מדורים נוספים
	התקשרות גליון 1047- כל המדורים ברצף
	חיטה, שעורה וגפן בעבודת האדם
	עקבתא דמשיחא
	יום הולדת בבית הבן-איש-חי
	פרשת עקב
	כמה ארך-אפיים לפניו
	הלכות ומנהגי חב"ד

שמירת המזוזה היא חלק מתוכן המצווה * לא כל 'עם הארץ' יכול ליטול את השם 'אפיקורוס'... * התועלת שבקבלת החלטות במעמד רבים * האם ללומד משניות לעילוי נשמה יש חלק בזכות הלימוד? * על חשיבות ה'סמיכה' ובעלי ההוראה * וסימוכין ל'מבצע יום-הולדת' בדבריו המפורשים של הבן איש חי * מסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

השומר בפתח

הקובע מזוזה לשם שמירה הרי זה מענייני המצווה ומטרותיה, ונחשב לו שקיים המצווה בשלימותה – דברים אלו מביא הרבי בליקוטי שיחות (כרך י"ט שיחה לפרשת עקב, עמ' 122), לגבי השמירה שבמצוות מזוזה הנזכרת בפרשתנו.

ומה שפסק הטור שכוונת המצווה תהיה רק "לקיים מצוות הבורא", היינו מכיוון שבכל אופן היה מקיים את המצווה באותו חשק גם בלי תועלת זו, מוכח שרצונו לקיים המצווה בגלל ציווי הבורא, אלא שיחד עם זאת מותר לחשוב בעת קיום המצווה שתוכנה לצורך השמירה.

להעיר, שכעין זה (אבל לא ממש) כתב בשו"ת חתם סופר (אבן העזר חלק ב' סימן צ) וז"ל:

"והנה בוודאי אין תכלית המצווה של מזוזה לשמירה רק להעלות ייחוד השם על לבו. ומכל מקום מי שמכוון בקביעתה לקיים מצוות ה' שציוונו ה' וסובר שאין בזה אלא שמירה לא נאמר שלא יצא ידי חובתו, שאם-כן רוב ישראל אינם יוצאים ידי חובת מזוזה. וגם הרמב"ם לא כתב שבטלו המצווה אלא על-ידי שכותבים מבפנים שמות מלאכים ועל-ידי-זה בטלו המצווה, אבל על-ידי שטעו בתכליתה אין זה אלא סכלות, ומכל-מקום מיקרי מכוון לעשות רצון ה' על מנת לקבל פרס ואין זה תכלית האמיתי, ומכל מקום כיון שמכוון לצאת ידי-חובתו, יוצא הוא בזה".

אבל כ"ק אדמו"ר סבור בצורה ברורה יותר, שמכיוון שהמזוזה עניינה וסגולתה הם אכן שמירה, לא גרע (אף במעט) כוונתו של האדם שחושב על השמירה.

ובכל אופן קרובים דברי החת"ס לדברי הרבי.

מיהו 'אפיקורס'?

בשיחת שבת-קודש פרשת תרומה תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך ב' עמ' 999) הובאו דברי כבוד-קדושת אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע שתבע ממישהו בענייני תורה ומצוות, והלה טען בתגובה כי הוא הינו 'אפיקורס', והגיב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ:

כדי להיות 'אפיקורס' צריכים קודם להיות מלומד עד כדי "יודע את ריבונו", ורק אז שייך המושג של 'אפיקורס', ש"מכוון למרוד בו" חס-ושלום; אבל כאשר מדובר אודות 'עם הארץ' – לא שייך לכנותו בתואר "אפיקורס" אלא בתוארים כ"בעל תאוה"... "כסיל" וכו' וכו'...

[וראה גם תורת מנחם כרך יו"ד עמ' 279; כרך ז"ך 427; כרך מב עמ' 244].

ויש לציין לפירוש רש"ש שבת לא,א שמבאר את הנהגתו של הלל ("מעשה רב") במי שביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת – "נראה לי דכוונתו דכופר לא מיקרי אלא אחר החקירה בכל חלקי הסותר, אבל זה לא חקר ולא נוכח אלא ש[=לדבריו] לא היה מאמין [=שהיא מפי הגבורה]...".

דברי הרש"ש נסובו על הנאמר ברש"י שם ד"ה גייריה: "וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו... שלא היה כופר בתורה שבעל-פה אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו"].

מסיבת יום הולדת

בשיחת אחרון של פסח תשמ"ח הע' 81 הובא:

...וכן כתב בבן איש חי (חלק ההלכות – שנה א', פרשת ראה סעיף יז): "יש נוהגים לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב, וסימן יפה הוא, וכן נוהגים בביתנו". ומוסיף הרבי: "ונהרא נהרא ופשטיה".

ויש להוסיף שה'בן איש חי' עצמו – שיום הולדתו חל בכ"ז מנחם-אב – בפירושו 'בן יהוידע' למסכת ברכות (כח,א ד"ה ההוא יומא), כתב עוד בעניין זה דברים נחרצים:

וידוע שיום הלידה יהיה המזל של האדם חזק ומוצלח, ועל כן נוהגים שכל אדם יעשה יום הלידה יום טוב לעצמו...

יצוין, שבהשוואה לקטע בבן-איש-חי בו נאמר רק "יש נוהגים", נאמר בבן-יהוידע "נוהגים שכל אדם". מאידך, בן-איש-חי הוא א. ספר הלכות. ב. מדגיש גם מעשה רב – "וכן נוהגים בביתנו".

החלטות במעמד רבים

בהזדמנויות רבות הזכיר כ"ק אדמו"ר שקבלת החלטות טובות במעמד אחרים "יש לזה חיזוק רב יותר מההסכם שעושה בפני עצמו" (כמבואר בד"ה החלצו תרנ"ט פ"י), כמו לדוגמה בשיחת אחרון-של-פסח תשמ"ח על-דבר מנהגי יום הולדת, ועוד.

