חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:34 זריחה: 5:59 י"ד באב התש"פ, 4/8/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

עוצמה של החלטה טובה
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1060- כל המדורים ברצף
'מודה במקצת' חייב שבועה – בעבודה הרוחנית
ודאי ימהר הקב"ה את הגאולה שלא נישאר רגע מיותר בגלות
עוצמה של החלטה טובה
פרשת חיי-שרה
גילוי אור המשלח

מה קודם למה – התמסרות או כישרונות? * הדרך הנכונה בקירוב הזולת אל התורה * גמרא מפורשת לפתגמו של ר' הלל * האם מותר למדריך רוחני לעלות לארץ ישראל? * תענית-דיבור כתחליף לתעניות של 'תיקון תשובה' * מנהג חשוב שאינו מפורש ב'מנהגי יום הולדת'... * ומהו כוחה הרב של החלטה טובה אף בטרם עשייתה? * רשימה נוספת בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

ראשית העבודה – התמסרות

במכתבו מערב ראש השנה תשי"ט (אגרות קודש כרך ח"י עמ' ה) כותב הרבי למנהל אגף החינוך הדתי:

עצם העובדה שהמדובר הוא באברכים צעירים המראים התמסרות גדולה ביותר לתפקידם... זאת-אומרת שההתמסרות וההתלהבות שלהם לעצם רעיון... טבעי הדבר שהתלהבות זו תתגבר גם על הקשיים ברכישת ידיעות והתמחות פדגוגית... אין נוגע פיסת נייר הקרואה בשם "תעודה" אלא הידיעה בפועל והעיקר ההתמסרות.

יסוד ועיקרון זה מצינו במכתב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ להגה"ח ר' יעקב לנדא ז"ל מו' טבת תרצ"א (אגרות קודש – אדמו"ר מוהריי"צ כרך ב' עמ' שט):

"דעתי אשר אדם שיש לו רק חיות [=חיוניות והתלהבות] באיזה פעולה, אפילו אם חסרים לו איזה הכשרות לזה הנה החיות שלו בדבר זה מכריע את החיסרון ההכשרות, און עס טראגט איהם דורך [=והדבר מכריע וקובע] בעשיה זה ראיתי במוחש...".

לקרב בלי להתקרב...

במכתב מי"א ניסן תשי"ז (מקדש מלך כרך א' עמ' 121) כותב כ"ק אדמו"ר, בהתייחסו לערבי חב"ד בקיבוצים שנערכו על ידי חבורת כמה מאנ"ש:

באופן דיפלומטי יש לסדר שלא יסעו כאלו שיש לחשוש שיושפעו מהאוירה דשם, עס קען זיך עפעס צוקלעפען [=יכול 'להידבק' משהו] חס-ושלום.

מקור לזהירות זו מצינו ב'לקוטי דיבורים' ליקוט א: "הקירוב דורש זהירות גדולה, שהקריבה לא תהיה במדה גדולה מדי. שכשם שמשפיעים על הזולת כך גם הזולת ישפיע עליו".

תורה ללא פשרות

ומעניין לעניין: מפורסם דיוקו של הרבי בלשון חז"ל "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות פרק א משנה יב) – צריכים לקרב את הבריות לתורה כפי שהיא בשלימותה, תורה תמימה, בלי שום פשרות ח"ו, ולא לקרב את התורה אל הבריות – ראה 'ביאורים לפרקי אבות' כרך א' עמ' 65-66).

ויש לציין לשיחת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע מפורים העת"ר (תורת שלום עמ' 221 – כך בתרגום חופשי לפי מהדורת לשון-הקודש עמ' 160):

"לעיתים סבור מישהו שכדי להשיג מטרה אלוקית נשגבה ביותר מותר לזוז משהו מן ההלכה, אסור לאפשר מחשבה פסולה כזאת. ואשר לחשש שלא תושג מטרה אלוקית אין זה ענייננו, זה עניינו של הקב"ה עצמו וכו'".

