גיליון 518, ערב שבת פרשת חוקת, ו' בתמוז ה'תשס"ד (25.6.2004)

דבר מלכות

עבודת דורנו - "כך ולא אחרת!"

כאשר ניתוסף עניין של גאולה, אזי "חוזר וניעור" כללות עניין הגאולה - כל הגאולות שהיו מגאולת מצרים ועד עתה * ראשית העבודה היא ב"מותניים" כפי שהן חגורות ב"עוז" שזוהי מסירות-נפש * רק לאחר העשייה בפועל, מתוך מסירות-נפש, מגיע שלב הבנת השכל ורגש הלב * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כל עניין של גאולה שקשור עם תורה ומצוות,

- אפילו גאולה של יחיד, ובמיוחד כאשר מדובר אודות חג הגאולה שביום זה, שזוהי גאולה של נשמה כללית, ובשייכות לעניין כללי, כפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל השמחה במכתבו לפני שלושים שנה, בשנת תרפ"ח¹, שאין זו שמחתו הפרטית בלבד, אלא זהו עניין כללי -

הרי זה נעשה בכוח הגאולה הראשונה, שהיא היציאה ממצרים; ומשמש גם הכנה והקדמה וצעד נוסף לקרב ולמהר את שלימות הגאולה העתידה לבוא על-ידי משיח צדקנו.

ב. ובפרטיות יותר:

כדי שיוכל להיות עניין של גאולה - צריך להיות העניין ד"פתח"², התחלה ונתינת כוח על זה, כמו בכל העניינים.

ועניין זה נעשה ביציאת מצרים - כדאיתא במדרש³ ובילקוט⁴ שמצרים היתה ארץ כזו שאפילו עבד אחד לא היה יכול לברוח משם, היינו, שבדרך הטבע לא היתה נתינת מקום שאפילו אדם אחד יוכל לצאת משם אפילו בהחבא, ואף-על-פי-כן היתה יציאת מצרים היפך מדרך הטבע לגמרי - שיצאו משם  שש מאות אלף רגלי, מלבד הנשים והטף, ויצאו "בעצם היום הזה"⁵, "ביד רמה"⁶.

וזו היתה פתיחה וסלילת הדרך על כל עניינים של גאולות שהם למעלה מדרך הטבע - שהרי ישנם גאולות שנראים רק בדרך רמז בעלמא, וישנם גאולות שרואים בעיני בשר שהם היפך דרך הטבע לגמרי - כמו הגאולה שעליה נקבע יום שמחה זה, שהיתה היפך דרך הטבע לגמרי.

זאת ועוד:

מצינו בנגלה שישנו דין של דבר שחוזר וניעור⁷, היינו, שכאשר ניתוסף עוד עניין כמותו, הרי זה מעורר את העניינים הקודמים, אף-על-פי שמאיזו סיבה שתהיה בטלו כבר.

וכל זה אפילו בעניינים של לעומת-זה, וכיוון ש"מרובה מידה טובה ממידת פורעניות"⁸, הרי על-אחת-כמה-וכמה שכן הוא בעניינים של קדושה וטוב.

ומזה מובן שכאשר ניתוסף עניין של גאולה, אזי "חוזר וניעור" כללות עניין הגאולה - כל הגאולות שהיו מגאולת מצרים עד עתה.

ועל-פי המבואר בתניא⁹ ש"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" הם הכנה שעל-ידם ממשיכים את כל העניינים שיהיו בימות המשיח בגאולה האמיתית והשלימה,

- ובפרטיות יותר: יש עניינים שפועלים זאת בעקיפין (היינו, שממשיכים את הנקודות שאינם עיקר הגאולה), ויש עניינים שפועלים זאת במישרין, כבנדון דידן, שהוא עניין של גאולה -

הרי מובן, שכאשר חוזר וניעור עניין הגאולה, אזי כל הגאולות שהיו עד עתה, כולן ביחד, מתחילות עוד הפעם לפעול בכל תוקפן - להביא את שלימות הגאולה, שהיא הגאולה העתידה לבוא על-ידי משיח צדקנו.

ג. והנה, מהחילוקים בין התחלת הגאולה, שהיא גאולת מצרים, ובין שלימות הגאולה, שהיא הגאולה האחרונה על-ידי משיח צדקנו - שהגאולה ממצרים היתה "בחיפזון"¹⁰, ואילו על שלימות הגאולה נאמר "כי לא בחיפזון תצאו"¹¹,  אלא דווקא "בשובה ונחת"¹², כמבואר בחסידות (בהמשך וככה¹³ ובכמה מקומות¹⁴) רוחניות העניינים שבזה.

והעניין בזה:

בגאולת מצרים נאמר¹⁵ "כי ברח העם", וטעם הדבר¹⁶ - דכיווןשהיה צורך להוציא אותם ממ"ט שערי טומאה¹⁷, והיה זה עדיין קודם מתן-תורה, לכן הוצרכו לברוח כו'.

וכיוון שכל העניינים הם "בשביל ישראל שנקראו ראשית"¹⁸, לכן, הנה ה"חיפזון דישראל" פעל גם ה"חיפזון דמצרים", וגם את ה"חפיזון דשכינה" כביכול - כדאיתא בגמרא ברכות¹⁹ ובמדרש²⁰ שהיו ג' עניינים של חיפזון: חיפזון דשכינה, חיפזון דישראל וחיפזון דמצרים.

ומזה מובן גם בנוגע למה שכתוב בגאולה העתידה "כי לא בחיפזון תצאו" - שעניין זה יפעל גם בעולם, וגם למעלה כביכול, העניין ד"בשובה ונחת", ועד לדרגה ד"מנוחה לחיי העולמים"²¹, שלמעלה מהעניין ד"יילכו מחיל אל חיל"²² (כמבואר בדרושי חסידות בארוכה²³).

וכך הוא גם בפשטות העניינים:

ביציאת מצרים הוצרכו לברוח - כיוון שהגלות היתה צריכה להיות "ארבע מאות שנה"²⁴, אלא שהקב"ה היה "מדלג על ההרים"²⁵, ש"דילג על הקץ", מארבע מאות שנה למאתיים ועשר שנה (כדאיתא במדרש²⁶), ולכן הוצרך להיות החיפזון לברוח ממצרים, לפי שהיתה עדיין אחיזה להמשך הגלות ("ס'איז נאך געווען אין וואס אנצוהאלטן זיך").

מה-שאין-כן לעתיד לבוא - כיוון שאיתא בגמרא²⁷ ש"כלו כל הקיצין", ו"אין הדבר תלוי אלא בתשובה", שהיא "בשעתא חדא וברגעא חדא"²⁸, הרי אין עוד אחיזה להמשך הגלות, ולכן אין צורך בעניין של חיפזון.

ד. אמנם, לאידך גיסא, מובנת מזה נקודה הפכית:

כאשר בני-ישראל היו במצרים, הרי כיוון שלולי זה שהקב"ה "דילג על הקץ" היו צריכים להישאר במצרים עוד כמה וכמה שנים, אזי היה מקום שלא יהיה אצלם יוקר הזמן לנצלו בשביל העבודה שבזמן הגלות (כידוע שעניין הגלות אינו רק עונש בלבד, אלא יש בזה גם העניין ש"צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות"²⁹), כיוון שעדיין יש להם זמן.

מה-שאין-כן עכשיו, קודם הגאולה העתידה לבוא - הרי כיוון ש"כלו כל הקיצין", צריכים לייקר ולנצל כל רגע קודם שיבואו "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"³⁰, דקאי על ימות המשיח, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"³¹, שאז לא יהיה העניין ד"לפום צערא אגרא"³², ולא יהיו שתי דרכים כדי שיהודי יקיים הציווי "ובחרת בחיים"³³, ועל-ידי בחירתו החופשית יתקשר עם עצמותו ומהותו יתברך, שזהו ה"מקום" של בחירה חפשית והמקור של בחירה חפשית בכל מקום ומקום³⁴.

וכפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה, אמר כמה וכמה פעמים, שצריכים לייקר כל רגע בזמן הגלות³⁵ למלא אותו בתוכן המתאים של תורה ומצוות ועבודת השם בכללותה, כיוון שיכול להיות ("ס'איז רעכט") שבשעתא חדא וברגעא חדא תהיה "תשועת ה' כהרף עין"³⁶, שהרי אין מונע כלל, מלבד ה"שעה אחת" - "איין קער"³⁷ - של בני-ישראל לשוב בתשובה לאביהם שבשמים.

