה דווקא, ש(חושך ה)גלות הוא בדוגמת עניין הלילה. זאת אומרת שהפירוש ד"פה לין" הוא - שהמגורים במקום זה הם רק עניין של לינה, בזמן הגלות, אבל לאחרי זה ייצאו מזה ויבואו למקום האמיתי של כל יהודי - ארץ-ישראל, בגאולה האמיתית והשלימה. אבל לאידך גיסא - הרי זה בכל-זאת באופן ד"לין", דאף-על-פי שעדיין נמצאים בגלות הרי הקב"ה עוזר וישנו מקום ללון במנוחה (לפי ערך) וכפי שהיה בשנים הטובות בפולין, שבני-ישראל גרו שם במנוחה [ראה שו"ת הרמ"א סצ"ה: עדיף טפי פת חריבה ושלווה במדינות אלו [פולין]... אשר אין שנאתם גברו עלינו כמו במדינת אשכנז, מי יתן והיה עד ביאת משיחנו. וראה גם תשובות מהרי"ל: ביושבי תחת המלך מפולין מלכות קרקוב וסביבותיה אשר מקדם ומאז חשבו לפליטה לבני גולה], ובזמנים מיוחדים באופן ש"כל שרי המדינות גו' מנשאים את היהודים", כידוע שכמה משרי הממשלה נהגו לתת את נכסיהם בידי יהודים ["משה'קע" - כפי שהגויים קראו להם, דמזלייהו חזו בחינת משה שבכל אחד ואחד מישראל] שבני ישראל ינהלו אותם, ובני ישראל ניצלו זאת לעניינים טובים וקדושים לפי דעתם דבני-ישראל ושכלם ("לדעתך"), על-דרך "וניצלתם את מצרים" (היפך ממה שהגויים ניצלו את הנכסים כאשר היו בידיהם, כידוע).

הרבי ממשיך להפיק לקח ("רמז בעבודת השם"):

לכל לראש, על יהודי לדעת שגלות היא חושך ולילה, ורק שלנים שם (אבל אין זה המקום והמצב האמיתי שלו). וביחד עם זה - צריך לדעת שיש לנצל את ה"פה לין" גופא (ובאופן ד"עולה מאליה") לטוב וקדושה - ... על-ידי ניצול המנוחה שבמקום ל(הוספה ב)לימוד התורה, כולל גם בפשטות במדינת פולין בפשטות לספק במקום שדרוש רב ומורה דרך, וכאלו שיתעסקו להחזיר בתשובה את בני-ישראל הדרים שם וכו'.

השיחה הארוכה התייחסה לדברי המגן-אברהם ש"נוהגין להתענות עשרים בסיוון בכל מלכות פולין" מנהג שרבותינו נשיאינו לא נהגו כן "אפילו בזמן שכ"ק מו"ח אדמו"ר היה בפולין (וכמה נהגו אז להתענות שם").

לבנות במקום עם עתיד

במוצאי כ' בטבת תש"נ, בביתו הקדוש של הרבי, לאחר השיחה (שנאמרה אחר תפילת ערבית), בעת חלוקת הדולרים, הגיעו לבקר מר דוד צ'ייס ומר רונלד לאודר, בלוויית הרב יחזקאל בעסער ('התוועדויות' תש"נ, כרך ב, עמ' 497-499).

מר צ'ייס הציג את מר לאודר וסיפר כי זה עתה שבו מפולין, ובימים הקרובים הם נוסעים לשם שנית, והשגריר מר לאודר מבקש את הוראות כ"ק אדמו"ר כיצד לפעול שם. מר לאודר אמר כי היו בעיר קראקוב, ומכיוון שיש שם רק מעט יהודים, עלה בדעתם להביא לשם יהודים מארה"ב כדי לבנות במקום קהילה.

ענה הרבי: כדי שפעולה מסויימת תצליח, בהכרח שהאנשים הפועלים בזה יהיו שבעי-רצון מדרכי הפעולה ואם ישלחו עכשיו צעירים יהודים לפולין, יהיה זה בלתי אפשרי שהם יהיו מרוצים שם, כי שרידי היהודים שם הם אנשים וזקנים ואי-אפשר לבנות קהילה של צעירים.

מר לאודר: יש שם גם יהודים צעירים ובשבילם צריך קהילה שיוכלו להצטרף אליה.

כ"ק אדמו"ר: בשבילם אפשר לשלוח לשם יהודים בודדים, אבל אין אפשרות להעביר לשם קהילה שלימה. אילו מישהו היה שואל אותי האם לייסד כעת בפולין קהילה חדשה, הייתי אומר לו, בכנות, שאינני רואה תועלת בכך. כיום יש עתיד ליהודים בארה"ב, בארץ-ישראל או באנגליה וכדומה, אבל לא במדינה שאיננה מתאימה לחיים יהודים שיהיה להם המשך בעוד שלושה דורות או אפילו שני דורות. זו מטרה שאי-אפשר להשיגה בפולין.

ואדרבה, הניסיון לבנות קהילה בפולין יכול להביא את הצעירים שם להתבוללות, כי אין שם מספיק בנות-זוג יהודיות עבור הצעירים היהודיים. ומכיוון שאין שם כלום כעת, הרי זה לא הוגן לגרום להם להישאר במדינה זו. לכן אינני מאמין שמישהו ייקח על עצמו את המשימה הזו - לבנות שם חיים יהודיים לצעירים, כי אין בכך תועלת.