פתגם ר' הלל מפאריטש

הרבי הביא במספר הזדמנויות (ראה תורת מנחם כרך ה' עמ' 124; כרך לב עמ' 45; תשמ"ז כרך ד' עמ' 28; ועוד) את פתגמו של הרה"ח ר' הלל מפאריטש שבשעה שרבי אומר מאמר חסידות, זהו בדוגמת מתן תורה שאז "שכינה מדברת מתוך גרונו", אמנם בשלב מאוחר יותר – כאשר חסיד לומד את המאמר, יש לו מקום להקשות ולהיכנס לשקלא-וטריא בהבנת המאמר וכו'.

ואולי יש להצביע על רמז וכעין מקור לכך בגמרא ברכות סג, ב, שם נאמר על הפסוק "הסכת ושמע ישראל" – הס ואחר כך כתת. וברש"י שם: "הס – שתוק, כמו 'ויהס כלב (את העם)', שתוק והאזן לשמועתך עד שתהא שגורה בפיך, ואף-על-פי שאינה מיושבת לך. ואחר-כך כתתנה והקשה עליה מה שיש לך להקשות ותרץ תרוצין עד שתתיישב לך".

כלומר:

בשלב ראשון, אף על פי שאינה מיושבת לך עליך לשתוק ולדאוג "עד שתהא שגורה בפיך", מכיוון שמדובר במה שניתן מלמעלה. בשלב שני ("ואחר כך") הקשה עליה כו' ותרץ כו'. ויומתק גם מה שרש"י מזכיר את כלב שהיה בטל בתכלית למשה רבנו עליו-השלום, וק"ל.

טובת הרבים והשתלמות אישית

בעת ביקור האדמו"ר מסדיגורא זצ"ל ד' תמוז תש"מ אמר לו הרבי ('בצל החכמה' עמ' 102-103):

בזמננו, רב, מלמד או ראש ישיבה העוזב את חוץ-לארץ בשל רצונו ללמוד תורת ארץ ישראל בארץ ישראל – הרי הוא כעריק הבורח מן המערכה (המלחמה בהתבוללות, בורות וכיו"ב)!...

יש לציין כי דברים אלו מופיעים כמעט במפורש בשו"ת מהר"ם שיק חלק יורה-דעה תשובות רכ"ה-רכ"ו, משם נעתקו הקטעים הבאים:

"כוונתו לשאול אי עדיף שיסע לארץ-ישראל או שיישאר בכאן לעסוק בצרכי ציבור... דוודאי ללמוד התורה ולתפוס ישיבה וודאי עדיף מישיבת ארץ-ישראל... הם עסקו בתורה ובישיבה דעדיף מישיבת ארץ-ישראל ואם-כן אם ארץ-ישראל מזכה – כל-שכן לימוד התורה ותפיסת ישיבה...

"לא אוכל למנוע להעיר אם אמנם שאתה יודע מעלת זכות הרבים ומקרא מלא נאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים, ותוספות (בשבת דף ד' עמוד א') כתבו כדי שיזכו רבים או כדי שלא יבוא מכשול לרבים אפילו חטא כדי שיזכה חבריך... אצלו [=עזרא הסופר] היה תלמוד-תורה דרבים ורבים צריכין לו דהיינו כל ישראל שנשארו בבבל, ותלמוד-תורה דרבים דעדיף מהכל... ומטעם זה נמי אצלך איך תניח מצוה דרבים שאתה עוסק בה לעשות מצוה לימוד התורה... לכך היה נראה לי שאין ראוי להניח מקום שזכות רבים תליא ביה למקום שהיה יכול לקנות שלימות יותר [=ארץ ישראל]".

התענית הרצויה

ליהודי שביקש תיקון של תשובה כתב הרבי (אגרות קודש כרך טז עמ' קסד):

ינהג בעניני תעניתים של דיבור וכיוצא בזה, אבל מושלל בתכלית עניני תענית מאכילה ושתי[ה] שזהו היפך תורת הבעל-שם-טוב, החסידות, וכוונתי בתענית של דיבור הוא על-פי מה-שכתוב בספר תולדות מוהר"ש סוף עמוד ע"ב, אבל פשוט שצריך להיות בלי הבלטה והרגשה, שלא ירגישו הרואים, ובאופן המתאים עליו להשתדל במרץ הכי גדול לעניני חינוך בני ובנות ישראל על טהרת הקדש.