וכשם שהוא בכללות  הדברים, מובן, שכן הוא גם בעבודתו של כל אחד ואחד - שאין זמן לומר "לכשאפנה אשנה"³⁸, ו"לכשאפנה" אעשה את העניין שהוטל עליי, שהרי ייתכן שאלו הם הרגעים האחרונים של זמן הגלות, ולאחרי זה יבואו ה"שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" - "לילה כיום יאיר"³⁹, בשלימות הגאולה על-ידי משיח צדקנו.

ה. ומזה מובן גם בנוגע לענייננו ולנדון דידן:

כאשר מתאספים יחדיו כמה פעמים עשרה מישראל, מתוך התעוררות להתדבק עם בעל השמחה ביום גאולתו, ו"בתר רישא גופא אזיל"⁴⁰ - הרי כל רגע יקר הוא כדי לנצלו ולמלאותו בתוכן של התעוררות ללימוד התורה וקיים המצוות, ובייחוד לעבודת התפילה, שזהו "חוט השדרה" של כל התורה והמצווה (כמבואר בלקוטי-תורה דפרשה זו⁴¹),

וליקח מרגעים אלו תוספת כוח - מכוחות הגלויים הפנימיים והנעלמים ועד לההיוליים העצמיים - על כל השנה כולה, שתהיה שנת גאולה מהיצר-הרע, ועל-ידי זה תהיה שנת גאולה משיעבוד מלכויות ומכל העניינים המבלבלים, ויפעלו ביאת המשיח למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן.

ובהנוגע לפועל - שלא יחלמו ולא יחשבו... אלא יעשו עניינים של פועל בנוגע להתעוררות בתורה ומצוות, במשך אותן שעות אחדות שמתוועדים יחדיו בהתוועדות חג הגאולה של בעל השמחה, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.

* * *

ו. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם בחגיגה של י"ב תמוז⁴² - בקשר עם דברי ימי חייו - אודות שנת תרנ"ה, בהיותו בן חמש-עשרה שנה.

היה זה בתקופה שאביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, היה כבר בנאות-דשא (כפי שנקרא כאן "קאנטרי"), והסדר היה שביום שני בשבוע היה נוסע העירה, לליובאוויטש, מפני כמה עניינים, גם כדי לקבל אנשים ל"יחידות".

גם ביום שני בשבוע שבו חל י"ב תמוז, היה כ"ק אדמו"ר נ"ע בליובאוויטש. ואחר-כך, ביום רביעי י"א תמוז, קרא את כ"ק מו"ח אדמו"ר, ואמר לו, שלמחרת, בי"ב תמוז, יקום בהשכמה, לפנות בוקר, ויכנס אליו (מבלי לבאר לו סיבת הדבר).

וסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבשעה הרביעית לפנות בוקר כבר טבל כ"ק אדמו"ר נ"ע בנהר, וציווה גם אותו לטבול, ואמר, שיסעו עתה לליובאוויטש.

הנסיעה לליובאוויטש היתה במשך כמה שעות, ובשעה השמינית, שמינית ומחצה, הגיעו לליובאוויטש. במהלך הנסיעה אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר לאביו, שכיוון שהסבתא (אמו של אדמו"ר נ"ע) יודעת שבאים ביום שני, ולפתע יבואו לאחרי שלושה ימים עוד הפעם, אזי תיבהל. והשיב לו אדמו"ר נ"ע, שאמו לא תיבהל, כיוון שהיא יודעת.

כשבאו לליובאוויטש נכנס אדמו"ר נ"ע אל אמו, וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשאר להמתין לו, אחר-כך יצא אדמו"ר נ"ע, ואמו ליוותה אותו בברכות לבביות ופנים מאירות, ואז נסעו (או הלכו) ל"אוהל" - מקום מנוחת אבי אדמו"ר נ"ע, אדמו"ר מהר"ש, וכן אביו, הרבי הצמח-צדק. בבואם לאוהל, פתח אדמו"ר נ"ע את ארון הקודש (בבית-המדרש שלפני האוהל), ואמר:

הנני מביא היום את בני לעקידה. העקידה ישנו עוקד ונעקד. אברהם אבינו ע"ה עקד את יצחק בנו כדי שלא יהיה בו פסול ח"ו⁴³. כמו-כן ברצוני שהעקידה תהיה כפי הרצוי.

ואחר-כך למד אדמו"ר נ"ע חצי הפרק באגרת-הקודש⁴⁴ ד"ה "חגרה בעוז מותניה" ואמר בפני כ"ק מו"ח אדמו"ר, שעכשיו, במעמד אבות הקדושים, רצונו לכרות ברית עמו, והעמידו כנגדו, וסמך שתי ידיו עליו, ואמר, שמוסר לו - בדברו בלשון  נוכח - את העבודה בעסקנות הכלל בעניינים גשמיים ועניינים רוחניים.

והוסיף לבאר בעניין "חגרה בעוז מותניה" - שראשית העבודה התחלתה מה"מתנים", ואחר-כך באים השכל והמידות. וכדי שהמותניים יפעלו עבודתם, יש צורך בחגורה, והחגורה היא - "עוז" (כלשון הכתוב⁴⁵ "חגרה בעוז מותניה "), ומהו "עוז"? - מסירת נפש, ומהי מסירת נפש? - "כך ולא אחרת" ("אזוי און ניט אנדערש").

והוסיף לבאר העניין ד"חגרה בעוז מותניה" בכמה ביאורים.

(וסיים כ"ק אדמו"ר:) וזו היתה ההתחלה למסור לכ"ק מו"ח אדמו"ר את העבודה בעסקנות הכלל בעניינים גשמיים ועניינים רוחניים!

ז. האמור לעיל הוא לכאורה סיפור בנוגע למינוי שקיבל נשיא אחד ממשנהו. אבל, כיוון שאין עניין בעולם שהוא לבטלה⁴⁶, הרי מובן בפשיטות, שכאשר הנשיא מספר סיפור, אין זה סתם כדי שישמעו סיפור נאה, אלא הדבר נוגע לאלו שמספרים להם זאת⁴⁷.

והעניין בזה:

הן אמת שעניין העבודה מתחיל מהנשיא, שהוא בבחינת הראש ומוחין של כל הדור⁴⁸, אבל אף-על-פי-כן, כללות עבודת בני-ישראל היא באופן שעיקרה הן המצוות שבגופו, שכל אחד צריך להתייגע בזה.

ובפרט לפי שיטת חסידות חב"ד - כידוע⁴⁹ שרבינו הזקן אמר שביכולתו לוותר על שאר התנאים שהעמידו ודרשו ממנו, אבל אינו יכול לקבל בשום אופן את התנאי לצאת ידי חובה בעבודתו של הצדיק,

- כשיטת חסידי פולין ש"צדיק באמונתו יחיה"⁵⁰, אל תקרי יחיה (ח' בשוא) אלא יחיה (ח' בפתח), היינו, שהצדיק, ביגיעתו בלימוד פנימיות התורה ובעבודת התפילה "עד מיצוי הנפש" (כלשון הספרי⁵¹), יחיה את כל המתקשרים אליו -

באומרו, ששיטתו, שיטת חב"ד, היא - שכל אחד צריך להתייגע בעצמו, אף-על-פי שמקבל על זה נתינת כוח, עזר וסיוע שיש בו ממש, מבחינת הראש ומוחין, שזהו נשיא הדור.

ומזה מובן גם שכשם שמבואר בתניא⁵² "מה שכתוב בגמרא⁵³ על הפסוק⁵⁴ ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך, אטו יראה מילתא זוטרתי היא, אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא", ואף-על-פי-כן "שואל מעמך כתיב", כיוון ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבינו עליו השלום", "שמץ מנהו"⁵⁵, ניצוץ והתפשטות ממשה רבינו - על-דרך זה הוא בכל נשיא שבכל דור, שלכן קובע הוא צורת ונוסח העבודה הנדרשת בהתקופה והדור שלו.