מאידך, יש תועלת רבה ויהיה זה מאוד מומלץ, ולא רק מומלץ אלא זהו פיקוח-נפש, הצלת נפשות, להתעסק עם המבוגרים שגרים שם, עבור אלו שקשה להם לחפש מדינה אחרת ולהתחיל את חייהם מחדש - חובה לספק את כל האפשרויות והאמצעים כדי לנהל חיים יהודים שם.

ואילו ביחס לצעירים, הרי, כאמור, אינני רואה שום תכלית עבור הדור היהודי הצעיר בפולין, וכן בצ'כוסלובקיה וכדומה. ויתירה מזו - הדבר נוגד את אמונתי:

אני מאמין כי הגאולה האמיתית והשלימה תבוא בקרוב.  ולכן, איזה תועלת יש בתוכנית להתחיל עכשיו להקים בפולין חיים יהודיים בשביל חמישים שנה מהיום?! ואם-כן, אם אומרים לאנשים לנסוע לפולין, אומרים להם לעשות משהו בניגוד לאינטרסים שלהם, ולא רק בניגוד לאינטרסים הגשמיים, אלא גם - וזה העיקר - בניגוד לאינטרסים הרוחניים שלהם.

מר צ'ייס: למייטב ידיעתנו יש בפולין כעת אלפי צעירים יהודים (אם כי חלק מהם נולדו מנישואי תערובת) המעוניינים ביותר בזהות יהודית. ובניגוד להוריהם שהיו קומוניסטים, הם רוצים לדעת  יותר על יהדותם, והשאלה היא - מה ניתן לעשות בזה?

כ"ק אדמו"ר: יש צורך בפעולה מיידית, ועם זאת, חובה לפעול גם לטווח הרחוק. אם אפשר - צריך לשלוח לשם מיד מורים ומדריכים (אך לא להתאמץ בבניית קהילה. כנ"ל) ובטווח הרחוק צריך לעשות הכול כדי לאפשר להם לנהל חיים יהודיים אמיתיים בחיי היום-יום. ולצורך זה צריך לעשות את כל האפשרי כדי לשכנע אותם להגר מפולין לארץ-ישראל, ארה"ב צרפת או אנגליה, שבמדינות אלו מתנהלים חיים יהודיים נורמליים בעשרות השנים האחרונות, בעוד שהניסיון להתחיל זאת בפולין, הרי לפי הבנתי, ותסלח לי אם אתה חושב אחרת, הניסיון נועד לכישלון והוא בהחלט לא מומלץ.

מר צ'ייס: בין היהודים הצעירים היו כאלו שאמרו לי כי הם רואים את עצמם כיהודים ורוצים לדעת יותר, האם לגביהם סבור הרבי, בהתאם לגישתו הידועה מאז ומתמיד, שצריך לעזור להם?

כ"ק אדמו"ר: בהחלט!

מר צייס: כלומר, שלפי עמדת הרבי אכן צריך לשלוח מדריכים ורק לא לשלוח משפחות לבנות דור חדש. אבל האם לא צריך לשלוח עזרה עבור היהודים שרוצים לדעת יותר?

כ"ק אדמו"ר: בוודאי צריך לשלוח להם כל מה שאפשר. ועם זאת, אין להשאיר שם את הדור הצעיר.

מר לאודר: בעוד שבוע אנו פותחים גן-ילדים יהודי בוורשה.

כ"ק אדמו"ר: זה בוודאי דבר טוב מאוד. שהרי, כאמור, התוכנית שיהודי פולין יהגרו היא תוכנית לטווח ארוך, יחסית, ולא ייתכן שהילדים שנמצאים בפולין כעת יישארו בלי חינוך יהודי. לכן אמרתי שצריך לשלוח לשם כל מה שאפשר, דהיינו ספרים, מורים ומדריכים וכד', ואין זה סותר לכך שאין מקום לשלוח לשם מספר גדול של משפחות יהודיות כדי שבעוד עשרות שנים יקום דור יהודי.

מר צ'ייס: רבי אנו מבקשים את ברכתך שכל מה שננסה לעשות יהיה בהתאם לאחריות היהודית המוטלת עלינו.

כ"ק אדמו"ר: שתזכו ל"כפליים לתושייה" בכיוון זה, ותעשו זאת מתוך בריאות טובה ופרנסה טובה.

מר צ'ייס: תודה רבי. הרב בעסער והשגריר לאודר עשו עבודה נהדרת. ואני גאה על כך שהייתי שם איתם, ואני חוזר לשם שוב. תודה רבי. ה' יברך אותך.

כ"ק אדמו"ר: חוששני שעמדתי היא בניגוד לתקוות של הרב בעסער...

הרב בעסער: לא, לא, בהחלט לא!

כ"ק אדמו"ר: אף-על-פי שהתוכנית הנ"ל היא מתוך תקווה, לראות דברים טובים עבור הדור הצעיר בפולין, אבל לדעתי אם מישהו יכול לגדל את נכדו או את בנו בפולניה, בארה"ב או ארץ-ישראל - יהיה זה לטובת הילדים, וגם לטובת הוריהם וזקניהם, שיעשו זאת בצורה הטובה ביותר לילדים.

מר צ'ייס: ה' יברך אותך.

כ"ק אדמו"ר: תודה רבה. אני מקווה שאינני מאכזב אותך...

