אצל קורח היה קיום המצוות במדידה והגבלה של טעם ודעת, ומזה נעשה "ואתפלג קורח" * משה רבנו אמר שגם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית, כי זה רצון ה', בין אם מבינים זאת בין אם לאו * הדבר בא לביטוי גם בג' ההכנות הידועות שקודם התפילה, שמטרתן לבוא אל הביטול והיציאה מעצמו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. שתי פרשיות אלו [שלח וקורח] – עם היותן נפרדות, הרי, נוסף לכך ש"דורשין סמוכין"1 (על-פי רוב), מצינו להדיא במדרש2 שפרשת קורח שייכת לפרשת שלח שסיומה במצוות ציצית:
"ויקח קורח3, מה כתיב למעלה מן העניין? דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית4. קפץ קורח ואמר למשה, טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו, חייבת בציצית. אמר לו קורח, טלית שכולה תכלת, אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?!".
כלומר: הסיבה לכך ש"ויקח קורח", כפי שתרגם אונקלוס "ואתפלג קורח", שהבדיל את עצמו ממשה רבינו לחלוק עליו – למרות שהיה בשעת מתן-תורה, וידע ש"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו"5 לכל ישראל, ומה גם שקורח עצמו היה גדול בידיעת התורה, שלכן היה ביכולתו למשוך אתו "מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות"6 (לא סתם חברי סנהדרין, אלא ראשי סנהדרין) – היא מחלוקתו על משה רבינו בעניין מצוות ציצית, שהיה סבור שטלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית.
ב. וביאור העניין:
קורח לא חלק על עצם מצוות ציצית. גם הוא הסכים שסתם טלית – לא של תכלת – חייבת בציצית, לפי שזהו עניין שיש לו מקום בשכל, שטלית שאינה של תכלת חייבים להטיל בה חוט א' או שניים של תכלת. אבל טלית שכולה תכלת – אין מקום בשכל שחייבים להטיל בה תכלת, מאחר שהיא כולה של תכלת.
ואילו משה רבינו אמר שגם טלית שכולה תכלת "חייבת בציצית", כי, כך הוא רצונו של הקב"ה, ואין נפקא-מינה אם יש לזה מקום בשכל או לא.
ונמצא, שאצל קורח היה קיום המצוות במדידה והגבלה של טעם ודעת, ומזה נעשה "ואתפלג קורח", שחלק על משה רבינו, וסופו הוכיח על תחילתו שהיתה זו מחלוקת שאינה לשם שמים.
דהנה, אמרו חז"ל7 "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים – זו מחלוקת הילל ושמאי, ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קורח וכל עדתו". וההסברה בזה – שהילל ושמאי לא הלכו על-פי מדידת והגבלת השכל בלבד, ולכן היתה אצלם נתינת מקום לשיטה הפכית, שזהו שמצינו שיש עניינים שהם מקולי בית-שמאי ומחומרי בית-הילל8, ובמילא, כאשר נחלקו זה על זה, היתה מחלוקתם לשם שמים; מה-שאין-כן כאשר הולכים על-פי מדידת והגבלת השכל בלבד, ולא נותנים מקום לעניין שלמעלה מהשכל, אזי נעשית מחלוקת שאינה לשם שמים.
ג. עניין זה – שיסוד המצוות הוא למעלה מטעם ודעת – מצינו גם במצוות ציצית גופא:
איתא9 במדרש10 שמשה רבינו אמר להקב"ה: מהי הפעולה מזה שנתת לבני-ישראל תורה ומצוות, מאחר שנמצאים הם בעולם-הזה הגשמי והחומרי, יכולים לשכוח על כל עניין התורה? ענה לו הקב"ה: אתן להם מצוות ציצית, שעל-ידי זה יזכרו כל המצוות, כי "ציצית" בגימטריא שש-מאות, וביחד עם שמונה חוטים וחמישה קשרים, הרי זה תרי"ג, ובמילא מזכיר הדבר על כל המצוות, כמו שכתוב11 "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות הוי'".
