על התבטאות נדירה בדברי הרבי בשיחה הנודעת – בעקבות כ"ח ניסן... * מה עושה 'יווני' בסוכה? * מתנות עד לנישואין – רק לא טבעת * בענייני קבלה – הסתמכות על הבעש"ט ותלמידיו בלבד * הסבר מקורי לדברי הרבי בביקור הרבנים הראשיים * ומתי במיוחד יש לעשות תשובה? * מסדרת 'יסודתו בהררי קודש'
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
קראתי ואין עונה?
בשיחת כ"ח ניסן התנש"א הנוקבת התבטא הרבי בעניין הגאולה (לפי סרט הקלטה): "כל מה שנעשה עד עתה היה להבל ולריק" (ונשמט בשיחה המוגהת).
דברים אלו הם לכאורה על-פי לשון הכתוב ישעיה מט,ד: "ואני אמרתי לריק יגעתי, לתוהו והבל כוחי כיליתי, אכן משפטי את ה' ופעלתי את אלוקי". והנה איתא במדרש (בראשית רבה פרשה ס"ב ב') כי בפטירת רבי אבהו הראוהו מן השמים י"ג נהרות אפרסמון. ותמה רבי אבהו: אלה למי? והודיעוהו שאלה מיועדים לו לעולם-הבא. שאל רבי אבהו: כל אלה לאבהו? – בצטטו לשון הפסוק הנ"ל "ואני... אלוקי". ובמפרשים תמהו: וכי איך עלה בדעתו של ר' אבהו שכל עמלו ויגיעתו כל ימי חייו היו לריק ולא יקבל שכר כלשהו?...
מובא על כך בספרים בשם הרה"ק ר' בונים מפשיסחא, שר' אבהו התכוון לאותם מעשים שעשה בחייו ולא הצליח בהם, כגון מה שהוכיח את בני דורו לחזור בתשובה ודבריו, לכאורה, לא נשאו פרי. אולם מן השמים הראוהו שאף זה לא היה לריק, ומכיוון שעשה את השתדלותו – יקבל על כך שכר שלם [ועיין זח"א סט,א על הפסוק "בשוא גליו אתה תשבחם"].
עם זאת התבטא כן כ"ק אדמו"ר, כי מכיוון שכל ענינו להביא גאולה, ועדיין הוא בכדי שיעשה, אם כן הייתכן שמשיח עדיין לא בא!
גוי בסוכה?
בהתוועדות ליל שמחת תורה תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך א' עמ' 228) הסביר הרבי את ההבדל בין עבודת ה' של בני ישראל בחג הסוכות לזו של שמיני עצרת ושמחת תורה. עבודת חג הסוכות משפיעה גם על אומות העולם, בעוד שלעבודת שמיני עצרת ושמחת תורה אין שייכות (ישירה, והתעסקות) עם אומות העולם ("ישראל ומלכא בלחודוהי").
הרבי התבטא:
ואף על פי שידוע הפתגם מה היא שייכותו של "יון" ל"סוכה", ועל דרך זה מהי שייכותו של "יון" ל"שמחת בית השואבה" – אף על פי כן, הרי כללות עבודת בני ישראל בחג הסוכות היא באופן שיש להם שייכות עם אומות העולם, עד שמקריבים כנגדם ע' פרים כו'.
ושמעתי מתמיהים, למה התייחס הרבי לאותו פתגם (עממי?) "מה היא שייכותו של 'יון' ל'סוכה'", עד כדי שראה צורך ליישבו?!
ובכן, מן הצורך להדגיש כי אין זה פתגם בעלמא, שכן אכן ישנן דעות שאין להכניס גוי לסוכה. ולכאורה כן מפורש גם בזוהר (ח"ג קא,א): "כתיב 'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות', כל מאן דאיהו משרשא וגזעא בישראל ישבו בסוכות תחות צלא דמהימנותא, ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו, ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא".
וב'שפתי כהן' (ש"ך) על התורה (אמור כג, שם):
"צריך לשבת בה באימה וביראה... ולא יכניס לתוכה ע"ג [עובד גלולים], שהסוכה היא צלא דמהימנותא, וע"ג לית ליה מהימנותא ואז בורחת הקדושה, ושבעה הצדיקים מקללים קללות נמרצות... כל שכן אם בא כותי".