[כ"ק אדמו"ר נתן להם שטרות לצדקה, ואחר-כך פנה למר לאודר ואמר:]

דעתי היא שכאשר שני יהודים נפגשים, יעשו משהו עבור יהודי שלישי, והדבר הכי טוב שהם יכולים לעשות עבור יהודי שלישי זהו לתת צדקה, וזה המקור למנהג לתת משהו, אמנם אין זה הרבה כסף, אבל זה משמש בכיוון למה שעלינו לעשות, להתחיל בהשתדלות לעשות משהו שתצמח מזה טובה ליהודי שלישי.

מר צ'ייס: רק עוד דבר אחד: כשהייתי בפולין נפגשתי עם אנשי השגרירות האמריקאית, עם שרים של כל מיני מדינות שונות, והייתי גאה לומר להם עד כמה אני גאה בכך שאני ליובאוויטשער וחסיד של הרבי, וכאשר הזכרתי את שמו של הרבי, קיבלתי מחיאות כפיים נלהבות, כך ששמך כבר די ידוע לטובה שם.

כ"ק אדמו"ר: אני מקווה שלא תתאכזב גם אם תפגוש מישהו שתהיה לו דעה אחרת עליי, ואפילו תנסה לשכנע אותו שהוא טועה...

[בז' תשרי תשנ"ב סיפר מר דוד צ'ייס על עסקיו ופעולותיו בפולין והרבי בירכו ('זורע צדקות' עמ' 28): איך שתחליט, שיהיה בהצלחה רבה.]

פולין - אז והיום

בד' בתמוז תנש"א, במהלך חלוקת השטרות ("דולרים") לצדקה הגיע לבקר במחיצת הרבי עורך-הדין מר נתן לוין, שסייע לחב"ד ב"משפט הספרים" ו"חנוכיות הציבוריות" ועוד.

הרבי שוחח עמו בנושא החנוכיות ולאחר-מכן אמר לו ('זורע צדקות' עמ' 55): זה זמן רב שלא שמעתי אודות אביך (הרב ד"ר יצחק לוין, מ"אגודת ישראל").

מר לוין: הוא עוסק בכתיבת ספר חדש על יהדות פולין.

הרבי: של פעם?

מר לוין: כן.

הרבי: האם הוא פעיל גם בענייני פולין של היום?

מר לוין: כן.

הרבי: אני שואל על כך, מכיוון שיש חילוקי דיעות בין יהודים שומרי תורה ומצוות, האם יש להשתדל שהיהודים יצאו מפולין בהקדם האפשרי, או שמכיוון שליהודים מבוגרים זה כרוך בקשיים - להשתדל שיישארו שם.

[הרבי סיים] הרי אביך היה שם בביקור, וממילא הוא יוכל, מן הסתם, לייעץ להם איך עדיף לפי המצב כעת.

סייעתא דשמיא בכפליים

בשנים תש"נ-תנש"א הגיע כמה פעמים אל הרבי, במהלך חלוקת הדולרים, הרב ר' פינחס מנחם יוסקוביץ, שנתמנה לרבה של פולין. באחת הפעמים (י' בטבת תש"נ), במענה לבקשתו לקבל ברכה ל"סייעתא דשמיא", הגיב הרבי ('זורע צדקות' עמ' 14):

סייעתא דשמיא" ישנה בכפליים... הרי אתם פועלים "אין א פרומער ארט" [=במקום דתי] ששימש מקור להפצת יהדות בכל העולם. צריך לחדש זאת ולהחזיר עטרה ליושנה, ומתוך שמחה וטוב לבב.

בי"א בתמוז תנש"א (שם עמ' 15) אמר לו הרבי:

יצליחך הקב"ה. כ"ק מו"ח אדמו"ר הכריז שטובה פעולה אחת מדברים אחרים, אפילו מדיבור של תפילה. וזה אפילו בפעולה אחת, על-אחת-כמה-וכמה כשיהיו לך תלמידים רבים, הרי כל אחד מהם הוא עולם מלא. שיהיה בהצלחה רבה.

ממעייני החסידות

פרשת בלק

לא הביט אוון ביעקב (כג,כא)

פירוש - מה שלקח יעקב את הברכות מעשו, לא היה באוון ובמרמה.

וטעם הדבר הוא, שבעצם היו ברכות אלה שייכות ליעקב, אלא שיצחק לא רצה להעניקם ליעקב משום שהיו ברכות גשמיות, ואילו דרכה של תורה היא "פת במלח תאכל" (אבות פ"ו). לעומת זאת, רבקה סבורה היתה כי אמנם אין להתאמץ ולחזר אחרי "שמני הארץ", אבל אם הם באים ממילא, מעצמם - אפשר וצריך לנצלם לעבודת הבורא, כי הם מרחיבים את דעתו של אדם ללימוד התורה.

(אור-התורה במדבר עמ' א'תרע)

לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עמו (כג,כא)

"יעקב" רומז לעבודת ימי החול (שלכן אומרים במוצאי שבת "אל תירא עבדי יעקב"), ואילו "ישראל" מורה על עבודת יום השבת.

"לא הביט אוון ביעקב" - כשאדם מתבונן בגדולת ה' בתפילת יום חול, הוא חייב לעמול כדי להתגבר על ה"אוון", אלו המחשבות הזרות המבלבלות, אבל לבסוף הוא מצליח בכך ("לא הביט אוון ביעקב"), מכיוון ש"ה' אלוקיו עמו" - הקב"ה עוזרו.

