חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:49 זריחה: 5:35 י"ג בסיון התשע"ט, 16/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 910 - כל המדורים ברצף


הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 910, ערב שבת פרשת שלח, כ"ב בסיוון ה'תשס"ד (11.6.2004)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

להביט במציאות ולגבור עליה

חייבים להביט במציאות בעיניים פקוחות ולא להתעלם מקשיים ומבעיות, אבל המבחן הוא – אם האדם מתייאש נוכח הקשיים או שהוא מאמין בכוחו לגבור עליהם

בני-ישראל עומדים ערב הכניסה לארץ-ישראל. הם צריכים לכבוש את הארץ ולהילחם בשבעת עמי כנען. לצורך זה הם משגרים מרגלים, כדי לקבל מידע על האוייב העומד מולם. המרגלים עושים בארץ ארבעים יום, מסיירים לאורכה ולרוחבה וחוזרים ומוסרים דיווח מדאיג: "עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד, וגם ילידי-הענק ראינו שם".

בתודעה היהודית נרשמים המרגלים כמי שהרשיעו את דרכם והביאו עלינו אסון. בגללם נשארו בני-ישראל במדבר ארבעים שנה. המרגלים מסמלים עד היום את מורך-הלב ואת קטנות-האמונה. בספר תהילים נאמר עליהם "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו". אבל בעצם מדוע אנחנו מגנים אותם כל-כך, לכאורה הם מסרו דיווח אמיתי וביטאו את המציאות הפרגמטית?

המאמינים מנצחים

חטאם של המרגלים לא היה בכך שמסרו לעם את תיאור המציאות שראו; הלוא לשם כך נשלחו. הם כשלו כאשר הסיקו מהמציאות הזאת מסקנות מייאשות. לא שלחו אותם כדי לקבוע אם נכנסים לארץ-ישראל אם לאו. לא ביקשו מהם להסיק מסקנה כמו "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". הם נדרשו להביא תיאור עובדתי בלבד, כדי לדעת כיצד לנהל את הכניסה לארץ, אבל לא כדי לערער על עצם הציווי האלוקי להיכנס לארץ-ישראל.

בנקודה זו טמון העימות הנצחי בין החזון והאמונה לבין קשיי המציאות. אין ספק שחייבים להביט במציאות בעיניים פקוחות ולא להתעלם מקשיים ומבעיות, אבל המבחן הוא – אם האדם מתייאש נוכח הקשיים או שהוא רואה בהם אתגרים ומאמין שבכוחו לגבור עליהם.

כל ההיסטוריה, היהודית והכללית, משופעת בדמויות-מופת שפרצו דרך בתנאים בלתי-אפשריים. כל המהפכות הגדולות, כל ההמצאות החשובות, נעשו נוכח לעגה של הסביבה לאותם 'משוגעים' שמנסים לחולל את הבלתי-אפשרי. הלעג נבע מהכרת הקשיים ובעיות מציאותיות, אבל האמונה, הלהט והדבקות במשימה הצליחו לגבור על כל אלה.

קטני-האמונה ומרפי-הידיים יטענו תמיד שהם המציאותיים והפרגמטיים, אבל אילו היה העם היהודי שומע להם, היה נשאר במדבר עד עצם היום הזה. דמויות-המופת שלנו הם דווקא יהושע וכלב, שניים מהמרגלים, שראו את הקשיים והסכנות בדיוק כעשרת חבריהם, אבל הם האמינו בכוחו של הקב"ה לגבור גם על הערים הבצורות – "אם חפץ בנו ה', והביא אותנו אל הארץ". הם לא הניחו ל'פרגמטיות' לדכא את האמונה, וקראו בקול גדול – "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה".

חגבים בעינינו

אותו ויכוח ניטש בעצם הימים האלה בין אוהבי ארץ-ישראל למואסיה; בין מאמינים לקטני-אמנה; בין מי שרואים במלחמת ששת-הימים נס אלוקי אדיר, לבין הסבורים שזה היה סתם כיבוש צבאי; בין מי שמאמינים בכוחו של הקב"ה להחזיר את נחלת האבות לידי הבנים, לבין מי שנבהלים מקול עלה נידף וממחאות האומות, בבחינת "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם".