וכך מובאת הנהגתו של הרה"ק רבי פנחס מקוריץ (אמרי פנחס מועדים אות קס"ח): "היה מקפיד לבל יכנס ערל אל הסוכה...".
והצביעו על מקור באחד הפיוטים הקדמונים המיוחסים במחזורי חג הסוכות – כי אקח מועד (ביום ב דחג הסוכות קודם קדושה) "וזר לא יהיה במוצאותיה, ונכר לא יעבור בתוצאותיה, וערל לא ישתף במחיצותיה, ועובד אליל לא ירמס בחצרותיה, ולאום לא יערב בחוצותיה, כי אם עמוסיו נוצרי עדותיה", אשר פירשו כמה מן המפרשים (מעשה אורג בשם הראב"ן והמפרש), שזר (גוי) אסור לישב בסוכה ואפילו גר שנתגייר ועדיין לא טבל וכו'.
וכן פירש הרה"צ בעל מנחת אלעזר ממונקאטש בספרו שער יששכר (מאמר ימי החג אות ה') את תפלת יעקב אבינו ע"ה (וישלח לב, יב) 'הצילני נא מיד אחי מיד עשו פן יבוא והכני אם על בנים' שהנה הכוח של סוכות הוא על ידי יעקב אע"ה, בבחינת ויעקב נסע סוכותה כמבואר בזוהר הק' (פרשת אמור – ק,ב) ואזי בעי קוב"ה למיחדי בבנוי בלבד, כי עשו איתפרש מיניה ולכן התפלל פן יבוא עשיו שהוא נכרי 'והכני אם על בנים' כמו שכתוב בתיקונים שהסוכה היא בחינת אם על בנים בסוד והאם רובצת כו', וזהו שביקש שלא יכנס בחינת מגע נכרי לתוך הסוכה.
ואם כי ישנם החולקים ודנים בכך (ראה מנחת סולת על ה'מנחת חינוך' ח"ב להג"ר דוד צבי זהעמאן זצ"ל אבד"ק דוקלא (זקנו של הרה"ג רבי פינחס הירשפרונג זצ"ל אב"ד מונטריאל [הערת הכותב: הרבי אף כתב הערות על הספר – ראה שמן ששון מחבריך כרך א' עמ' 173-4]) – הקדמה אותיות ז-ח), מאידך הובא הדבר בכמה ספרים, ולכן התייחס לכך הרבי.
כדוגמה לכך ניתן לראות כמה דייק הרבי כשאמר בקשר לשמחת בית השואבה:
השמחה והריקודים של "שמחת בית השואבה" היא באופן שרוקדים ברחוב לעיני אומות העולם, שגם הם יראו את שמחת בני ישראל...
אך לא הזכיר שנכנסים לסוכה.
[וראה גם ספר התולדות אדמו"ר הזקן כרך ב' עמ' 421 (מליקוטי דיבורים) אודות חג הסוכות תקמ"ז שהיה חורפי ומושלג ביותר; וציווה רבנו הזקן לספר למשרת הנכרי 'קומזא' שצריכים לאכול בסוכה וכל זמן שהשלג מונח על הסוכה אסור לאכול שם, וקומזא הוריד את השלג מעל הסוכה כו'. – אם כי ייתכן שלא נכנס לתוך הסוכה לשם כך (או כפי שמצינו בכמה ספרים שגם אם נאלץ הגוי להיכנס יש למעט שהייתו שם)].
מדוע שלל הרבי טבעת?
בשנת תשמ"א הורה הרבי במכתב (ליקוטי שיחות כרך יט עמ' 510): "מטעמים מובנים כדאי לדעתי שבמתנות לכלה לפני הקידושין לא תהיה טבעת".
וביאר זאת בהתוועדות ש"פ תשא תשמ"א (שיחות קודש תשמ"א כרך ב עמ' 512, סעיף נב) שעם היות שאין הכוונה בזה לשם קידושין, מכל מקום הרי נתינת טבעת הוא בשייכות לקידושין, ואם כן יתכן שהיא נהיית בכך אשת-איש ותוצרך לגט אם יבטל השידוך. ובאם החתן בעצמו עונד את הטבעת על אצבע הכלה יש בכך חומרה נוספת – עד כאן תוכן דברי קודשו.