ולכן: כדי שכל אחד יידע מה שצריך לפעול, בעזר וסיוע נשיא הדור, בעל השמחה - צריך נשיא הדור לספר לו כיצד נקבעה עבודתו מעת התחלת נשיאותו (עד כמה ששייך עניין הנשיאות בחיי הנשיא שלפניו⁵⁶), כדי שיהיה אצלו מעין זה, "שמץ מנהו", בבחינת זעיר אנפין.

ח. וזהו מה שנמסר לנו אודות כללות העבודה:

התחלת העבודה בדורנו זה צריכה להתחיל מה"מותניים".

כלומר: אין לקבוע סדר שלכל לראש צריכים להבין את העניינים על-פי שכל - שכל דקדושה, כמובן, אבל אי-אפשר שהמותניים והרגלים יהיו רצים בשמחה גדולה לעשות עניינים אלו, כיוון שעדיין אין אצלו עניין הראש והמוחין, ההבנה וההשגה שבעניין, ועדיין אין לו ההרגש במידות שבלב.

על כך ביארו לנו, שבעקבתא דמשיחא, הנה גם התחלת העבודה היא בבחינת "עקביים" - ה"עקביים" של כללות הגוף שהם ה"מותניים" (שהרי ה"שוקין הם כבר "לבר מגופא"⁵⁷), ורק לאחרי כן יכולים להגיע גם לעניין השכל ומידות שבלב.

ט. אמנם, יכולים לטעון: העבודה בבחינת "מותניים" - להיות רק המבצע ומביא לידי פועל ("מערניט ווי אן אויספירער") כל מה שמצווים עליו, ולעשות זאת בשמחה ובטוב לבב, ובכל הכוחות שלו, לא רק בכוח הרצון, אלא גם בכוח התענוג - עבודה גדולה היא!

והמענה על זה - שחוזק המותניים הוא "בעוז" ("חגרה בעוז מותניה"), לא על-ידי הבנה והסברה לעצמו שצריך לעסוק בעבודת המותניים, אלא על-ידי תוקף: לא נוגע לו שום דבר; הוא מוכרח ליישם ("דורכזעצן") זאת!

וממשיכים לבאר: מהו עניין העוז? - מסירות-נפש.

ואין הכוונה שיהיו דווקא גזירות ח"ו ויצטרכו למסירות-נפש כפשוטו, אלא מספיק "מסירות נפש" כעניינו - מסירת הרצון⁵⁸, אבל, מסירת הרצון צריכה להיות בשלימות, וזהו שמסיים: מהי מסירות-נפש? - "כך ולא אחרת" ("אזוי און ניט אנדערש").

וכל זה נדרש ממנו עוד לפני ההבנה וההשגה בראש ומוחין, ולפני ההרגש שבלב.

י. ועדיין נשאלת השאלה: כיצד יכולים להגיע לעבודה זו? - הרי יהודי הוא שכלי, ועל-אחת-כמה-וכמה מצד זה שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה, שהיא "חכמתכם ובינתכם"⁵⁹; ולפתע דורשים ממנו מסירת הרצון, עוז ותוקף, "אזוי און ניט אנדערש"?!

הנה על זה מספרים לנו הסיפור - שהוא עניין של גילוי בדיבור - אודות הכוח שניתן להנשיא וראש הדור, שממנו נמשך כוח זה לכל המקושרים והשייכים אליו, ואפילו אלו שבאים במגע עם אלו שרק שייכים אליו,

ובדוגמת הדין ד"גדי שצלאו בחלבו... אסור לאכול אפילו מראש אוזנו (שאין שם חלב) שכיוון שהוא שמן מפעפע בכולו"⁶⁰. וכן הוא גם בעניין ה"שמן" בעבודה, דקאי על פנימיות התורה, ועניינים שהם למעלה מן השכל, שמפעפע בכל דבר⁶¹, אפילו כאשר הנגיעה בשמן היא בקצה העניין בלבד, שלכן מספיק גם המגע עם המקושרים או אפילו השייכים בלבד -

שלכן יש לכל אחד היכולת והכוח לעבוד עבודתו בשלימות באופן ד"חגרה בעוז מותניה", מתוך עמידה איתנה "כך ולא אחרת", ובמילא, יוכל למסור רצונו בשלימות, ועל-ידי זה יחגור את המותניים, כך, שבנוגע למעשה ופועל יהיו אצלו כל העניינים בשלימות.

וכיוון שעניין המעשה (מעשה המצוות) בכוחו לברר ולזכך את הגוף, עד להראש ומוחין,

- על-דרך המבואר בתורה-אור⁶² שעל-ידי מצוות הצדקה [שזהו עניין של מעשה ופועל, ובקומת העבודה הרי זה נקרא בשם "רגל" ו"מותניים"⁶³] "נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה" -

הרי על-ידי זה יהיה אצלו גם הרגש הלב, וגם הבנה והשגה במוחין, כך, שיהיו אצלו לא רק נהי"ם, אלא גם חג"ת וגם חב"ד בשלימות.

וכאשר יהיה כן אצל כל ישראל, שיהיו כל האברים בשלימות - אזי ימשיכו "באתר שלים"⁶⁴ את שלימות הגאולה, על-ידי משיח צדקנו, במהרה ממש.

(קטעים מהתוועדות יום ב' פרשת בלק, י"ב בתמוז ה'תשח"י; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשח"י חלק שלישי (כג) עמ' 134-142 - בלתי מוגה)

----------

1) אג"ק שלו ח"ב עמ' פ. וש"נ.

2) ראה אמרי-בינה שער הק"ש פנ"ז (נה,א). סה"מ תרע"ח עמ' רפג. תפר"ח עמ' קב. ובכ"מ.

3) מכילתא יתרו יח,יא.

4) יל"ש שם (רמז רסט).

5) בא יב,מא. נא.

6) בשלח יד,ח.

7) ראה אנציק' תלמודית ערך חוזר וניעור (כרך יג' עמ' כג ואילך). וש"נ.

8) ראה יומא עו,א. וש"נ.

9) רפל"ז.

10) בא יב,יא. פ' ראה טז,ג.

11) ישעיה נב,יב.

12) שם ל,טו.

13) תרל"ז - בתחילתו (פרקים א-ג) ובסופו (פקכ"ט ואילך).

14) ראה לקו"ת אמור לה,ב. במדבר א,ג. אוה"ת בא עמ' רצא ואילך. סה"מ תש"ח עמ' 151 ואילך.

15) בשלח יד,ה.

16) ראה תניא פל"א. מקומות שבהערות 13-14.

17) ראה זו"ח ר"פ יתרו. ועוד.

18) פרש"י ר"פ בראשית.

19) ט, סע"א.

20) מכילתא בא שם.

21) תמיד בסופה.

22) תהילים פד,ח. וראה ברכות ומו"ק בסופן.

23) ראה המשך תרס"ו עמ' יב ואילך.

24) לך-לך טו,יג.

25) שה"ש ב,ח.

26) שהש"ר עה"פ. הובא בפרש"י עה"פ.

27) סנהדרין צז,ב.

28) זח"א קכט, סע"א.

29) פסחים פז,ב.

30) קוהלת יב,א. וראה שבת קנא,ב.

31) זכריה יג,ב.

32) אבות פ"ה מכ"א.

33) ניצבים ל,יט.

34) ראה לקו"ת אמור לח,ב. ובכ"מ.

35) ראה סה"ש תש"ב עמ' 9. לקו"ד ח"א קלג,ב (נעתק ב"היום יום" ג מנחם-אב).

36) ראה בהמצויין בנרות שבת (ירושלים תש"ה) כרך ג' עמ' מב; נא; סו. מנחה-ליהודה (ירושלים תש"י) עמ' 28-27.

37) ראה לקו"ת דרושי ר"ה סא,א. סג,ד. סה"מ קונטרסים ח"ב שצ"ו,ב . ח"ג עמ' קד. ד"ה פדה בשלום די"ב תמוז תש"ט פ"ז (סה"מ תש"ט ס"ע 192).

38) אבות פ"ב מ"ד.

39) תהילים קלט,יב.

40) עירובין מא,א. וראה סוטה מה,ב.

41) בלק ע,ד.

42) שיחת י"ב-י"ג תמוז תש"ה ס"ד (סה"ש תש"ה עמ' 111 ואילך). וש"נ. וראה גם מכתב ט"ו תמוז ה'תשח"י (אג"ק חי"ז עמ' רמד): "וכמסופר גם בהתוועדות די"ב תמוז זה כאן כו'".