אם נכנעים לטיעונים הפרגמטיים, אפשר לארוז את המזוודות. האם קיומה של 'התנחלות' יהודית בלב המרחב הערבי היא מעשה 'פרגמטי'? וכי יש סיכוי שהעולם המוסלמי יחדל משנאתו לישראל? וכי מישהו משלה את עצמו שהעוינות לקיומה של ישראל תיעלם אם ניסוג מרצועת עזה? אם-כן, מבחינה פרגמטית אין לנו סיכוי לשרוד כאן לאורך ימים, אז הבה נסיק את המסקנה ה'פרגמטית' המתבקשת ונלך מפה.

אנחנו כאן משום שיש בלבנו אמונה ביכולת ה' לתת לנו את הארץ ולגבור על כל הקשיים. עובדה היא שניסיו הכבירים של הקב"ה מלווים אותנו, כנגד כל הסיכויים והתחזיות. פרשת המרגלים מלמדת אותנו שלא להרפות מהאמונה – והאמונה תנצח.

בציפייה לגאולה

"לעולם הבא הקב"ה מחזיר לה (לארץ-ישראל) הברכות שהיתה עושה. שנאמר: 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו, ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'"

(תנחומא תצווה יג)

יש חדש

שבת-הכנה

שבת זו, מברכים חודש תמוז, הוכרזה שבת הכנה ליום ההילולא ג' בתמוז, ובה יתאספו בע"ה המוני חסידי חב"ד מכל הארץ לשבת בצוותא בכפר-חב"ד. זו השנה השלישית שנערכת שבת כזאת, ביוזמת ארגון הדרך הישרה, ובה מתקיימים תפילות, שיעורי חסידות והתוועדויות חסידיות ברוב עם ובאחוות-חסידים. האורחים הרבים מתארחים בבתי תושבי הכפר, שפותחים את בתיהם לרווחה, כמנהג הכנסת-האורחים המקובלת בכפר, וכן בפנימיית 'אור שמחה'. האירועים בשבת מתקיימים בבית-הכנסת 'בית-מנחם' ובאוהל האירועים הענק שלידו.

דריכות לעצרת העשור

נמשכות ההכנות למעמד הגדול עצרת העשור, שתהיה אי"ה ביום שני, אור לג' בתמוז (21.6), בהיכל יד-אליהו בתל-אביב. על ההזמנות לעצרת חתומות קהילות חב"ד ברחבי הארץ והגוף המארגן, צעירי-אגודת-חב"ד. אורח מיוחד שיגיע מארה"ב לעצרת הוא הרב אברהם שטרנברג, שהיה בעבר מצוות ה'חוזרים' של הרבי וכיום משמש שליח הרבי מניו-לונדון בקונטיקט, הידוע בכושרו לרתק אלפים בנאומיו. כמנהג חסידים, תלווה ההתוועדות ניגונים חסידיים, שנבחרו מתוך הניגונים שלימד הרבי או שהיו חביבים עליו, עם ר' אברהם פריד, ר' מנדי ג'ירופי ומקהלת חסידי חב"ד  ומקהלת הילדים ניצוצות עם ר' דני פינקלמן. הבטיחו לעצמכם כרטיסים בבתי-חב"ד ברחבי הארץ. לפרטים: מרכז צעירי-חב"ד, טל' 03-9607588.

צלילים לטף

הפקה נוספת לגיל הרך – צלילים של זהב. הגב' מלי אודיטשר ובנות החוג שלה מגישות הפקה חדשה, העוסקת בנושא טיפוסים ורגשות, בשירה, תנועה והצגה. טל' 1-700-704120.

שולחן שבת

לא לנתק את הציצית מהטלית

במדרש מסופר שמשה רבנו שאל את הקב"ה, מה התועלת בנתינת התורה והמצוות, בשעה שבני-ישראל חיים בעולם הזה, הגשמי והחומרי, ועלולים לשכוח הכול. ענה לו הקב"ה: אתן להם את מצוות ציצית, והיא תזכיר להם את כל המצוות.

ואכן, 'ציצית' בגימטרייה שש-מאות, וכשנוסיף לזה את שמונת החוטים ואת חמשת הקשרים נקבל בסך-הכול שש-מאות ושלוש-עשרה כמניין תרי"ג המצוות. זהו שנאמר "וראיתם אותו (את הציצית) וזכרתם את כל מצוות ה'".

