פרשת במדבר
לעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת (טור או"ח סימן תכח)
על שלושה מניינים מסופר בפרשתנו: א) מניין בני-ישראל, ב) מניין בני לוי, ג) מניין בני קהת. שלושה אלה מקבילים לשלוש ההבטחות שהובטחו לפני מתן תורה (יתרו יט): א) "והייתם לי סגולה מכל העמים", ב) "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים", ג) "וגוי קדוש":
מניין בני-ישראל – כנגד "והייתם לי סגולה מכל העמים". כי במניין זה באה לידי ביטוי חשיבותם המיוחדת של ישראל על אומות העולם, כמאמר (ביצה ג), "דבר שבמנין לא בטל".
מניין בני לוי – כנגד "ממלכת כוהנים", שפירושו "שרים". שהרי בני לוי נמנו בנפרד בהיותם שונים ומיוחדים, "שומרי משמרת הקדש".
מניין בני קהת – כנגד "וגוי קדוש". שכן בבני קהת נאמר (לקמן ד) "זאת עבודת בני קהת... קודש הקדשים" (המקודש שבכולן, רש"י).
(לקוטי-שיחות כרך יח עמ' 24)
* * *
חז"ל נותנים שני טעמים לזה שהתורה ניתנה במדבר: א) הלומד תורה חייב לשים את עצמו כמדבר הזה שהכול דשין בו, ב) ללמדנו שהתורה ניתנה חינם לכל באי העולם והכול שווים בה (במדב"ר פי"ט).
"כמדבר הזה שהכל דשין בו" – היינו מצד ה'גברא', האדם הלומד תורה. דווקא כאשר "ונפשי כעפר לכל תהיה" אפשר להגיע ל"פתח לבי בתורתך".
"הכול שווים בה" – היינו מצד ה'חפצא' דתורה. התורה היא 'הפקר' והעוסק בה כדבעי זוכה שתהיה 'שלו' ושתיקרא על שמו (ראה ע"ז יט).
ושני הדברים הם הכנה לקבלת התורה. שכן מי שמבקש לקבל את התורה חייב לדעת שני דברים: א) שבכוחו לעשות את התורה שלומד "תורתו", ב) שאפשר להגיע לכך דווקא על-ידי ביטול מוחלט.
(משיחת ד' בסיוון תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ה, עמ' 2114)
שאו את ראש כל עדת בני-ישראל (א,ב)
"שאו את ראש" – עליכם להרים ולהגביה את נשמות ישראל ל'ראש' הנשמה – שורשה ומקורה.
"שאו את ראש" – כדי לעשות זאת עליכם להרים תחילה את ראשי העדה, שנים-עשר הנשיאים, כך שיוכלו גם הם להשתתף בעבודה זו, כדכתיב (פסוק ד), "ואתכם יהיו איש-איש למטה". שכן מצד גודל מעלתם של משה ואהרון, לא היו יכולים להשפיע ישירות על בני-ישראל אלא היו זקוקים לממוצעים – הם הנשיאים.
(ספר-המאמרים תרע"ח עמ' שיז)
* * *
מדוע מתאר הכתוב פעולת מניין זו בלשון 'שאו' דווקא, ולא 'מנו את ראש' וכיוצא בזה? שכן במניין זה נהפך כל יהודי להיות חלק מ'צבאות השם' והוא נעשה 'יוצא צבא בישראל', המקדיש את כל כוחו ומרצו לעבודת הבורא; ואין לך התנשאות והתעלות גדולה מזו.
(לקוטי-שיחות כרך יח עמ' 425)
שאו את ראש כל עדת בני-ישראל... לגולגלותם (א,ב)
גולגולת – רומזת לבחינה על-שכלית, כמו הגולגלת שמקיפה את המוח ולמעלה ממנו.
"שאו... לגולגלותם" – העלו והביאו את ישראל לאהבה על-שכלית, 'אהבה רבה'.
(ליקוטי-תורה, במדבר, עמ' ה)
כל יצא צבא (א,ג)
אמר הכתוב כן בכל פרטי המספר, לומר שלא היה אחד מכל הבאים לכלל המספר שלא היה ראוי לצאת בצבא, אלא כולן גיבורי כוח... וזה נס (אור החיים)
כשישראל דבקים בהקב"ה על-ידי שמירת התורה, הם מתעלים מעל חוקי הטבע. פסוק זה הוא דוגמה בולטת לכך: בני-ישראל עדיין עמדו תחת הרושם העז של מעמד הר סיני והיו מסורים ונתונים לדיני התורה – לכן זכו לנס מופלא זה.
(לקוטי-שיחות כרך ח, עמ' 220)
תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן (א,ג)
בנוהג שבעולם, ספירת אזרחי המדינה נעשית על-ידי פקידים מן השורה, שהרי לכאורה אין מלאכה זו דורשת חכמה יתרה. אולם מניינם של בני-ישראל נעשה על-ידי משה רבנו ואהרון הכהן בכבודם ובעצמם, ואיתם נשיאי המטות!