ולכאורה אינו מובן: מאחר שמטרת המצווה היא לזכור את כל המצוות, למה צריכים גם טלית? העיקר הם הציצית שמזכירים על התרי"ג מצוות כנ"ל, ואם-כן היה אפשר לקחת רק ציצית, ולשם מה צריכים גם טלית?
אלא הפשט בזה הוא: טלית הוא מקיף, שהרי אין זה מזון שנכנס בתוכו ובפנימיותו, אלא לבוש המקיף את האדם מבחוץ, היינו, שאינו יכול להשיגו בהבנתו. וצריך לידע שתרי"ג המצוות הנרמזות בציצית נמשכות ובאות מ"טלית", היינו, מעניין שלמעלה מהשכל.
בשעה שלוקח ציצית לחוד בלי טלית – אין בכך שום מצווה, ואין זה מזכיר מאומה; ורק כאשר לוקח את הציציות כפי שהן תלויות ומשתלשלות ("הענגען אראפ") מטלית, היינו שיודע ומכיר שכל עניין התורה ומצוות מקורו ממדריגה שאין לו שום תפיסא בה – אזי הווי מצווה.
ד. והנה, בסוף פרשת ציצית נאמר12 "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים".
והעניין בזה:
אפשר לעשות חשבון שדרך התורה היא היפך מדרך העולם. דורשים ממנו שישמור שבת ויום-טוב, ועוד יוסיף מחול על הקודש13 – בה בשעה שיש לו מתחרים גויים, וכן – להבדיל – יהודים שאינם שומרי שבת;
דורשים ממנו שבקומו בבוקר – לכל-לראש יתפלל וילמד שיעור, ורק אחר כך יוכל לילך לעסקיו; ובהיותו כבר בעסקיו, דורשים ממנו, שבאמצע היום, באמצע ה"רתיחה" בעסקים, יעזוב הכל ויתפלל מנחה – שזהו גודל החביבות של תפלת מנחה14; ואחר-כך בלילה דורשים ממנו להתפלל ערבית ולקרות קריאת-שמע שעל המיטה.
וכמו כן דורשים ממנו להיזהר מגניבה וגזילה, אונאה והשגת-גבול – שהוא היפך דרכי המסחר.
ונשאלת אצלו השאלה: איך אפשר לו להתנהג על-פי תורה, כאשר אין לזה מקום בהנהגת העולם?
על זה נאמר בסוף פרשת ציצית, שעניין הציצית הוא למעלה מטעם ודעת כנ"ל, שכאשר לא מתחשבים עם מדידות והגבלות של טעם ודעת ומקיימים מצוות למעלה מטעם ודעת, אזי מתנהג הקב"ה עמו גם למעלה מהגבלות הטבע.
וזהו "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" – שהרי אפילו יציאת עבד אחד ממצרים לא היתה אפשרית על-פי טבע, כמאמר רז"ל15, ובכל זאת יצאו ממצרים "שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף"16 (ונשים), ביחד עם רכוש גדול, שלכל יהודי היה לא פחות מתשעים חמורים נושאים כסף וזהב17, "וגם ערב רב עלה איתם"18, היינו שאפילו גויים הכירו בזה – שכל זה הוא למעלה מהטבע לגמרי.
והיינו, שכאשר יהודי מתנהג שלא על-פי הגבלות הטבע, אזי "אני הוי' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", שגם מלמעלה משפיעים לו למעלה מדרך הטבע, בבני, חיי ומזוני רוויחא.
ה. וזהו גם מה שנתבאר (לעיל במאמר) שהעבודה בקיום התורה ומצוות צריכה להיות למעלה ממדידה והגבלה, וכמו בקו של גמילות-חסדים, שעם היות שגם על-פי שולחן-ערוך ישנה ההגבלה ש"שלך קודם"19, מכל-מקום, יש לעסוק בגמ"ח באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.
וכמודגש בכך שהמצווה הראשונה שבתורה היא – "פרו ורבו"20, היינו, היחס של שני יהודים זה לזה, שזהו תוכן העניין של גמ"ח21.