"ולא ראה עמל בישראל" -לעומת זאת, בשבת אין העבודה מתוך עמל ויגיעה, אלא מתוך תענוג ומנוחה, "וקראת לשבת עונג". שכן "ה' אלוקיו עמו"; בשבת מאיר בנפש גילוי אלוקי נעלה, וכתוצאה מכך נכנע הרע ואין צורך להילחם עמו.

(לקוטי-תורה במדבר עמ' ע)

לא הביט אוון ביעקב... ה' אלוקיו עמו (כג,כא)

"לא הביט אוון ביעקב" - הקב"ה נושא עוון ופשע. מדוע?

"ה' אלוקיו עמו" - האדם ממשיך אלוקות בנפשו, הוא מביא גם את נפשו הבהמית לידי אהבת ה'; ועבודה זו ממשיכה בחינת "רב חסד", שממנה באה נשיאת עוון, כדכתיב (תשא לד), "ארך אפיים ורב חסד... נושא עוון ופשע".

(לקוטי-תורה שיר-השירים עמ' לא)

מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל (כד,ה)

"יעקב" - מלשון "עקב", רומז לבעלי-עסק. ואילו "ישראל" - "לי ראש" - רומז ליושבי-אוהל, שתורתם אומנותם.

לכן נאמר אצל יעקב "אוהליך" ואצל ישראל "משכנותיך", שכן כאשר בעל-עסק קובע עיתים לתורה הרי זה אצלו כ"דירת עראי" בלבד - "אוהל"; ואילו תורתו של יושב אוהל היא "דירת קבע" ו"משכן".

(לקוטי-תורה במדבר עמ' עד)

פרקי אבות

"נאה לצדיקים ונאה לעולם"

רבי שמעון בן-יהודה משום רבי שמעון בן-יוחאי אומר: הנוי והכוח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם; שנאמר, עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. ואומר, תפארת בחורים כוחם והדר זקנים שיבה. ואומר, עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ואומר, וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. רבי שמעון בן מנסיא אומר, אלו שבע מדות שמנו חכמים לצדיקים כולם נתקיימו ברבי ובבניו (פרק ו, משנה ח)

פירוש רש"י: עטרת, זה העושר. תפארת, זה הנוי והבנים. ותפארת בנים אבותם, והכוח תפארת בחורים כוחם, והכבוד ונגד זקניו כבוד, והחכמה דזקנים טובא איכא וחד מינייהו לזה שקנה חכמה.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) "נאה לצדיקים ונאה לעולם" - מה עניינו של נוי זה. מה-שאין-כן אם היה אומר "הנאה לצדיקים והנאה לעולם", או "טוב לצדיקים וטוב לעולם", היה עניינם מובן. ב) הקשר לבעל המאמר - רבי שמעון בר יוחאי.

והביאור:

נוי אינו מעלה ושלימות באדם כפי שהוא לעצמו. המעלה והשלמות היא רק לגבי הזולת - השני מבחין ביופי ומתרשם מכך. לכן מדייק התנא ששמונה דברים אלו הם "נאה לצדיקים" ו"נאה לעולם" - המעלה והשלמות שבהם הוא (בעיקר) לגבי הזולת (ולא אמר "הנאה לצדיקים" או "טוב לצדיקים", המורה על מעלה ושלמות באדם עצמו).

ולכן צריך להשתדל להיות נאה, כי על-ידי זה יקיים את הציווי "שיהא שם שמים מתאהב על ידך" ויוכל להשפיע על זולתו. שהרי טבע העולם שנוי מושך את לב הבריות, ודבריו של אדם נאה מתקבלים יותר.

ולכן הדבר האחרון שמפרט התנא הוא - "והבנים". כי אמיתית ההשפעה בעולם ("נאה") מתבטאת בכך שנמשכים אליו תלמידים ("בניך אלו התלמידים") ומקבלים והם ממשיכים דרכו.

והנה, רבי שמעון בן יוחאי היה נעלה מענייני העולם, שהרי היתה תורתו אומנתו, והיה נמנה על "בני עלייה" המועטים. והחידוש הוא שגם רשב"י אומר שבשעה שיוצאים להשפיע בעולם חשוב עניין הנוי, כי על-ידי זה מתקבלים דבריו יותר.

* * *

והזקנה והשיבה - צריך ביאור: שנינו לעיל "בן שישים לזקנה, בן שבעים לשיבה", נמצא ש"זקנה" בכלל "שיבה", שהרי "בכלל מאתים מנה"?

והביאור: "זקנה" ו"שיבה" הן שתי מעלות שונות שאינן תלויות זו בזו. ייתכן שתהיה לאדם רק אחת מהן. "זקנה" היא - "זה שקנה חכמה", ו"שיבה" מורה על עניין ההתיישבות ("שיבה" אותיות "ישבה").

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר ה'תש"מ - בלתי מוגה)

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת בלק
 י"ד בתמוז

פרקי-אבות - פרק ו'.

יום שלישי
צום שבעה-עשר בתמוז

בין-המצרים1:

מיום זה עד אחר תשעה באב אין נושאים נשים, אבל שידוכים מותר לערוך אפילו בתשעה באב עצמו, וסעודת שידוכים בלא ריקודים מותרת עד ראש-חודש מנחם-אב (ולאחר מכן אסור לעשות סעודה אפילו בשבת, אלא כיבוד קל2), ואין מסתפרים. ליטול ציפורניים אין איסור3. אין מברכים 'שהחיינו' על פרי או בגד חדש, וגם לא בשבת4. (אלא אם-כן אינו מוצאו אחר-כך)5. בשירה בפה אין איסור. שמיעת קלטת וכיוצא-בה, שלא לשם שמחה ממש, התיר הגרש"ז גרליק ע"ה עד ראש-חודש מנחם-אב.