קשר עם האין-סוף

כאן מתעוררת שאלה: אם הזיכרון על תרי"ג המצוות הוא על-ידי הציצית, לשם-מה לנו הטלית? לכאורה יכולנו לקחת את הציציות בלבד, ובאמצעותן לזכור את כל המצוות. אולם התורה מצווה לקשור את הציצית בטלית דווקא, ואם לא נעשה כן – אין כאן מצווה כלל ואין הציצית מזכירה מאומה.

אלא כל עניין הזיכרון שבציצית יכול להיות רק כאשר הציצית קשורה בטלית ונובעת ממנה, ואם היא מנותקת מהטלית, אין כאן ולא-כלום. הטלית מקיפה את האדם, והיא מסמלת את האור האלוקי האין-סופי שאינו יכול להיתפס בכליו של האדם המוגבל, אלא נשאר תמיד מעליו, למעלה מתפיסתו.

למעלה מגדרי הבריאה

קובעת התורה, שהציצית, המסמלת את התורה ומצוותיה, חייבת להיות קשורה בטלית, המסמלת את האלוקות שלמעלה מהשכל. על האדם לדעת ולהכיר שהתורה ומצוותיה מקורן בקב"ה שלמעלה מהשגת אנוש. רק מתוך גישה זו מזכירה הציצית את תרי"ג המצוות ושומרת על האדם לבל ישקע בחומריות העולם הזה.

לכן נאמר בסיום פרשת ציצית "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". בכך בא לידי ביטוי הקשר של יהודי עם הקב"ה שלמעלה מהשכל ולמעלה ממגבלות העולם הזה הגשמי. מצד גדרי העולם לא היה בני-ישראל יכולים לצאת ממצרים, אולם מכיוון שהם קשורים עם הקב"ה שלמעלה ממגבלות העולם – יצאו משם ביד רמה וברכוש גדול.

סוד ההצלחה

מכאן מקבל יהודי כוח שלא להתרשם מאווירת העולם החומרית שהוא חי בה. התורה תובעת ממנו לנהוג שלא כמקובל: לשמור שבת ויום-טוב, ואף להוסיף מהחול על הקודש. להתפלל בבוקר ואף ללמוד שיעור תורה אחרי התפילה. באמצע היום הוא נדרש להפסיק הכול ולהתפלל מנחה, ובערב שוב להתפלל ערבית. כמו-כן הוא מצווה לנהל את עסקיו ביושר, ולהיזהר מגנבה, גזלה, הונאה והשגת-גבול.

כל זה מנוגד לאווירה השולטת בעולם העסקים התחרותי. ולכאורה, איך יוכל יהודי להצליח בעסקיו כשהוא כפוף למגבלות האלה, בשעה שיש לו מתחרים לא-יהודים? מזכירה מצוות ציצית שיהודי קשור בקב"ה שלמעלה מהטבע וממגבלות העולם, וכשיהודי מתנהג על-פי רצון ה', מוציא אותו הקב"ה מ'מצרים', ממגבלות העולם, ונותן לו שפע ברכה והצלחה בבני, חיי ומזוני.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 324)

מן המעיין

שליחות

לצאת לשליחות

ההוראה משם הפרשה – שלח – היא בעניין השליחות. שולחים אדם מחוץ לד' האמות שלו, חוץ לד' אמותיו הרוחניות, כדי לעשות שם 'ארץ-ישראל' (כפתגם הידוע של ה'צמח-צדק': "עשה כאן ארץ-ישראל"). הווי אומר: יש לצאת למקום רחוק מיהדות ולהביא שם נר מצווה ותורה אור.

(הרבי מליובאוויטש)

לשלוח את ה'אנושי'

"שלח לך אנשים". האדם צריך לשלח את ה'אנושי' ממנו; עליו לצאת מהמסגרת ומהמוגבלות של בשר-ודם.

(רבי מנחם-מנדל מקוצק)

שלוחים כשרים

ההפטרה מספרת על שני המרגלים ששלח יהושע בן-נון. מי היו השניים? שנו רבותינו: אלו פינחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותם; אבל שליחים ששלח משה היו רשעים.

(מדרש רבה)

בלי נגיעות אישיות

ההבדל בין שני סוגי השלוחים הוא בתכונות-נפשם: שלוחי יהושע לא היו להם שום נטיות ונגיעות אישיות, אלא הלכו ונתנו נפשם להצלחת השליחות; אבל השלוחים ששלח משה היו "אנשים", בעלי פניות ואינטרסים אישיים, לכן לא הצליחו בשליחות.