ויש להוסיף, שציווי זה נאמר בשידוך הראשון, אשר, ה"שדכן" שבו היה הקב"ה בעצמו, ש"נתעסק בכלה... תקנה הקב"ה לחוה וקשטה ככלה והביאה אצל אדם, שנאמר22 ויביאה אל האדם"23. וכיוון שהקב"ה היה מתאים לו להשפיל את עצמו בעניין כזה – הרי זה מהווה לימוד בנוגע לאופן ההתייחסות ליהודי בגמ"ח, שאין להתחשב בשום דבר, ולעסוק בגמ"ח למעלה ממדידה והגבלה של טעם ודעת.
ו. עניין העבודה שלמעלה מטעם ודעת נרמז גם בסדר הנישואין – שקודם הקידושין ישנו עניין החופה:
חופה24 – היא מקיף, למעלה מן הראש, היינו למעלה מטעם ודעת. וכאשר החתן והכלה עומדים תחת החופה, היינו תחת מקיף שלמעלה מראשם, והיינו, שמכירים שיש דבר שלמעלה משכלם ותפיסתם – אזי אפשר להיות הקידושין כדת משה וישראל, שכן, דת משה וישראל היא שיסוד כל העניינים בעבודת ה' הוא עניין שלמעלה מטעם ודעת.
ובפרטיות יותר – שכאשר ישנו עניין החופה, שזוהי ההתמסרות שלמעלה מטעם ודעת, אזי יכול להיות עניין ה"קידושין" – בשני הפירושים:
א) "אסר לה אכולי-עלמא כהקדש"25, שעניינו בעבודה, שהאדם מבדיל את עצמו מכל ענייני העולם, ביודעו שכל ענייני העולם הם בגדר "הקדש", ולכן אינו נהנה משום דבר בלי ברכה26, וההשתמשות בעניינים גשמיים היא אצלו כמו עניין של עבודת המקדש, על-דרך אכילת בשר קורבן במקדש – אכילת בעלים, ועד לאכילת כהנים שעל-ידי זה בעלים מתכפרים27,
ב) עניין הקידושין – כמבואר בתניא28 בפירוש "אשר קידשנו במצוותיו", "כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו בייחוד גמור", היינו, שעל-ידי תורה ומצוות נעשה הייחוד עם הקב"ה. והרי הדין הוא ש"בעלה חייב במזונותיה"29, היינו, שמשפיעים לו מלמעלה כל המצטרך לו.
* * *
ז. בנוגע לחודש תמוז שמתברך ביום השבת-קודש זה – הרי ידוע30 שתקופת תמוז היא התקופה של תוקף החום ביותר, ועניינו ברוחניות – שבתקופת תמוז מאיר ה"שמש ומגן הוי' אלוקים"31.
האמת היא, שכאשר מסתכלים היטב רואים ש"שמש הוי'" מאיר את כל העולם – כפי שהדבר מתבטא בהנהגה שלמעלה באופן של השגחה-פרטית, ועד לעניינים של ניסים, שהרי גם בזמן הזה ישנם ניסים, ועוד יותר מן העבר, אלא ש"אין בעל הנס מכיר בניסו"32.
וכאשר מתבוננים ומכירים ש"שמש הוי'" מאיר בעולם, אזי נעשה קיום התורה ומצוות בנקל יותר, שהרי לולי זאת, יכולים לחשוב, חס ושלום, שענייני התורה ומצוות שייכים לעולם במדה מועטת, או שאינם שייכים כלל לעולם, ואדרבה, הם היפך סדר העולם (כנ"ל ס"ה); אבל כאשר רואים ומכירים בעולם את ההנהגה שלמעלה כו', אזי נעשה קיום התורה ומצוות בנקל יותר.
ח. אמנם, אף-על-פי שבתקופת תמוז מאיר ה"שמש הוי'" בעולם, הרי אמרו חז"ל33 "חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה", וכמבואר בספרי מוסר ש"חמרא" מורה על מי שקשור עם חומריות העולם, ולכן אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה, דלא זו בלבד שחסר אצלו תוקף החום של חודש תמוז, ואפילו חום על-דרך הרגיל אין אצלו, אלא עוד זאת, שקרירא ליה, וצריך לחפש עצות שלא יתקרר לגמרי.