סיום והכנסת ספר-תורה - רצוי שלא לעשות 'בין-המצרים', אלא בזמן מתאים יותר6.

'בין-המצרים' אינו זמן ראוי לנסיעות וטיולים7. גם בקייטנות משתדלים לדחותם או למעט בהם ככל האפשר. מי שצריך לנסוע בימים אלו, כדאי ונכון שהכנות משמעותיות לנסיעה יתחילו לפני-כן, כדי שיודגש שהנסיעה החלה לפני שבעה-עשר בתמוז8.

לא רצוי לקבוע טיפולים רפואיים לימים אלה9.

גזיזת השערות [לבן שלוש שנים] - יש לדחותה לאחר 'בין-המצרים'. אבל שאר העניינים שנהוג להדר ולהרגיל בהם את התינוק - נשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר וברכת-המזון וקריאת-שמע שעל-המיטה - אין דוחים, אלא נוהגים כרגיל, מיום מלאות לבן שלוש שנים10.

הנהגות מיוחדות בימים אלו11:

להוסיף בלימוד התורה ובנתינת צדקה [ובוודאי בשבתות שבין-המצרים: תורה - בהוספה על העניין ד"ויקהל משה" להקהיל קהילות בכל שבת ושבת12, ו"להשתדל שבכל יום מימי בין המצרים יהיה ענין הצדקה באופן המותר ביום זה... ביום השבת - ע"י הכנסת אורחים (בסבר-פנים-יפות); או על-ידי זה שביום השישי שלפניו מפרישים "משנה" לצדקה"13], על-פי מה שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"14.

תורה: לקבוע15 (ובמקום שכבר ישנם - להוסיף) שיעורי לימוד בהלכה ופסקי-דינים, ולכל לראש - הלכה למעשה מדיני ימים אלו16, וגם (בעניני גאולה17 ו)בתורת בית-הבחירה, בית-מקדשנו, על-פי מה שאמרו רז"ל שעל-ידי לימוד זה "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית"18. היינו: בתנ"ך19 - בספר יחזקאל מפרק מ' והלאה, במשנה ובגמרא - מסכתות מידות ותמיד20, וברמב"ם - הלכות בית-הבחירה. ולהוסיף וללמוד הביאורים בענייני בית-המקדש בתורת החסידות, ובפרט בתורתו של הצמח-צדק, שזכה דורנו ונתגלו בו כמה דרושים על הפסוק ביחזקאל (אור-התורה על נ"ך), ומעט גם על המשניות דמסכת מידות (חידושים על הש"ס, במקומו) וכיו"ב21.

ההוספה בצדקה - באם אפשר - להפריש לצדקת בית-מקדש מעט (בתי-כנסת ובתי-מדרש, ישיבות וכיוצא בזה)22.

תענית ציבור:

מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד-השחר. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה במפורש לפני השינה שעדיין אינו מקבל עליו את התענית, ואז מותר באכילה עד עלות השחר23.

עלות-השחר באזור המרכז, לדעה המקדימה: 3:05.

שחרית: אין לשטוף את הפה בתענית-ציבור24.

קטנים שיש בהם דעת להתאבל מאכילים אותם מאכלים פשוטים, ולא יאכלו מעדנים25.

הציבור אומר 'עננו' רק במנחה. הש"ץ אומר (בחזרת הש"ץ) 'עננו' בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', אף אם יש בבית-הכנסת רק שלושה מתענים26. ואם אין - אומרו ב'שומע תפילה'27.

סליחות28:

אומרים אותן בעמידה, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו. וכן אבינו מלכנו.

מנהגנו לאומרן אחרי אמירת תחנון, בסדר דלהלן:

אל תתנו דמי / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אתאנו לך / א-ל מלך29, ויעבור / אלוקים אל דמי / כרחם אב / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אמרר בבכי / א-ל מלך, ויעבור / שעה נאסר30 /א-ל מלך, ויעבור / זכור רחמיך31 / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו32 / הרשענו ופשענו / משיח צדקך / א-ל רחום שמך / עננו ה' עננו / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני33 / 'אבינו מלכנו' הארוך34 ובו: ברך עלינו שנה טובה; זכרנו ל... [ולא 'זכרנו בספר'] / ואנחנו לא נדע /  חצי קדיש.

קריאת התורה:

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים. מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה. קראו לתורה למי שאינו מתענה וצר לו להודיע זאת מפני חילול השם - יעלה.

את הפסוקים "שוב מחרון אפך..."; "ה' ה' א-ל רחום... ונקה"; "וסלחת..." - אומר הציבור בקול רם, ואחריהם אומרם הקורא בתורה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כשעלה לתורה, החל לאומרם עם הציבור וסיימם עם הבעל קורא.

עניינא דיומא: כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מביא35 "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר - ולא נתפרסם כלל וכלל36) בתורה (בנביאים) פרשת היום  על-דבר 'צום הרביעי' ו'צום החמישי'37 (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)"38.

צדקה:

בימי התעניות נוהגים לתת לצדקה לפני תפילת מנחה 'אגרא דתעניתא', ויש נותנים לפי עלות הסעודות שהיו אוכלים היום.