(רבי חנוך מאלכסנדר)

להשתמש בשכל

"שלח לך, לדעתך" (רש"י). לכל יהודי ניתנה שליחות אלוקית לכבוש את חלקו בעולם, ולעשות ממנו "ארץ-ישראל". שליחות זו צריכה להיות "לדעתך" - השליח חייב להשתמש בשכלו, לחפש ולמצוא את הדרכים הטובות והמתאימות ביותר לביצוע השליחות. ועם זה עליו להיות בטל לחלוטין למשלח, למשה שבדור.

(שיחות-קודש)

לא להתפנק

הרבי הריי"צ מליובאוויטש הטיל שליחות מסויימת על אחד החסידים. הלה התחיל לשאול בפרטי-פרטים איך לקיים את השליחות. לאחר שיצא החסיד מהיחידות אמר הרבי, שהלה מתנהג כמו בן יחיד מפונק שאומר "שאוני והטילוני אל הים".

זמן לצאת

אדם הנמצא בארבע אמות של תורה, צריך לדעת שיש זמנים שעליו לצאת ממקום התורה אל הרחוב, השכונה והעיירה, כדי להציל את בני-ישראל הנמצאים במקומות אלה ולקרבם לה' ולתורתו.

(לקוטי שיחות)

השליחות מביאה הצלחה

היציאה מבית-המדרש לרחוב היא בבחינת ירידה לאדם, אך על-ידי קירוב יהודים לתורה ולמצוות זוכים להצלחה, הן בלימוד התורה והן הצלחה גשמית כפשוטה, כפי שמצאנו אצל יעקב אבינו שעל-ידי ירידתו לחרן התקיים בו (בראשית ל,ל): "ויפרוץ האיש מאוד-מאוד".

(הרבי מליובאוויטש)

אמרת השבוע

עבודה חדשה בעולם

בימים ש'היהודי הקדוש' מפשיסחה הסתופף בצלו של ה'חוזה' מלובלין חלה פעם אחת במחלה קשה. בנו של 'היהודי' הלך אל ה'חוזה' לבקשו שיתפלל בעד אביו לרפואה שלמה. אמר לו ה'חוזה':

"לפעמים רואים בשמים שיהודי גמר בזמן קצר את כל העבודה שהוטלה עליו לעשות בעולם הזה וכבר תיקן את כל מה שהיה עליו לתקן. במצב כזה אין לו עוד מה לעשות בעולם הזה. העצה היא – 'שלח לך אנשים ויתורו': יש לשלוח אליו אנשים כדי שיורה להם את הדרך בעבודת ה', ואז תהיה לו עבודה חדשה – לתקן את בני-ישראל ולהאיר את דרכם".

וכך היה. 'היהודי' נרפא מיד ממחלתו, והחלו לנהור אליו רבים מישראל.

מעשה שהיה

החוב שולם

שמע ר' מנחם-מענדל מקוסוב כי רבו, הצדיק רבי פייביש מזבריזא, עומד לשבות בעיר סקולי, ונפשו חשקה לעשות את השבת בצלו. עני היה, וכסף לשכור עגלה לא נמצא בכיסו, על-כן יצא לדרכו ברגל.

ביום חמישי לפנות ערב הגיע ר' מנחם-מענדל לפונדק-דרכים באחד הכפרים, עייף מעמל הדרך ורעב. ביקש ללון בפונדק ולשבור את רעבונו. "שמע-נא, אחי", אמר לו הפונדקאי היהודי, "מיטה אציע לך בשמחה, אך ארוחה לא אוכל להגיש לך, שכן הלחם אזל וגם מזון אחר אין".

התעניין ר' מנחם-מענדל במצבו של הפונדקאי ושמע מפיו על מצוקתו הגדולה. "המזל חדל מלהאיר לי פנים; עוברי-אורח ממעטים לאחרונה לפקוד את המקום; ילדיי לובשים בלויי סחבות ומתהלכים רעבים, ואין בידי אפילו לפרוע את דמי השכירות של הפונדק", תינה האיש.

כאב ר' מנחם-מענדל את מצב מארחו וחיזקו בדברי תקווה וביטחון בה'. המחשבות על כך הוסיפו להטרידו גם לאחר שכבר עלה על משכבו. כל הלילה לא הצליח לעצום עין.

