"אתה דואג רק לצרכים שלך, אך לשם מה צריכים אותך – אינך שואל את עצמך", אמר אדמו"ר הזקן לאחד מחסידיו * פרשתנו מלמדת כי דברים אלו אינם אמורים רק כלפי מי שנמצא בשפל המדרגה, אלא גם לאנשי "דור דעה" * ליהודי אסור להסתפק בשלמות של דבקות והתעלות עצמית, אלא עליו לצאת מד' אמותיו ולפעול עם הזולת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. ההוראה מ"שלח", שילוח המרגלים לארץ-ישראל לתור את הארץ:
המרגלים היו מהאנשים אשר נוכחו בעת מעמד הר סיני – "עינינו ראו ולא זר אזנינו שמעו ולא אחר", ומכיוון שכן תמוה ביותר: כיצד ייתכן לומר, אשר אנשים שראו במו עיניהם התגלות הקב"ה בהר סיני יתפעלו מגוי חזק (כאילו יש לו איזה חוזק וכוח נגד הקב"ה) ועד שבגלל זה לא ירצו לעלות לארץ ישראל מפחד הגוי?!
ואמנם הקשה כן רבינו הזקן בליקוטי-תורה1, ומבאר שאדרבה, היא הנותנת: דווקא מצד גודל מעלתם של המרגלים, להיותם מהדור דעה, תלמידיו של משה רבינו, שנוכחו במעמד הר סיני – לכן לא רצו להיכנס לארץ-ישראל.
ביאור הדברים:
אחד מהטעמים שניתנה התורה במדבר הוא – מפני שכאשר היו בני-ישראל במדבר לא היו להם שום טרדות בענייני העולם (והיו יכולים להיות מסורים לגמרי לקבלת התורה), שכן, הקב"ה סיפק צרכיהם במדבר מלמעלה מבלי שיצטרכו להתעסק בזה כלל:
אכלו את המן שהיה "לחם מן השמים"2, וטיב האוכל – "כצפיחית בדבש"3, ו"כל אחד מישראל טועם (במן) כל מה שהיה רוצה"4 (ועוד זאת – שעם המן ירדו גם אבנים טובות ומרגליות5); מים ניתנו להם מ"בארה של מרים"6, וענני הכבוד היו מגהצים את בגדיהם7 ( כך שלא היה צורך במכבסה...). וגם נסיעתם במדבר היתה באופן של מנוחה ובקלות, שכן, העננים "מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים"8.
ולכן, דווקא בגלל זה שהמרגלים נוכחו בעת מתן תורה והוקירו את מעלת התורה (הזקוקה למצב של ניתוק מענייני העולם, כנ"ל) – רצו להישאר במדבר (במצב האמור), ולא להיכנס לארץ-ישראל, ארץ נושבת, אשר סדר החיים שם הוא – "שש שנים תזרע שדך גו'"9, שעל האדם להתעסק בהשגת כל צרכיו הגשמיים, המבלבלים ומטרידים דעתו של אדם ומונעים ומעכבים אותו מלהתמסר כראוי ללימוד התורה. וכמאמר רשב"י10 "אפשר אדם חורש כו' וזורע כו' תורה מה תהא עליה?!".
וגם אם תאמר לי שיש להם הכוחות להתגבר על הקשיים ולהתעסק בתורה – הרי זה רק בגדר ספק אם יוכלו לעמוד בניסיון, ולמה להיכנס ב"ספק" כאשר ישנה האפשרות להישאר במצב של מנוחה המאפשר בוודאי התעסקות בתורה ללא ניסיונות מצד טרדות הפרנסה כו'?!