43) ראה ב"ר פנ"ו, ח.

44) ס"א.

45) משלי לא,יז.

46) שבת עז,ב.

47) ראה גם תו"מ חכ"א עמ' 260. וש"נ.

48) תניא פ"ב.

49) ראה - עד"ז - לקו"ד ח"א קמא,ב. ועוד.

50) חבקוק ב,ד.

51) ואתחנן ו,ה.

52) רפמ"ב.

53) ברכות לג,ב. וש"נ.

54) עקב י,יב.

55) תניא פמ"ד (סג,א).

56) ראה גם שיחת י"ב תמוז ה'תשי"ז ס"ז (תו"מ ח"כ ס"ע 112).

57) ראה תקו"ז בהקדמה (יז,א).

58) ראה תו"א מקץ לו,ב. לקו"ת שלח מח, סע"ד. ובכ"מ.

59) ואתחנן ד,ו.

60) חולין צו, סע"ב ואילך (ובפרש"י). שו"ע יו"ד סק"ה ס"ה.

61) ראה קונטרס עניינה של תורת החסידות ס"ז.

62) בראשית א,ב.

63) ראה גם תניא אגה"ק סוס"ה. סוס"ט.

64) ראה זח"ג צ,ב.

משיח וגאולה בפרשה

גאולת י"ב תמוז - האחרונה בזמן הגלות

ריקוד של חסיד, "אין עוד מלבדו"

בשעה שהגיעה בשורת הגאולה בי"ב תמוז, היה חסיד ששר ניגון ברוסית שתוכנו היה "אין עוד מלבדו" ("ניעט ניעט ניקאווא קראמע יעווא אדנאווא"), וזה נתפרסם...

ויש לומר הביאור בזה:

כל גלות משתלשל מה"גלות" (העלם) הראשון - שזהו כללות העניין דבריאת העולם, שנברא על-ידי ריבוי השתלשלות מדרגה לדרגה וריבוי צמצומים והעלמות כו', עד שנברא עולם מלשון העלם והסתר, ועד יתירה מזה - עולם הזה הגשמי ה"מלא קליפות וסטרא אחרא", ו"כל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו", אשר בהם נמצא האור האלוקי בגלות...

וגאולה פירושה, שבהעולם [ובפרטיות - בגוף ונפש החיונית] מתגלה האמת, שמציאותו האמיתית הוא רק כלי להאור אלוקי [ולהנשמה] שמחיה אותו, כך שבכל פרט ופרט מהבריאה ניכר "אמיתת המצאו".

וזהו התוכן ד"אין עוד מלבדו", שאין שום מציאות בעולם ("אין עוד") "מלבדו", זאת אומרת שבמציאות העולם נרגש איך שכל מציאותו היא "(לא נמצאו אלא מ)אמיתת המצאו", שמציאות העולם גופא היא אלוקות - כפי שיתגלה בשלימות לעתיד לבוא.

ויש לומר, שמכיוון שכל העולם נברא בשביל ישראל, מובן שעל-ידי זה שהגאולה די"ב-י"ג תמוז גילתה את האמת בכל ישראל (ובכל הדרגות שבישראל), ההתקשרות העצמית דעצם של יהודי עם העצם דהקב"ה ("אמיתת המצאו") - על-ידי זה ניתן הכוח לגאול את כל העולם כולו, שיתגלה שם אמיתת מציאותו - "אמיתת המצאו".

ובפשטות - שעל-ידי הגאולה נעשה "נודע גלוי לעין כול" שהעבודה בהרבצת תורה וחיזוק הדת "מותרת היא על-פי חוקי המדינה", שגם העולם מכיר את האמת דאלוקות ותורה. ועל-דרך זה גם לאחרי הגאולה - נפתחה דרך חדשה בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה בכל קצווי תבל, כולל גם הפצת שבע מצוות בני נח, כהכנה להגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהיה שלימות הגילוי בעולם ד"אין עוד מלבדו".

ויש לומר הטעם לכך שגאולת י"ב תמוז הוא דווקא באופן כזה, כי המאסר והגאולה הוא בדור האחרון של הגלות (כמובן מהסימנים המובאים בגמרא, וכפי שהעיד בעל הגאולה כמה וכמה פעמים), שאז צריכים רק לסיים את השיריים האחרונים של העבודה, ואין המצווה נקראת אלא על שם גומרה - לכן הגאולה (האחרונה) בזמן הגלות (על הרבצת התורה וחיזוק הדת) היא גאולה לכל ישראל ובכל פרטיהם, והיא גם נותנת את הכוח לסיים את העבודה בעולם, ולגלות שם איך ש"אין עוד מלבדו", כפי שיהיה בגלוי לעתיד לבוא, שאז יראו איך שכל העולם כולו הוא דירה לו יתברך בתחתונים, שבדירה נמצא עצמות הדר בה בגלוי.

ונוסף לזה: הגאולה היא העניין האחרון ביפוצו מעיינותיך חוצה, שעל-ידי זה אתי מר דא מלכא משיחא.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת חוקת ה'תשמ"ח - 'התוועדויות' תשמ"ח, כרך ג, עמ' 562-563)

ניצוצי רבי

"לכל לראש - מבצע תפילין"

"זכיתי שדברי התעוררות שלי בזה מתקבלים בין כמה חוגים", כתב הרבי לגבי 'מבצע תפילין' * "כאשר הוא יילך לפעול עם יהודי שני להניח תפילין לשמה, משום שכן ציווה ה', יפעלו הדברים סוף-סוף גם עליו" * באשר לטענתו, לשם מה עליו "לרדת" ולעסוק במבצע תפילין כפי שהוא בעולם המעשה - הנה על זה אומרים לו שהתנאי לקבלת התורה הוא הקדמת נעשה לנשמע

הרב מרדכי-מנשה לאופר

"מה שנוגע לי הוא עניין הפצת היהדות, ולכל לראש מבצע תפילין, שזכיתי שדברי התעוררות שלי בזה מתקבלים בין כמה חוגים, וכיוון שהתקיפו אותי בעתון [="הארץ"] וכו', הרי יש כאלה שבאים למסקנה מזה שאין להניח תפילין, חס-ושלום, שהרי יוזם הפעולה נכתב עליו ככה וככה בעיתון פלוני ועודנו עומד ומדבר ומעודד שיניחו תפילין" - כך מתבטא הרבי בגילוי-לב באיגרת מג' בתמוז תש"ל (אגרות-קודש כרך כו עמ' תכ) אל מר אליעזר לבנה (ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה) בנושא התיישבות היהודית בחברון.

בסיום המכתב כותב הרבי:

התקווה שבזה לא תזיק ההתקפה כיוון שאין כל הקשר שכלי ושייכות בין שני העניינים [שאפילו באם היתה ההתקפה צודקת על מאה אחוז, מהי השייכות לקיום מצוות תפילין הכתובה בתורתנו, תורת חיים ותורת אמת, בארבע מקומות בתורה שבכתב ובריבוי מקומות בתורה שבעל-פה וכו' וכו']...

זיכוי הזולת ללא עיכובים

בהתוועדות שבת-קודש פרשת לך-לך תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א, כרך א, עמ' 390-391) השמיע הרבי ביאור למאמר רז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אף-על-פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" והתייחס ל"כמה וכמה שואלים": כיצד דורשים ממנו ללכת ולפעול על יהודי אחר להניח תפילין לשמה משום שכך ציווה ה', בשעה שהוא עצמו אינו אוחז בדרגה זו, ולא רק שאין הוא אוחז בכך, אלא שלפועל אינו עושה כן?!".

הרבי פירט עוד את הבעיה והשיב עליה:

כלומר: הוא עצמו מניח תפילין לעת-עתה באופן ש"לא לשמה", מצד ה"לב כסיל" שהוא "לשמאלו", מה-שאין-כן ה"לב חכם" הוא "לימינו", שכן הוא קשור ב"מימינו אש דת למו", תורה-ומצוות;

כאשר הוא יילך לפעול עם יהודי שני להניח תפילין לשמה, משום שכן ציווה ה', יפעלו הדברים סוף-סוף גם עליו - הפועל עם הזולת - שזה יבטל את "לב כסיל לשמאלו", ותתגלה המציאות האמיתית, ה"לב חכם לימינו".

