נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1029- כל המדורים ברצף
	ליל-הסדר הוא שעת הכושר לפעול ישועות בנפש
	לא תגנוב – אפיקומן
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1029, ערב שבת-קודש הגדול פרשת אחרי, י"א בניסן ה'תשע"ד (11.04.2014)

  דבר מלכות

ליל-הסדר הוא שעת הכושר לפעול ישועות בנפש

הסדר של משפיע ומקבל בכל השנה הוא באופן של אתערותא דלתתא המעוררת וממשיכה אתערותא דלעילא * לעומת זאת, בלילות הפסח נפעל דבר נפלא ביותר – שלכל אחד מישראל, גם בהיותו במעמד ומצב שאינו "כלי" הממשיך אור, מאיר גילוי אור באופן של אתערותא דלעילא * יש להיעשות "כלי ריקן" כדי לקבל ולהחזיק את הגילוי מלמעלה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידוע שבלילות הפסח מאירים גילויים נעלים ביותר – על-דרך ובדוגמת הגילויים שהיו ביציאת מצרים בפעם הראשונה, שעל-זה-נאמר¹, "ויוציאנו ה' ממצרים גו' ובמורא גדול", ודרשו חז"ל², "במורא גדול זה גילוי השכינה", ועד לדרגה היותר נעלית של גילוי שכינה, כדרשת חז"ל² "ויוציאנו ה' ממצרים, לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שרף ולא על-ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו", ומבואר בכתבי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע³ ש"בכבודו ובעצמו" קאי על מלכות דאין-סוף ותפארת (עצמות) דאין-סוף שלפני הצמצום.

ואף שאין אנו מרגישים גילויים אלה⁴ – יודעין אנו שכן היא המציאות, וידיעה זו צריכה  להיות "מונחת" ("אפגעלייגט") אצלנו.

כיוון שהתורה בכלל ורבותינו נשיאינו בפרט מודיעים לנו שבלילות הפסח מאירים גילויים נעלים ביותר, עד לגילוי "בכבודו ובעצמו", מלכות דאין-סוף ותפארת הנעלם כו', עד לגילוי העצמות – אין לו לחשוב לעצמו מה זה נוגע אליו, איזה שייכות יש לו לגילוי של "בכבודו ובעצמו", אלא צריך הוא להתבונן בעניינים אלה באופן שיהיו מונחים בשכלו והשגתו, שזהו עניין הסרת מוח האבן, ועל-ידי זה יזכה שבבוא הגאולה יסיר הקב"ה גם את לב האבן.

ועל-פי המבואר באיגרת-הקודש⁵ שישנו עניין היציאה מהגלות של "כל ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל" עוד לפני הגאולה "לכללות ישראל... ויציאת השכינה הכללית מהגלות והשביה לעד ולעולמי עולמים" – הרי, גם הסרת לב האבן (נוסף על הסרת מוח האבן) יכולה להיות אצלו עוד קודם הגאולה הכללית דכללות ישראל – בגאולה הפרטית שלו, וזה גופא יהיה הכנה וכלי להסרת לב האבן אצל כללות ישראל בגאולה הכללית בביאת משיח צדקנו.

* * *

ב. "הבן שואל מה נשתנה⁶":

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר⁷ שבסידורים הישנים הייתה גם כן גירסה, "הבן שואל מה".

והעניין בזה⁸ – ש"בן" ו"מה" רומזים על השמות ב"ן (מלכות) ומ"ה (ז"א), וזהו עניין ב"ן שואל מ"ה, שספירת המלכות שואלת ומבקשת השפעה מז"א, שהרי ז"א ומלכות הם משפיע ומקבל.

ועל-פי המבואר בתורה-אור פרשת תרומה⁹ – בכתב-יד-קודש אדמו"ר נ"ע – ש"כרוב אחד מקצה מזה הוא קצה אור אין-סוף שבז"א (סוף עולמות האין-סוף) וכרוב אחד מקצה מזה הוא מקור בי"ע", היינו, שז"א ומלכות כוללים כל סדר ההשתלשלות, נמצא, שעניין "ב"ן שואל מ"ה" כולל כל סדר השתלשלות, שבכל המדרגות הסדר הוא באופן של משפיע ומקבל.

– ולהעיר גם מהסיפור הידוע¹⁰ אודות אחד החסידים, בעל ציור וכו', שנכנס לאדמו"ר מהר"ש ושאל אצלו בקשר לענייני פרנסה, וניגש אדמו"ר מהר"ש אל החלון והראה לו על השמש השוקעת, באומרו: לילה מקבל מיום, ירח מקבל משמש, מלכות מקבלת מז"א וכו'. וסיים: עד עת זקנותך ("ביז דיין טיפן עלטער") יהיה לך כל המצטרך, ולא יחסר לך פרנסה. וכך הווה, שכל ימיו היה עשיר גדול, אך בסוף ימיו ירד מנכסיו והגיע עד פת לחם, רחמנא ליצלן, ואז, הבין את דיוק לשונו של אדמו"ר מהר"ש: "עד עת זקנותך וכו'"!...

– אמנם, על-פי זה נמצא שהעניין ד"ב"ן שואל מ"ה" הוא בסדר הרגיל בכל השנה כולה, ואם כן, מהו החידוש בזה בלילות הפסח דווקא?

ג. ויובן בהקדם המבואר בדרושי חסידות¹¹ (מיוסד על מה שכתוב בכתבי האריז"ל¹²) בפירוש הכתוב¹³, "אם בן הוא והמיתן אותו": כוונת המצריים היתה לעכב הלידה וההתגלות של בחינת ז"א – "(אם) בן (הוא)", דקאי על ז"א, "והמיתן אותו" – כי, כאשר בחינת ז"א היא בהתגלות, אזי לא יכולה להיות יניקה ללעומת-זה (מצרים), ורק כאשר בחינת ז"א היא בהעלם ובאופן של עיבור בבחינת בינה, אזי יכולים גם המצריים לקבל יניקה.

ויש לקשר זה עם כללות עניין גלות מצרים שנמשל לעיבור, כמו הוולד במעי אמו שראשו מקופל בין ברכיו כו'¹⁴, שזהו עניין דתלת כלילן גו תלת כו'¹⁵, שג' הבחינות דחב"ד (מוחין) וג' הבחינות דחג"ת (מידות) הן בהעלם בבחינות נה"י. והיינו, שבגלות מצרים הייתה נתינת מקום לסדר כזה שבחינת ז"א (מידות) היא בהעלם, ובמילא יכולה להיות יניקה למצרים כו'.

וזהו גם הטעם שמשה רבינו חשש מפני פרעה, ועד כדי כך שהוצרך לציווי מיוחד, "בוא אל פרעה"¹⁶, שציווי זה הוא נתינת-כוח שיוכל להתגבר לשבור ולבטל קליפת פרעה¹⁷ – כיוון שבזמן גלות מצרים היתה נתינת-מקום שפרעה יוכל לקבל יניקה מקדושה, מצד העלם בחינת ז"א.

ד. וביאור העניין בעבודת האדם:

גלות מצרים, שבחינת ז"א היא בהעלם – עניינה הוא העדר ההרגש במידות שבלב (ז"א), והיינו, שאף-על-פי שיודע ומבין ומשיג מה שכתוב בספרים כו' מכל-מקום, כיוון שזהו רק באופן של ידיעת המציאות, ולא השגת המהות, לכן, אין זה פועל אצלו לידת והתגלות המידות.

ועניין זה נעשה על-ידי פרעה מלך מצרים כפי שהוא בנפש הבהמית – פרעה אותיות העורף¹⁸, שהוא עניין מיצר הגרון¹⁹, שמעכב המשכת ופעולת המוחין במידות.

ועל זה ניתן כוח מיוחד מלמעלה – "בוא אל פרעה" – שלא לחשוש מתוקף נפש הבהמית, פרעה מלך מצרים, אפילו בשעה שעל-פי חשבון דקדושה, חשבון של משה רבינו, יש מקום לחשש כו' – כיוון שהקב"ה נותן כוח שגם במצב כזה שהמידות אינן בהתגלות (וישנה רק ההשגה וההתבוננות במוח) יוכל האדם להתגבר על נפש הבהמית כו'.

ה. והנה, הכוח שניתן מלמעלה לצאת מהמעמד ומצב של גלות מצרים שהמידות אינן בהתגלות כו' – הוא באופן של אתערותא דלעילא בלבד, ללא הקדמת אתערותא דלתתא כלל, אפילו לא באופן שהאדם שואל ומבקש (ועל-ידי זה מעורר) שיהיה הגילוי מלמעלה,

– שהרי העדר ההרגש במידות שבלב יכול להיות באופן שהאדם הוא בהגשמה כל-כך עד שאינו מרגיש כלל שחסר לו משהו שישאל ויבקש על זה, ולא עוד אלא שאפילו כאשר מתבונן בשכלו ומבין שחסר לו, אין זה פועל על ההרגש שבלב שיתעורר לשאול ולבקש על זה –

וכל מה שנדרש ממנו אינו אלא להיות לו כלי שיוכל לקבל ולהחזיק האור והגילוי מלמעלה. והיינו, שאין זה כלי שממשיך האור, אלא כלי שמקבל האור בלבד.

וכמבואר במאמר ד"ה החודש תרנ"ד (שיצא-לאור זה עתה²⁰) בביאור השייכות דחג הפסח לבחינת "בת" (שג' הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – הם כנגד ג' הבחינות ד"בתי", "אחותי" ו"אמי"²¹) – "שזהו בחינת מקבל בלבד, והיינו אתערותא דלעילא שלא באתערותא דלתתא... אתערותא דלעילא מצד עצמה".

ו. וביאור עניינו של "כלי" זה (לקבל ולהחזיק האור) – בעבודת האדם: אמרו חז"ל²² כלי מלא אינו מחזיק כלי ריקן מחזיק, והיינו, שצריך לרוקן את עצמו ("זיך אויסליידיקן") מתאוות גשמיות.

ועניין זה יכול כל אדם (באיזה מעמד ומצב שיהיה) לפעול בעצמו – כי, גם בהיותו במעמד ומצב שאין לו הרגש ותענוג ("געשמאק") בקדושה, ועד כדי כך, שאפילו בשעה שיודע ומבין שחסר לו, אינו מתעורר לשאול ולבקש על זה, כנ"ל, מכל-מקום, בנוגע ל"סור מרע" על-כל-פנים, יכול לפעול על עצמו שלילת ה"קאך" וה"געשמאק"" בתאוות גשמיות [על-ידי התבוננות בעניין "אשה חמת מלא צואה"²³, וכיוצא בזה], ולהיות בבחינת "כלי ריקן".

וכמו ביציאת מצרים, ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"² – הרי גילוי זה היה באופן של אתערותא דלעילא בלבד, ולא על-ידי עבודתם של בני-ישראל, שהרי בני-ישראל מצד עצמם היו אז מושקעים בטומאה, עד כדי כך ש"כיוון שהגיע הקץ לא עיכבם כהרף עין"²⁴, משום שאילו היו נשארים במצרים עוד "הרף עין" היו נשקעים בטומאה באופן כזה שכמה וכמה מבני-ישראל לא היו יכולים יותר לצאת משם²⁵; וכל מה שנדרש מהם היה לרוקן את עצמם ("כלי ריקן") מהעניינים ההופכיים – שזהו עניין "כי ברח העם"²⁶, כמבואר בתניא²⁷ "שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתוקפו... רק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלוקית מגלות הסטרא אחרא וכו'".

וכאשר נעשים בבחינת "כלי ריקן", אזי יכולים לקבל ולהחזיק את הגילוי שנמשך מלמעלה באופן של אתערותא דלעילא – שגם הגילוי מלמעלה שאינו יכול להיות נמשך על-ידי עבודתם, להיותם במעמד ומצב ירוד שלכן אינם יכולים להיות בבחינת כלי שממשיך את האור, יתקבל אצלם ויחדור ויפעל בפנימיותם כו'.

[ועל-דרך המבואר בקונטרס העבודה²⁸ בנוגע לבחינת היחידה שבנפש שמתגלית בעניין המסירות-נפש – שפועלת גם על הכוחות הפנימיים, בדרך מקיף על-כל-פנים, ועל-ידי זה נעשית גם העלוליות והאפשרויות שתוכל להיות הפעולה על הכוחות הפנימיים באופן פנימי, עבודה פנימית].

ז. ועל-פי זה יש לומר בפירוש "ב"ן שואל מ"ה" בלילות הפסח – שנקרא "שואל" (לא על-שם שמעורר וממשיך הגילוי מלמעלה, כלי שממשיך האור, אלא) רק על-שם שמקבל הגילוי מלמעלה (על-ידי זה שעושה "כלי ריקן" שבו יתקבל האור והגילוי מלמעלה).