ללמדך, כמה גדולה מעלתם של ישראל לפני המקום, שכאשר צריכים למנותם חייב הדבר להיעשות בידי האנשים הכי חשובים שבעם!
(משיחת כ"ח באייר תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ד, עמ' 2092)
בני נפתלי (א,מב)
מדוע בכל השבטים נאמר 'לבני', לבד משבט נפתלי שבו נאמר 'בני'?
בעת הספירה עברו משה ואהרון בכל המחנה וכתבו כל שם בפנקס – "פלוני בן פלוני משבט פלוני". כך כתבו את שמותיהם של כל שישים ריבוא בני-ישראל. אחר-כך כתבו מספר כל שבט בספר בפני עצמו, ולצורך זה עברו על הפנקס הראשון ואמרו: "פלוני בן פלוני – לשבט פלוני". כתבו את שמו בספר השני, עד שסיימו את כל השבט. כך נהגו בכל השבטים. אך כשהגיעו לשבט האחרון, שבט נפתלי, לא היה צורך לרשום את שמות אנשי השבט בספר אחר, שכן לא נשאר אלא שבט אחד בלבד, אלא ספרו אותו במקומו ואמרו: "בני נפתלי, אלו שנשארו, מספרם כך וכך".
(ליקוטי-תורה להאריז"ל על הפסוק)
ויהיו כל פקודי בני-ישראל (א,מה)
הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה', והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים... כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים... והשקלים כופר על נפשותיכם (רמב"ן)
לפנינו רמז וסמך למנהג החסידי של נתינת ממון לרבי בתור 'פדיון נפש'.
(ליקוטי-שיחות, כרך יג, עמ' 133)
ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים (א,מו)
לאיזה צורך נחוץ לנו לדעת את מספר בני-ישראל באותו זמן, כאשר במשך הזמן גדל ונתרבה מספרם?
אלא מספרן של נשמות-ישראל למעלה הוא שש מאות אלף – ומספר זה אינו משתנה לעולם. ומה שניתוסף בדורות הבאים על שש מאות אלף – הוא משום שהמספר הזה הוא של הנשמות הכלליות בלבד, וכל שאר הנשמות הפרטיות מסתעפות מהן.
(ספר-המאמרים תרע"ח, עמ' שיב)
את משמרת בני-ישראל (ג,ח)
שכולן היו זקוקין לצורכי המקדש, אלא שהלוויים באים תחתיהם בשליחותם (רש"י)
ידוע הכלל (קידושין כג) שדבר שאדם אינו יכול לעשותו בעצמו, אין בכוחו גם למנות שליח שיעשה את הדבר במקומו. מובן אפוא, שכל יהודי ראוי לעבוד את עבודת הלוויים, שהרי הלוויים עשו עבודה זו בתור שלוחי הציבור.
מכאן רמז וסמך לדברי הרמב"ם הידועים (סוף הלכות שמיטה ויובל), שלא שבט לוי בלבד, אלא כל מי שנדבה רוחו אותו לעמוד לפני ה' ולשרתו, "הרי זה נתקדש קודש קודשים".
(ליקוטי-שיחות כרך יג עמ' 15)
גרשון וקהת ומררי (ג,יז)
'קהת' רומז לאסיפת ניצוצות הקדושה הטמונים בגשמיות העולם, והעלאתם למקורם (קהת מלשון אסיפה, כמו "ולו יקהת עמים").
עבודה זו נרמזת בשמו של קהת דווקא, שכן בני קהת היו מופקדים על המזבחות, שעליהם מקריבים קרבנות, ועיקר בירורם של ניצוצות הקדושה נעשה על-ידי עבודת הקרבנות.
(ליקוטי-תורה במדבר עמ' כב)
והורידו את פרוכת המסך וכיסו בה את ארון העדות. ונתנו עליו כיסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה (ד,ה-ו)
שלושת כיסויי הארון רומזים לשלושה דברים המסתירים את אור הנשמה: הגוף, הנפש הבהמית, ואומות-העולם: פרוכת המסך, שהיא חלק בקודש-הקודשים, רומזת לגוף, שכן גם הגוף היהודי קדוש הוא. בגד כליל תכלת, שהיה מתאים למידת הארון, רומז לנפש-הבהמית וליצר הרע, שהם 'מקבילים' ו'מתאימים' לנפש-האלוקית ויצר הטוב. כיסוי עור תחש, שלא היה חופף למידת הארון (ואפשר לכסות בו גם כלים אחרים), רומז לאומות-העולם, שאין להן 'התאמה' (ישירה) עם ישראל.
הווי אומר: כשם שכיסוי הארון אישר את העברתו למקום חדש, כן על-ידי התגברות על כיסויה של הנפש האלוקית היא מתעלה והולכת מחיל אל חיל.
(ליקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 17) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