ומפורש הדבר גם במשנה ברורה (סימן תקע"א ס"ק ב) שהביא: "וראיתי כתוב בספר אחד שכשאדם רוצה להתנדב תענית טוב יותר שיקבל תענית מן הדיבור ממה שיקבל עליו מן האכילה כי ממנו לא יהיה לו נזק, וכעין זה כתב הגר"א באגרתו שצריך האדם לייסר עצמו לא בתענית וסיגוף כי-אם ברסן פיו ובתאותיו וזהו התשובה כו'".

המשך המכתב "אבל פשוט... בלי הבלטה והרגשה", מתאים הוא למבואר בשולחן-ערוך סתקס"ה ס"ו – לעניין תענית כפשוטה: "המתענה ומפרסם עצמו לאחרים להשתבח שהוא מתענה הוא נענש על כך". וראה במשנה ברורה שם ס"ק יד: נכון הוא שבכל גווני יאמר שאינו מתענה כדי שלא להחזיק טיבותא לנפשיה. ומזה מובן גם לגבי תענית דיבור הבאה כתחליף לתענית.

[להשתדל במרץ הכי גדול.. חינוך בני ובנות ישראל: כבר ציינתי (ב'שמחת עולם' פרק תשיעי עמ' 59 הע' 32 ראה גם ב'שולחן מנחם' כרך ג' עמ' קלה הע' יב) שמקורו ב'ראשית חכמה' סוף פרק יז; וראה עוד מקורות שצויינו במדור זה בגליון תתקמא עמ' 11].

ויש לחלק בין מה שלכאורה נראה כסתירה בדברי רבינו מאיגרת יו"ד מ"ח תשי"ח (שם כרך טז עמ' נט), שתענית דיבור אינה תחליף לתעניות של תשובה [וכן משמע ב'משנה ברורה' סתקע"א ס"א: ולא מיירי בעונות הידועים המבוארים ברוקח וכתבי האר"י, כמה ימים צריך להתענות עליהם, דבזה צריך להתענות אפילו לא מצי לצעורי נפשיה וכו'].

וראה בעניין זה ליקוטי שיחות כרך כא עמ' 132; שולחן מנחם ח"ג עמ' קכו. ועוד.

מהי 'אתכפיא'?

באגרות קודש כרך טו (עמ' קמב) כותב הרבי:

אף שמובן ופשוט שצריך-להיות ענין הכפיה – ניט נאכגעבען זיך [=לא להניח לעצמו ללכת אחרי תאוות לבו] אבל כמה אופנים בעבודה זו אפילו בעניני אכילה ושתיה, וכמו לאכול מאכל שאין לו טעם וכיוצא-בזה ועוד ועוד.

ובמשנה ברורה סתקע"א ס"א כתב: וכתבו ספרי המוסר דאם באמצע אכילתו בעוד שהוא מתאוה לאכול מושך ידו ממנו זה נחשב גם-כן לסיגוף ומתכפרים עוונותיו.

הזכרת השם בלע"ז

בעניין הזכרת השם בכינויו בשפות זרות, מצינו דעתו של הרבי במספר מקומות – לשלילה, כלומר שאין לבטא את שם ה' במילואו גם בשפה הזרה. ראה אגרות קודש כרך ז' עמ' כו; כרך ט' עמ' סב; כרך כג עמ' לו; ועוד.

ויש לציין למה שכתב הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס נדרים ז, ב – השומע הזכרת השם כו' צריך לנדותו:

"בזכרוני מכמה ראשונים דגם להזכיר את השם בכינויו בלשון לע"ז אסור, ועיין מה שכתבתי בגליון יומא (פו, א – ד"ה חוץ, בשם מהר"י ווייל סימן קצב), וכן אני נזהר בזה. ואולם בשו"ת רדב"ז (ח"ב סימן תתסג) כתב, דאינו איסור, ומכל מקום טוב להיזהר, עיין שם [ועיין מנחת פתים או"ח סימן רטו סעיף ד].

פ"נ ביום הולדת

בדורנו הונהג להיכנס ל'יחידות' לקראת יום ההולדת (עד אשר התבטל בשנת תשל"ה). מכל מקום מאז נהגו לכתוב מכתב פדיון-נפש לרבי לקראת יום ההולדת, ולרוב, בשנים המאוחרות, היה הרבי מציין כמענה על כך: "מנהגי (יום הולדת)".