וזהו החידוש בעניין "ב"ן שואל מ"ה" בלילות הפסח לגבי הסדר של משפיע ומקבל כפי שהוא במשך כל השנה כולה:

הסדר דמשפיע ומקבל כפי שהוא במשך כל השנה הוא באופן של אתערותא דלתתא שמעוררת וממשיכה אתערותא דלעילא, דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו'²⁹, והיינו, שהאדם צריך להיות "כלי" אל האור, כלי שממשיך האור;

מה-שאין-כן בלילות הפסח נפעל דבר נפלא ביותר – שלכל אחד ואחד מישראל, גם בהיותו במעמד ומצב שאינו "כלי" שממשיך אור, מאיר גילוי אור שהמשכתו היא (לא על-ידי עשיית כלי שממשיך את האור, אלא) באופן של אתערותא דלעילא מצד עצמה,  וצריך רק לעשות "כלי ריקן" כדי לקבל ולהחזיק את הגילוי שנמשך מלמעלה.

ח. ובעומק יותר:

הפלאת גילוי האור בלילות הפסח שמאיר מלמעלה לכל אחד ואחד מישראל, גם למי שאינו בבחינת כלי שממשיך אור, היא [לא רק לגבי המקבל בהיותו במעמד ומצב ירוד ביותר, שעה אחת קודם יציאת-מצרים, שאינו בגדר כלי שממשיך אור כלל, שלגביו, גם גילוי אור מועט נחשב דבר נפלא, אלא] גם לגבי אלה שנמצאים במעמד ומצב נעלה שהם בבחינת כלים שממשיכים אור, היינו, שההפלאה היא מצד גודל מעלת האור עצמו שאינו מאיר בכל השנה כולה, שלהיותו אור נעלה ביותר, אינו יכול להיות נמשך על-ידי כלי הממשיך את האור, כי אם באופן של אתערותא דלעילא מצד עצמו בלבד.

אלא שהיא הנותנת: המשכת האור גם למי שאינו בגדר כלי שממשיך אור כלל, מהווה ראיה והוכחה על גודל מעלת האור – שהוא אור בלתי מוגבל,  שלכן  ביכולתו להיות נמשך גם למטה מטה ביותר.

וכמבואר בדרושי חסידות³⁰ במה שכתוב³¹, "ועברתי בארץ מצרים גו'", "אני ולא מלאך כו' ולא שרף כו' ולא השליח  כו' ולא אחר"² – שכדי להיות הגילוי בארץ מצרים, למטה מטה ביותר, צריכה להיות ההמשכה ממקום נעלה ביותר, למעלה מד' העולמות, כולל גם עולם האצילות.

ועניינו בעבודת האדם – כידוע³² שד' העולמות שהם כנגד ד' המדריגות דומם, צומח, חי ומדבר – יש דוגמתם גם בעבודת האדם, שהוא עניין העבודה במעשה, ברגש המידות שבלב, בהתבוננות דמוחין, ועד לביטול שמצד בחינת החכמה, ובלילות הפסח מאיר גילוי אור שלמעלה גם מהביטול שמצד בחינת החכמה, ולכן המשכתו היא לכל אחד ואחד מישראל, גם למי שנמצא למטה ביותר, ועל-ידי זה בכוחו וביכולתו להעתיק את עצמו ("איבערשטעלן זיך") לדרגה שלמעלה מכל סדר השתלשלות.

– ועל-פי זה יש לבאר דברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר³³, ביודעו שסוף-כל-סוף יתגלה הדבר לכל³⁴) שצריכים לחשוב ולבקש (במשך ה"סדר") "אף זיין א מענטש" – אתם קרויין אדם³⁵ – "וועט דער אויבערשטער העלפן"... והיינו, שבלילות הפסח ישנה שעת הכושר לפעול ישועות בנפשו כו', שאין דוגמתה בכל השנה כולה.

ט. ויש להוסיף, שהאמור לעיל בעניין "ב"ן שואל מ"ה" מתאים גם לפשטות עניין "הבן שואל מה נשתנה":

החידוש ד"ב"ן שואל מ"ה" שבלילות הפסח הוא – כאמור – שמאיר גילוי אור נעלה ביותר, והמשכתו היא עד למטה ביותר.

וזהו גם תוכן עניין "הבן שואל מה נשתנה", "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו'" – שבלילות הפסח מאיר גילוי אור נעלה ביותר שאין דוגמתו בכל השנה כולה, גם לא בשבת ויום-טוב, ואפילו לא ביום-הכיפורים, יום הקדוש, שנקרא שבת שבתון; וגילוי זה נמשך למטה ביותר – שהרי השינוי של "הלילה הזה" מתבטא בעניינים של מעשה בפועל בעולם-הזה הגשמי: "מטבילין", "מצה", "מרור" ו"מסובין".

ולא עוד אלא שגילוי זה נמשך ומאיר גם עתה בזמן הגלות – כמובן מפירוש כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע³⁶ "מה נשתנה הלילה – גלות שנמשך ללילה – הזה – האחרון – מכל הלילות – גלויות שקדמוהו" (וממשיך לבאר ד' הקושיות בשייכות לעבודת האדם).

ויש להוסיף בדיוק "הלילה הזה" – שהגילוי הנפלא בלילות הפסח הוא באופן של "הזה", שמורה על עניין הגילוי, "מראה באצבעו ואומר זה"³⁷.

ועל-דרך המבואר בהמשך "וככה"³⁸ גודל העילוי באכילת מצה בפסח – שבמצה יש בחינת מהות האלוקות (שלכן נקראת "מיכלא דמהימנותא"³⁹) ומהות האלוקות שבמצה באה ונמשכת באכילה גשמית שנעשית דם ובשר כבשרו, היינו, שהחיים הגשמיים של הגוף ונפש הבהמית הם מהות האלוקות⁴⁰.

(מהתוועדות ליל ב' דחג הפסח ה'תשכ"ג – בלתי מוגה, תורת מנחם כרך לו עמ' 270)

_____________________________

1)    תבוא כו,כח.

2)    בנוסח הגש"פ.

3)    ראה סה"מ אעת"ר עמ' עה. המשך תער"ב ח"ב עמ' תתקכד. סה"מ תרע"ב-תרע"ו עמ' סז.

4)    ראה גם תורת מנח חלק ב' ע' 40 ואילך

5)    ס"ד (קה, סע"ב).

6)    ראה גם שיחת ליל ב' דחה"פ תשי"ט ס"ח ואילך (תורת מנחם חלק כ"ה סוף עמוד 206 ואילך)

7)    שיחת ליל א' דחג הפסח תש"ג ס"ה (סה"ש תש"ג עמ' 54) – הובא בהגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים עמ' יב.

8)    ראה בהנסמן בסה"ש תש"ג שם.

9)    פא,ב.

10)  ראה תורת מנחם – רשימות היומן, סוף עמוד רלז ואילך. וש"נ.

11)  ראה תו"ח שמות לו,א ואילך. אוה"ת שם (כרך ז) ס"ע ב'תקב ואילך. שם (כרך ח) ס"ע ב'תתמה ואילך.

12)  ל"ת וסה"ל עה"פ.

13)  שמות א, טז.

14)  נידה ל,ב.

15)  ראה זח"ב נ, סע"א. ע"ח שער הכללים פ"ב. ורא ד"ה זה שנאמר בהתוועדות. וש"נ.

16)  ר"פ בא.

17)  ראה זח"ב לד,א.

18)  ל"ת וסה"ל להאריז"ל ר"פ שמות. ועוד.

19)  ראה תו"א וארא נח,ב. ובכ"מ.

20)  נדפס לאח"ז בסה"מ תרנ"ד עמ' קלח.

21)  אוה"ת בא עמ' רנח. סה"מ תרנ"ד שם.

22)  ברכות מ,א. וראה סה"מ תש"י עמ' 120, ובהנסמן בהערה שם.

23)  ראה שבת קנב,א ובפרש"י. הובא בתניא פי"ד.

24)  מכילתא ופרש"י בא יב,מא.

25)  אור-התורה בא, ע' שכז – מזית רענן. לקו"ש ח"ו ע' 85 הערה 37. ראה מכתב י"א ניסן ה'תשכ"ג (אגרות-קודש חכ"ב ריש עמ' תלה). הנסמן בלקו"ש חי"ז עמ' 88 הערה 70.

26)  בשלח יד,ה.

27)  ספל"א.

28)  פ"ה (עמ' 32).

29)  זח"ב קסב, רע"ב.

30)  ראה ד"ה ועברתי בארמ"צ תרמ"ד-תרנ"א (קה"ת, תשנ"ח), ובהנסמן שם.

31)  בא יב,יב.

32)  ראה תו"א בראשית ג,ד ואילך. הנסמן בספר הערכים-חב"ד מע' אדם ס"ז (כרך א ס"ע קמז ואילך).

33)  בחג הפסח תש"ב קודם הסדר – ראה תורת מנחם רשימת היומן ריש ע' תיט (ומסיים שם: "אבל איני רוצה שיידעו שסיפרתי לך זה").

34)  נדפס בהגש"פ עם ליקוטי טעמים ומנהגים עמ' ה' (מ"שיחות חה"פ תש"ב").

35)  יבמות סא, רע"א.

36)  שיחת ליל ב' דחגה"פ תרצ"ז ס"ה (סה"ש תרצ"ז עמ' 224) – נעתק ב"היום יום" יט ניסן.

37)  ראה תענית בסופה. שמו"ר ספכ"ג. מכילתא ופרש"י בשלח טו,ב.

38)  תרל"ז – פ"ס.

39)  זח"ב קפג,ב.

40)  ראה גם 'תורת-מנחם – התוועדויות' ח"ג עמ' 40 ואילך. ועוד.

 ניצוצי רבי

לא תגנוב – אפיקומן

על מנהגינו שלא לגנוב אפיקומן * מה הגימטריא של 'אפיקומן', ועל גנבים שמפסיקים לגנוב בליל הסדר... * מה ההבדל בין ליל הסדר לשאר חגים לגבי זהירות בחינוך? * ומה בדבר אירוח אורחים בליל הסדר, עריכת סדר שלא בביתו, והסיבה להימנעות מאורחים בבית רבי * מסדרת יסודתו בהררי קודש

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

לצורך שמחה מותר?

ב'הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים', בפסקה המתחילה במילה 'אפיקומן', כותב הרבי:

יש נוהגין שהתינוקות 'חוטפין' את האפיקומן (ופודין אותו מהם תמורת איזו מתנה). ואומרים שמרומז בלשון רז"ל: חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו (פסחים קט,א. חק יעקב סתע"ב סק"ב)... ואין נוהגין בחטיפת האפיקומן בבית הרב, ולהעיר ממאמר רז"ל בתר גנבא גנוב וטעמא טעים (ברכות ה,ב).

וראיתי שהקשה מי על מנהגינו: "והרי מצינו כמה פעמים דגניבה לצורך שמחה מותרת, כדאיתא בסוכה (דף מה,א) מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן, ופירש רש"י אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת שמחה. וגם למפרש שם דמיד אחר כך התינוקות בעצמם שומטין יותר קשה דשם התינוק בעצמו גונב, וחזינן דמותר, ולמה הכי אסור לו לחטוף. אלא על-כורחך שיש סמך לדברי החק-יעקב לחטיפת והטמנת האפיקומן ואין חשש דילמדו מעשה גניבה".

ואכן, מנהגינו אינו חידוש גמור המיוחד לחב"ד דווקא, ובכמה וכמה חצרות צדיקים וגדולי ישראל גם נמנעו מכך – כפי שהובא בהרחבה ב'אוצר מנהגי חב"ד' (מהר"י שי' מונדשיין) סעיף עט (עמ' קנג-קנד).

צא וראה שבעל ה'חוות יאיר' כבר התבטא (עם שהביא שטעם המנהג הוא לחבב המצוה) ש"יש פנים למחות ולבטל המנהג", ולא נימק הטעם.

היו שכתבו (הובא ב'אוצר' שם) שמנהג זה "בדוי" ו"הבל" – ובגויים נשמע שהיהודים לומדים [=מלמדים את] ילדיהם לגנוב זכר ליציאת מצרים 'וינצלו' [=את מצרים], על כן "המונע משובח"...

עם זאת, חששם הוא בעיקר בגלל 'חילול ה'', ואולי אף מצד סכנה מסוימת (בשל הזכר ל'וינצלו'), ולאו דווקא בגלל חשש ה"חינוך לגניבה", כפי שמשתמע מהערת כ"ק אדמו"ר.

זהירות מרבית בחינוך

ואולי יש לומר, שבליל-סדר, שעיקרו השפעת החינוך על כל השנה – "והגדת לבנך", אז מקפידים ביותר גם על מה שבשאר מועדים היה ניתן להקל בהם. ובהקדים מה שכתב בספר החינוך (מצוה טז) בטעם שנאסרה "שבירת עצם בפסח":

"ועל-כך בתחילת בואינו להיות סגולה מכל העמים ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה ומתוך המעשה והדמיון שאנו עושים נקבע בנפשותינו הדבר לעולם".

 וממשיך וכותב:

"כי האדם נפעל כפי פעולותיו ולבו, וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם... ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים חפץ בתורה ובמצוות אם יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומנוהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרנו".

כל זה כתב אחר ההסבר הפשוט לאיסור שבירת עצם בקרבן פסח: "שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים ולא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים".