ב. ובעומק יותר:
מדבר הוא מקום אשר "לא ישב אדם שם"11, כלומר אינו מקום ישוב אדם. ובתוכנו הרוחני "מדבר" מרמז על שלמעלה מבחינת אדם12. שזהו החילוק בין עיר מושב ומדבר בתוכנם הרוחני: עיר מושב – מקום יישוב בני אדם – מורה על מקום שהוא כלי להתגלות בחינת "אדם העליון" (היינו בחינת אלוקות כפי שהצטמצמה בציור "אדם"); אבל "מדבר" מרמז על עצמותו יתברך, עליו נאמר "כי לא אדם הוא"13 – מקום אשר "לא ישב אדם – העליון – שם".
וזהו אחד הביאורים שמתן-תורה היה במדבר דווקא, כי בעת מתן-תורה היתה התגלות העצמות (אנוכי ה' אלוקיך), בחינת "כי לא אדם הוא", ולכן המקום המתאים לזה הוא במדבר דווקא, מקום אשר "לא ישב אדם שם".
ונמצא, שדווקא משום שהמרגלים ראו במו עיניהם התגלות העצמות בעת מתן-תורה הקשורה בדרגת "מדבר" דווקא – לכן לא רצו להיפרד ממקום מדבר, ולהיכנס לארץ נושבת, מקום יישוב –לאדם התחתון, המשתלשל מזה שהוא מקום ישוב לבחינת "אדם עליון" (למטה מבחינת "כי לא אדם הוא"), כנ"ל.
וזוהי גם הסיבה לכך שהמרגלים לא התחשבו גם עם העילויים הרוחניים שבארץ-ישראל – שדווקא בארץ-ישראל ישנו העילוי שבעבודת הבירורים, על-ידי קיום התורה ומצוות בגשמיות וכו' – כי כל עילויים אלו אין להם שום ערך לגבי התגלות העצמות (בחינת "כי לא אדם הוא") שבמדבר דווקא;
...ועל דרך המבואר ברמב"ם14 בעניין עבודה מאהבה – כפי שמאריך בפרק שלם, שעבודת האדם אינה צריכה להיות כדי לקבל שכר, כולל אפילו שכר חיי העולם הבא (שעל דרך זה עובדים אותו "עמי הארץ והנשים והקטנים"), כי אם עבודה לשמה, עבודה מאהבה, כעבודת אברהם אוהבי, "שיאהב את ה' אהבה גדולה כו' עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד".
ולכאורה: לא די לך שאין לך עולם הזה ("ווערסט אויסגעריסן אין עולם הזה") שהנך מוותר על חי עולם הבא?!... ואין הפירוש שעולם הבא הוא ממנו והלאה – אדרבה, ביכולתו לתבוע מאת הקב"ה שיינתן לו חלקו בעולם הבא! אלא, שהשכר של עולם הבא אינו נוגע לו, מכיוון שיש לו עניין שבאין-ערוך – "לפני ה' ישפוך שיחו", באהבתו ישגה תמיד!
וזוהי טענת המרגלים: אף שידעו שזה שהקב"ה ציווה להיכנס לארץ הוא מפני שעל-ידי זה יתוספו בהם עילויים רוחניים כו', מכל מקום ויתרו על כל המעלות, כי לא רצו להיפרד בשום אופן מגילוי האלוקות שבמדבר.
ושני פרטים בזה:
א) כל ירידה בחזקת סכנה. ואף שישנה הבטחה שבל ידח ממנו נדח15 – הרי אפשר שזה יארך משך זמן, ועד שייתכן שזה יתקיים רק "בגלגול אחר". ומכיוון שכן, כיצד אפשר להיפרד מגילוי אלוקות שבמדבר משך זמן רב כזה?!
ב) נניח אפילו שיכולים להגיע לעילויים אלו תיכף ומיד בלי כל ספק – הרי מה נוגע להם המעלות שיכולים להגיע על ידי עבודת הבירורים (שאינן אלא כמו השכר של עולם הבא) – כאשר תמורת זה יכולים להיות במצב של דביקות נפלאה באלוקות, "באהבתה תשגה בה תמיד"!