ובינתיים, צריך הוא תיכף ומיד ללכת להניח תפילין עם הזולת, משום שהלה מחוייב להניח תפילין, ואינו צריך להמתין עד שהוא "יתארגן עם עצמו" ("ער וועט זיך אויסטשוכען!"). ואם לא יזדרז מיד להשפיע עליו להניח תפילין, אי-אפשר לדעת אם הוא ימצא אותו בכלל אחר-כך!

בתחילת דבריו ציין הרבי שהאיש שהולך להניח תפילין עם הזולת עושה זאת שלא לשמה - הוא הולך להניח תפילין עם יהודי שני כדי לזכות בכבוד, שיקראו לו בתואר "טאנקיסט" והוא יקבל כסף (=דולרים מהרבי) לחלקם לציבור, וכיוצא בזה.

הבחינה של כל דבר, קבע הרבי, היא אם טענה זו  (שהוא פועל בכך באופן ד"שלא לשמה") מבלבלת אותו עד כדי-כך שהיא תפגע במעשה בפועל, ותמנע ממנו ללכת להניח תפילין עם יהודי שני.

ובאמת עליו לדעת - שהנחת תפילין שלו עם הזולת איננה מצד מה שהוא חושב, שהוא רוצה לזכות בתואר "טאנקיסט" - אלא משום שבפנימיות (על-פי פסק-דינו של הרמב"ם - הלכות גירושין סוף פרק ב) רצונו להניח תפילין עם יהודי נוסף.

המוח והלב ומשל השעון

יהודי איש עסקים, שעסק במכירת שעונים, ביקש את ברכת הרבי למנוחת-הנפש ופרנסה בהרחבה. הרבי משיב לו (איגרת מי"א בשבט תשט"ז - אגרות-קודש כרך יב עמ' רי-ריא). שעליו להכין 'כלים' לקבלת הברכות. בדיקת התפילין שתהיינה כשרות כדין. הנחתם מדי יום ביומו (כשלפני כן ישלשל כמה מטבעות לצדקה ולאחר-מכן יאמר לפחות פרק תהילים אחד).

בהמשך מסביר הרבי כי הנחת תפילין משפיעה על המוח ועל הלב: לכאורה, איזה קשר יש בין הפרשיות והבתים של התפילין לרגש האדם ושכלו? ויש להסביר זאת על-פי משל. גלגלי השעון מניעים זה את זה, עד לגלגל שאליו מחוברים המחוגים, המראים את השעה ואת הדקה; ואדם נעזר בשעון זה כדי לתכנן את סדר-יומו. אנו רואים אפוא, שאף שהקפיץ המניע את הגלגל הראשון אינו קשור כלל לאדם, הוא משפיע על תכנון סדר-היום שלו.

מצילה מעונש ח"ו

דברים מרתקים נשמעו מפי הרבי בשבת-קודש פרשת וישב תשמ"ג ('התוועדויות' תשמ"ג, כרך ב, עמ' 691-692):

רואים בפועל ובמוחש שכאשר פוגשים יהודי שהיה עד עתה רחוק מענייני תורה ומצוותיה, ומדברים עמו באותיות שתוכנן נלקח מתורת החסידות אזי פועלים עליו להתקרב לענייני תורה ומצוותיה וכפי שנוכחו בפועל שהצליחו לפעול עליהם, ובתוך משך זמן קצר - נשתנה לגמרי אורח חייהם ונעשו יהודים שומרי תורה ומצוות, וחדורים ברוח החסידות. כלומר, כשחסיד למד חסידות והדברים נקלטו היטב בהבנתו והשגתו - אזי ביכולתו למצוא אותיות מתאימות כיצד לבאר את הדברים באופן שיוכל להבינם, אבל תוכן הדברים הוא - תורת החסידות.

כדוגמה לכך הביא הרבי את מצוות תפילין (ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין") וביאור החסידות שהנחת תפילין פועלת למעלה המשכת מוחין במידות (ז"א), ו'הורדת' העניין ליהודי שלמד ב'פאבליק-סקול', שהקב"ה ברא את האדם בצלמו וכדמותו, וכל אחד מבין בפשטות שאין הכוונה בזה לבשר וגידים ועצמות כו', כי אם לתכונות הנפש, שכל ומידות כו'.

ועל זה אומרים לו: כאשר הוא לוקח תפילין העשויים מדבר גשמי, ומניחם על היד כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, וקושרם ברצועות כו', היינו, שהוא משעבד את המוח ואת הלב (שכלו ומידותיו) שיהא בכיוון הרצוי - הרי הוא פועל דוגמת עניין זה אצל הקב"ה:

רצון ה' שהעולם יתנהג באופן המתאים - "לשבת יצרה", ולכן, כאשר אין הנהגת העולם מתאימה לרצון זה, הנה תמורת השכל והרגש דהקב"ה (מוחין ומידות) שדורשים עניין של עונש ח"ו, הנה על-ידי העניין דהנחת תפילין פועלים למעלה שיעבוד הלב והמוח כביכול, היינו, שיכבשו רחמיך את כעסך.

המעשה הוא העיקר

ביום ב' דחג השבועות תשמ"ג ('התוועדויות' תשמ"ג, כרך ג, עמ' 1553) דיבר הרבי, שכאשר נמצאים בחג השבועות, וישנו ה"שטורעם" דכללות העניין דנתינת התורה - אומרים לו ליהודי ש"המעשה הוא העיקר", ולכן מחר בבוקר עליו להשתדל לפעול על יהודי להניח תפילין בפועל ממש, וכיוצא-בזה בנוגע לשאר מצוות מעשיות.

ובאשר לטענתו - המשיך הרבי - הן אמת ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין", אבל לשם מה עליו "לרדת" ולעסוק במבצע תפילין כפי שהוא בעולם המעשה, מוטב שיעסוק בעניין הרוחני שבתפילין - לדבר עם היהודי אודות שיעבוד המוח והלב, וכיוצא בזה?

הנה על זה אומרים לו - שהתנאי לקבלת התורה הוא: הקדמת נעשה לנשמע, היינו, הדגשת עניין המעשה דווקא, כנ"ל.

בהמשך הוסיף הרבי והבהיר ש"ההתעסקות לפעול על יהודי לקיים מצוות מעשיות היא (לא בתור אמצעי להשגת מטרה נעלית יותר, כי אם) תכלית לעצמה, מכיוון שישנה הדגשה מיוחדת בעניין המעשה, ואדרבה: ישנו עילוי בעניין המעשה לגבי עניין הלימוד, שלכן לעתיד-לבוא יהיה "מעשה גדול".

הוראה מפנחס - הדגשת ה"מעשה"

הוראה דומה הפיק הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת פנחס תשל"ז (שיחות-קודש תשל"ז, כרך ב, עמ' 279):

כללות ההוראה מ"פנחס" שדרושה ההדגשה על עניין ה"נעשה" ועליו לפעול בכך באופן שהוא מוסר את עצמו לגמרי, לטובת יהודי שני, והוא פועל אצלו את עניין ה"נעשה" - שיניח תפילין וכיו"ב. ולמרות שהוא לא רגיל בזה, וטענתו היא שזו "מלאכת נשים לאנשים" שכן עניינו הוא ליישב קושיה על דברי הרמב"ם, לחדש בתורת החסידות וכו', וכאן נדרש הוא לפעול על יהודי להניח תפילין, שזו מלאכה קלה (מלאכת נשים) - שהרי בכל יום מעת הבר-מצווה הוא מניח בעצמו תפילין, עד שהרגל זה נעשה בחינת הרגל נעשה טבע (תניא ספי"ד), ועל-דרך זה בעניין "ואהבת לרעך כמוך" מובן בפשטות, הרי אם הוא רק יודע מעניין זה יילך ויפעל על יהודי שני להניח תפילין... על-כך ייאמר לו למרות שהדבר אינו כפי רגילותך, עליך לעשות זאת, שזהו עניין העבודה ד"פנחס" - עניין ה"נעשה", באופן שהוא מתמסר לגמרי עבור יהודי שני.