והעצה היעוצה שחום הרוחני של חודש תמוז יחדור בו (שעל-ידי זה יהיה קיום התורה ומצוות בנקל יותר) – לצאת מהגבלות החומר, ולהתעסק בכל שלושת הקווים של תורה, עבודה וגמ"ח34 למעלה ממדידה והגבלה.
ובפרטיות יותר:
מבואר בליקוטי-תורה35 איך שצריך להיות התחלת היום – אף קודם התפילה – ש"ג' דברים הם להסיר כל המונעים בתפילה, א' מקווה... מה מקווה מטהר...36 שלדברי הכל התפילה מקובלת יותר עם הטבילה... הב' צדקה כמו ר' אלעזר יהיב פרוטה כו'...37 והג' הוא עסק ולימוד דברי מוסר ובפרט דברי מוסר הנמצאים בזוהר".
ובכל אחד מג' דברים הנ"ל, הקשורים עם ג' הקווים דתורה, עבודה וגמילות-חסדים – מודגשת היציאה מהמדידות וההגבלות של מציאות עצמו:
גמילות-חסדים – "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי": אף-על-פי שישנה המדידה וההגבלה ש"שלך קודם", מכל-מקום, אין להתחשב בכך, ולכן, אף-על-פי שהוא בעצמו לא אכל עדיין מאומה, אפילו לא לחם צר ומים לחץ, שהרי אסור לאכול קודם התפילה38, עליו ליתן פרוטה לעני (שבהם יוכל לקנות דבר מאכל), ואחר-כך יתפלל, ורק אז יאכל בעצמו.
עבודה (תפילה) – לאחרי הקדמת טבילה במקווה: לא מבעי טבילת עזרא, שזהו דבר המוכרח, אלא טבילה בכלל שמביאה לידי (תוספת) טהרה. ושייכות טבילה לתפילה – כי טבילה אותיות הביטל39, וזוהי ההכנה לביטול של תפילה, שזהו עניין ההתבוננות "לפני מי אתה עומד"40, שמצד עצמו הרי הוא "טיפה סרוחה"41, ועומד הוא לפני מלך-מלכי-המלכים הקב"ה – שעל-ידי זה מתבטל ממציאותו לגמרי, ויוצא מהגבלות מציאותו.
וזהו גם תוכן שני הפירושים בלשון תפילה: א) כלשון המשנה42 "התופל כלי חרס"43, לשון התחברות, ב) מלשון "הטופל"44 (בטי"ת), לשון טפל ובטל – דהא בהא תליא: על-ידי התפילה יוצא האדם מהגבלות מציאותו ונעשה טפל ובטל בעצמו, ועל-ידי זה מתחבר עם הקב"ה.
תורה – "עסק ולימוד דברי מוסר... ובפרט הנמצאים בזוהר":
לא מספיק לימוד גליא דתורה, אלא צריך להיות גם לימוד פנימיות התורה. וכמו שנתבאר (לעיל במאמר) בעניין חטא מקושש עצים, שהפריד בין עץ הדעת ועץ החיים, ועניינו בתורה הוא הפירוד בין גליא דתורה ופנימיות התורה. ובפרט קודם התפילה שזהו זמן מסוגל ללימוד פנימיות התורה.
ולהעיר, שאף שבליקוטי-תורה איתא שצריך להיות "עסק ולימוד דברי מוסר... ובפרט הנמצאים בזוהר", הרי כבר אמרו רבותינו נשיאינו וזקני החסידים, שכל העניינים שבספרי מוסר [כמו ראשית-חכמה] וספר הזוהר הנצרכים לעבודת האדם, הכניסו הרביים בתורת החסידות, ובמילא על-ידי לימוד החסידות ישנם כל העניינים, על-דרך "בכלל מאתיים מנה"45.
והרי כללות החילוק בין גליא דתורה לפנימיות התורה הוא שגליא דתורה היא בבחינת גבול, ופנימיות התורה היא בבחינת בלי גבול.
ט. והנה, כאשר יהודי יוצא מהגבלת חומר מציאותו בשלושת הקווים דתורה, עבודה וגמ"ח, ומבקש מאת הקב"ה – על-ידי נתינת הצדקה, אמירת מזמור תהילים, או הוספת שיעור בתורה – שיזכה לראות השגחה-פרטית והנהגה ניסית, אזי מתחיל לראות, שמאיר אצלו ה"שמש הוי'" ועל-ידי זה קיום התורה והמצוות הוא בנקל יותר.