בבוקר נפרד לשלום מהפונדקאי ויצא להמשך דרכו. לאחר כברת-דרך קצרה הבחין בעגלה רתומה לשני סוסים, המסיעה יהודי שעל-פי צורתו נראה עשיר. "לאן, ר' יהודי?", הקדים ופנה הלה אל ר' מנחם-מענדל.

"לרבי מזבריזא!", נענה.

"אם-כן עלה והצטרף אליי!", זירזו היהודי.

ר' מנחם-מענדל לא מיהר לעלות. לאחר הרהור קל אמר: "לא אצטרף אליך אלא-אם-כן תיתן לי עשרים רייניש כסף".

הביט בו העשיר בתדהמה. "לא זו בלבד שאני מציע לך להצטרף אליי, חינם אין כסף, אתה עוד תובע ממני תשלום על כך?!", הקשה. כעבור רגע נוסף אמר: "ובכן, אתן לך נדבה, אבל לא בסכום המופרז שביקשת!".

ר' מנחם-מענדל נשא אליו זוג עיניים טובות. "האמן לי, לא למעני ביקשתי זאת, אלא לטובת אחרים וגם ...לטובתך".

היושב בעגלה נתן בר' מנחם-מענדל עיניים משועשעות-משהו. "וכי איזו טובה תצמח לי מכך, מלבד מצוות צדקה?", שאל.

"העתיד לוט בערפל ואיש מאיתנו אינו יודע מה ילד יום", פלט ר' מנחם-מענדל.

התרצה העשיר והוציא מכיסו עשרים רייניש כסף. לאחר שנטל מידיו את הכסף, הפציר בו ר' מנחם-מענדל להפנות את הסוסים לאחור ולשוב עמו לפונדק. "בוא וראה במו-עיניך איזו מצווה גדולה קיימת", אמר לו. העשיר הסכים.

בהגיעם לפונדק מסר ר' מנחם-מענדל את הכסף לפונדקאי. "לך ופרע את חובך והיתרה תהיה לך ולמשפחתך". לאחר מכן פנה אל העשיר ואמר: "מצווה גוררת מצווה; הבה נתפלל כאן שחרית ובינתיים תן לעגלון כסף כדי שילך ויקנה לכולנו אוכל לסעודת שחרית". עשה העשיר כדברי ר' מנחם-מענדל.

בטרם המשיכו בדרכם קירב ר' מנחם-מענדל את פיו לאוזנו של הפונדקאי ולחש לו דבר-מה. לאחר מכן הצטרף לעשיר ויחדיו נסעו ובאו לזבריזא. בהגיעם לבית-מדרשו של הצדיק, היה המקום הומה מאדם. פתאום נשמע קולו של הרבי קורא אליהם – "פנו דרך לעושי המצווה!".

הרבי קיבל את השניים במאור-פנים והושיט להם יד חמה לשלום. "האם הדרכת אותו כיצד לנהוג בעתיד?", שאל הרבי סתומות את ר' מנחם-מענדל.

"הדרכתי", ענה התלמיד.

"והוא קיבל עליו?", שאל שוב הרבי.

"כן", השיב ר' מנחם-מענדל.

חלפו שנים שבמהלכן אירעו דברים רבים ולא-מעט שינויים ותמורות. ר' מנחם-מענדל התפרסם בינתיים בתור "הרבי מקוסוב". מזלו של הפונדקאי שב להאיר לו פנים והוא התבסס בעסקיו וראה בהם ברכה רבה. לעומת זאת, העשיר איבד את נכסיו בכמה עסקאות כושלות עד שנעשה עני המחזר על הפתחים.

יום אחד הגיע זה לקוסוב, בחברת עניים נודדים. "אבוא אל הרבי ובוודאי אזכה ממנו למטבע הגון", הביע את תקוותו לפני חבריו. אך דרכו רגליו על מפתן חדרו של הרבי ומיד הכירו רבי מנחם-מענדל. העני לא הצליח לזהות ברבי את החסיד שהסיע בעגלתו לפני שנים. "המתן רגע", אמר הרבי לעני ומיהר לרשום מילים אחדות על נייר שקיפל והושיט לו. "סע לכתובת פלונית, מסור זאת לידי סוחר פלוני וה' יהיה בעזרך", אמר לו הרבי.

"הגיע הזמן לפרוע את החוב", היו חמש המילים שרשם הרבי על הנייר. "הבאת לי מכתב מהרבי מקוסוב!", אמר-שאל הסוחר אף בטרם מסר לו העני שבפתח ביתו את המכתב.