והיינו, למרות ששבירת עצם שייכת לכאורה גם בקרבנות אחרים, הנה רק בליל הסדר אסרתו תורה. ובכל שנה נזהרים מחדש מעניין זה, ואם לא כן, יהיה זה בכלל "עסקו תמיד כל היום באותו אומנות" – רעה. [ולהעיר מדמיון האפיקומן לקרבן פסח, על פי שתי הדעות האם כזית האפיקומן הוא זכר לפסח, או שהוא זכר למצה הנאכלת עם הפסח – עיין שו"ע אדמו"ר תעז, ג].

ובפשטות, אף שבחג-הסוכות לדוגמא (כקושיית השואל) מותר לגנוב כביכול משום שמחה וכו' – ולהעיר מזהר (ח"ב צג, ב) בעניין "פסקא טעמא" שבתיבות "לא תגנוב" כי לפעמים תגנוב, היינו במילי דשמיא ובמילי דאורייתא (התוועדויות תשד"מ כרך ב עמ' 1365)] – הרי ליל הסדר, שעומד בסימן "והגדת לבנך" – חינוך הבנים, ורוצים שהשפעתו תהיה על כל השנה כולה, אי אפשר לעשות בו דבר שהוא בניגוד לעניין החינוך (גם בדקות)!

והשפעת הפסח על כל השנה מודגשת במיוחד, שלכן "אין אומרים 'חסל סידור פסח'... שבפסח החג עצמו נמשך תמיד" (סיום הגדת כ"ק אדמו"ר וב"אותיות של נגלה" בלקוטי שיחות כרך ה' עמ' 174 ואילך).

על-פי-זה יומתק מה שהרבי נקט רק "שמרומז בלשון חז"ל" חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו, כי באמת אין הכוונה בפשטות לשון הראשונים (עיין פרש"י, רשב"ם, ורמב"ם חמץ ומצה פ"ז ה"ג) לגניבת אפיקומן הנהוגה בימינו בדורות האחרונים.

גם הגנבים שובתים...

ויש להוסיף ולהביא עוד:

 בשיחת ליל ב' דחג הפסח תשכ"ב אות ב' (תורת מנחם כרך ל"ג עמ' 310-311) אומר הרבי:

וזהו גם מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר באחת ההתוועדויות דלילות הפסח [ספר השיחות תש"ה ריש עמ' 48] שבליובאוויטש היו גנבים ידועים, ואף-על-פי-כן בלילות הפסח היו שובתים ממלאכתם... ומובן שהרבי לא אמר דבר צחות בעלמא, אלא זהו לימוד והוראה – שהגילוי שבלילות הפסח הוא באופן שחודר ופועל ("עס דערנעמט") אפילו אצל כאלו שהם גנבים.

ויש לבאר הדיוק בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שנקט הדוגמא של "גנבים" דווקא – כיוון שגניבת דעת היא הפתח לכל מיני רע, וכמאמר רז"ל "כך היא אומנות של יצר-הרע היום אומר לו עשה כך וכו' עד שאומר לו עבוד עבודה-זרה", וידוע פירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר שהתחלת פעולת היצר-הרע היא מענייני קדושה, שגם הוא מסכים על עשיית מצוה באומרו: "עשה כך", ואף שזהו עניין של מצוה, מכל-מקום כיון שנתערבה כאן הסכמתו של היצה"ר, הרי זו גניבת דעת, ופתח ואחיזה כו', עד למעמד ומצב שאומר לו "עבוד עבודה זרה", והעצה היחידה היא – שלא יהיה עסק כלל עם היצר-הרע, אפילו לא הסכמתו על ענייני מצווה.

וזהו הפירוש בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שבלילות הפסח היו הגנבים שובתים ממלאכתם – שהגילוי שבלילות הפסח נמשך והגיע אפילו אצל הגנבים, שזהו המקור לכל מיני רע.

ועניין זה מובן גם על פי מה שכתוב בכתבי האריז"ל בביאור הטעם שיציאת מצרים הוצרכה להיות "לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שרף ולא על-ידי שליח, אלא על-ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו", כי, מצד השיקוע במ"ט שערי טומאה, הרי כל הגילויים לא היו יכולים להגיע למטה כל כך, כי אם גילוי "הקב"ה בכבודו ובעצמו". ונמצא, שהגילוי דחג הפסח נמשך וחודר בכולם, אפילו אצל הגנבים.

והנה, על פי זה מובן כמה מושלל בפרט בליל הסדר לעשות פעולה הנראית כ'גניבה'.

ולהעיר ממה שכתוב בספרים ש"במרמה" [=287] שנאמר אצל יעקב ("בא אחיך במרמה") בגימטרייה "אפיקומן" [=287], והרי מאורע זה של נטילת הברכות על ידי יעקב התרחש בליל הסדר – וכמובן יש לחלק ובמיוחד שאצל יעקב נאמר "תתן אמת ליעקב".

מנהג תימן ור' חיים מבריסק

גם במנהגי יהודי תימן – מובא על ידי הרב יוסף קפאח – נמצא מעין מנהגינו וטעמו, שלא נהגו כלל באפיקומן. וכך הוא כותב ('הליכות תימן' עמ' 22 הע' 21): "לא היו נוהגים 'לגנוב' את האפיקומן, לפי שהגניבה אסורה אפילו לשחוק ולשמחה ואפילו לדבר מצוה'. ובמקום אחר ('אגדתא דפסחא' עמ' 15 הע' 3): "אין מנהג לגנוב את האפיקומן".

ולהעיר ממה שכתב 'אפילו לשחוק ולשמחה ואפילו לדבר מצוה' – שלכאורה הוא בסתירה למאמר חז"ל במסכת סוכה "מיד התינוקות שומטין לולביהן ואוכלין אתרוגיהן" כמובא לעיל.

גם בספר אסופות רבינו חיים הלוי פסחים עמ' קט סי' מא איתא: "לא היה ניחא למרן הגר"ח זצ"ל המנהג שהקטנים חוטפין האפיקומן, והיה מניחו במקום המשומר עד שעת אכילתו, ופירש דמשום כך סימנו את אכילת האפיקומן במלת "צפון" לומר שטעון שמירה והצפנה... כיוון שהאפיקומן זכר לקרבן פסח, וכמו שקרבן פסח טעון שמירה ונפסל בהיסח הדעת כן צריך האפיקומן שמירה...".

ולהעיר ממה שדייקו גם בחב"ד בהטמנת האפיקומן – ראה אוצר מנהגי חב"ד ניסן אותיות עז-עח (עמ' קנא-ב).

איש וביתו דווקא

באגרות קודש כ"ק אדמו"ר נשיא-דורנו (כרך יו"ד עמ' שי):

בהנוגע לשאלתו אודות נסיעה לכאן... מהיכי תיתי... אבל שהנסיעה תהיה לפני חג הפסח ולחוג כאן חג הפסח, לא נראה לי כיון שמנהג גברין יהודאין אם רק אפשר לחוג ביחד עם ביתם, וכיון שלא היה מוכרח בזה עד עתה בטח אין נוגע אם תתאחר הנסיעה בשבועות מספר...

ובאיגרת משנת תשכ"ו (היכל מנחם כרך ג' עמ' קצג-ד'):

הנוהג בישראל שבחג הפסח נמצאים ביחד איש וביתו (ובביתו) – ובפרט ראש המשפחה – נוסף על שקשה ביותר להדר כפי הרצון בעניני פסח – כשנמצאים במקום אחר.

כמו כן, בשיחת פורים תשל"ב (שיחות קודש תשל"ב כרך א' עמ' 547) אמר הרבי:

ידועה בכלל ההנהגה ב"ושמחת בחגך" – כשם שבפורים נאמר שהוא נהוג "משפחה ומשפחה" איש ואשתו – יש להשתדל שההנהגה (לבוא לי"א ניסן בשנת השבעים, לחצר קדשנו) תהיה באופן שהדבר לא יפריע ח"ו ליום טוב ובפרט ב"סדרים" איש ואשתו ביחד.

וראה בהרחבה ב'אוצר מנהגי חב"ד' (להר"י שי' מונדשיין, עמ' קיז; וכן שם עמ' קטו-קיח).

בדומה לזה מצינו ב'מנהגי קומרנא' (אות רפ): "היה מקפיד שאנשים נשואים לא יתארחו אצלו בימים הראשונים של פסח וכו'".

ובפשטות יסודו בדברי חז"ל שעניין חג-הפסח ובמיוחד ליל הסדר הוא עניין החירות (ראה פסחים קטז,ב. ושם קח, א ובמפרשים ועוד), והבן שואל וכו'.

ואולי אפשר למצוא רמז לכך בתורה שבכתב, שהרי לכתחילה היה הציווי בקרבן פסח (בא יב, ג) "ויקחו להם איש שה לבית אבות" (למשפחה אחת – רש"י), ובד בבד נצטוו (שם כב) "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו".

אמנם מנהג ישראל אשר בעת הצורך ("כל דכפין.. וכל דצריך") מזמינים אורחים, וגם זה נרמז (שם ד) ב"ואם ימעט הבית וגו' ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות גו'".

ליל הסדר בבית רבי

והנה בלשון כ"ק אדמו"ר הנ"ל ישנו דיוק מפתיע "אם רק אפשר", שבזה מיושב מה שבכל זאת מצינו אצל גדולי ישראל החל מהבעש"ט שהסתופפו בצלם בחג-הפסח [ראה אגרת הבעש"ט הנדפסת במכתבי הגניזה אות קפא ('התמים' חוברת וא"ו עמ' כו [560]) אל הרה"ק ר' מאיר מפרימישלן – "ידע כבוד-קדושתו כי הוא נפל חלקו בנעימים להיות מן המנוים והקרוים מסביב לשלחני על חג הפסח הק' הבא-עלינו-לטובה... גם הרה"ק יקיר לי מ' יעקב יוסף הכהן [מפולנואה] גם כן מן המנוים..."].

וכן אצל רבותינו נשיאינו, אם כי באופן כללי "לא אכלו אורחים בחג הפסח [בסדרים] רק מבין בני המשפחה... רק כל האורחים קבלו הכל מבית אדמו"ר..." (שיחת ליל שביעי-של-פסח תרצ"ז – צוטט ב'כרם חב"ד' גיליון 2 עמ' 46) הרי במרוצת הדורות נזדמנו כמה וכמה קרואים בליל הסדר כפי שהיה אצל כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע וכ"ק אדמו"ר ('כרם חב"ד' שם).

ויש לחלק בין סוגי האורחים אם שבאו ללמוד מהנהגות רבותינו הקדושים, או אלה שהיו אורחים הצריכים לאותו דבר וכו' [וראה 'מנהגי בעלזא' עמ' לט: "החדר הגדול היה מלא יושבין וחסידים אשר באו להסתופף בצלו הק' בחג הפסח..."].

וכן מוסברת העובדה שבשנים הראשונות לייסודה של ישיבת 'תומכי תמימים' "נקבע חוק לבלתי תת לתלמיד לנסוע לחג הפסח לביתם ('דברי ימי התמימים' לר"מ רוזנבלום בתוך 'כרם חב"ד' גיליון 3 עמ' 30. וראה שם עמ' 58) למרות שחסר בבן אצל אביו [הגשמי – מה שאין כן ברוחניות], זאת משום שעניין החינוך מחייב זאת (ולהעיר שכללות עניין חג-הפסח הוא עניין חינוך – כמבואר בשיחות כ"ק אדמו"ר).

וראה עוד במכתב שנדפס ב'יומן' שנת הקהל תשמ"א עמ' 114: "לא כדאי לנסוע בשנה הראשונה לאחר הנישואין" לאברך שזה עתה התחתן ושאל אם לנסוע למקום פלוני לחג הפסח.

[וצריך ביאור אם המדובר שם הוא בגפו, או כשגם עם ביתו – בהתאם למה ששלל כ"ק אדמו"ר בשיחת פורים תשכ"ח עניין הנסיעה ל'ירח דבש' (צוטט ב'כרם חב"ד' גיליון 1 עמ' 54) או שזהו מהנימוק שהובא קודם "שקשה ביותר להדר כפי הרצון... במקום אחר"].

לאפשר חירות אמיתית

ויש להוסיף עוד בנידון, שהרי בגוף העניין נדרש הסבר: הלא אומרים כל דכפין כו' וכל דצריך כו' ומהי אם כן המניעה מקבלת אורחים, ובמיוחד שישנם כמה וכמה הלכות שלמדים בענייני הסיבה כמו בן בפני אביו או תלמיד בפני רבו וכו' ?!

אלא שכמה פרטים בדבר:

א. לגבי אנשים בעלי משפחות, ההשתדלות היא שיהיו במחיצת בני ביתם (במקום אחר כתבתי בדרך אפשר טעם למנהג זה דקמחא דפסחא (מה שאין כן בתשרי – ראה בספר ימי מלך ח"ג עמ' 904 ובהערה 11 שם. וש"נ) כי ההשתדלות וההדגשה בחג הפסח "זמן חירותנו" היא שתהיה חירות, וזה דווקא כאשר ניתנת לאדם אפשרות להסב עם בני ביתו כמלך כו', מה שאין כן כשאוכל על שולחנם של אחרים כו') ויש להאריך בזה ואכ"מ (ובכמה מגיליונות 'הערות וביאורים' אהלי תורה נ.י. (תתב עמ' 29-31, תתלז עמ' 21-23) כתבתי בזה).