'מבצע תפילין' בצבא

ויהי רצון אשר תמיד כל הימים ינצל אפשריות שלו ויכולתו בענייני אהבת ישראל, ובפרט בעניין מצוות תפילין, אשר בשים לב לתפקידו החשוב והאחראי בוודאי לא נצרך אריכות בשטח מצוות המעשיות בכלל ובסגולת מצוות תפילין במיוחד, כמבואר בכמה וכמה מקומות בתורתנו תורת חיים ויעשה זה מתוך שמחה וטוב לבב, והשם-יתברך יצליחו.

- כך כתב הרבי ל"מר אבשלום שי' לנגר, קצין דת" (אגרות-קודש כרך כו עמ' תסא) שסייע לקבוצת חסידים, בראשות האברך ר' טוביה פלס, שנסעה בשליחות הרבי לבקר את חיילי צה"ל בחודש מנחם-אב תש"ל. (את השליחות הטיל הרבי על ר' טוביה שיחי' פלס במהלך התוועדות שבת-חזון תש"ל).

באותו נושא שיגר הרבי באותם ימים איגרת - כ"ה במנחם-אב תש"ל (שם עמ' תנז-תנט) - "לכבוד אלוף רחבעם זאבי שי', מפקד פיקוד מרכז". כפי הנראה מפני המאבק שבו החל הרבי כנגד גזירת "מיהו יהודי" החליטו גורמים ממשלתיים להערים קשיים בביקורים בצה"ל ועל-כך כתב הרבי בהרחבה למר זאבי.

ממעייני החסידות

פרשת חוקת

והיתה לעדת בני-ישראל למשמרת (יט,ט)

אדם שעוסק ב"עשיית הפרה", דהיינו בטהרת הזולת ובקירובו לאבינו שבשמים, זקוק ל"משמרת", המזכירה לו שאסור לו לשכוח את עצמו, שכן גם הוא עלול ח"ו להיטמא ולהזדקק ל"אפר פרה".

(לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1060)

זאת התורה אדם (יט,יד)

"אדם" - א' דם.

"זאת התורה אדם" - התורה נמשלה לדם. כשם שהדם הוא חיות האיברים, כך התורה, המלמדת את פירוש המצוות ופרטי הלכותיהן, מכניסה חיות בקיום המצוות.

(לקוטי-תורה במדבר עמ' יג)

* * *

התורה ערוכה בציור של גוף האדם - רמ"ח מצוות-עשה שבה הן כנגד רמ"ח איברים, ושס"ה מצוות לא-תעשה - כנגד שס"ה גידים.

(לקוטי-תורה דברים עמ' עה)

זאת התורה אדם כי ימות באוהל (יט,יד)

מניין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באוהל (היכן מצוייה? באדם שימות באוהלי תורה, רש"י) (ברכות סג)

בן תורה צריך "להמית" את כל תענוגי העולם ולהתנזר מהם, שכן גם דברים קלי הערך בתענוגי העולם מונעים את המסירה ונתינה באוהלה של תורה.

(היום-יום עמ' סז)

ותמת שם מרים (כ,א)
למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת (רש"י)

מדוע נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה ולא לפרשת חטאת?

אלא: החטאת אינה מכפרת אלא על שגגות, שסיבתן היא התגברות הנפש הבהמית, ששורשה מקליפת נוגה, אך אין היא מכפרת על הזדונות, שהן משלוש קליפות הטמאות לגמרי. ואילו פרה אדומה מטהרת טומאת מת, שהיא אבי אבות הטומאה, הקשורה לשלוש קליפות הטמאות; וכמו כן בעת פטירת הצדיק מאיר חסד ה' לכפר על עוון הדור, לרבות הזדונות.

(תניא אגרת-הקודש סימן כח)

פרקי אבות

"ארבע מידות בתלמידים"

ארבע מידות בתלמידים - מהר לשמוע ומהר לאבד, יצא שכרו בהפסדו; קשה לשמוע וקשה לאבד, יצא הפסדו בשכרו; מהר לשמוע וקשה לאבד, זה חלק טוב; קשה לשמוע ומהר לאבד, זה חלק רע (פרק ה, משנה יב)

פירוש רבינו עובדיה מברטנורא: מהר לשמוע ומהר לאבד יצא שכרו בהפסדו - דמאחר ששוכח מה שלומד, מה הנאה יש במה שהוא מהר לשמוע; נמצא הפסדו גדול משכרו. קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו - שמידה טובה שיש בו, יתירה על המדה הנפסדת, הואיל ומה ששמע אחר הקושי הוא זוכר ואינו שוכח. ונפקא-מינה, שאם יש לפנינו שני תלמידים ואין לנו לספק מזון אלא לאחד מהם, נקדים הקשה לאבד על המהר לשמוע. זה חלק רע - לא הווה שייך למתני הכא חסיד או רשע, שאין זה דבר התלוי בבחירתו של אדם, אלא חיסרון שהיה בו מעיקר ברייתו.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) מה מחדש התנא, והרי כל מלמד יודע שישנם סוגים שונים בתלמידים. ב) מהי ההוראה מענין זה במידת החסידות. ג) הדיוק "חלק טוב... חלק רע", ולא "מידה טובה... מידה רעה" וכיוצא בזה.

והביאור: חיוב הלימוד עם תלמידים על-פי דין ("ושיננתם לבניך, אלו התלמידים") אינו אלא ללמוד עמהם תורה, אבל אין כל חיוב להתעניין בכשרונותיו של התלמיד ולתקן את הדרוש תיקון. אולם מצד מידת חסידות על המלמד להתעניין בתכונותיו של התלמיד ולהשתדל לעזור לו גם בזה.

מהר לשמוע - כאשר התלמיד קולט ומבין בקלות את דבר הנלמד, אין המלמד רשאי להסתפק בכך, אלא עליו להתעניין במצבו של התלמיד לאחרי הלימוד; ואם התלמיד "מהר לאבד", כך שיצא שכרו בהפסדו, עליו לוודא שהתלמיד יחזור את לימודו כדי שלא ישכחנו.

קשה לשמוע - על תלמיד כזה עלול המלמד לחשוב שחבל על הזמן שמושקע בו, ועדיף לו להקדיש את כל זמנו מרצו לתלמידים אחרים. על כך אומרת המשנה, שעל המלמד לבדוק את כוח הזיכרון של התלמיד, ואם הוא "קשה לאבד", הרי יצא הפסדו בשכרו.

מהר לשמוע וקשה לאבד - כאשר יש למלמד תלמיד מצטיין, אין לו להתגאות בכך, שכן זה חלק טוב - כישרונותיו הברוכים של התלמיד הם "חלק" שניתן לו מלמעלה, ואינם תוצאה של פעולות המלמד.

קשה לשמוע ומהר לאבד - גם כאשר יש לו תלמיד גרוע ביותר, אסור להתייאש ממנו ולהניחו לנפשו, שכן "זה חלק רע", התלמיד אינו אשם בכך שקבל "חלק" כזה מן השמים. לכן יש לעזור לו לפתח ולשפר את כושר שכלו.

מהר לשמוע ומהר לאבד - עליו לדעת שהיות ש"יצא שכרו בהפסדו", שומה עליו לחזור תמיד על לימודו.

קשה לשמוע וקשה לאבד - אין לו ליפול ברוחו בגלל היותו "קשה לשמוע", בידעו ש"יצא הפסדו בשכרו".

מהר לשמוע וקשה לאבד - אין לא להתגאות בכך, שהרי זה "חלק טוב", כנ"ל.

קשה לשמוע ומהר לאבד - אין לו להתייאש, בידעו שזהו "חלק רע", שניתן לו מלמעלה כדי שישנה מצב זה על-ידי עמל ויגיעה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר תשד"מ - בלתי מוגה)

אוצרות דור ודור

כ"ק אדמו"ר הריי"צ

"תמימים! מה חסר לכם?"