והנה בכמה קהילות קודש היה נהוג מקדמת דנא לשגר טבעת לכלה – לפני החתונה (ראה שו"ת מהר"י ווייל סימן סה ובכמה מקומות).
וכן מעשה רב של הצמח צדק כמובא בקונטרס דברי ימי הרבנית רבקה זי"ע נבג"מ שמסר הצ"צ לכלתו המיועדת לבנו בערב התנאים (אות כב): "ויצא כ"ק רבינו לקראתם בחדרו גופא ובידו מתנות להכלה. טבעת ובראש [=סיכה]".
ונראה להסביר את חידושו של הרבי לשלילת הדבר, ובהקדים מה שמובא בספר 'פחד יצחק' ערך סבלונות – מעשה שאירע כרקע שעל פיו תובן אולי הסיבה מדוע בא הרבי לבטל המנהג. וכך מובא שם:
"ומעשה בכהן ששידך יתומה ושלח לה הטבעת כמנהג המקום, ויהי כי ארכו לה הימים בפשע המשדך קבלה קידושין מאחר בלי חזרת הנישואין בפני בית דין כמנהג... וכו'".
כלומר: מדובר היה בשידוך עוד קודם הנישואין, ולאחר מכן היה מעשה-פעולה של שיגור טבעת בשייכות לקידושין, והתוצאה הייתה שאחר כך קיבלה קידושין מאחר – ללא חזרה הלכתית וכו'.
באותה הזדמנות (ש"פ תשא תשמ"א) הביע הרבי את דעתו בפומבי גם על כך שאין לכתוב ולהתבטא בתואר "אירוסין" עד שיהיו אלו אירוסין (נישואין) בפועל. וגם לזה שייכות להנ"ל.
בנוסף, בפוסקים ישנם הסבורים שגם הענקת מתנות לכלה לא יהיו באופן ישיר (ובשמו) של החתן אלא מצד הוריו וכו', וכל זה כדי להרחיק מחששות אלו.
ולכן דווקא בדורנו שבוודאי גדלה בו עם-הארצות במיוחד, שלל הרבי נתינת טבעת שהיא לכל הדעות בשייכות לקידושין לפני החתונה, וק"ל.
נשיקה חסידית
בלקוטי שיחות (כרך א' עמ' 138) ובתורת מנחם ה'שי"ת (כרך א' עמ' 4) נאמר על אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע שנמנע בהזדמנות מסוימת מלנשק את בנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, ותמורת זה כתב מאמר דא"ח... כשגדל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מסר לו אביו את המאמר ואמר: הא לך "נשיקה חסידית" (וראה במדור זה בגליון תש"ס).
ב'כרם חב"ד' גליון 3 הובאו דברי הרה"ח ר' משה רוזנבלום (תר"י – תרפ"ח) שכתב לבנו (ר' חיים יוסף ז"ל) "אביך שמעולם לא נשק אותך"... כדרך החסידים המעולים שעצרו בעד רגשותיהם ורצונותיהם הטבעיים, ולא הביאום לכלל גילוי ופורקן.
ומצינו כן לעוד גדולי ישראל כגון: א) בעל מחבר ספר יסוד ושורש העבודה (רבי אלכסנדר זיסקינד מהורדנא) מעיד בצוואתו (יסוד ושורש העבודה עמ' כג) סימן מג: "מעיד אני על עצמי, אף שהיה לי בנים רבים... לא נשקתי אחד מהם לעולם..." אך שם הנימוק בשל ביטול תורה!
ב) הגאון האדר"ת ז"ל מעיד על עצמו ב'נפש דוד' אות נח:
"מעודי נזהרתי שלא לנשק את בניי" אך שם הוא דווקא "במקום שיש בו ספר תורה וספרים" (ועיין שם עד היכן הגיעו הדברים).
והנה מאותה הלכה שהרבי הצביע עליה (ראה במדור זה בעבר) ב"קיצור שולחן ערוך" סימן יג סעיף א ("דיני קדושת בית הכנסת ובית המדרש") "אין לנשק בהם בניו הקטנים שאינו ראוי להראות שם אהבה אחרת זולת אהבת השם יתברך שמו" משמע, שזהו אכן צורך טבעי ואמיתי של האב והבן, אלא שנאסרה בבית-כנסת ובית-מדרש.