מנחה:

התפילה - בשעה מאוחרת יחסית39.

וידבר וקטורת, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית, לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים חצי קדיש לאחר הקריאה. מפטירים "דרשו ה' בהימצאו" (ישעיה נה,ו - נו,ח), ומברך אחר כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש.

גם היחיד אומר 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע...", ואם שכח (וכבר אמר ה' של סיום הברכה), אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון' האחרון. הש"ץ אומר 'עננו' כבשחרית (ראה לעיל), בברכה בפני עצמה בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. הנוהגים נשיאת כפיים בכל יום, נושאים כפיים בתפילה זו40, וכשאין נושאים כפיים אומר הש"ץ ברכת כוהנים.

תחנון כרגיל, ו'אבינו מלכנו' הארוך, כבשחרית.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנהיג מחדש את המנהג שנהגו בעבר בקהילות ישראל על-פי המשנה, לומר 'דברי כיבושין' בימי תענית ציבור לאחר תפילת מנחה.

תקופת תמוז41: בשעה 19:09.

צאת הכוכבים באזור המרכז: 20:18.

----------

1) לגבי הנהגות בין-המצרים - באשל-אברהם להרה"צ מבוטשאטש או"ח סי' תקנ"א שהן מתחילות כבר בליל הצום (אולי אפילו בין השמשות!), וכ"פ החיד"א בשו"ת חיים-שאל ח"א סי' כד, הובא בכף-החיים סי' תקנא ס"ק רז, וכן בשו"ת ציץ-אליעזר ח"י סי' כו. מאידך, בשו"ת אגרות-משה או"ח ח"א סי' קסח מתיר נישואין רק לצורך, וע"ש ח"ד סי' קיב שמציין לשם, אך מתיר תספורת רק לצורך גדול (וראה 'התקשרות' גיליון תסט עמ' 19).

כנראה, אין נוהגין כפי המוצע בביאור-הלכה ר"ס תקנ"א (מא"ר ופרמ"ג) להחמיר בי"ז בתמוז ועשרה בטבת כמו מר"ח אב. וע' נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א עמ' עג, עה, עו ועוד (כמובן לא מכוונים לזה, אבל אם צריך מכבסים וכו').

2) מ"א סי' תקנ"א ס"ק י.

3) בלוח כולל-חב"ד כתבו "לכבוד שבת מותר אפילו בערב שבת חזון" ונכון הדבר, אבל הניסוח מטעה כאילו בלא"ה אסור, כאשר גם האוסרים לא אסרו אלא בשבוע שחל בו ת"ב (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א ר"פ כב, וש"נ), וגם אז צ"ב מה מנהגנו בזה.

4) לוח 'היום יום'. לוח כולל-חב"ד.

5) סי' תקנ"א סי"ז בגה"ה.

6) אג"ק כרך כ' עמ' רנג.

7) ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פכ"ג ס"ג.

8) היכל-מנחם כרך ב' עמ' ריד. ובשיחות-קודש תשכ"ה כרך ב עמ' 230 "לארוז מזוודה או אפילו מספר ממחטות".

אגב, בשנת תשל"ג אמר הרבי ביחידות להשליח הרה"ח ר' אריה-לייב קפלן ע"ה "כשאורזים את החפצים, יש לארוז תחילה את הטלית והתפילין. לאחר מכן אפשר להוציאן, אך בהן יש לפתוח את מלאכת האריזה" - הציונים בנושא זה מתוך 'ניצוצי רבי' - 'התקשרות', גיליון נב עמ' 8.

9) היכל-מנחם כרך א עמ' קפח. וראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פכ"ג ס"ח (בניתוח וכל טיפול שיש בו משום סכנה), שהביא מ'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רכו, אך שם מדובר (לפי הכותרת) בתשעת הימים.

10) אג"ק כרך כד עמ' שנה. [הכנסתו ל'חדר' אינה עניין של 'אירוע' ואינה חייבת להיעשות מייד בהגיעו לגיל שלוש (והראיה מהכנסת ה'צמח-צדק' לחדר ע"י אדה"ז שלא ביום הולדתו בער"ה אלא ממחרת יום-הכיפורים - סה"ש קיץ ה'ש"ת עמ'  67, הרה"ח ר' יוסף יצחק שי' אופן. וראה סה"מ תשי"א עמ' 168 שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נכנס לחדר בשנת תרמ"ד), אלא כאשר אכן מכניסים אותו לחדר בקביעות, אז מקיימים כל המנהגים שבזה. ולכן לא נזכר הנושא בענייננו]. וצ"ע שבתספורת דחויה בל"ג בעומר הורה הרבי לנהוג את כל הנ"ל מיום התספורת ואילך (אג"ק כרך ח עמ' רפט). ומאידך, את לבישת טלית-קטן וכו' ניתן להקדים לפני ג' שנים (ראה היכל-מנחם ב, עמ' כט).

11) ['תורה' ו'צדקה'] לקוטי-שיחות חלק ח"י עמ' 486 וחלק כ"ד עמ' 336. הלכות ('משפט') שבתורה בפרט, ולימוד הרמב"ם במיוחד, שכולל הלכות דכל התורה כולה ('התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 54. - הוספה זו שייכת גם לילדים הנמצאים במחנות-הקיץ ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 50). ההוראות בנדון, שהן 'מילתא בטעמא' שייכות לכל שנה ושנה (שיחת מוצש"ק פינחס תשל"ח, הנחת הת' בלתי מוגה סי"א).