ב. אנשים ואורחים שהיו צריכים לאירוח מאיזה טעם שיהיה – נאמר בשיחת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע מליל שש"פ תרצ"ז (נעתק ב'כרם חב"ד' גיליון 2 עמ' 46 ס"נ), שאמנם "להסדרים לא היו מניחים אורחים" אך בד בבד "כל האורחים קיבלו הכול מבית אדמו"ר", כלומר: שקיימו כל דכפין כו' בנתינת צרכי הסעודה – אך לא במחיצת האדמו"ר, כי שם נכחו רק "מניין מבני המשפחה" (בזמן אדמו"ר האמצעי – שיחה הנ"ל שם). וגם בשנת פר"ת "הזמינו [כמה נכבדים או כאלה מקורבים].. עם המשמשים היה מניין לכל סעודה" ('אשכבתא דרבי' עמ' 115).

להיות בעגלה עם הרבי?!

ג. לרבותינו נשיאינו היה עניין וטעם פנימי שרצו לעשות פסח לעצמם, ומעין מקורות לכך להלן:

1. ראה מה שכתב ב"אלה תולדות" שבסוף ספר 'משכנות לאביר יעקב' (אה"ק, תשל"ב) עמ' 4: "בליל פסח רצה [הרב משה מעשיל גלבשטיין] לשבת ב'סדר' על יד שולחנו של הרבי, אך השמש לא רצה להכניסו 'אפילו לנשיא מבבל לא אתן להיכנס אל הרבי'... [ורק אחר כך "כעבור שעה קלה בא שליחו של הרבי לקרוא לו, וכשהתנצל מדברי המשרת, נענה על-ידי הצמח-צדק, 'לנשיא לא, ולך כן'"] [ויש אומרים שהצמח צדק ביקשו שלא לגלות מה שראה אז]".

וכנראה מהנהגת הצמח-צדק למד "הגה"ק דלובלין בעל שו"ת תורת חסד זיע"א... שהגה"ק הנ"ל לא הניח לשום איש לישב אצל הסדר שלו, ולזוגתו הרבנית אמר צריכה את לדעת שאל כל איש צדיק בא אליהו ז"ל או שליחו בליל פסח בכן צריכה את לדעת האיך לישב עכ"ל" – הגדת ויגד משה (סי' ל עמ' רנ; נעתק ברשימת הרה"ג הרח"י אייזנבך ב'כפר חב"ד' גיליון י"א ניסן תשנ"ג עמ' 57)".

2. ב'סיפורי חסידים – מועדים' להרש"י זוין, (סיפור 313) מסופר על הנהגת בעל אבני נזר ש"לא היה נותן לחסידים להיות נוכח בשעת עריכת הסדר, ובקושי גדול היה לפעמים מרשה למי שהוא מהחסידים הוותיקים להסב על שולחנו בליל פסח", ונימוקו היה בפשטות: "בליל פסח צריך אדם מישראל להיות בן חורין, וחסיד כשהוא אצל רבו, אין הוא, החסיד, מרגיש טעם חרות כראוי".

ולהעיר משקלא-וטריא בגמרא ובהלכה בתלמיד של תורה, שאפילו אינו רבו מובהק אינו רשאי להסב בפניו משום מורא וכבוד הרב, אלא אם כן נתן לו הרב רשות, וכן האוכל אצל תלמיד חכם מופלג בדורו כו' (כדהובא בשו"ע אדה"ז תע"ב סי"א-י"ב).

3. ב'המלך במסיבו' ח"ב עמ' קכז מובאת עדותו של הרב אלי' סימפסון ז"ל, שאצל כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לא הניחו להיכנס (אך כנראה אלה שרצו, עמדו מרחוק והבחינו בהנהגותיו, עיין שם).

וכן מצינו שאפילו אותם יחידי סגולה שכן באו לפסח כמו לדוגמא הר"נ מאריישין שהיה אפסח'דיגער [=אורח קבוע לפסח] (בשיחות אדנ"ע) – וביקש פעם מכ"ק אדמו"ר מהר"ש שיצניע גם את האפיקומן שלו עם של הרבי ובני-ביתו, נענה שישנה הגבלה בדבר ("מניין לך שהנני רוצה להעלותך לעגלה שלי?") – שיחת כ"ק אדמו"ר מי"ט כסלו תשי"ג. ורק לפעמים "היה נוהג להצניע גם את האפיקומן של האורחים" (שם).

ד. ונחתום בדבר מלכות, דברי כ"ק אדמו"ר בשיחת יום ב' דחג הפסח תשכ"ט (ס"ו) המביא בשם אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע בקשר להנהגת אביו אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע שבליל פסח לא הניחו לאיש להיות נוכח בסדר מלבד המוזמנים – עיין שם שבוודאי הייתה זו גם הנהגתו הוא.

ומקשה שם הרבי, שלכאורה "טוב עין הוא יבורך", ומדוע לא אפשרו לאחרים ליהנות מתורתן ועבודתן ובפרט בלילה שבו "תרעין פתיחין"?

ומבאר כי המקור הוא בסיפור המופיע בהגדה, והיינו במעשה דרבי אלעזר וכו' שהתלמידים הגיעו ממקום אחר (עיין-שם שמכאן רואים שכל הנהגות רבותינו נשיאינו יש להם מקור, עד בתורה שבעל פה כו'). ויש להאריך עוד.

קירוב קרובים בביאת המשיח

ומעִניין לעִניין נחתום בעובדה הבאה: בליל א' חג הפסח תשכ"ט (נדפס בספר 'המלך במסיבו' כרך א' עמ' רפב), ביקש רש"ג ע"ה שכ"ק אדמו"ר, עם כ"ק מו"ח אדמו"ר, "יוליכונו לקראת משיח-צדקנו". ועל כך נענה כ"ק אדמו"ר באיחול: "אמן".

רש"ג ביקש "שתכניסו גם אותי במעגל". וכ"ק אדמו"ר השיב על-כך: "הרי אנו יושבים יחד ב"סדר" – ממילא נאכל יחד גם את ה"קרבן פסח"... עד-כאן.

ויש לציין כמקור (בדרך אפשר) ל'רבינו בחיי' בא יב, כא: "מכאן שחייב לקרב קרוביו כדי שישמחו עמהם בימים טובים, וכן בימות הגאולה הבטיחנו הקב"ה להתקרב איש אל משפחתו, שנאמר (ירמי' ל, כה): בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלוקים לכל משפחות ישראל והמה יהיו לי לעם".

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת אחרי
י"ב בניסן, שבת הגדול

דרשה: "נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו אם אינו ערב פסח... והעיקר... ללמד להם המעשה אשר יעשון, ולא כמו שנוהגין עכשיו"¹.

הפטרה: "הלוא כבני כושיים..."² (עמוס ט,ז–טו).

אחרי תפילת מנחה אומרים את ההגדה, מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו"³. הרבי נהג לאומרה עם הציבור, בישיבה על מקומו.

מוצאי שבת-קודש – אין אומרים "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש"⁴. עורכים 'קידוש לבנה'⁵.

יום ראשון
י"ג בניסן

יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' נ"ע, דור שלישי לנשיאי חב"ד. נסתלק בשנת תרכ"ו, ומנוחתו כבוד בליובאוויטש. יום התחלת הנשיאות של בנו הצעיר, כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע⁶.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי: א) ללמוד פרקי משנה (על-כל-פנים פרק אחד, המתחיל באות אחת) של שמו הקדוש. ב) להוסיף בלימוד תורתו של בעל ההילולא. ג) להוסיף בעבודת התפילה. ד) להוסיף בנתינת צדקה, ומה טוב – לעניין השייך לעבודתו המיוחדת של בעל ההילולא או למוסדות העוסקים בעבודתו, ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי-מקומו. ה) לקיים התוועדות של שמחה, שבה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות⁷.

נשיא: היום אומרים את פרשת "זאת חנוכת המזבח"⁸ עד "כן עשה את המנורה", שהיא כנגד שבט לוי, ללא ה'יהי-רצון'⁹.

יום שני
י"ד בניסן, ערב פסח

יום ראשון בלילה, אור ליום שני

בדיקת חמץ:

הכנות: לפני הבדיקה צריך לנקות היטב את כל החדרים שצריך לבודקם¹⁰. כמו-כן יש לרכז במקום המשתמר מילדים וכו' את כל החמץ המיועד לאכילה בערב ולמחרת בבוקר¹¹.

זמן קצר לפני הבדיקה מניחים במקומות שונים בבית עשר חתיכות של חמץ קשה¹² (נכון שיהיו על-כל-פנים כל הפתיתים ביחד – כזית¹³). עוטפים כל אחד מהם בנייר¹⁴ (אך לא בנייר כסף, שאינו נשרף היטב).

זמנה: אור לארבעה-עשר – מיד אחרי צאת הכוכבים¹⁵ (בתל-אביב – בשעה 7:36), ותמיד לאחר תפילת ערבית¹⁶.

מקומה: כל המקומות שיש לחוש ולהסתפק שמא הכניס לתוכם חמץ, אפילו באקראי, צריכים בדיקה¹⁷.

אופנה¹⁸: לאור נר של שעווה ועל-ידי נוצת עוף. הבודק מניח את החמץ שמוצא בשקית קטנה של נייר. בגמר הבדיקה: מניח את השקית, הנוצה והנר שנותר בתוך כף עץ קעורה, עוטף הכול בנייר (מלבד ידית הכף שנשארת מחוץ לעטיפה), כורך חוט סביב הנייר כמה פעמים, מהדקו וקושרו¹⁹ [צריך להיזהר להוציא בעוד מועד מהשקית את הדף ובו הברכה וכו']. את החמץ הנמצא בבדיקה שומרים כנ"ל, ושורפים למחרת בבוקר, כדלקמן.

בין הברכה לתחילת הבדיקה אין לדבר כלל, אפילו מענייני הבדיקה (אלא בדבר שהכרחי לבדיקה). ונכון שלא לדבר כלל שלא מענייני הבדיקה כל זמן הבדיקה²⁰.

כתב רבנו הזקן בסידורו: "ויעמיד מבני ביתו אצלו לשמוע הברכה שיבדקו איש במקומו, ולא ישיחו בינתיים, וייזהרו לבדוק תחילה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה", וכותב הרבי שייתכן שכוונתו היא, שמצווה לזכות גם את בני-ביתו (הגברים) בבדיקת החמץ, וכיוון שגם בעל-הבית בעצמו יבדוק קצת – אין בזה סתירה לדין "מצווה בו יותר מבשלוחו"²¹.

אחר הבדיקה מבטלים את החמץ שלא מצאנו, באמירת "כל חמירא" (הראשון).

מכירת חמץ: נוהגים לעשות את הרב 'מורשה', דהיינו מיופה-כוח למכירת החמץ²². מוכרים גם חמץ גמור²³, וגם את כלי החמץ (שמא נותר עליהם חמץ 'בעין'), ואין צריך להטבילם לאחר הפסח²⁴.

שחרית: אסור מן הדין לאכול מצה²⁵. ומנהגנו שלא לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד אחר 'כורך'²⁶.

תפילה: משכימים להתפלל²⁷. מהיום ועד סוף חג הפסח אין אומרים 'מזמור לתודה'²⁸.

תענית בכורות: הבכורים, בין מאב ובין מאם, מתענים, ואפילו כוהנים ולויים. ונהגו לאכול בסעודת סיום מסכת וכדומה ולהפסיק את הצום²⁹.

סוף זמני אכילת ושריפת חמץ (שעון קיץ): בתל-אביב מותר לאכול חמץ עד השעה 10:30, ויש לשורפו (וכן למכור לגוי את החמץ שמשאירים) לפני השעה 11:35 (שעה זו היא בנוגע לרב המוכר, אך הציבור צריך להקדים ולהגיע אל הרב מבעוד מועד, לבל יאחר את המכירה!).

לאחר השריפה אומרים "כל חמירא" (השני), ובו מבטלים את כל החמץ, שמצאנו ושלא מצאנו.

ההכנות לסדר

* יערוך שולחנו מבעוד יום (היינו סידור השולחן והכלים וכדומה, בלי ה'קערה', שאותה יש לסדר רק בלילה, קודם הקידוש).

מצות:

לא לשכוח לוודא שהפרישו 'חלה' מן המצות, ואם לאו – להפריש. לא ניתן להפריש בשבת או בחג.

יש לברור אותן מחשש נפוחות וכפולות (לא הספיק, רשאי לבדוק ולהניח הצידה את הכשרות לפני ה'סדר'). גם בשבת אפשר לברור ולהוציא את המצות השבורות ולהניחן בנפרד.

בעבור הסדר נוהגים לקחת מצות כפופות – בית קיבול, שזהו עניין 'כלי' האמיתי.

זרוע:

נוהגים לצלות את הזרוע ויש לעשות זאת מבעוד יום. לא צלאה – יניח במקומה בשר מבושל³⁰.

נוהגים לקחת חלק מצוואר עוף. כמו-כן מדקדקים שלא לאכול את הזרוע (כלל) אחר-כך³¹ – כל זה הרחקה שלא יהיה כל דמיון לקרבן הפסח. ומטעם זה הנה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע היה מסיר כמעט³² את כל הבשר מעל עצמות הזרוע, וכן נהג גם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע³³.