"נכון!", השיב לו העני המבולבל, "מניין לך?!".

"מפני שהלילה הופיע אצלי בחלום ואמר לי כי הגיע הזמן לפרוע את החוב", ענה הסוחר.

"על איזה 'חוב' אתה מדבר?! לאיזה 'חוב' התכוון הרבי במכתבו?!", השתומם העני.

הכניסו הסוחר לביתו, האכילו והזכיר לו נשכחות. או-אז נתבהרה התמונה והכול נעשה לפתע מובן. "כעת ניסע שנינו אל הרבי וככל אשר ישית עליי, אתן לך!", הודיע הסוחר חגיגית לעני. ואמנם כך היה. יחדיו נסעו לקוסוב וכשיצאו מחדר הצדיק איש מהם לא היה עוד עני.

דרכי החסידות

זקניך ויאמרו לך

תפקיד מרכזי בהשרשת דרכי החסידות שמור לזקני החסידים. הם הדוגמה החיה העומדת לפני החסידים הצעירים. הם אינם חייבים להיות גדולי תורה ומשכילים בתורת החסידות. גם חסיד זקן מן השורה יש לו מה להעניק. וכך אומר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (לקוטי דיבורים חלק ג, עמ' תכז): "כולם מוכתרים אצל החסידים בתואר זקני החסידים, והחסידים רוחשים כלפיהם הדרת כבוד מיוחדת. יש אמרה חסידית עתיקה, שאמרוה זקני החסידים בדורות הראשונים: 'יישוב'ניק זקן שווה יותר מעילוי צעיר'".

סיפר אדמו"ר הריי"צ: "אחד מענייני החינוך שאבי חינך אותי בהם היה, שבשעות הפנויות שלי מלימוד, אמצא בחברת זקני החסידים... כשהייתי בסביבתם הייתי סופג בצימאון רב את סיפורי החסידים ודרכי החסידות הראשונים, והייתי רושם אחר-כך כל מה ששמעתי" (י"ב בתמוז תש"ח).

להתחכך בזקני החסידים

"זקני החסידים יש להם השפעה טובה על עדת החסידים. הם הלחלוחית של דרכי החסידים. מהם אפשר ללמוד את עניין המשמעת - בלי לשאול 'למה' - שצריכה להיות אצל חסיד, ההתמסרות להתוועדות חסידית, הרגשת טוב-טעם בסיפור חסידי או בניגון חסידי. מזקני החסידים סופגים את ההוד וההדר אשר זכו לראות בהשראת השכינה על פני קודש-הקדשים של רבותינו הקדושים נ"ע, ואת הזיו והזוהר שנחו על זקני החסידים בדורם, כאשר הם היו אברכים צעירים והתחנכו בסביבה של חסידים. ברי שזקני החסידים יש להם חלק גדול בחינוך ובהדרכה של עדת החסידים" (לקוטי דיבורים חלק ג, עמ' תכז).

אדמו"ר הרש"ב אמר: "צריכים להתחכך סביב זקני החסידים. כאשר שניים מגדולי החסידים שהו בליובאוויטש כמה שבועות, עסקתי שלושת רבעי שנה בעניינים שדיברו אז" ('רשימות' חוברת ט, עמ' 16).

"כל דבר שחסיד זקן דיבר עליו, הנה חוץ מהעובדה שבשעת סיפור הדברים הוא חי מחדש את הזמן והמקום של המעשה, ממש כאילו הוא נמצא עכשיו באותה סביבה... הרי מכל סיפור השתדל להפיק מוסר-השכל חסידי. כשחסיד זקן היה מטיף מוסר למי מהחסידים - אפילו לאברך צעיר - לא היה נוקב בשמות, אלא מדבר על עצם החיסרון, ואופן הדיבור היה בלב נשבר, מתוך בכייה לבבית חמה. לא הייתה זו חמימות מעושה של מגיד-מוסר, אלא היו ניכרים דברי-אמת" (ספר המאמרים תש"ח עמ' 257).

"זקני החסידים נהגו לספר מה ששמעו בילדותם מזקני החסידים הראשונים, תלמידי אדמו"ר הזקן: עיקר מהותו של חסיד הוא - התקשרות. התקשרות והתמסרות בכל מהות כוחות הנפש אל הרבי" (ספר המאמרים תש"ט עמ' 170).