ג. והמענה על זה הוא – דברי יהושע וכלב "טובה הארץ מאוד מאוד. אם חפץ בנו ה' גו'"16:
ראשית כל צריכים לדעת, ש"חפץ בנו ה'", כלומר, כך הוא רצונו וחפצו של הקב"ה שבני-ישראל ייכנסו לארץ-ישראל. ואם כן יש לקיים רצונו יתברך בלי שום טענה ומענה. ואדרבה, זהו אמיתית עניין עבודת השם "לשמה" – לא (כפי שחשבו המרגלים) לרצות דביקות בה', כי אם, לקיים רצונו של הקב"ה.
ובהוספה – שלאחרי שנתגלה שזהו "חפץ ה'" להיכנס לארץ-ישראל – הרי מי שלא רוצה בכך, ואינו עושה כל מה שביכולתו שארץ-ישראל לא תישאר ביד האומות, הנה לא זו בלבד שלא הגיע לפנימיות רצונו יתברך, אלא הרי הוא מורד בהקב"ה, וכהמשך הכתוב "אך בה' אל תמרודו"!
והשנית – "טובה הארץ מאוד מאוד", והיינו, כי הגם שהעבודה צריכה להיות רק מצד קבלת עול, לפי שכן הוא רצונו וחפצו של הקב"ה, מכל מקום, על-ידי זה גופא שמקיימים רצונו יתברך בקבלת עול, מתוסף גם בעילוי גילוי האלוקות, שזוכים ל"מאוד מאוד", ב' פעמים "מאוד" – באופן נעלה יותר ממה שנאמר במעשה בראשית "טוב מאוד" ("מאוד" פעם אחת).
הנה, "מאוד" מורה על "למעלה ממדידה והגבלה" שישנו בבריאה17. ואמנם בשביל השגת בחינת "מאוד" פעם אחת, צדקו המרגלים בטענתם שיש להישאר במדבר, כי דווקא שם מתגלה בחינת "כי לא אדם הוא"; ועל זה השיבו יהושע וכלב אשר "טובה הארץ מאוד מאוד" – שעל ידי הכניסה לארץ מגיעים לב' פעמים מאד.
זאת ועוד: לא זו בלבד שאחר-כך יתוסף בהם עילוי, אלא שזהו גופא (העבודה מתוך קבלת עול) היא נעלה יותר מהעבודה "לחפש דביקות" – כי חיפוש דביקות קשור עם דרגת הרצון, ואילו קבלת עול, קיום רצונו יתברך, קשורה עם דרגת ה"חפץ" – "חפץ בנו ה'" – שהוא פנימיות רצונו יתברך (ולכן על-ידי זה זוכים ל"מאוד מאוד", ב' פעמים מאוד).
ד. וזוהי גם ההוראה בעבודה:
תוכנה הרוחני של כניסה לארץ הוא – לעשות מארץ כנען ארץ-ישראל. ובעבודת כל אחד ואחד הוא – לא להסתפק בעבודת עצמו, כי אם לעבוד גם עם הזולת – הן עם בני-ישראל, לקרבם לתורה ומצוות; ועוד זאת – אף עם מי שאינם יהודים בסביבתו, לפעול עליהם שיקיימו שבע מצוות בני נח, כפסק הרמב"ם18 שנצטווינו "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח", ועל-ידי זה משלימים כוונת הבריאה – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.
אמנם ייתכן שאחד יבוא ויטעון: טוב לו להסתגר ב"במדבר" וילמד תורה לעצמו וכו' וכך ידבק הוא עם הקב"ה בתכלית הדביקות.
וכאשר טוענים אליו – ומה יהיה עם "עבודת הבירורים"? עונה הוא: הנני מוותר על הכול, רק שאוכל ללמוד תורה ולהתעסק בתפילה, עבודה לשמה!
ועל זה המענה:
א) אין צורך לחפש גילוי אלוקות, אלא רק לקיים רצון הקב"ה – מה שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים – ללא חשבונות כו', כי זהו אמיתית העניין של "לשמה".
