חז"ל מספרים שכאשר הכניס יצחק את רבקה לאוהל שרה אימו חזרו שלושה מאפיינים ייחודיים של שרה שנעלמו לאחר פטירתה: "כל זמן ששרה קיימת, היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל. משמתה פסקו, וכשבאת רבקה – חזרו".
הענן שריחף מעל לאוהל, העיסה המבורכת והנר שדלק שבוע ברציפות – היו שלושה ניסים על-טבעיים שבאו כתוספת לצרכים הטבעיים: הענן העניק תוספת הגנה לאוהל; הברכה בעיסה השביחה את הכנסת האורחים של אברהם ושרה; והנר שדלק כל השבוע הביא לאוהל את התמידיות של האור.
בזכות היגיעה
המדרש אומר שסיפורי האבות הם "סימן לבנים". כשם ששרה אימנו זכתה לברכות על-טבעיות, כך גם יהודי המתייגע בעבודתו כפי כוחו – זוכה לקבל מהקב"ה שפע שלמעלה מערך יגיעתו.
שלושת הניסים מייצגים שלוש רמות בעבודה הרוחנית של האדם. העיסה מייצגת עבודה רוחנית הנעשית בכלי הנפש הפנימיים של האדם, כדוגמת השכל והרגש. עיסה היא מזון המתעכל בתוך גופו של האדם, וכך גם כוחות השכל והרגש הם כוחות פנימיים. "ברכה בעיסה" משמעותה שהקב"ה מעניק ליהודי אפשרות להבין ולחוש יותר מכפי יגיעתו.
מעבר ליכולת
אך לעיתים נדרש האדם להתעלות מעל שכלו ורגשותיו, ולהתמסר לקב"ה במסירות נפש, בבחינת "בכל מאודך". עניין זה מרומז בענן שריחף מעל לאוהל, המסמל את הכוחות ה'מקיפים', שאינם יכולים להיקלט בכוחות השכל והרגש.
יהודי אינו יכול להסתפק בעבודה שעל-פי שכל והיגיון, אלא צריך שתהיה לו מסירות נפש שלמעלה מהשכל. כשהוא עובד את עבודתו כראוי, הוא מקבל מהקב"ה "ענן קשור על האוהל" – כוחות 'מקיפים' הניתנים מלמעלה.
אור תמידי
ועדיין אין דיי בעבודות הרוחניות האלה, ויש צורך בנר. עניינו של נר אינו ליצור מציאות חדשה, אלא לחשוף את המציאות הקיימת מתוך החשֵכה. אדם המתהלך באפֵלה יכול לחוש דברים אך הוא מתקשה לעמוד על מהותם. הוא עלול לטעות, להחליף טוב ברע ולשגות.
האור הרוחני הוא אורה של פנימיות התורה. האור הזה מאיר את דרכו של היהודי וממלא את עבודתו הרוחנית בחיוּת פנימית ובהתלהבות. לכן נדרש שיהיה "נר דולק", כדי שחס ושלום לא יהיה מצב שיהודי עובד את ה' בלי אור, בלי חיוּת והתלהבות. וכאן באה ברכה מיוחדת – "נר דולק מערב שבת לערב שבת", שהאור הזה יהיה קבוע ותמידי, שבכל מדרגה שהאדם מגיע אליה יפעל בה תוספת אור.
(תורת מנחם כרך כז, עמ' 148) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