"גם סבי דיבר כך"

סיפר אחד החסידים הראשונים: "אני זוכר את ההתוועדויות של זקני החסידים בימי נעוריי. רוח-קודש היה חופף על זקני החסידים, על פני כל אחד מהם היה שורה אור נאצל מאותו הדבר אשר היה מספר, ואור זה היה חותר חתירה בעומק נפש השומע, אשר זכרו לא יסוף לעולם. הזיכרון של אותן התוועדויות מגרש כל צער ועוגמת-נפש ומפיח בי רוח חדשה" ('התמים' חוברת ו, עמ' צ).

כשהיו חסידים מתוועדים בינם לבין עצמם, היה הרב אומר על עצמו: "זה רב?! אני זוכר לפני שלושים שנה, הרב היה שונה לגמרי". המלמד אכן היה מלמד, היו לו די צרות ושכרו לא הספיק לפרנסתו, אבל אף הוא היה מפטיר: "זה מלמד?! לפני שלושים שנה היה מלמד משהו אחר לגמרי". עד שנענה אחד המסובים: לא צריכים להיות בדיכאון ובעצבות. אני יהודי מבוגר ובזקני כבר נזרקה שיבה, ואני זוכר, שכאשר הייתי ילד בן עשר היה גם סבא שלי אומר, שהוא לא מגיע לאותם יהודים מלפני שלושים שנה..." (ספר המאמרים תשי"א עמ' 66).

חיים יהודיים

 

הרב גינזבורג: "רוב הציציות פסולות"

ועשו להם ציצית - כשרה

עוד לא שככו הדי פרשת הפאות (שגורמים מסויימים ניצלו שאלה שהתעוררה במקצת הפאות כדי לפסול את כולן ולהוציא לעז על רבבות נשים צנועות ויראות-שמים, המכסות את ראשן בפאה, כהוראת רבותיהן) וכבר מתגלגלת לפתחנו סוגיה חדשה, הנוגעת לכל שומר מצוות - כשרות הציצית.

על-פי הבירור שנעשה, רוב פתילי הציצית התלויים בכנפות הטליתות הנמכרות בשוק, אינם מיוצרים ואינם נקשרים "לשמה", היינו לשם מצוות ציצית. המכשלה הנובעת מכך משולשת: אי-קיום מצוות ציצית, עברת לבישת ארבע כנפות נטולות ציצית וברכה לבטלה.

בדיקה לעומק

בחודשים האחרונים עוסקים רבנים ופוסקי הלכה בבירור הסוגיה לעומקה. משלחת של 'המכון המדעי-טכנולוגי להלכה', בראשות הרב לוי-יצחק הלפרין מירושלים, ביקרה לא-מכבר במפעל 'פולגת' בקריית-גת, מיצרניות הפתילים הגדולות, לבדוק את תהליך הייצור.

בעקבות הביקור כתב הרב הלפרין תשובה הלכתית ארוכה, המפרטת את מוקדי הבעיה ומציעה לה פתרונות מגוונים. בעקבות זאת מתקיימים בימים האלה מגעים בין הרב משה הבלין, רבה של קריית-גת, לבין הנהלת 'פולגת' כדי להכשיר את פס הייצור של פתילי הציצית - מכאן ולהבא.

אין פיקוח

מי שעורר את הפרשה והביאה לתודעת הרבנים והציבור הוא הרב יוסף גינזבורג, רב היישוב עומר, המוכר לקוראינו ממדורו ההלכתי הקבוע בעמוד זה. הרב גינזבורג, שידו רב לו בפסיקה הלכתית המצריכה ידע מקצועי רב והיכרות יסודית עם העובדות בשטח, מספר על השתלשלות הדברים: "בעקבות שאלה שהופנתה אליי על-ידי אדם העוסק בענייני צרכנות וכשרות, פניתי לחברות הגדולות המייצרות טליתות וציציות ושאלתי באיזו השגחה הן מייצרות את פתילי הציצית שלהן. התשובה שקיבלתי הדהימה אותי - 'בלא שום השגחה'. החלטתי לבדוק את העניין".