ומכיוון שהקב"ה ברא את העולם כדי שייעשה (על-ידי עבודת בני-ישראל) "דירה לו יתברך" –שלזה זקוקים לא רק "בניין" עולמם של בני-ישראל (על-ידי קיום התרי"ג מצוות), אלא גם "בניין" כל העולם כולו (שהוא עולמו של הקב"ה), על-ידי זה שגם אומות העולם מקיימים מצוות דידהו (שמטרתן היא לפעול ישובו של עולם) – מקיים היהודי את שליחותו לפעול יישוב העולם, על-ידי פרסום שבע מצוות בני נח אצל מי שאינם-יהודים בסביבתו.
ב) גם בנוגע לדרגת האדם – הרי אדרבה, דווקא על-ידי עבודה זו (לקיים רצון הקב"ה בלי שום חשבונות) באים לדרגא נעלית יותר בגילוי אלוקות, "טובה הארץ מאוד מאוד" (וכאמור, לא רק שאחר-כך יבוא לעילוי גדול יותר, אלא שגם עכשיו נמצא בדרגא נעלית יותר).
וזהו מה שכתב הרמב"ם אודות עבודה לשמה – "והיא מעלת אברהם אבינו . . שלא עבד אלא מאהבה":
ה"עבודה מאהבה" של אברהם אבינו התבטאה לא רק בזה שוויתר על שכר עולם הבא, אלא עוד זאת, שוויתר גם על העבודה של "שוגה בה תמיד" – וכפי שמצינו אצל אברהם, שלקח מזמנו שהיה אפשר לו לעסוק בתורה לעצמו ולהיות בדביקות בה' ועסק בזמן זה לפרסם אלוקותו יתברך בעולם – הן לבני משפחתו, "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו גו' לעשות צדקה ומשפט"19; והן לכל העולם כולו, כמסופר בארוכה בחז"ל וברמב"ם20 אודות עבודת אברהם לפרסם אלוקות לכל באי עולם.
ה. ההוראה מעניין האמור, שעבודת האדם צריכה להיות באופן של "שלח", לא להתבודד לעצמו ולהסתפק בהשגת שלימות עצמו, אלא צריך לצאת מהסגר ד' אמות שלו ולהשפיע מחכמתו לאחרים.
וכפי שנצטווינו (בעת מתן תורה) – "ואהבת לרעך כמוך"21, שכאשר נותנים לאדם דבר טוב, כולל גם כן – כישרונות מיוחדים המאפשרים לו להתפתח בחכמה מסוימת, עליו לדעת שאסור לו להחזיק טובה זו לעצמו, אלא צריך לחלק מזה ל"רעך כמוך".
וכפי שמצינו בהנהגתו של משה רבינו – בשייכות לחכמת התורה – שכאשר למד מפי הקב"ה דבר חדש בתורה, נהג בה עין טובה ומסרה תיכף לבני-ישראל. וכמאמר חז"ל22 "כיצד סדר משנה, משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן שונה לו משה פירקו כו' נכנסו בניו שונה להן משה פירקן כו' נכנסו זקנים ושנה להם משה פירקן כו' נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן" – כלומר, משה רבינו לא סמך על אחרים שהם ימסרו את העניין לכל העם, אלא הוא בעצמו לימד אותו העניין ארבע פעמים, ולא רק עם חכמי העם, אלא שנה העניין גם ל"כל העם"!
וכשם שהוא בנוגע לחכמת התורה, כך צריך להיות בכל ענייני חכמה – שכולן נמשכו מחכמת התורה (כמאמר23 "אסתכל באורייתא וברא עלמא") – שזוהי אחריותו וחובו של מדען ובעל חכמה, שאינו צריך לחכות עד שיבואו אליו לקבל רפואה או עצה כו', אלא אם ישנה אפשרות לעזור לזולת (גם אם הלה הוא איש פשוט ביותר) עליו לעשות זאת מעצמו. ולאו דווקא כאשר מדובר בעניין של פיקוח-נפש ממש (הדוחה את כל התורה כולה), אלא אפילו בעד הצלה פורתא, הרי מה לי קטלא כולה ומה לי קטלא פלגא, ועליו להפסיק מענייניו הוא ולהשתדל בטובת והצלת הזולת.