ואז מאיר אצלו ה"שמש הוי'" לא רק בתקופת תמוז, אלא גם בתקופת טבת, היינו, שגם בזמן ש"שמש הוי'" הוא בהעלם, נעשית עבודתו למעלה ממדידה והגבלה.
והעניין בזה – כי כשם שבנוגע ל"עולם" אמרו חז"ל46 "לעולם יראה כו' וכל העולם חציו זכאי וחציו חייב", ועל-ידי מעשה אחד של איש פרטי "הכריע כו' את כל העולם כולו לכף זכות" – כן הוא גם ב"זמן" ("שנה"), שהעבודה בתקופת תמוז פועלת גם בתקופת טבת, היינו שה"שמש הוי'" מאיר אצלו בתמידיות, ובמילא, גם בתקופת טבת חם לו, ונמצא בבית חם ובסביבה חמה.
(קטעים מהתוועדות* שבת-קודש פרשת שלח, מברכים החודש תמוז ה'תשי"ג.
תורת-מנחם כרך ט, עמ' 11-18 – בלתי מוגה)
___________________________________
*) על רשימת ההנחה שבארכיון ספריית אגודת-חסידי-חב"ד – תיקן כ"ק אדמו"ר איזה תיקונים בכתי"ק (המו"ל).
1) ראה ברכות כא,ב. וש"נ.
2) תנחומא קורח ב. במדב"ר פי"ח, ג.
3) פרשתנו טו,לח.
4) ר"פ קורח.
5) אבות רפ"א.
6) פרש"י עה"פ.
7) אבות פ"ה מי"ז.
8) עדויות פ"ד-ה.
9) מכאן עד סוס"ד – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב עמ' 324 ואילך.
10) ראה גם תדבא"ר פכ"ו. הובא באוה"ח פרשתנו טו,לז.
11) פרשתנו טו,לט ובפרש"י.
12) שם,מא.
13) שו"ע אדה"ז או"ח סרס"א ס"ד.
14) ראה סדה"י (בתפלת מנחה) – הובא באוה"ת נ"ך ח"א עמ' עא. סה"מ עזר"ת עמ' פז.
15) מכילתא, הובא בפרש"י יתרו יח,ט.
16) בא יב,לז.
17) בכורות ה,ב.
18) שם,לח.
19) ב"מ לג,א. וש"נ.
20) בראשית א,כח.
21) ראה סה"ש תרצ"א עמ' 262. וש"נ.
22) בראשית ב,כב.
23) אבות דר"נ פ"ד, ג.
24) ראה גם שיחת יום ב' דחג השבועות סי"ז (לעיל ח"ח עמ' 217).
25) קידושין ב, רע"ב.
26) ראה ברכות לה, סע"א.
27) פסחים נט,ב. וש"נ.
28) פמ"ו (סה, סע"ב). וראה גם אגה"ת פ"י.
29) כתובות נז,ב. ועוד.
30) בהבא לקמן – ראה גם שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז ה'שי"ת ('תורת-מנחם – התוועדויות' ח"א עמ' 109).
31) תהילים פד,יב. וראה לקו"ש חי"ח עמ' 310. וש"נ.
32) נידה לא,א.
33) שבת נג,א.
34) אבות פ"א מ"ב.
35) תבא מג, סע"ב ואילך.
36) משנה סוף יומא.
37) ב"ב י,א.
38) ברכות י,ב.
39) ראה סידור (עם דא"ח) בכוונת המקווה בסופו (קנט, סע"ד).
40) ראה ברכות כח,ב.
41) אבות רפ"ג.
42) כלים פ"ג מ"ה.
43) תו"א ר"פ תרומה.
44) כהגירסא הרווחת בכלים שם. ועיין בתקו"ז תיקון מ"ז (מהערת כ"ק אדמו"ר בסה"מ תש"ט עמ' 79).
45) ב"ק עד,א. ועוד.
46) קידושין מ, סע"א ואילך. רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