ביצה:

מבושלת עד שתתקשה.

מרור:

נוהגים לקחת חסה³⁴ [כך שמה גם בארמית, ובלשון המשנה 'חזרת'] ותמכא [כך שמה בלשון המשנה, לפי הזיהוי במסורת אשכנז, ובימינו נקראת בארה"ק בטעות בשם 'חזרת', בהעדר 'שם עברי', ובאידיש 'חְרֵיין'] שניהם יחד – הן למרור והן לכורך. את טחינת או גירור ה'חְרֵיין' יש לעשות מבעוד יום בלבד (ולסגור היטב בכלי).

יש לבדוק, לשטוף ולייבש את ה'חסה' מבעוד-יום. עדיף להשתמש בחסה מגידול נקי מחרקים, הטעונה רק השריה קלה במי סבון ושטיפה. חסה רגילה – גם הקלחים – טעונה בדיקה היטב מן החרקים, וכבר ציינו שעדיף שלא להשתמש בחומץ או מלח [מלבד הזהירות מ'כבוש'³⁵, הבעיה שבריכוז גדול מדי שלהם, החרקים המוצצים מתים ונשארים בתוך העלה] אלא בנוזל לשטיפת כלים, בריכוז הרגיל, ולשטוף כל פינה היטב בעזרת 'ליפה' עדינה. אם לא בדק מבעוד יום, יוכל לבדוק היטב כל עלה מול האור לפני ה'סדר', יוריד לעצמו את החלקים הנקיים לאכילה, ישטפם במים רגילים וייבשם בעדינות.

חרוסת:

רסק פירות עבה, זכר לטיט. נעשה מפירות שנמשלה בהן 'כנסת ישראל'³⁶, וצריך לתת בתוכו תבלין הדומה לתבן כגון קינמון וזנגביל, אך "מכמה שנים מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון מחשש תערובת חמץ, רק תפוחים אגסים ואגוזים". צריך שתהיה בו חמיצות כלשהי, זכר שהיו משעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קהות; ומרככים אותה ביין אדום, זכר למכת-דם³⁷. החרוסת שבקערת הרבי יבשה, וריכוכה ביין נעשה רק לפני אכילת "מרור", על-ידי שמניח מקצתה לתוך התחתית של כוס היין, מה שאין כן בכורך, שלא טובלים בחרוסת את המרור אלא מניח קצת מהחרוסת היבשה שבקערה על המרור ומנערה ממנו³⁸.

כרפס:

ראשי-תיבות: ס'-פרך, כלומר שישים ריבוא עבדו עבודת-פרך³⁹. ואנו נוהגים לקחת בצל (או תפוח-אדמה)⁴⁰.

היין:

בליל הסדר חובה על כל אחד ואחת⁴¹ לשתות ארבע כוסות יין.

מי שאפשר לו, ישתה יין (אדום⁴²) בלבד. אם קשה לו, יערב בו מיץ ענבים טבעי, ואם גם זה קשה, ישתה מיץ ענבים טבעי לבדו⁴³.

הכוס: חייבת להיות שלמה⁴⁴ ולהכיל 'רביעית'⁴⁵. שיעור רביעית על-פי ספר שיעורי תורה – 86 סמ"ק⁴⁶. נוהגים להשתמש בגביע כסף⁴⁷. מקפידים שלא להשתמש בגביע עם רגל⁴⁸.

מי מלח:

יש להכין את מי-המלח מבעוד יום.

הדלקת הנר: קודם השקיעה⁴⁹. מברכות "להדליק נר של יום-טוב" ו"שהחיינו". אם לא הדליקה קודם השקיעה, תדליק לפני הקידוש, מאש שהודלקה לפני החג.

אחר מנחה, קודם השקיעה⁵⁰, קוראים את 'סדר קרבן פסח'.

יום שלישי
ט"ו בניסן, א' דחג-הפסח

ליל הסדר:

בני הבית מכינים הכול על השולחן ומסביבו (חוץ מסידור הקערה), כולל הצעת המושבים להסבה, בשעה שמתפללים ערבית בבית הכנסת.

טוב להרבות בכלים נאים בליל-פסח, דרך חירות⁵¹.

ערבית של יום-טוב. אחר שמונה-עשרה – הלל שלם בברכה תחילה וסוף. כופלים 'הודו לה'' אחר כל אחד מהשלושה פסוקים: "יאמר(ו) נא... כי לעולם חסדו", וגם ביחיד. דהיינו: הש"ץ מקריא: "הודו..." והציבור [אבל לא הש"ץ] עונים בקול: "הודו", ואומרים בנחת "יאמר נא ישראל..."; הש"ץ מקריא: "יאמר נא ישראל...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא בית אהרון..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא בית אהרון...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא יראי ה'..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא יראי ה'...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו..."⁵².

לאחר ההלל – קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום.

הסדר

מצווה למהר להתחיל את הסדר, בשביל התינוקות שלא יישנו⁵³ [את מצוות-החג יש לקיים לאחר צאת הכוכבים, בת"א: 7:36].

אין לובשים קיטל לסדר, וכן אין מקפידין לאיזה רוח (מזרח, מערב וכו') יהיה מקום מושבו⁵⁴.

סידור הקערה:

הרבי היה מסדר את הקערה מעומד⁵⁵.

בשעת סידור הקערה, לפני הנחת כל דבר בקערה, אומר הרבי את הכתוב בסידור בעניין זה, ואחר סידור הקערה אומר את כל סימני הסדר יחד, כפי שהם כתובים בהגדה. וכשמגיע זמנו של כל 'סימן', אומר 'סימן' זה לפרטיו. כל אמירות אלו היו בלחש⁵⁶.

צריך להניח קערה או מגש תחת המצות. ונהגו להפסיק במפה בין המצות⁵⁷.

בסידור רבנו הזקן איתא שמסדרים [קודם] הישראל, ועליו הלוי, ועליו הכהן.

המינים מונחים על המפה, ולא בתוך קעריות נפרדות. מייבשים את המרור במפיות, למניעת חשש 'שרויה'⁵⁸.

כל המינים הנאכלים בליל-הסדר נלקחים מעל הקערה עצמה, ולא כנוהגים להשאירם על הקערה ולאכול מהמונח על השולחן⁵⁹.

הרבי דקדק שלא לשבור את קליפת הביצה, אף שקשה להעמידה על מקומה כמות שהיא⁶⁰.

הרבי היה מודד ארבע כפות גדולות מלאות 'חריין' טחון, סוחט אותן היטב בידו, ומכין ממנו עיגול קרוב לגודל ביצה. אחר-כך עוטף זאת מכל צד בעלי חסה (שניים גדולים או שלושה קטנים), ובנוסף לכך הניח בפנים חתיכת 'חריין' שאינה מפוררת⁶¹.

ל'כרפס' שעל הקערה נוטלים חתיכה גדולה של בצל (לפעמים לקח הרבי בצל שלם) עם קליפתה, ואוכלים רק מקצתו (הרבי נטל בסכין מחלקו הפנימי)⁶².

מקפידים שתהא 'קערה' לכל בן-מצוות⁶³.

אדמו"ר מהר"ש היה מחלק כרפס ומרור משלו לנשים, גם לקרובות משפחה שהיו סועדות עמם, אך לא כזית מצה⁶⁴.

בנים ובנות קטנים חייבים במצוות הסדר לפי הבנתם (שזהו גדר 'הגיעו לחינוך') בכל אחת ואחת מהכוסות בנפרד, ולכן יש להכין עבור כל אחד מהם כוס המכילה רביעית⁶⁵. אין רגילים לחנך קטנים לפני גיל מצוות בהסיבה⁶⁶.

יש להכין כלי שבור, כדי לטפטף לתוכו (יש אומרים שאם מדובר בכלי חד-פעמי, או בסוג כלי שאינו בשימוש בפסח, די בזה)⁶⁷.

במשך כל זמן הסדר נמצאת כוסו של הרבי, כוס גדולה של כסף, לימין הקערה⁶⁸.

'קדש':

בליל הסדר חובה על כל אחד ואחת⁶⁹ לשתות ארבע כוסות יין. מי שאפשר לו, ישתה יין (עדיף: אדום⁷⁰) בלבד. אם קשה לו, יערב בו מיץ ענבים טבעי, ואם גם זה קשה, ישתה מיץ ענבים טבעי לבדו⁷¹.

הכוס: חייבת להיות שלמה⁷² ולהכיל 'רביעית'⁷³. שיעור רביעית על-פי ספר 'שיעורי תורה' – 86 סמ"ק⁷⁴. נוהגים להשתמש בגביע כסף⁷⁵. רבים מאנ"ש מקפידים שלא להשתמש בגביע עם רגל⁷⁶.

אומרים 'אתקינו' דיום-טוב, וקידוש.

מנהגנו בקידוש ובכל כוס-של-ברכה, למזוג עד שיישפך מעט החוצה (כבהבדלה), וגם בליל-הסדר יש לנהוג כך⁷⁷.

הרבי כתב בהגדה "אין מדקדקין שימזוג אחר", ובפועל אף לא הניח לאחרים למזוג לו⁷⁸.

נוהגים לקדש מעומד, הן בפסח הן בשבת ויום-טוב⁷⁹. וגם השומעים עומדים.

כוסו של הרבי גדולה ביותר. "מוזגין הכוס. לוקחו בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו, דרך הורדה מלמעלה למטה, על כף ידו הימנית כשהיא כפופה קצת כעין בית קיבול, ארבע אצבעותיו מוגבהות והאגודל מושכב על הצד, ומקדש מעומד, והכוס מוגבה למעלה משלושה טפחים מעל גבי השולחן"⁸⁰. כשמניח הכוס בימינו אינה מוגבהת טפח מהשולחן, אחר-כך מגביה ידו עם הכוס⁸¹. בכל פעם שנוטל הכוס במשך הסדר, עושה כסדר הנזכר בסעיף זה⁸².

כשמתחיל – ייתן עיניו בנרות⁸³ (גם כשלא חל בשבת), ובשעת ברכת הגפן והקידוש – בכוס⁸⁴.

אשה ובת שבירכו 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, גם אם מקדשות בעצמן, לא יברכוה עתה⁸⁵.

כל אחת מארבע הכוסות של ליל הסדר – שותים אותה כולה ובבת-אחת⁸⁶.

אין מנגנים 'ניגונים' בשעת הסדר, וכאשר צריכים להמתין זמן מה [וכן 'כדי שלא יישנו התינוקות'] שרים משירי ההגדה, כגון 'ממצרים גאלתנו', 'על אחת כמה וכמה' וכדומה⁸⁷.

'ורחץ':

הרבי קרא לפני נטילה זו גם את האמור בסידור על 'כרפס'⁸⁸ [לפרטי מנהגנו בנטילה, ראה להלן בסימן 'רחצה'].

'כרפס':

שיעורו: פחות מ-15 גרם⁸⁹. מטבילים ואחר-כך מברכים, כדי לתכוף הברכה לאכילה ככל האפשר. ומכוונים להוציא גם המרור וגם הכורך. נוהגים לאוכלו שלא בהסיבה. לאחר מכן אין מחזירים את הנותר ממנו לקערה (ואף אם נשאר, מסירים ממנה)⁹⁰.

הרבי הטבילו ג' פעמים במי מלח⁹¹.

'יחץ':

פורסים את המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה. פורסים את המצה לשני חלקים: האחד גדול והשני קטן ממנו. החלק הגדול מניחים לאפיקומן, והקטן מניחים במקומו בין שתי המצות⁹².

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ומהוריי"צ נ"ע היו שוברים את האפיקומן לחמש חתיכות. פעם נזדמן שנשבר לשש חתיכות, והניח האדמו"ר אחת הצידה⁹³.

מצפינים את האפיקומן בין שני כרים, ולא תחתיהם⁹⁴. "אין נוהגים בחטיפת ['גניבת'] האפיקומן בבית הרב"⁹⁵.

'מגיד':

"בבית הרב אין מגביהים הקערה, ורק מגלים מקצת המצות".

הרבי היה נוהג לגלות מקצתן של כל ג' המצות, גם הפרוסה, ויש אומרים שהיה מסבבה, שיהיה הצד השלם מגולה כלפי חוץ⁹⁶.

"איתא בכתבי האריז"ל שצריך לומר את ההגדה בקול רינה ובשמחה. ויש לומר שלכן היה כ"ק מו"ח אדמו"ר נוהג לומר את ההגדה בקול רם, ובזמנים שלא יכול היה לומר בעצמו בקול רם, זאת אומרת שנראה לאחֵר בחושיו הגשמיים שאינו אומר בקול רם, היה באותם זמנים דורש מאחרים שיאמרו הם בקול רם"⁹⁷.

הניקוד: "הֵא לחמא עניא" (אף-על-פי שהכוונה היא כאילו אומרים בקמץ, היינו 'זה', ולא 'הנה')⁹⁸.

אומרים זאת פעם אחת, ובישיבה⁹⁹.