וההתעסקות בזה צריכה להיות לא רק באופן של "מהיכי תיתי", לצאת ידי חובתו – אלא צריך להיות נוגע לו בנפש, "אשר קרהו" – כי לולא זאת יחסר בהצלחת עזרתו, על דרך שמצינו24 בנוגע לרופא "אסיא דמגן במגן (כשמרפא בחינם25) מגן שווה" כי אז "אינו מעיין כל כך בעניין החולי"26.
ו. ושני עניינים בזה:
ראשית כל – תכלית בריאתו אינה בשביל כבוד עצמו, אלא כדי להוסיף בכבודו של הקב"ה, כמאמר חז"ל27 "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו". ומה שהקב"ה בראו באופן שיהיה חכם גדול אין זה בכדי שהאדם יתגדל ויתרומם בעיני עצמו – כלום חסרה ישות ועבודה זרה בעולם?!... אלא כדי לשמש את הקב"ה על-ידי זה שמנצל את חכמתו להיטיב את עולמו של הקב"ה!
וכמענה אדמו"ר הזקן28 לאחד מחסידיו שהתאונן על מצבו הגשמי המר (מחוסר לחם וכו'): "כל זה הוא מה שאתה זקוק, אבל מה שזקוקים אליך – אינך דואג כלום!" ("דו זאגסט אלץ וואסדו דארפסט און אויף וואס מען דארף דיר זאגסטו ניט"). מובן, שאדמו"ר הזקן לא אמר זאת כדי לפגוע בו ח"ו, אלא רק כדי להעמידו על האמת – כלומר, זהו האמת, שהאדם לא נברא בשביל עצמו, כי אם רק מה ש"צריכים לו" (כביכול) כדי שעל-ידו יתוסף בכבודו של הקב"ה.
ולכל לראש – על-ידי שאינו מסתפק בהשגת שלימותו העצמית אלא משתדל לעזור לזולת ככל האפשר, כי בשביל זה נברא.
וכידוע29 גם כן פתגמו של הבעש"ט שלפעמים יורדת נשמה למטה וחיה שבעים שמונים שנה רק כדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות ובפרט ברוחניות! ולאו דווקא ליהודי שהוא מכיר, אלא כמו שהוסיף במקום אחר שאהבת-ישראל צריכה להיות גם ליהודי בקצווי תבל אשר מעולם לא ראה אותו!
וכן בענייננו: בריאתו עם כישרונות המאפשרים לו להיות חכם גדול בחכמה מסוימת – אינה אלא כדי שינצל זאת לעשות טובה לזולתו!
והשנית, שדווקא על ידי גישה זו (שמוותר על שלימות עצמו בשביל טובת הזולת) – אפשר להשיג את החכמה לאמיתתה. כי התנאי הראשון להשגה אמיתית הוא – להפשיט את עצמו מכל עניין של נטייה וכו' לאיזה צד שהוא (ועל-אחת-כמה-וכמה שאינו קובע מלכתחילה המסקנה, עוד לפני שהתחיל לעיין בעניין...). ובלשון הכתוב30 – "השוחד יעוור עיני חכמים";
והשוחד הכי גדול האפשרי בחיי החכם הוא – ישות עצמו!
איש המחזיק את עצמו לחכם גדול בחכמת הרפואה (לדוגמא) ובפרט אם מחזיק עצמו לחכם גדול כבר יותר מג' שני חזקה... – כמה קשה לו להודות בטעותו! ובפרט אם טעותו הוכחה לו על ידי חכם שני, שאז בוודאי לא יתאים לו להודות בשום אופן, אלא יחפש כל מיני סברות כו' לתרץ חידושו. כי מצד השוחד של ישות עצמו אין הוא מעוניין בחיפוש האמת, כי אם רק להגן על ישותו...