סיפר המשפיע הרה"ח ר' פרץ מוצ'קין ז"ל: בתקופה שהיינו בסמרקנד בימי מלחמת העולם השנייה, התקיימה פעם התוועדות והשתתפו בה כמה מהתמימים שלמדו בליובאוויטש. במהלך ההתוועדות סיפר ר' שלמה-חיים קסלמן ז"ל, שכאשר הוא למד בליובאוויטש, השתתף פעם בהתוועדות של כ"ק אדמו"ר הריי"צ (שהיה אז 'מנהל פועל' של ישיבת 'תומכי תמימים') עם קבוצה מהמבוגרים ויחידי הסגולה שבין התמימים. באותה התוועדות אמר הריי"צ לתמימים: תמימים! מה חסר לכם? הרי אתם לומדים כראוי הן נגלה והן חסידות, וגם מצד ה'עבודה' - הכל אצלכם כראוי. אלא מה חסר לכם? - ה"לבוש" של אביו ואמו (כמבואר בתניא סוף פרק ב'), ובכן, דעו לכם שאבי (כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע) נותן לכם גם את הלבוש הזה, וממילא לא חסר לכם כלום!

וכשר' שלמה-חיים ז"ל סיים את הדברים, יצאנו בריקוד של שמחה.

מבט אחד של הרבי

ועוד סיפר המשפיע הרה"ח ר' פרץ מוצ'קין ז"ל: בשנים הראשונות לאחר פרוץ המהפכה הקומוניסטית, היה בלנינגרד - כיום פטרבורג - יהודי שהיה יוצא ובא בין החסידים, אך לא התנהג בפועל בדרכי החסידים והחסידות, והתרחק יותר ויותר עד שסר מדרך התורה והמצוות.

מאחר שהוא המשיך להתהלך בין החסידים, היה שומע פעמים רבות שהחסידים משוחחים אודות הרבי הריי"צ. יום אחד הוא שמע שהרבי הגיע ללניגרד. מאחר שהעריץ את הרבי, הלך האיש לראות את הרבי וגם נכנס אליו ל'יחידות'. בהיותו ב'יחידות', הרבי לא אמר לו מאומה, ורק נעץ בו מבט חודר. מיד לאחר שהאיש יצא מהיחידות, הוא היה שרוי בהתעוררות עצומה ותיכף ומיד הלך והכשיר את המטבח בביתו, וחזר להיות שומר תורה ומצוות.

הם מוכרחים - אני רוצה

סיפר הרה"ח ר' יצחק-מענדל שיחי' ליס: בתקופה שהיה כ"ק אדמו"ר הריי"צ באוטבוצק, היה הרה"ח ר' יהודה-לייב רסקין הי"ד משמש אותו. פעם הגיש לרבי כוס תה, וכאשר נכנס אל הרבי שוב לאחר זמן מה, ראה שהכוס עדיין מלאה. הוא הכין אפוא כוס תה נוספת והכניס אותה לחדרו של הרבי. כעבור זמן-מה נכנס שוב אל הרבי, והתפלא לגלות שגם את הכוס הזו הרבי לא שתה. כעת כבר לא היה מסוגל להתאפק ושאל את הרבי מדוע הוא אינו שותה את התה, ענו לו הרבי: "הרי ישנו עניין של אתכפיא".

אזר החסיד אומץ ואמר לרבי: "הרי כבר נעשה חכם ומלך!" [בתניא פרק ט"ו כתוב "שהצדיק נקרא עבד ה' כמו שם חכם או מלך שכבר נעשה כו'", ולכן הוא אינו זקוק ל'אתכפיא']. ענה לו הרבי: "אלע מוזן, און איך וויל" ["הכול מוכרחים (לעשות 'אתכפיא'), ואני רוצה"].

להיכנס למסעדה ו'לסחוב' יהודי

סיפר הרה"ח הרב יצחק-דוד שיחי' גרונר: באחת השנים התבטא כ"ק אדמו"ר הריי"צ: "מ'דארף אריינגיין אין א רעסטאראנט, און שלעפן פון דארטן א אידן, און אים זאגן 'קום דאווענען מנחה'!" [="צריכים להיכנס למסעדה, 'לסחוב' משם יהודי ולומר לו: בוא להתפלל מנחה!"] שאל אחד החסידים: האם זו צריכה להיות העבודה שלנו? ומה יהיה על עבודה עם עצמו?...

ענה לו הרבי: "איין ברודער זאל עסן פופיקעס, און זיין ברודער וועט שטארבן פון הונגער?!" [="אח אחד יאכל 'קורקבנים', ואחיו יגווע ברעב?!"].

"אברך אותך שתהיה למעלה מהזמן"

סיפר הרה"ח הרב זלמן-לייב שיחי' אסטולין: את הסיפור דלהלן שמעתי מהמשפיע הרה"ח רבי שלמה-חיים קסלמן ע"ה. פעם עמדו רבים מהתמימים לקראת התייצבות בוועדת הגיוס. מועד ההתייצבות היה, כרגיל, ימים אחדים לאחר חג הסוכות. בשמחת-תורה ביקשו התמימים את ברכתו של הרבי הרש"ב נ"ע, אך לא נענו.

והנה, באחד הלילות שלאחר החג שהה כ"ק אדמו"ר הריי"צ אצל אביו הרבי הרש"ב נ"ע, לפתע אמר לו הרבי נ"ע: כעת היא 'עת רצון' למעלה! מיד יצא הרבי הריי"צ מחדרו של אביו וקרא לכל התמימים שהיו צריכים להתייצב בוועדת הגיוס. כולם נכנסו לחדרו של הרבי נ"ע והוא בירך אותם. לאחר שהרבי נ"ע סיים לברך את כולם והם יצאו מחדרו הק', נכנס שוב בנו הרבי הריי"צ וביקש ברכה לעצמו. אמר לו אביו הרבי נ"ע: "כבר חלפה לה ה'עת רצון', אבל אברך אותך שתהיה למעלה מן הזמן וכל מה שתרצה - יינתן לך...".

וסיים הרב זלמן לייב: בסיפור זה רואים את גודל ה'ביטול' ו'הנחת עצמותו' של הרבי הריי"צ, שכל זמן שלא קיבל אחרון התמימים את הברכה מהרבי נ"ע - לא ניגש הרבי הריי"צ לבקש ברכה לעצמו, למרות שידע שה'עת רצון' עלולה לחלוף. ודבר נוסף: הרבי הריי"צ הרגיש שעיקר הכוונה ב'עת רצון' היא עבור תלמידי התמימים.

מיטה חדשה לרבי

ועוד סיפר הרה"ח הרב זלמן-לייב שיחי' אסטולין: סיפר לי הרה"ג הרה"ח ר' יעקב פנטילייב ז"ל, רבה של העיירה אוראל, שפעם הגיעו הרבי הרש"ב נ"ע ובנו הרבי הריי"צ לאוראל. השניים נכנסו לביתו וכעבור זמן-מה פנה אליו הרבי הריי"צ ואמר לו: "יענק'ל, הבה נצא החוצה". כשהיו בחוץ, שילב הרבי הריי"צ את זרועו בזרועו של ר' יעקב והלך עמו ברחוב עד שהגיעו לחנות רהיטים. כשנכנסו, פנה הרבי הריי"צ לבעל החנות וביקש לקנות מיטה חדשה שלא ישן עליה אדם מעולם. הרבי הריי"צ הוסיף ואמר לבעל החנות: "אין בידי כסף לשלם לך, אבל אשלם לך אחר כך סכום כסף גדול. ואם אינך סומך עליי - הרי לך משכון יקר". אמר לו בעל החנות: "מאחר שאתה הולך שלוב זרוע עם הרב, אינני צריך לקבל ממך משכון".

כשסיפר זאת הרב פנטילייב ז"ל, התבטא: "באותו רגע שהמוכר אמר לרבי הריי"צ שהוא סומך עליו בגללי, אמרתי לעצמי - הלוואי שהיה נפער בור באדמה והייתי קובר בו את עצמי מרוב בושה"...

מסיפור זה רואים - סיים הרב זלמן-לייב אסטולין - את גודל קדושתו של הרבי, שאפילו בהיותו בדרכים, לא ישן על מיטה שישנו בה אחרים (כרים וכסתות - הביאו מליובאוויטש).

הוראה מיוחדת לחסיד מיוחד

סיפר המשפיע הרה"ח הרב מנחם-מענדל פוטרפס ז"ל: החסיד ר' משה-זלמן היצחקי, שנודע בגודל התקשרותו והתבטלותו לכ"ק אדמו"ר הריי"צ, קיבל מהרבי הריי"צ הוראה שלא הייתה ידועה כמותה באותו דור - לערוך תיקון-חצות מדי לילה. שאל ר' זלמן-משה: "כיצד עושים זאת?". ענה לו הרבי: "כמו שכתוב בסידור של אדמו"ר הזקן - יושבים על הארץ, אומרים מזמורי תהילים מסויימים, ואחר-כך תשב עם 'ביכעל' של מאמרי חסידות ותלמד עד אור הבוקר. לאחר מכן תתפלל ואז התפילה תהיה מאירה. ובשבת-קודש, שבלילה לא עורכים תיקון-חצות, חשבון-הנפש של ליל-שישי 'יתנוצץ' ויאיר בתפילת השבת שלך".