"לשנה הבאה בארעא דישראל" – מטעימים ב'מלעיל' (לשון עבר), ואילו "לשנה הבאה בני חורין" – מטעימים ב'מלרע' (לשון עתיד)¹⁰⁰.

אחרי 'הא לחמא' מסלקים את הקערה עם המצות לצד אחר (הרבי רק הסיטה קימעא), אך המצות נשארות מגולות¹⁰¹.

אין צריך לשטוף ולהדיח את הכוס לפני המזיגה, שהרי שטפוה והדיחוה קודם הקידוש.

'מה נשתנה':

אם אין לו בן, הבת שואלת. ואם אין ילדים, אשתו שואלת. ואם אין לו אישה, הוא שואל את עצמו¹⁰².

שואלים בשפה המדוברת (בבית רבינו – אידיש¹⁰³), וגם המדברים בלשון-הקודש מפרטים ומפרשים את השאלות על-פי המפורט בביאורי הרבי להגדה.

לפני "והיא שעמדה" מכסים את המצות ורק אחר-כך מגביהים את הכוס¹⁰⁴.

"והיא שעמדה" – בישיבה¹⁰⁵.

הרבי לא היה מניח את הכוס מידיו, עד שמקריא ההגדה סיים את הפיסקא בקול רם.

שפיכת יין מהכוס:

נוהגים לשפוך יין מהכוס: שלוש פעמים באמירת "דם, ואש, ותימרות-עשן"; עשר פעמים בעשרת המכות, דהיינו פעם אחת בכל אחת מן המכות; ושלוש פעמים נוספות באמירת הסימנים "דצ"ך, עד"ש, באח"ב"¹⁰⁶.

אין מטיפים יין על-ידי אצבע, אלא שופכים באמצעות הכוס עצמה.

בבית הרב נזהרים שלא לשפוך את היין לכלי כשהוא על השולחן, אלא כשהכלי התחתון על-גבי קרקע¹⁰⁷. וכן אין מעבירים על-גבי השולחן את הכלי עם היין השפוך.

מילוי הכוס מחדש: הרבי ממלאה עד שנשפכת על גדותיה (כמו לקידוש), וממלאה שוב ושוב – ג' פעמים¹⁰⁸.

'דיינו':

אין מפסיקים באמצע אמירת הארבעה-עשר 'דיינו'. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לא היה אומר ביאורים באמצע ה'דיינו', אלא לפני תחילתם או לאחרי סיומם¹⁰⁸.

"רבן גמליאל":

במילים "מצה ומרור" הביט הרבי במינים שבקערה¹⁰⁸.

"מצה זו" – מנהג בית הרב לאחוז את המצה השנייה והמצה השלישית יחד על-ידי המפה שעליהן, עד "על שום" השני¹⁰⁹.

"מרור זה" – מנהג בית הרב להניח את שתי הידיים על המרור והכורך – עד "על שום" השני¹⁰⁹.

לפני "לפיכך" מכסים את המצות, ואחר-כך מגביהים את הכוס. אוחזים את הכוס עד "ונאמר לפניו הללוי-ה", ומעמידים אותה על השולחן, לאמירת שני פרקי ה'הלל' הראשונים, וחוזרים ומגביהים אותה לברכת "אשר גאלנו"¹⁰⁹. [אין מברכים על ה'הלל' שבסדר. וקוראים אותו מיושב, דרך חירות]¹¹⁰.

לפני 'רחצה' אמר הרבי בפיו בלחש את כל הדינים שבסידור, מ'רחצה' עד 'כורך'¹¹¹.

נטילת ידיים. מנהגנו (בנטילת ידיים תמיד)¹¹²: בודקים תחילה ומוודאים את נקיות הידיים. לוקחים את הכלי מלא מים ביד ימין ומושיטים אותו ליד שמאל. נזהרים מרטיבות בידיים. מנהגנו לאחוז את הכלי במגבת¹¹³, ומנהג זה פשט בימינו גם בין נשי ובנות חב"ד. "נטילת ידים לסעודה ג' פעמים רצופות . . ומניח משפיכה הג' מעט מים בכף יד השמאלית, ובזה משפשף שתי ידיו". מתחילים את הברכה [לפני תחילת השפשוף, וממשיכים בעת השפשוף], ומשפשפים יפה את הידיים זו בזו, ואחר-כך מנגבים אותן היטב.

'מוציא' 'מצה':

כל בני הבית חייבים במצוות אלו. ידי חובת 'לחם משנה' יוצאים על-ידי ראש המשפחה, אך כל אחד ואחד מברך לעצמו¹¹⁴.

"וייקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך 'המוציא'".

"ולא יבצע מהן, אלא יניח המצה השלישית להישמט מידו. ויברך על הפרוסה עם העליונה טרם ישברם ... [על אכילת מצה]. ויכוון לפטור גם-כן אכילת הכריכה שממצה השלישית, וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו – 'על אכילת מצה'. ואחר-כך יבצע 'כזית' מכל אחת משתיהן, ויאכלם ביחד ובהסבה"¹¹⁵.

הרבי היה מברך את כל הברכות הללו מיושב; נוטל בשתי ידיו את שלוש המצות, כשאצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך המוציא. אחר-כך היה מניח למצה התחתונה להישמט מידיו, ומברך על אכילת מצה ושובר מהן – בהיותן מכוסות – לפרוסות קטנות כדי צורכו; מסדרן זו על גבי זו ואוכלן יחד בשתי ידיו; אינו מכניסן לפיו בבת-אחת. ניכר שלא בלע ה'זיתים' בשלמותם¹¹⁶.

שיעור כזית: המקובל הוא, ששיעור 'כזית' במצה הוא 29 גרם, כולל 2 גרם להנותר בין השיניים – כשליש מצת-יד. יש מקום לומר¹¹⁷, שהואיל ושיעור ה'כזית' הוא מידת נפח, הרי 29 סמ"ק במצת-יד (ללא דחיסה, לפי מדידה מדוייקת) אינם יותר מ-9 גרם (כעשירית מצת-יד). במקום הצורך יש לסמוך על זה, ובוודאי ב'זיתים' שמדרבנן שאחרי הכזית הראשון.

לכאורה עדיף להכין בשקיות ולחלק קודם הנטילה שני 'כזית' מצה לכל אחד ואחד מבני הבית¹¹⁸, ולאחר ברכות בעל-הבית ייקחו מעצמם קצת מהמצה העליונה¹¹⁹ בתור השתתפות ב'לחם משנה'¹²⁰.

מסיימים אכילת כל 'כזית' (גם במרור ובכורך) לכתחילה עד 4 דקות¹²¹, ובלבד שלא ייכנסו לחשש 'אכילה גסה'.

'מרור':

מרככים מקצת מהחרוסת שעל הקערה ביין שבתוך הכלי שתחת לכוס. טובלים מקצת המרור בחרוסת. מנערים את החרוסת, שלא יתבטל טעם המרירות. ואז מברכים "על אכילת מרור", ומכוונים לפטור בזה גם את המרור שב'כורך', ואוכלים שלא בהסיבה¹²². לועסים היטב כדי להרגיש את טעם המרירות.

החסה וה'חריין' מצטרפים יחד ל'כזית' מרור¹²³.

הרבי נהג לאכול גם חלק מראש התמכא, לא-טחון. אכל שיעור גדול במיוחד. אך הזהיר בשם אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שאין יוצאים ידי חובה במרור שאין יכולים לסובלו מחמת חריפותו¹²⁴.

שיעור כזית מרור – 17 גרם¹²⁵.

הרבי לקח כשיעור ביצה של ימינו. את קלחי החסה לא אכל¹²⁶.

'כורך':

לוקחים כזית מהמצה התחתונה וכזית מרור (בסך הכל) משני הסוגים. מניחים מעט חרוסת יבשה על המרור, ומנערים אותה מיד אחר-כך (הרבי מרח חרוסת – [אולי(?) כשנפלה החרוסת שטבל בה מהתמכא] – על התמכא ולא על העלים). בסוף ה'כורך' היה טובל את חתיכת התמכא השלמה בחרוסת, ואוכלה עטופה בעלי החסה – ולא ניער¹²⁷. כורכים אותם יחד, אומרים "כן עשה הילל..." ואוכלים אותם יחד ובהסיבה¹²⁸.

'שולחן-עורך':

אוכלים את הסעודה שלא בהסיבה.

מתחילים באכילת הביצה שעל הקערה¹²⁹. הרבי לא בדק ולא פתח כלל את הביצה לפני אכילתה. טבל אותה תחילה ג' פעמים במי-מלח. במשך הסעודה טובל את המצה ג' פעמים במלח ואוכלה¹³⁰.

למים אמצעיים ואחרונים אין להעביר האצבעות על השפתיים – בכל שבעת ימי הפסח¹³¹.

אין נוהגים לומר 'לחיים', שלא ייראה כמוסיף על הכוסות¹³².

הרבי שתה מכוסו במשך הסעודה, ולפני מזיגת כוס שלישי מסרה לשוטפה, ואחר-כך (כבכל השנה) קינחה מבפנים ומבחוץ במפית-נייר¹³³.

'צפון':

לפני אכילת האפיקומן יש לשתות באופן שלא יבואו לידי צימאון אחר כך¹³⁴.

בסוף הסעודה "יקח האפיקומן, ויחלקו לכל בני ביתו, לכל אחד כזית"¹³⁵. וטוב לאכול שני 'כזיתים', אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו¹³⁶. יש לאכול את כולו במקום אחד¹³⁷. אוכלים בהסיבה, ויש לסיימו קודם חצות¹³⁸ (12:41 בתל-אביב).

'ברך':

הרבי מזג 'כוס של אליהו' תמיד קודם ברכת-המזון, ואחריו מזג לעצמו כוס שלישי¹³⁹.

הרבי השתמש בכוס זכוכית לכוסו של אליהו, ובדקה תחילה בשוליה אם היא חלקה ללא פגם¹⁴⁰.

מקריא ההגדה הוא המזמן¹⁴¹.

כל אחד מהמסובים אוחז בידו את הכוס עד אחרי 'בונה ירושלים'.

"שפוך חמתך": אחר שתיית כוס שלישי, מוזגים כוס רביעי. לוקחים נרות דולקים והולכים לפתוח את כל הדלתות שבין מקום עריכת הסדר לבין רשות הרבים (או החצר). אומרים "שפוך חמתך" בישיבה ואין צריך לעמוד. כל המסובים אומרים זאת במקומם, ורק השלוחים אומרים אותו אצל הדלת¹⁴².

שעת פתיחת הדלת היא עת רצון רבתי, ויש לבקש בה (במחשבה) על עניינים רוחניים¹⁴³.

'הלל' – 'נרצה': כשהשלוחים חוזרים, מתחילים "לא לנו". אין מדקדקים לומר 'הלל' קודם חצות¹⁴⁴.

גם אורחים שאינם מסובים לסדר, עונים 'הודו', כסדר הנהוג בבית-הכנסת בעת אמירת הלל¹⁴⁵.

"הודו... כי לעולם חסדו": מכוונים באותיות שם הוי"ה כנדפס בסידור¹⁴⁶.

"לשנה הבאה": שלא כב'הא לחמא עניא' (ראה שם), כאן אין מדקדקים בהטעמה מלעיל-מלרע. כי העיקר שתבוא הגאולה השלמה מיד, וממילא יהיה 'לשנה הבאה בירושלים'¹⁴⁷.

מנהג בית הרב: אחר אמירת "לשנה הבאה בירושלים", האדמו"ר מחזיר ושופך היין מכוסו של אליהו [לכוס שלו, ומהבקבוק לכוסו (לתקן) ושוב] אל הבקבוק [וחוזר חלילה פעמים רבות], וכל המסובים מנגנים בשעה זו הניגון "א-לי אתה ואודך" – מעשרת הניגונים של רבנו הזקן¹⁴⁸.

בבית הרב אין נוהגים לומר פזמונים (המובאים בשאר סידורים והגדות-של-פסח).

אין אומרים "חסל סידור פסח".

משנת תשי"א עד תש"ל ועד בכלל, לאחר הסדר, היה הרבי נוהג להתוועד (כמובן – בלא 'לחיים') בבית-הכנסת.

סדר כללי – לעולים ולציבור הרחב: ממכתב הרבי¹⁴⁹: "נהניתי ממה שכתב אודות עריכת הסדרים בבית-הכנסת, ושלכל קערה היתה מצה שמורה".

קריאת שמע שעל המיטה: נוהגים לקרות על המיטה בלילה זה רק פרשת 'שמע' וברכת 'המפיל'¹⁵⁰.

תפילת שחרית:

אם לא הספיקו להכין את שני ספרי-התורה לקריאת היום מערב יום-טוב, יש לגוללם לפני תפילת שחרית, כדי למנוע 'טרחא דציבורא'.

הלל שלם. עונים 'הודו' בקול, כנ"ל בתפילת ערבית. לאחר ההלל – קדיש תתקבל. שיר של יום, קדיש יתום. הוצאת שני ספרי-תורה, שלוש-עשרה מידות (פעם אחת), רבש"ע, בריך שמיה וכו'.