12) שעניינן 'הקדמת רפואה' על-ידי שייהפכו לימים טובים - 'התוועדויות' תש"נ שם.

13) לקוטי-שיחות כרך כג עמ' 299 (מתורגם) ובהערה, ופירוט מהצעה כיו"ב בהתוועדויות תנש"א ח"א עמ' 24. במק"א הוסיף הרבי בכיו"ב: צדקה באכילה ושתיה ('לחיים'), או צדקה רוחנית (עצה טובה, וכש"כ לימוד תורה), ובפרט החלטה בשבת על נתינת סכום מסויים לצדקה, להפרישו מייד במוצש"ק ולתיתו לעני או לגבאי בבוקר (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 222 ובהערות, התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 376 ועוד).

14) כמבואר בלקוטי-תורה ר"פ דברים, ש'משפט' היינו תורה, ככתוב (מקץ מ, יג) "כמשפט הראשון", ותירגם אונקלוס "כהלכתא קדמייתא" (שם).

15) קביעות בזמן וקביעות בנפש, לכל אחד ואחת ('התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1834).

 16) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 78,  91 (מוגה), 108.

17) ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 606.

18) תנחומא פ' צו סי' יד. ויתירה מזו, שעל-ידי-זה "בניין ביתי" אינו "בטל" (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 535). ואף [כנראה - באופן חיובי] נפעל בניין ביהמ"ק דלעתיד ('התוועדויות' תשמ"ב ח"ד ס"ע 1945). הרבי החל לעורר ע"ז בשנת תשל"ו ('שלשלת היחס' בראש ס' 'היום יום עם מ"מ וציונים', החל מ'הוצאה חדשה ומתוקנת עם הוספות', תשמ"א).

19) וקודם כל בפ' תרומה, תצוה, תשא - בענייני המשכן וכליו ובגדי-כהונה, שמהן למדים לענייני ביהמ"ק. תוספת זו לא הופיעה בהוראות בנדון כל השנים, שרבות מהן מוגהות, אלא פעם אחת ויחידה (בלתי-מוגה) ב'התוועדויות' תשד"מ ח"ד עמ' 2248, וראה בכיו"ב ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 252 ובהערות. וראה 'התקשרות' גיליון שי"ב עמ' 18 הערה 25, וש"נ.

20) באחת הפעמים הזכיר הרבי את מעלת מסכת 'תמיד' על מסכת 'מידות', "כיוון ש'מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים' הרי הלימוד אודות העבודה בביהמ"ק נוגע אז למעשה יותר מאשר הלימוד אודות בניין ביהמ"ק" ('התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 55 הערה 186), וא"כ לכאורה יש ללמוד גם את כל ההלכות השייכות לעבודת ביהמ"ק, וקודם-כל ההלכות השייכות למסכתות אלו, בהל' כלי המקדש, תמידין ומוספין, ומעשה הקרבנות שברמב"ם.

21) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 38. וראה ספר הלקוטים - צמח צדק, ערך ביהמ"ק (אות ב עמ' רכב, ובהנסמן בסופו).

בספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 נוסף, שבשנה זו, כיוון שעומדים כבר על סף הגאולה, יש ללמוד זאת לא מצד ההתגברות דרגש האבילות וההשתדלות לתקן החסרון דחורבן ביהמ"ק, אלא (גם לולי החורבן) מצד הכוסף וההשתוקקות להמעלה והשלימות דבית-המקדש השלישי, גדלות שלא היתה מעולם, עיי"ש.

22) כשבאים לעורר ע"ד נתינת צדקה, יש להביא בפועל קופת צדקה, שאז תיכף ומייד נותנים צדקה בפועל ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 123).

23) שו"ע סי' תקס"ד ונו"כ. וראה אג"ק לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ח"ג עמ' עה, שלכל הדעות מותר (כל ימות השנה), גם לדעת האוסרים זאת בכלל על-פי הזוהר, אם עושה זאת לרפואה או לכוון דעתו בתפילה וכיוצא בזה (כמובן, לאחר אמירת ברכות-השחר וברכות-התורה אם הוא אחרי חצות הלילה. ואל ישכח ליטול ידיו שוב כראוי לאחר עלות-השחר).

24) שו"ע סי' תקס"ז ס"ב. ספר-המנהגים עמ' 1. המצטער מאי-רחיצת הפה, יש לדון להקל לשוטפו בנוזל שאינו ראוי כלל לשתייה.

שכח ובירך על מאכל או משקה ונזכר שתענית היום - כמדומני שפוסקים כדעה שלא יטעם כלל, אלא יאמר בשכמל"ו (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א פ"ג ס"ח). שכח ולעס - יפלוט, וגם אם אכל - ממשיך בתעניתו (מטה-אפרים תר"ב סכ"ג).

25) ראה בענין זה כף-החיים סי' תק"נ ס"ק ט ונטעי-גבריאל בין-המצרים פ"ו עמ' סח, וש"נ.

26) ספר-המנהגים עמ' 45, עיי"ש, ובאג"ק חט"ז עמ' שיג מעתיק הרבי רק "ג' מתענים" (ראה 'התקשרות', גיליון לג עמ' 18), וכן הביאו בלוח כולל-חב"ד לתענית אסתר, מהערות הרבי ללוח תשט"ז.