מילה של הרבי אינה הולכת לאיבוד

סיפר הרה"ח ר' אברהם פאריז ז"ל: פעם אחת נכנסתי ל'יחידות' אל כ"ק אדמו"ר הריי"צ והראיתי לו מברק שקיבלתי מבתי, ובו נאמר שהיא נפלה למשכב למשך זמן, עקב סיבוך שנוצר בעקבות לידה. ביקשתי מהרבי ברכה עבורה, ובין הדברים אמרתי: "רבי, מילה שלכם אינה הולכת לאיבוד!". אמרתי זאת בקול רפה ובפנים סמוקות ומבויישות. ענה לי הרבי ברצינות: "מיינער א ווארט ווערט ניט פארפאלן ניט למעלה און ניט למטה, און מ'דארף עס זאגן מיט א דגש און ניט מיט א רפה" [="מילה שלי אינה הולכת לאיבוד, לא למעלה ולא למטה, וצריך לומר זאת ב'דגש' ולא ב'רפה'"]. והרבי חזר על דבריו אלה כמה פעמים כדי שאשמע את הדברים היטב ואקלוט כל מילה שיוצאת מפיו הק'.

מה שר' אברהם פאריז חושב על הרבי

סיפר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (בהתוועדות שבת-קודש פרשת בשלח תשכ"ד): פעם נכנסתי אל כ"ק מו"ח אדמו"ר והוא סיפר לי ביטוי מסויים אודות מעמדו ומצבו בעבודתו הרוחנית - ביטוי שהיה קשה לי לשמוע... בדיוק באותם ימים הגיע אל הרבי מכתב מר' אברהם פאריז.

- לאברהם פאריז ישנה זכות מיוחדת. שכן, כעת הדפיסו את 'ספר המאמרים תש"א' מתוך העתקה ('קופיר') שלו. ואם הוא לא היה עושה זאת, לא היה מהיכן להעתיק, משום שה'כתבים' היו נעולים -

אמרתי אפוא לכ"ק מו"ח אדמו"ר: "הנה, כך וכך כותב עליכם אברהם פאריז". ענה לי כ"ק מו"ח אדמו"ר: "אילו אני הייתי חושב על עצמי מה שאברהם פאריז חושב עליי"...

ומסיים כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: כ"ק מו"ח אדמו"ר לא אמר שאברהם פאריז לא צריך לחשוב כך עליו (אלא שעל כ"ק מו"ח אדמו"ר עצמו זה לא פעל, ואדרבה - זה גרם לו להוסיף בהתבוננות...) ומן הסתם, היו עוד כאלה שחשבו כמו ר' אברהם פאריז, אלא שהוא העז לכתוב זאת במפורש לכ"ק מו"ח אדמו"ר. והרי כתוב שבכל יהודי ישנו ניצוץ מנשמתו של משיח...

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת חוקת
ז' בתמוז

פרקי אבות - פרק ה'.

יום רביעי
י"א בתמוז

במנחה אין אומרים תחנון.

יום חמישי
י"ב תמוז¹, חג הגאולה

"מועד המועדים"². יום הולדת את כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, בשנת תר"מ³. יום בו נתבשר - בשנת תרפ"ז - שהוא חופשי מגלותו אשר הגלה - אחרי שהיה תפוס במאסר - על עבודתו בחיזוק התורה והיהדות⁴.

ממכתביו ליום זה:

"לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה"⁵.

"בשני ימי הגאולה י"ב וי"ג תמוז הבאים עלינו לטובה יתוועדו אנ"ש..."⁶.

"יום התוועדות והתעוררות לחיזוק התורה [וכן: "בדבר חיזוק דרכי החסידות בקביעות ושמירת זמני לימודי דא"ח, ולהתעורר בקיום ענייני הלימוד"⁷] בכל אתר ואתר לפי עניינו"⁵.

יום שישי
י"ג בתמוז, חג הגאולה

אור ליום ששי, סוף זמן קידוש לבנה לכתחלה כל הלילה.

יום בו יצא כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לחירות.

אין אומרים תחנון⁸.

מנהג כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לעשות מגבית בעת ההתוועדות - עבור המוסדות הידועים בשם "אהלי יוסף יצחק"⁹.

בעניין סיום [שנת] הלימודים¹⁰

נכון - שכל אחת ואחת מהמסיימות תי' - תפריש ביום ההוא לצדקה, פרוטה בבוקר - לפני הסיום, ופרוטה - לאחריו.

המורות תי' תבארנה להן - לפי ערכן - המאמר (היום יום - דיום הנ"ל): "א איד... [=יהודי אינו יכול ואינו רוצה להיות חס-ושלום 'נפרד'] מאלוקות".

----------

1) קביעתו בחודש הרביעי היא התחלת הגילוי דלעתיד-לבוא, כיוון שפנימיות צום הרביעי הוא עניין של ששון ושמחה - ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 531 ,507 ובכ"מ.

2) לשון בעל הגאולה באג"ק שלו ח"ב עמ' תכ. וביאר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "מועד עניינו - שנעשה בו נס, וי"ב תמוז הוא מועד ונס הכללי, ניסו של ראש ישראל, שממנו נמשכים כל המועדים וניסים פרטיים" - לקוטי-שיחות ח"ד עמ' 1322.

3) תולדות ימי חייו ב'ספר התולדות - אדמו"ר מהוריי"צ' (ארבעה כרכים, הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תש"ל - תשל"ו).

4) ספר-המנהגים שם. פרשת ימים אלו בספר-התולדות הנ"ל ח"ג ובפרט מפרק כא ואילך, ובספר-השיחות תר"פ-פ"ז עמ' יא ועמ' 171 ואילך. ושם הובא, שכיוון שהיה המשרד סגור בי"ב בתמוז בשל חג המוני שהיה בעיר ביום זה, היה השחרור בפועל רק בי"ג בתמוז.

5) ספר-המנהגים שם, מאג"ק שלו ח"ב עמ' פ.

6) 'היום יום' יב תמוז, מאג"ק שם עמ' קפב.

7) 'היום יום' יג תמוז וספר-המנהגים שם עמ' 100, מאג"ק שם עמ' תכ.

8) לוח 'היום יום'. ספר-המנהגים. לוח כולל-חב"ד.

במשך השנים נוספו הוראות, כמו להתוועד גם ביום ט"ו תמוז (שלימות הגאולה, יום בו הגיע בעל הגאולה לביתו - 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ד עמ' 44); להתוועד עד כולל ש"ק י"ז בתמוז (לפי הקביעות אז), ואף בי"ט בו (יום הברית-מילה של בעל הגאולה) באופן המותר - למצוא שמחת ברית-מילה או פדיון-הבן וכיו"ב, וכשמשתתפים בשמחה זו ידגישו גם את הברית, ויחזרו חסידות מבעל הברית ('תורת מנחם - התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2515).

9) ספר-המנהגים שם. וראה לקוטי-שיחות חלק כג עמ' 270, שזהו דבר הפשוט שאין צריך להזכירו במפורש בכל שנה [ועד"ז בקשר לניגונים בהתוועדות, כמו "ניעט ניעט ניקאווא", ועוד - שיחת ש"פ מטו"מ תש"מ סמ"ז, עיי"ש], ומי שלא נתן - ישלימנה בימים שלאחרי זה, עיי"ש.

10) הוראות (משנות הלמ"ד) לקבוצת מורות ב'גן חובה' של 'בית רבקה' בברוקלין, שדיווחו לרבי על חג סיום הלימודים ביום כ"א סיוון (בי"מ, ד' תמוז תשנ"ט, עמ' 14). ומסיים שם: "אזכירן על-הציון לתוכן הפ"נ. ותבשרנה טוב". ושמא יש לנהוג כך בכל תאריך, ללמד את הפתגם היומי שלו ב'היום יום'.