בספר-התורה הראשון קוראים לחמישה עולים בפרשת בא "משכו וקחו", מניחים את הספר השני על הבימה ליד הראשון (ונשאר על הבימה עד הקריאה בו) ואומרים חצי קדיש, הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס "ובחודש הראשון". הגבהה וגלילה. הפטרה. אשרי. יהללו. חצי קדיש.

אם יש רק ספר-תורה אחד – אין מגביהים אחר חצי קדיש, אלא גוללים למפטיר. ומגביהים וגוללים (רק) לאחר גמר המפטיר. אולם את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

קודם מוסף מכריז השמש "מוריד הטל", ובתפילה זו מפסיקים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". (אמר 'מוריד הגשם', אם נזכר טרם שסיים ברכת 'מחיה המתים' – חוזר ל"אתה גיבור" [ולא מהני לומר מיד 'מוריד הטל'], נזכר אחר שאמר "ברוך אתה ה'", יסיים 'למדני חוקיך' ויתחיל "אתה גיבור", נזכר אחר-כך – חוזר לראש התפילה. נזכר כשהגיע זמן מנחה, מתפלל שתיים. אמר "משיב הרוח ומוריד הטל" אינו חוזר, והמסופק – עד שלושים יום, חוזר. שמע הכרזת 'מוריד הטל' קודם שהתפלל שחרית – אם אינו מתפלל במניין אחר – יאמר גם בשחרית 'מוריד הטל')¹⁵¹.

בחזרת הש"ץ – תפילת טל.

לאחר אמירת תהילים, 'שש זכירות'¹⁵².

בקידוש: 'אתקינו', 'אלה מועדי', ו'בורא פרי הגפן'.

אכילת מצה: "צריכה להיות [על-פי חסידות] אכילת מצה גם בהשישה ימים, ויש בזה קצת מצווה"¹⁵³.

שמחת יום-טוב: חייבים בה מדאורייתא, וחייבים (הגברים) לשתות רביעית יין בכל יום ביום-טוב ובחול-המועד¹⁵⁴ (אם כי יוצאים ידי-חובה זו גם ביין הקידוש¹⁵⁵); ועם-כל-זה, כדברי הרמב"ם, "לא יימשך ביין"¹⁵⁶.

יום רביעי, ט"ז בניסן
א' דחול-המועד פסח

מוצאי יום-טוב¹⁵⁷:

ערבית: בתפילה הראשונה של חול-המועד יש לזכור לומר ארבעה דברים אלו¹⁵⁸: א) מוריד הטל; ב) אתה חוננתנו; ג) ותן ברכה; ד) יעלה ויבוא.

שכח אחד מהם, ונזכר אחר שסיים תפילתו:

א. אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" – יחזור לראש התפילה.

ב. שכח לומר "אתה חוננתנו" – לא יחזור (אלא אם צריך לעשות מלאכה לפני הבדלה יאמר אחרי שמונה-עשרה: "ברוך המבדיל בין קודש לחול").

ג. אמר 'ותן טל ומטר' – יחזור לראש התפילה.

ד. שכח 'יעלה ויבוא' – יחזור לראש התפילה.

קדיש תתקבל.

ספירת העומר

מברכים וסופרים בעמידה¹⁵⁹, אחר צאת-הכוכבים¹⁶⁰. ולכתחילה צריך לדעת את הספירה של הלילה בשעת הברכה¹⁶¹. אחרי הספירה (והנוסח שלאחריה): עלינו, קדיש יתום¹⁶².

למנהגנו – גם הנשים סופרות¹⁶³, ובברכה¹⁶⁴.

בנוגע למנהגו של הרבי בכוונות ספירת-העומר¹⁶⁵ – "זה מה שראינו: לפני אמירת הברכה, היה מסתכל על הנדפס באותו יום. ונראה היה שהביט לא רק על היום, אלא גם על הכוונות של אותו יום. אחר-כך, בעת אמירת 'למנצח' ו'אנא בכוח', היה מדגיש הכוונה של אותו יום, ולפעמים היה שוב מביט – בעת אמירת הנ"ל – בהנדפס לאותו יום".

סדר הכוונות כנדפס בסידור: הספירה, התיבה מ'אנא בכוח', התיבה מ'למנצח' והאות מ'ישמחו'.

השומע ספירת-העומר מאחרים בטרם ספר בעצמו, יכוון במפורש שאינו רוצה לצאת עתה ידי-חובה כלל¹⁶⁶.

מי שלא ספר בלילה, יספור ביום בלא ברכה, ובשאר הלילות יברך. ואם דילג פעם אחת שלא ספר גם ביום – יספור שאר הלילות בלא ברכה, ויכול לצאת ידי חובתו בשמיעה מאחרים. ובספק אם דילג יום – סופר בברכה¹⁶⁷.

המתפללים ערבית בעוד היום גדול וקוראים אחר-כך קריאת-שמע בזמנה, יספרו גם את ספירת-העומר בזמנה. המתפללים ערבית וספירה בעוד היום גדול, יש לסדר שיספרו עוד פעם למחרת בעת תפילת שחרית, כמובן בלא ברכה¹⁶⁸. לכאורה (כנהוג בכמה קהילות), רצוי להכריז את הספירה בכל בוקר מימי ספירת-העומר אחרי סיום תפילת שחרית בבית-הכנסת, כדי להזכיר ולהוציא ידי-חובתו את מי ששכח לספור.

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היה נוהג לציין ולשרטט סימן בסידורו לאחרי הספירה של כל לילה¹⁶⁹.

"לכאורה, אף שמברכים בכל לילה כי כל לילה היא מצווה בפני עצמה, ויש אומרים שגם אינן תלויות זו בזו – המצווה דכל לילה היא לא רק לספור ולדעת שהוא יום אחד וכו' לעומר, אלא גם לדעת (לכוון – כחלק מקיום המצווה, על-דרך הידיעה שזהו יום אחד וכו' לעומר) שזהו חלק מ(ספירת) שבעה שבועות"¹⁷⁰.

המסופק באיזה יום לספירה עומד, וסופר מספק שתי ספירות, לא יברך על ספירתו¹⁷¹.

קטן שהגיע למצוות באמצע ימי הספירה, ממשיך ספירתו בברכה. ואף גדולים, כשיבוא משיח צדקנו באמצע ימי הספירה, ימשיכו ויספרו מן התורה, כיוון שהספירה הקודמת גם היא מציאות של תורה ו'מצוותיה – אחשביה'¹⁷².

רצוי שלא לחצות את 'קו התאריך' בימי ספירת-העומר ("באם אין הכרח גמור בדבר", וכן הורה הרבי לשלוחיו לאוסטרליה וכו'), מאחר ולפי דעת הרבי, אדם ש'הרוויח' או 'הפסיד' יום על-ידי מעבר מערבה או מזרחה מקו התאריך, ממשיך וסופר לפי הימים שלו ולא לפי ספירת כלל ישראל או אנשי המקום, ואף חג-השבועות שלו נקבע ביום החמישים לספירתו-הוא, וינהג (רק) בו יום-טוב גמור לכל דבר ועניין (אלא שלא יאמר אז 'זמן מתן תורתנו')¹⁷³.

נוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה – נוסף על השיעורים הקבועים – דף ליום¹⁷⁴.

בדבר חלוקת מ"ח דפי מסכת סוטה למ"ט ימי הספירה, הורה הרבי: "התחלת המסכת, דף ב', לומדים ביום ראשון של חול-המועד [בחו"ל], יום ב' דספירת העומר (ולא ביום שני של יום-טוב שהוא יום ראשון דספירת העומר), וביום שני של חול המועד לומדים דף ג', וכן הלאה, עד לערב שבועות שבו לומדים דף מ"ט, סיום המסכת". והסביר זאת, שביום הראשון לומדים את 'דף השער' שכולל את שם המסכת, ומחליטים ללמוד ממחר ואילך דף ליום¹⁷⁵.

הבדלה:

מתחילים "הנה א-ל ישועתי"¹⁷⁶. אין מברכים על הבשמים ולא על האש.

לימוד תורה:

"ובהמשך למדובר על דבר "כיבוש" כל העולם כולו על-ידי הוספה ויגיעה בלימוד התורה וביתר שאת וביתר עוז – מהראוי ונכון וטוב אשר בימי חול-המועד פסח יוסיף כל אחד ואחד בעסק התורה, הן בלימודו הוא והן בנוגע לזולת: להשתדל עם כל מי שיכול לפעול עליו, שגם הוא יוסיף אומץ בלימודו בימים אלו ובהתאם להנ"ל. ופשיטא שעניין הנ"ל שייך במיוחד לתלמידי הישיבות, דגם בשאר הימים הרי "תורתם קבע" היא – גם במובן כמות הזמן – עליהם מוטל חיוב מיוחד לנצל את כל ימי חול-המועד פסח הבא עלינו לטובה להוסיף בלימוד התורה ביתר שאת וביתר עז"¹⁷⁷.

חינוך:

בהוראת כ"ק רבותינו, אדמו"ר מוהריי"צ והרבי נשיא דורנו, על המורים/ות לשמור קשר עם התלמידים/ות בימי חול-המועד¹⁷⁸. מותר (ומצווה) לפתוח בית-ספר, ואם יש צורך – גם לכתוב, כדי להעסיק את התלמידים שלא יסתובבו ויבלו את זמנם בחוצות בימי חול-המועד¹⁷⁹.

יש להכין את ספרי-התורה לקריאת היום עוד בערב שלפני, ולפחות לפני תפילת שחרית.

שחרית: אין מניחים תפילין. אין אומרים 'מזמור לתודה' (בכל ימי הפסח). יעלה ויבוא. חצי הלל, קדיש תתקבל. שיר של יום, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי-תורה, בראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת אמור 'שור או כשב' (ויקרא כב,כו–לג, כג,א-מד. מיקום ההפסקות - כפי קריאת כהן, לוי, ישראל שבסידורנו ליום-טוב, והישראל קורא עד גמירא¹⁸⁰), הגבהה וגלילה, ובשני יעלה רביעי בפ' פינחס 'והקרבתם', חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון גואל. יהללו. חצי קדיש. תפילת מוסף.

בעניין שמחה ביין – ראה לעיל יום א' דחג-הפסח.

טוב לעשות בסעודה איזה דבר (דהיינו הוספה: באכילה, בניגון, ב'לחיים' או בכולם¹⁸¹) זכר לסעודת אסתר שהייתה ביום זה, שבו נתלה המן¹⁸².

יום חמישי, י"ז בניסן
ב' דחול-המועד

בשחרית מוציאים שני ספרי-תורה. בספר הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת בא "קדש לי... ממצרים" (שמות יג,א-טז). הגבהה וגלילה. ובספר השני – לרביעי, "והקרבתם". חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון וכו'. מוסף.

יום שישי, ח"י בניסן
ג' דחול-המועד

יום הולדת אביו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, הגאון המקובל הר"ר לוי יצחק נ"ע. ויום היכנסו של הרבי לבריתו של אאע"ה.

בשחרית מוציאים שני ספרי תורה. בספר הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת משפטים "אם כסף... בחלב אמו" (שמות כב,כד-ל, כג,א-יט). הגבהה וגלילה. ובספר השני – לרביעי "והקרבתם". חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון וכו'. מוסף.

בשיחת ליל הושענא-רבה תשמ"ה¹⁸³ הובא כדבר הפשוט, על-פי המנהג שנתפרסם ע"י כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שאף שבשבת ראש-חודש מפטירין 'השמים כסאי', הרי ביחיד יש לומר גם את ההפטרה של פרשת השבוע, "ועל-דרך-זה בנוגע לשבת חול-המועד, שבציבור מפטירין בהפטרה המיוחדת לשבת חול-המועד, אבל ביחיד יש לומר גם את ההפטרה הקשורה עם פרשת השבוע" [השבוע – הפטרת פרשת קדושים]. זאת למרות שאין אומרים היום 'שניים מקרא'¹⁸⁴.

בהדלקת נש"ק מברכת "להדליק נר של שבת-קודש" בלבד.

_______________________________

1)    שו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"ב.

2)    ספר המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.

3)    הגש"פ של הרבי.

4)    לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז סי' רצה ס"ג.

5)    סוף זמן קידוש לבנה - בליל הסדר, ליל ג' ט"ו בניסן, בשעה 11:16. ובדיעבד שבדיעבד - כל הלילה.

6)    לקוטי-שיחות כרך לב, עמ' 23 הע' 39, וראה אג"ק הצמח-צדק, עמ' שסג-ד.

7)    קטע זה ע"פ  ההוראות שבלקוטי-שיחות כרך כא, עמ' 276 ועמ' 296. אג"ק ח"ד, עמ' קמב. התוועדויות תשמ"ז ח"ב, עמ' 286 (מוגה) ועמ' 292. שיחות-קודש תשנ"ב ח"א, עמ' 382.

8)    לקוטי-שיחות כרך לב, עמ' 19 (ע"פ שיחת י"ג ניסן תשמ"ה, ודלא כמ"ש בשו"ע אדמוה"ז סי' תכט סעיף טו להתחיל ביום זה "בהעלותך", ראה בספר-המנהגים, עמ' 36 בהערה וב'אוצר מנהגי חב"ד' ניסן-אייר, עמ' ז).

9)    לקוטי-שיחות שם, עמ' 21 הערה 21.