ש"ץ ששכח ברכה זו ונזכר קודם שאמר 'ה'' מחתימת 'רפאנו' חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', וכשאמר 'ה'' אומר עננו ב'שמע קולנו' וחותם 'בא"י, העונה בעת צרה ושומע תפילה'. שכח גם שם, אומרה ברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום' (לוח כולל-חב"ד, צום גדליה).

27) משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.

28) סידור תהילת-ה' (הישן) עמ' 362. ספר-המנהגים עמ' 45. שאר המקורות למנהגים דלהלן (כולל קריאת התורה) צויינו ב'התקשרות' גיליון לג עמ' 20 וראה גיליון מ' עמ' 18.

יום מילה שחל היום, כשהמילה בשחרית במניין זה, אומרים סליחות ווידוי כרגיל, ללא נפילת אפים. וי"א שבעל הברית עצמו לא יאמר סליחות (ראה השלמה לשו"ע אדה"ז סי' קלא סוף ס"ז, נדפסה בסוף ח"א עמ' 357). לעניין אבינו מלכנו, חידש הרבי שתלוי בתחנון ('אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ל, משיחת ו' תשרי תשל"ה. זאת בניגוד להוראותיו בנדון בשנת תשכ"ה - ראה 'אוצר' שם עמ' קס ס"ט. וראה המסופר ב'התקשרות' גיליון שלא עמ' 18).

המתפלל במניין בנוסח אחר, לכאורה צריך לומר הכל כסדר דידן (ללא י"ג מידות, כמובן), ורק יענה י"ג מידות עמהם.

29) וצ"ל בו "כהודעת".

30) פיוט מסוג 'פזמון'. בין חרוז לחרוז אומרים "יום גבר..." כנדפס, ובסוף הפיוט חוזרים את כל החרוז הראשון (ע"פ הערה 4 ב'סליחות - ליקוט טעמים ומקורות' של הרבי שנדפס בסו"ס 'סליחות - מנהג חב"ד').

31) סידור תהילת-ה' (הישן) עמ' 347. וצ"ל "פקדנו בישועתך" (ולא "ופקדנו"), כבפסוק, וכן נדפס ב'סליחות - מנהג חב"ד'.

32) פותחים הארון ואומרים פסוק אחר פסוק, חזן וקהל, עד הפסוק 'אל תעזבנו' ולא עד בכלל. בסיום הקטע סוגרים הארון.

33) במניין של הרבי נהגו לנגן תפילה זאת בסיום הסליחות (ספר הניגונים ח"ג, ניגון רמז).

34) כולו יחדיו מתחילה ועד סוף. במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" (ספר-הניגונים ח"א, ניגון ו).

35) ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63.

36) ראה עד"ז בן-איש-חי שנה א' הל' חנוכה אות כג (מס' מועד לכל חי למוהר"ר חיים פלאג'י).

37) מלכים-ב כה,ג-ח; ירמיה לט,ב-ז; זכריה ח, יח-יט.

38) ויתירה מזה - התורה היא נצחית גם לעתיד-לבא, כולל חלקים אלו בנביאים המדברים על-דבר הצומות; אלא שבתורת-אמת ותורה-אור מאיר בגלוי הטוב שבכל דבר (כמבואר במקום אחר בענין "יעקב ועשיו האמורים בפרשה"), היינו הטוב שבצומות אלו, כפי שייהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים לעתיד-לבוא, ואדרבה - על-ידי הלימוד בנוגע להירידה לפי שעה. הרי זה מגדיל השמחה והיום-טוב (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63).

39) שו"ע אדה"ז סי' קכ"ט ס"א. ספר-המנהגים עמ' 48 הערה 20. אם-כי הרבי היה מתפלל בשעה הרגילה בכל יום - 15:15.

40) ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לשאת כפיהם אלא מחצי שעה שלפני השקיעה ואילך (כף-החיים סי' קכט ס"ק ז, ע"פ הב"ח. וראה לוח דבר בעתו - צום גדליה, 'ילקוט-יוסף - מועדים' עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל הל' בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ).

41) ראה שו"ע אדה"ז סי' תנה סט"ו, שהחמיר בעניין מים ששהו בביתו [מגולים, ע"פ הד"מ שם, ואפילו בתוך המקרר] בשעת [חצי שעה לפני וחצי שעה אחרי - דרכ"ת יו"ד קטז,פח מכנה"ג שם] התקופה, (אם לא מים שנשאבו למצות-מצווה, משום "שומר מצוה לא ידע דבר רע", וגם בהם לכתחילה) מציע לשים ברזל כמו מחט בתוך המים בשעת התקופה (ולהוציאו מיד אח"כ). כמו"כ כ' שם בקשר למים שבשכונת המת (בית שמת בו וב' בתים הסמוכים). [וכן אין שותים מים בשעת התקופה עצמה, ונ"מ לחולה וכו' גם היום] ועד"ז בסי' רו סי"ד. וכן הובא ברמ"א יו"ד קטז ס"ה, וצ"ע שבשו"ע רבינו, חו"מ הל' שמירת גוף ונפש ס"ד (במהדורת קה"ת תש"כ ואילך, חלק ה-ו עמ' 1773), הביא כמה דברים מהרמ"א שם בקשר לשתיית מים והשמיט עניין זה. פרטים בזהירות זו נלקטו בס' 'שמירת הגוף והנפש' סי' מז (ומהרה"ג הרה"ח ר' אליהו שי' לנדא שמעתי שנוהגים להיזהר בזה, ע"פ הפרטים דלעיל).


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)