כך נחשפה הבעיה החמורה שאת עיקריה מסביר הרב גינזבורג: "על-פי דין, טוויית פתילי הציצית, כמו תלייתם בבגד, צריכה להיעשות לשם מצוות ציצית. בלא תנאי זה, הפתילים אינם 'ציצית' אלא סתם חוטים. לכן יהודים יראי-שמים מקפידים להשתמש בפתילים שנעשו בעבודת-יד, בפיקוח מוסמך. בפועל, רוב הציציות בעולם נטוות ונשזרות במכונה וכשרותן דחוקה בגלל עצם העובדה שהן תוצרת מכונה (גם אילו היו נעשות 'לשמה'). הבעיה מחמירה מכיוון שבשני מפעלי הפתילים הגדולים - 'ויטלגו' במילנו ו'פולגת' בקריית-גת - מועסקים בין השאר גויים וכאלה שיהדותם מוטלת בספק (על-פי הלכה אין סומכים על נכרי בעניין 'לשמה'). נוסף על כך, אין פיקוח ממשי על תהליך הייצור, וגם אילו היו כולם יהודים כשרים, התהליך אינו נעשה 'לשמה'. לפיכך הפתילים פסולים".

להחליף את הפתילים

כאמור, בימים האלה יושבים רבנים על המדוכה, והרב גינזבורג מקווה שהדברים יתוקנו בקרוב. הוא קורא לציבור להחליף במהירות את הפתילים הפשוטים בפתילי עבודת-יד בהכשר. עם זה הוא פונה לסוחרים שמכרו לציבור את התוצרת הפסולה, לצאת במבצע ולהחליף לציבור הקונים את הפתילים הפסולים בפתילים כשרים במחיר מוזל.

פינת ההלכה ומנהג

בשר ודג יחד

שאלה: מדוע נזהרים מלאכול בשר ודג יחד?

תשובה: בגמרא מסופר, שאסרו לאכול דג שנצלה עם בשר משום סכנה, לפי שחז"ל ידעו שהדבר "קשה לריח הפה ולצרעת". בעניינים רבים (כמו טרפות, מילה ועוד) קבעו חז"ל הלכות על-פי עקרונות ומידע שאינם תואמים בהכרח את דעת המדענים כיום. לכן גם אם המדע יסבור שאין סכנה בריאותית באכילת דג ובשר יחד, אנו נסמוך על קביעת חז"ל, שבהיותה תורה היא מוחלטת, בעוד המדע משתנה ללא הרף (ובזה גדולתו).

בכל תפוצות ישראל נוהגים להיזהר בזה גם בימינו, ואף דנים אם תערובת של דג בבשר בטלה ב'שישים' כמאכל-איסור. יש שהחמירו שלא לבשל דגים אף בסיר נקי שבישלו בו בשר.

על-פי הבית-יוסף, חובה ליטול את הידיים בין בשר לדגים. מי שאכל במזלג וידיו נקיות, יש מקום להקל בזה. על-פי הרמ"א, די לאכול משהו ולשתות משהו בין בשר לדגים, ואין חייבים ליטול ידיים, ואין חייבים ליטול ידיים. למעשה, נוהגים לומר 'לחיים' על יין או משקה חריף בין הדגים לבשר. אדמו"רי חב"ד נהגו גם להדיח את הידיים במעט מים. כמו-כן החמירו הפוסקים שלא להביא לשולחן בשר ותבשיליו כל זמן שלא סילקו ממנו את הדגים.

באולמות שמחה ובמסעדות על האחראים לכשרות לדרוש מבעלי האולם להניח בקערות הסלטים כפות או מזלגות מתאימים לצורך הלקיחה לצלחות הסועדים. אם לא-כן – יכניסו הסועדים את הסכו"ם שלהם לתוך הסלטים, תחילה עם הדגים ולאחר-מכן עם הבשר, ויעברו הם או שכניהם לשולחן על זהירות זו.

מקורות: פסחים עו,ב. שו"ע או"ח קעג ס"ב ונו"כ, משנ"ב וכה"ח, ויו"ד קטז ס"ב ונו"כ. שו"ע אדמו"ר הזקן הל' שמירת גוף ונפש ס"ט (חלק ה-ו עמ' 1774). ילקוט יוסף סי' קעג ס"ב-ג. פסקי תשובות שם. שמירת הגוף והנפש סי' א, וש"נ. 'לקט הליכות ומנהגי ש"ק' עמ' 20 (וראה שו"ת: הרשב"א ח"א סי' צח. הריב"ש סי' תמז. שדי חמד 'קונטרס המציצה'). תודה להרב נועם דקל, רב ביקנעם.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)