יש להצביע על דברים שכותב בספר החינוך פרשת ויקרא מצוה קיז ("שלא להקריב שאור או דבש"):

בהרחיק החמץ... לקנות מדת הזריזות... ונתחייב הענין במנחת היחידים יותר ממנחת הציבור, לפי שהייאוש והעצלה נמצא ביחיד יותר, כי הרבים יזהירו זה את זה, ולכן לא תקפיד התורה על זה במנחת הציבור וכו'.

זכות הלימוד לעילוי-הנשמה

בשנת תשל"ד שיגר הרה"ח ר' ישראל נח בלינצקי מכתב למזכירו של הרבי הרב ח.מ.א. חדקוב ובו שאל, אם "נשאר לו איזו זכות בהפרק משניות שלומד בעד נשמת מי שהוא" [מאחר שהזכות היא בעיקר לעילוי הנשמה], והשיב לו הרחמ"א חדקוב (במכתב מכ"ב סיון תשל"ד, אגרות-קודש כרך כט עמ' קפ):

"ושמח אני להודיעו בזה כי כ"ק אדמו"ר שליט"א הואיל להורות כי בודאי [תיבת 'בודאי' נכתבה בכתי"ק כ"ק אדמו"ר] יש לכת"ר זכות בלימוד המשניות כהנזכר-לעיל".

ואולי יש למצוא מקורו, במה שמבואר לעניין הסכם יששכר וזבולון כמבואר באור החיים (שמות ל,יג): "כי מה שיטול מן הקודש בעד מחצית כספו לא שיתנכה מחלק הלומד, ונמצא כל אחד אין בידו אלא מחצית שכר, לא כן הוא כי שקל הקודש כפול היה ונמצא כל אחד בידו שקל שלם".

ועפ"י דברי האור-החיים הנ"ל (וראה גם מדבר קדמות להחיד"א מערכת מ אות לו. פתחא זעירא לספר הפלאה כתובות אות מו) מובן המענה לשאלה הנ"ל כי "בודאי יש זכות בלימוד המשניות" ללומד עצמו.

כי בנוסף לזה שלפי פשטות הסכם זה על פי חז"ל והפוסקים יש לו זכות, הרי שבודאי יש לו חלק שלם! [ועל כרחך צריך לומר שנכתב לפי שאלת השואל ולכן התשובה היתה "בודאי", ולא נחית לחלק באיזו דרגה של 'זכות' מדובר, וק"ל].

למדנים ובעלי הוראה

בשיחת יו"ד שבט תשט"ו (תורת מנחם כרך יג עמ' 228 ואילך) ובהזדמנויות נוספות (יו"ד שבט תשל"ז – לקוטי שיחות כרך טז עמ' 142 ואילך) דובר אודות חשיבות לימוד הלכות והוראה למעשה:

מה התועלת ב'גאונים' ו'מחדשי חידושים' כשחסר בעניינים היסודיים – רק לאחר שעניינים אלו הם כדבעי אפשר להגיע ליגדיל תורה ויאדיר!...

כדברים האלו ממש כותב המאירי במסכת יומא כו,א על הצורך בסמיכה להוראה (ושיהיו אחרים מסכימים עליו שהוא ראוי לכך, ואין אדם ראוי לכך בשלימות הידיעה בלבד): "שכמה ראינו שידיעתם גדולה בתלמוד, שאינם יודעים לכוין שמועה אחת להלכה, ולמה שראוי להורות מכוחה. וכמה מוחזקים בחדרי תורה, וכשהוראה מגעת לידם אף הפתח אינם מוצאים".

עונש לבעל תשובה?

בשיחות רבות השתמש הרבי בדברי ה"נודע ביהודה" (אורח חיים מהדורה קמא סל"ה) על כך שלא מועילה תשובה על עונשי בית-דין, כי אין מתחשבים בכוונת ומחשבת הלב כו' (ראה לדוגמה: לקוטי שיחות כרך ב' עמ' 642; כרך ט' עמ' 106; כרך טז עמ' 313 הע' 35; תורת מנחם כרך ג' עמ' 287; כרך לח עמ' 172; ועוד).

ולהעיר שכן תירץ בספר 'מעין החכמה' (לר' נח חיים צבי אב"ד אה"ו) פ,א: "דפשיטא דלעונשי בית-דין לא מהני תשובה דאם כן בטלו כל עונשי בית-דין, שמיראת העונש יחניף תשובה בפיו ובקרבו ישים ארבו להשיב על קיאו כי האדם יראה לעינים".

ובאמת יסוד הדברים נמצאים גם ב'מנחת חינוך' (מצוה שסד), שכתב כך:

"דבאמת דינא הכי דתשובה עם מיתה מכפרת, אבל תשובה גמורה דוקא, וזה קמי שמיא גליא, והש"ס מודיע לנו דתשובה מועלת, אבל אנחנו לא ידענו אם זה עשה תשובה גמורה... אין אנחנו יודעים מה שבלבו... וזה ברור ופשוט".

וכן בשו"ת הרד"ך – לר' דוד ב"ר חיים הכהן מקורפו – בית י"א: "דהא בוידוי דברים דוקא אין לנו ראיה גמורה לגמרי שחוזרין בתשובה...", עיין שם דבריו. ואכן בליקוטי שיחות (כרך כח עמ' 95) נתבאר בהרחבה יסוד זה ושם (הערה 22) הוסיף הרבי עוד מראי-מקומות בנושא; ומכאן שיסוד זה הוא עיקרי בכמה וכמה עיקרי תורה והלכה.