– ושאני הנהגות גדולי ישראל הנ"ל, שהחמירו על עצמם. וכך גם משמע מהשיחה הנ"ל ש"נשיקה חסידית" זו הייתה עניין מיוחד לשעתו. וק"ל.
מסירות-נפש של 'גנב'...
ב"היום יום" ג' אייר איתא שהרה"צ ר' משולם זוסיא זצ"ל מאניפולי למד כמה דרכים בדרכי העבודה – עבודת ה' – מגנב, וביניהן ש"מעמיד עצמו בסכנה".
ויש לציין לרמב"ם הל' שכירות פרק ג' הלכה ד': "ליסטים מזויין הרי הוא אונס ואפילו היה הרועה מזויין ובא לו ליסטים אחר מזויין הרי זה אונס שאין הרועה מוסר נפשו כליסטים".
ראייה מפורשת אם כן, שהליסטים מוסר נפשו בצורה נחרצת – "מעמיד עצמו בסכנה".
אם קבלה היא נקבלה
בעניין ההסתמכות על ספרי קבלה והזהירות בכלל הספרים, כותב כ"ק אדמו"ר (אגרות-קודש כרך יא עמ' קסז):
האחרונים לא רצו להכנס במקום הספק, מה שאין כן הבעל שם טוב הרב המגיד ורבינו הזקן וממלאי מקומם – שהיתה להם בזה קבלה איש מפי איש... ידעו באיזה ענינים יש לסמוך...
(וראה עוד במקומות שהובאו ב'המלך במסיבו' כרך ב' עמ' רצב. ועוד).
ולהעיר מעין זה ממה שכתב הרה"ק בעל 'דברי חיים' (מצאנז) בשו"ת שלו (ח"ב יו"ד סי' קל): "אולם אין דעתי נוחה בענייני הקבלה הנמצאת בספרים ישנים, אפילו מביאן אדם גדול, כי דשו בהמכתבים [כ"ה בנדפס ואולי צ"ל: בכתבים] רבים מכת הש"ץ [=שבתי צבי] ימ"ש ואפיקורסים, וכתבו לתוך ספרים ישנים דברים בדויים ואפיקורסות כאשר ראו עיני, והגדול המביאן הוא שלא בכוונה רק שהעתיק מספרים, ודעתי אין נוחה לשמוע רק הספרים אשר הורינו רבותינו תלמידי בעש"ט ז"ל לא זולת".
מובן שיש לחלק בין "במקום הספק" שבמכתב כ"ק אדמו"ר לבין חששו של הדברי חיים [וכן צריך ביאור למי כוונתו "והגדול המביאן הוא שלא בכוונה רק שהעתיק מספרים"]. מכל-מקום המסקנה זהה – כי רק על הבעש"ט ותלמידיו ניתן לסמוך בכגון דא.
'שהחיינו' מכל הלב?
בביקור הגאונים זצ"ל רבי אברהם הכהן שפירא ורבי מרדכי אליהו – הרבנים הראשיים דאה"ק ת"ו בשנת תשמ"ט (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ט כרך ג' עמ' 127), הקשה כ"ק אדמו"ר שצריך עיון הטעם לכך שאין נוהגין לברך ברכת שהחיינו מי שרואה את חבירו לאחר ל' יום.
והנה באמת מפורש בהלכה (שו"ע סימן רכה, א) שברכת שהחיינו זו "הוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו", וכמפורש בשאלות-ותשובות תרומת הדשן חלק א סימן לו: "דדוקא שהוא חביב" ו"במידי דמשמח תליא מילתא". ואדמו"ר הזקן בסדר ברכות הנהנין מביא כל זה בפ"ב הי"א: החביב עליו הרבה ושמח ונהנה בראייתו... הנאה ושמחת הלב בראיית פניו".
ובאשל אברהם (בוטשאטש) סימן רל סעיף ד כתב: "וכן נשתקע מלברך שהחיינו והטוב והמטיב על ראייתם את עצמם זה עם זה וטוב רק בהרהור או בלשון חול". וכן ב'בן איש חי' פרשת עקב יד: אך לא נהגו לברך אלא בהרהור.