בספר 'ספרן של צדיקים' (ב"ב תשמ"ח) ערך ר"א מקוזניץ אות י"ח (עמ' לט) מובא הסיפור הבא:

"ר' זישא מאפטא ז"ל נתן פתקא [=פדיון-נפש] כמדומה להרה"ק רבי אלעזר מקאזניץ זי"ע, ושאלו, מה זה שאתה נותן היום פתקא. והשיבו, היום הוא יום לידתי. ואמר לו שטוב עשה. ואמר בשם הרה"ק רבי מיכלע מזלאטשוב זי"ע שביום לידתו טוב ליתן פתקא לצדיק".

החלטה טובה "מהפכנית"

יותר מפעם אחת הזכיר הרבי, כי עצם קבלת החלטה טובה נחשבת כאילו בוצעה – וציין לשולחן ערוך או"ח סתקע"א מתענית ח, ב. פעמים הוסיף הרבי, כי גם אצל האדם עצמו נפעל שינוי כבר עם קבלת ההחלטה הטובה.

מקור לזה נראה בפשטות בסיפור הגמרא (בבא מציעא פד, א) על ריש לקיש, שכאשר קיבל עליו עול תורה שוב לא יכול היה לקפוץ כמקודם: "קביל עליה. בעי למיהדר לאתויי מאניה, ולא מצי הדר (לקפוץ כבראשונה. דמשקיבל עליו עול תורה תשש כוחו. רש"י)". שההוספה במקור זה היא, כי אמנם בתענית שם (מדניאל) מוכח מפורש ש"משקיבל עליו [=דניאל], נשמעו דבריו" (רש"י תענית שם) למעלה, אבל בבבא מציעא מוכח גם שההחלטה פעלה שינוי בנפשו ובגופו.

וכן מפורש בשערי תשובה לרבינו יונה (ב' יו"ד): "כאשר ישמע מוסר... ויקבל בלבו כל דברי התוכחות... האיש הזה, ברגע קטן יצא מאפילה לאור גדול... ונהפך לאיש אחר. ומעת אשר קיבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו, קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצוות והמוסרים, ואשרי כי צידק נפשו בשעה קלה...".

עיין שם עוד שממשיך עד היכן הדברים מגיעים:

"יש בידו מן היום הזה שכר על כל המצוות על אשר שמעה אזנו מדברי התורה ותבן להם, ועל הדברים אשר לא גלו אוזנו עליהם עדנה, וצדק לבש, וקנה זכות על הנגלות אליו, ועל כל נעלם מעיניו...".

כמות מכריעה איכות?

בלקוטי שיחות כרך טו עמ' 487:

אמרי נא אחותי את... ואחד התירוצים הוא דכשיהרגו אותו ולא יעשו העבירה כי-אם פעם אחת, מה-שאין-כן כשיקחו את שרה ואברהם עודנו חי הרי בכל פעם ופעם עובר על גילוי-עריות...

אולי כוונת הרבי ב"ואחד התירוצים" הוא, למובא ב'לקח טוב' – להר"י ענגיל – כלל טו אות יח:

"שמעתי אומרים שמה שנתיירא אברהם באומרו (לך יב, יב) 'והרגו אותי ואותך יחיו', אף-על-פי ששפיכות דמים אסור לבני-נח כמו אשת-איש (עיין סנהדרין נו, א), היינו משום דשפיכות דמים יהיה רק פעם אחת, מה שאין כן אם לא יהרגוהו – תהיה כל כו' וכו' באיסור אשת איש, ועל כן אם לא יוכלו להתגבר על יצרם – על כל פנים יבחרו להם לעבור פעם אחת מלעבור הרבה פעמים, עד כאן שמעתי".

וממשיך הגר"י ענגיל: והנה אם כנים הדברים, יש מזה ראיה ד'ריבוי הכמות מכריע את האיכות', דהא שפיכות דמים ענשו בסייף (שם עו, ב) ואשת-איש בחנק (שם פד, ב), ואם-כן הרי איסור אשת-איש קל (עיין שם מט, ב), ועל כרחך דריבוי הכמות מכריע את האיכות [וראה 'תפארת יוסף' פרשת לך לך עמ' קעז].


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)