וגם כאשר טוענים אליו שזה נוגע לרפואת חולה פלוני בפועל – אין זה נוגע לו כלל, שכן, הוא מעוניין רק בשלימות מציאותו, ומה נוגע לו הנעשה אצל השני, ובפרט שהלה (לדעתו) "כבהמות נדמה"...!
דווקא על-ידי זה שהחכם אינו חושב אודות מציאות וישות שלו, וכל התעסקותו בחכמה היא רק כדי למלאות שליחותו של הקב"ה ללא פניות כלל וכלל – בטוחים שגם השגת החכמה תהיה לאמיתתה.
וזהו תוכן ב' העניינים האמורים בנוגע לעבודה בקבלת עול – כפי שהשתלשלו גם בענייני העולם, גם בנוגע לאומות העולם, "רומזת בתחתונים".
ז. על-פי האמור לעיל, מובנת ההוספה של פרטי סיפור פרשת המרגלים לגבי כללות העניין של "שלח" – בנוגע להוראה ולימוד בעבודת האדם:
העניין של "שלח" מהווה הוראה כללית שיהודי צריך לצאת מעצמו כדי לעשות ארץ-ישראל כו'.
אמנם, מפרטי סיפור שילוח המרגלים – שלא רצו להיכנס לארץ אלא להישאר במדבר, והמענה ש"חפץ בנו ה'", ו"טובה הארץ מאוד מאוד" – למדים בפרטיות יותר בנוגע ליציאה מעצמו.
שהצורך לצאת מעצמו אינו מפני שנמצא במעמד ומצב ירוד ח"ו – אדרבה: מדובר אודות "דור דעה", שנמצאים במעמד ומצב הכי נעלה, דביקות בה', עבודה מאהבה כו', ואף-על-פי-כן, נדרשת מהם העבודה בקבלת עול, לצאת ממקומו וללכת לארץ-ישראל כו', אשר, על-ידי זה מיתוסף גם במעמדו ומצבו, שזהו עניין "טובה הארץ מאוד מאוד".
(קטעים משיחת שבת פרשת שלח ה'תשמ"ו; התוועדויות תשמ"ו, כרך ג, עמ' 658-650 – בלתי מוגה)
____________________________
1) ריש פרשתנו. וראה לקו"ש חלק ל"ד עמ' 85. וש"נ.
2) בשלח טז, ד.
3) שם, לא.
4) שמו"ר פכ"ה, ג.
5) יומא עה, א.
6) תענית ט, א.
7) פרש"י עקב ח, ב.
8) פרש"י בהעלותך יו"ד, לד.
9) ר"פ בהר.
10) ברכות לה, ב.
11) ירמי' ב, ו.
12) ראה לקו"ת במדבר ד, ג ואילך. ובכ"מ.
13) שמואל-א טו, כט.
14) הל' תשובה פ"י.
15) ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג. תניא ספל"ט.
16) פרשתנו יד, ח ואילך.
17) ראה לקו"ת פרשתנו מב, ג. ובכ"מ.
18) הל' מלכים פ"ח ה"י.
19) וירא יח, יח.
20) ריש הל' ע"ז.
21) קדושים יט, יח.
22) עירובין נד, ב. הובא בפרש"י עה"ת ס"פ תשא (לד, לב).
23) זח"ב קסא, רע"ב. ועוד.
24) ב"ק פה, סע"א.
25) פרש"י שם.
26) טור חו"מ סת"כ.
27) אבות ספ"ו.
28) סה"מ תש"ח עמ' 191. 194. ועוד.
29) "היום יום" ה' אייר. ובכ"מ.
30) שופטים טז, יט. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