ואמנם בספר 'דרכי חיים ושלום' – הנהגות הרה"צ וכו' ממונקאטש – סי' רס התייחס לשאלה זו כמו גם לברכת מחיה מתים לאחר י"ב חודש, וכתב:
"כיון דבעינן דוקא חבירו החביב עליו הרבה כנזכר, והנה בעוונותינו-הרבים בגלותינו קנאת איש מרעהו ושנאת חנם או תולדה דקנאה וכיוצא, לפנים יסביר לו ויגנוב דעתו, ורובם ככולם נתפסו בשק הלז. וכשהיה המנהג על פי הלכה לברך על חבירו החביב עליו כנזכר שהחיינו אז יברכו ברכות לבטלה מאה פעמים ויותר בכל יום, כי אם לא יברך אז בעל-כורחו שאינו חביב עליו ואז יגרום לו רעה... ועל כן יתירו לעצמן משום דרכי שלום בכל עת... ובאמת יברכו ברכה לבטלה לאין קץ... ומשום לאו דלא תשא לשמו הגדול יתברך על כן מנהג ישראל תורה אולי מטעם חכמי הדורות משום לא פלוג שלא לברך בזה כלל כנזכר" [הדברים הובאו שם מספרו של הרה"צ נמוקי אורח חיים סי' רכה].
ונשאלת השאלה מדוע לא התייחס רבינו לכל דברים אלו – במיוחד לאור העובדה שספרי הרה"צ ממונקאטש היו ידועים וחביבים אצלו כידוע?
אך דומה שהתשובה ברורה היא:
הגאון הגדול רבי אברהם שפירא זצ"ל ניסה אכן באותו מעמד ליישב (ברוח דברי הרה"צ ממונקאטש) באומרו: "אולי הטעם הוא מפני שיש ספק אם השמחה בראייתו היא בכל הלב".
אולם הרבי – באהבת כל ישראל הגדולה שלו – שלל זאת ואמר, כי מכיוון שברכת שהחיינו נאמרת גם מספק (ולכאורה כוונת הרבי לב"ח באורח חיים סימן כט: "דברכת שהחיינו שבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך אף על פי שאינו ודאי דחייב לברך..."), ומכיוון שעל פי תורה ישנו ציווי של אהבת ישראל – הרי אין ספק שיהודי אכן שמח בראיית חברו.
והוסיף עוד שני דברים הראויים לציון:
א) אף שאין נוהגים לברך שהחיינו על ראיית חברו – בוודאי לא מקפידים על זה שרוצה לברך שהחיינו, ועונין אמן בלב שלם.
ב) אם אמרו שהחיינו פעם אחת – בית דין מתנה עליהם והרי זה באופן של "פעולה נמשכת".
'מבצע תפילין'
בתורת מנחם (כרך נ' עמ' 16) הובאו דברי הרבי בקשר למבצע תפילין: "קיבלתי מכתב חריף... היפך דברי הרמב"ם כו'".
כנראה זהו המכתב שצילום ממנו הופיע ב'צדיק למלך' (חוברת ז' עמ' 357) – שעל-גביו כתב הרבי את תשובתו (ומשם נעתקה לאגרות-קודש כרך כד עמ' שנ-שנא). באריכות יותר דובר אודות הנ"ל בשיחות חג-השבועות וש"פ בהעלותך תשכ"ז, וש"פ בראשית תשכ"ח.
להתמיד בתשובה...
בעניין הוראת – ופתגם רבותינו ש"עתה ביחוד צריך לעשות תשובה" (הובא ונתבאר גם באגרות-קודש כרך ה' עמ' ד), יש להצביע על מספר השוואות-מקבילות:
א) בחבור התשובה להמאירי (עמ' 533) בתוך טעמי המנהג לתקיעת-שופר של מוצאי יום הכיפורים כתב, שזהו להורות שגם ביציאת יום הקדוש צריך להתעורר לתשובה כמו בתחילת ימים הנוראים.
ב) בכלבו סימן ע:
"ובמוצאי יום הכיפורים חוזרין להנהגתם הגשמית וחוזר גם השטן בתוכם. ולפיכך תוקעין – כדי לערבבו".
ג) בספר עוללות אפרים דייק מדברי רש"י על הפסוק "ויקהל משה – למחרת יום הכיפורים", שלא רק ביום הכיפורים צריכים להיות חוזרים בתשובה, אלא גם אחר יוהכ"פ צריכים הם להיקהל יחד ולחזור בתשובה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