10)  שו"ע אדמוה"ז סי' תלג סעיף לח.

11)  שם סי' תלד ס"א-ג.

12)  שם סי' תלב סי"א, סידור אדמוה"ז, ספר-המנהגים.

13)  כי רק בכזית מקיימים ביעור חמץ לדברי הכל, כמ"ש בשו"ע אדמוה"ז סי' תמו ס"ג. נכון לרשום היכן הניחו כל פירור, שמא ישכח – נטעי-גבריאל פ"ח ס"ח.

14)  ספר-המנהגים.

15)  שו"ע אדמוה"ז סי' תלא ס"ה.

16)  ספר-המנהגים. וראה הוראה אחרת בלקוטי שיחות כרך יז עמ' 434, וראה ב'אוצר מנהגי חב"ד – חודש ניסן', עמ' פג (י"א שהכוונה: שהרגיל להתפלל ערבית בצאת-הכוכבים בציבור, והפעם מתפלל ביחיד – יתפלל לאחר הבדיקה. ועצ"ע).

17)  שו"ע אדמוה"ז סי' תלג סי"ב-יג ואילך.

18)  "מנהגנו להאריך ביותר בבדיקת חמץ" (בבדיקה וחיפוש בפועל ממש – אג"ק ח"ב, עמ' שדמ. וראה המובא ב'אוצר', עמ' פג).

19)  ספר-המנהגים.

20)  שם סי' תלב ס"ו-ז.

21)  אג"ק חט"ו, עמ' קנז, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב, עמ' פג. 'שלחן מנחם' או"ח ח"ב סו"ס רכה.

22)  בשער-הכולל, סדר מכירת חמץ (נדפס בסוף שו"ע אדמוה"ז הוצאת קה"ת תשכ"ז חלק ג-ד, עמ' 1401) ס"ק י, כתב שנוהגים – עוד מזמן אדמוה"ז – לעשות את הרב 'מורשה'. וכן הורגלו רבני וקהילות אנ"ש. אבל ב'היום יום' דהיום איתא: "בבית רבינו נוהגים שלא לעשות את הרב למורשה, אלא למכור לו את החמץ, ובערב קבלן" (נעתק בספר-המנהגים, עמ' 37. ולכאורה, ע"פ השיחה הנדפסת בראש ספר זה, מנהגי בית-הרב שפורסמו ברבים, מהווים הוראה לרבים. וע"ע). בס' 'שאלות ותשובות הרב' ר"ס כו מביא הטעם, כיוון שי"א דלא מהני הרשאה בזה, וש"נ (כן מוכיח שם, שלא רק בשאלה שנדונה שם, אלא גם בליובאוויטש בזמן הצמח-צדק, נהגו כן כולם. וע"ע). בשעתו היו מאנ"ש שפנו אל המרא-דאתרא בבית חיינו, הגרז"ש דבורקין ע"ה, וביקשו למכור לו ממש את החמץ, וענה: "בשביל הרבי אני מוכן להיות 'גוי', אבל לא בשבילך". אך הרבנים שלאחריו, הגרי"ק מארלאו ע"ה ויבלח"ט הגר"א אזדאבא, נענו לבקשה זו.

23)  'אוצר', עמ' פ – מאדמו"ר הצמח-צדק ומאדמו"ר מהורש"ב.

24)  לקוטי-שיחות כרך יח, עמ' 364, 'שערי הלכה ומנהג' שם סי' קצד, וש"נ.

25)  שו"ע אדמוה"ז סי' תעא ס"ד.

26)  ספר-המנהגים. ולכאורה בליל הסדר הראשון בחו"ל אין חשש לאכול חרוסת ומרור ב'שולחן עורך' כמו שאין איסור לאוכלם בליל ערב-פסח (וכן משמע בשוע"ר סי' תעא סי"א שחילק את אי-האכילה בע"פ וביום א' דפסח לשני עניינים) – הרב שבתי פרידמן, צפת.

27)  לוח כולל-חב"ד.

28)  סידור אדמוה"ז. וראה צמח-צדק , חידושים רח,ב (שמצדיק את האומרים זאת בערב פסח) וביאור דבריו בלקוטי-שיחות חי"ז, עמ' 426.

29)  לקוטי-שיחות חי"ז, עמ' 67, שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב, עמ' קז. 'אוצר', עמ' פט-צ.

הרב בנימין שי' אלטהויז, כשהיה 'חיוב' בשנת אבלו על אביו הרב פנחס ע"ה, שאל את הרבי איזה קדיש לומר בסיום מסכת, והוסיף שראה בהתוועדות של הרבי (כ"ד טבת תשי"ב, הפעם היחידה שנערך 'סיום' ממש בהתוועדות) שהרב מאיר אשכנזי ע"ה אמר קדיש "של הגמרא" (="בעלמא דהוא עתיד..."). וענה הרבי: "אצלי זה חידוש, מלבד הפעם הזאת לא ראיתי זאת מעולם" (תודה להרב מיכאל שי' זליגזאן).

30)  כף-החיים שם ס"ק סג.

31)  מנהג מדינותינו שלא לאכול צלי בליל פסח (שו"ע אדמוה"ז סי' תעו ס"א), וכאן משמע שמדקדקים שלא לאוכלה כלל גם בימים שלאחר מכן, כהאוסרים שהובאו בכף-החיים שם ס"ק ב.

32)  אבל מעט בשר צריך להשאיר עליה, שכן עצם ללא בשר אינה נקראת 'תבשיל', שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"ב. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מסיר לפעמים אף את החוט הפנימי שבחלל הגרגרת – 'אוצר מנהגי חב"ד', ניסן-סיוון, עמ' קל.

33)  ספר-השיחות תש"ב עמ' 93.

34)  "מצווה לחזור [=לחזר] אחר חזרת... ואף-על-פי שהחזרת אין בה מרירות, מכל מקום כשהיא שוהה בקרקע, מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד, ומפני כך היא נקראת מרור, ומצווה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה... זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו... בתחילה בפה-רך... ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה..." (שו"ע אדמוה"ז סי' תעג ס"ל). ולעיל בסכ"ג מביא שיוצאים בין השאר גם בתמכא שקורין קריי"ן. ובסכ"ח שמצטרפים זה עם זה לכזית.

מקפידים להשתמש בחסה מסוג 'רומינה', אולי על-פי מש"כ בס' שיעורי-תורה עמ' קצז שעדיף לקחת "מין הארוך" דווקא. וראה נטעי-גבריאל – פסח ח"ב פנ"ד ס"י.

35)  כיוון שאין יוצאין ידי חובה במרור כשהוא כבוש, ושיעור 'כבישה' בציר או בחומץ הוא "שיתננו על האש וירתיח" (שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"ג), וזה ייתכן לפעמים אפילו בשתיים-שלוש דקות.

36)  שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סל"ב-לג.

37)  צריך לרככה, כיוון ש'טיבול' ייתכן רק בנוזל.

38)  'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 181. ספר המנהגים.

39)  אבודרהם, מהרי"ל – 'ליקוטי טעמים ומנהגים' לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

40)  ב'רשימות היומן' עמ' שעד: "לכרפס – היו לוקחים בצל, ורק אח"כ כשנחלשו הדורות, לקחו [-הנשים, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קלא. 'אוצר' עמ' קלד] תפוחי אדמה, אבל אדמו"ר מהר"ש לא היה שבע רצון מזה".

ולהעיר שב'אוצר' שם ציין לערוך-השולחן ומעדני-שמואל, וכן מציינים לחיי-אדם ו'יסוד ושורש העבודה' שנהגו בבצל, ואכן גם בסי' רה ס"ד פסק שם כדעת שו"ע רבינו שם ס"א, שהבצלים טובים לאכילה [=ללא פת] ומברכים עליהם 'אדמה', ואכן מספרים שכך נהגו ברוסיה, אך במשנ"ב שם ס"ק ה כתב (מהשע"ת ס"ק ב) ש"במדינותינו [וכ"כ בשו"ת אג"מ או"ח ח"א סי' סד על 'מדינותינו' דהיום. מאידך בהערות הגר"מ אליהו לס' וזאת-הברכה עמ' 361 פסק שבצל חי שאינו חריף ברכתו בפה"א] לעולם אין דרך בני אדם לאכול שומים ובצלים חיים אף כשהם רכים", ובסדר ברה"נ (פ"ו ה"ד, עיי"ש בביאור הרב גרין, וכן בלוח ברה"נ פ"ט הי"א) פסק רבינו שאם הבצלים ראויים לאכילה בפני עצמם, אף אם רוב בני אדם אוכלים אותם רק עם פת – מברכים עליהם בפ"ע בפה"א. משמע שאם גם המיעוט אינו אוכלם בפ"ע, ברכתם שהכול. אבל לפי הנ"ל כנראה גם בימינו יש מיעוט שאוכלם חיים (וא"צ לסמוך על הח"י סי' תעה ס"ק טז, שאף אם אינו ראוי מברך על המרור בפה"א, שהרי בשו"ע רבינו שם סכ"ג לא פסק כן).

41)  שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ה.

מידע לסובלים מסוכרת: היין 'קברנה סוביניון' אדום של 'יקבי כרמל' כמעט ואינו מכיל סוכר כלל (מדובר בסוכר שמהיין עצמו. ביינות יבשים אחרים, יש המכילים 4% ויותר).

מידע כללי: היינות (הרגילים) מתוצרת הנ"ל, וכן היין בהכשר בי"ד רבני אנ"ש הם מפוסטרים (לגבי יצרנים אחרים – יש רבים שאינם מפסטרים כלל, כמו 'יקבי הגולן', והמצב משתנה מזמן לזמן גם במגוון של כל יצרן. בדרך כלל 'מיץ ענבים' הוא מפוסטר). כן הם מכילים מעט מאוד תוספות. היינות ומיץ-הענבים מתוצרת משפ' שפרינגר כפר-חב"ד הם ללא כל תוספות, והיין היבש הוא גם ללא סוכר כלל. הם משווקים גם יין מבושל ממש. וראה בהערה הבאה.

42)  שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ו (אם אין הלבן משובח ממנו). בכו"כ שנים השתמש הרבי ביין שאינו אדום, בליל הסדר וכל השנה (ודלא כמ"ש בהגדה 'היכל מנחם' עמ' לז).

מצווה מן המובחר לקחת יין שאינו מבושל ושאין בו שום תערובת כלל. אבל אם אין לו יין אחר משובח כמוהו, אפילו לכתחילה יכול לצאת בהם אם הם כשרים לברכת הגפן (שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ז).

לכתחילה, יין הכשר לברכת הגפן הוא שיש בו לפחות שליש מכמותו יין טהור (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' רד ס"ט-י. שו"ת צמח-צדק או"ח סי' כח. אמנם יש לדעת שע"פ המבואר שם – כל זה הוא רק כשהדרך לשתותו על-ידי מזיגה זו, ולא ניתן לברר זאת כיום כשהיקבים מוסיפים כוהל, ומהם גם תמציות שונות. ולכן לכל הדעות יש להשתדל להשתמש ביין שיש בו מידה מירבית של יין-טבעי. כן לכאורה כל זה אינו שייך כלל במיץ-ענבים, ושם יש להשתדל ביתר שאת, אם-כי ע"פ החוק כשכותבים "מיץ ענבים טבעי" אסור להוסיף תמציות וכד').

כיום, ובפרט בסדרים הציבוריים, שמארחים גם כאלה שיש חשש בנגיעתם ביין, סומכים רבים על הפיסטור כיין מבושל. ויש מחמירים (ראה שו"ת אגרות-משה יו"ד ח"ב סי' נב, שו"ת מנחת-שלמה סי' כה, ועוד).

43)  ראה המובא בס' סדר פסח כהלכתו ח"ב פ"ג הערה 26, פסקי תשובות סי' תעב אות יא, וילקוט-יוסף סי' ערב הע' יא. באג"ק כרך יט עמ' ריג מציע הרבי מיץ ענבים כפתרון לשתיית ארבע כוסות לחולה. (בקונטרס 'ר"ח כסלו' מובא שבליל שמע"צ תשל"ח אחרי התקף-הלב בא הרבי לקדש בסוכה, והציעו הרופאים שיקדש על מיץ ענבים, והרבי סירב, באומרו "קידוש מאַכט מען אויף וויין" [=קידוש עושים על יין]).

44)  שו"ע אדמוה"ז סי' קפג ס"ד.

45)  שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סי"ז-יח.

46)  אך כוסו של הרבי גדולה ביותר – 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' שג.

47)  'אוצר' עמ' קלח. 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' שכ. כף-החיים סי' תעב ס"ק יא. אך 'כוס של אליהו' מזג הרבי בזכוכית שקופה ('המלך במסיבו' שם עמ' שכב).

48)  במאמרו של הרה"ג רח"י שי' אייזנבך בגיליון 400 של 'כפר חב"ד', מסביר נוהג זה – הקיים גם בקהילות חסידיות אחרות – כיוון שע"פ הזוהר נעשה עניין אחד מחמש אצבעות היד יחד עם הכוס, ולכן אין מפסיקים ביניהם. וצ"ע באם אירע שיש רק כוס עם רגל, האם לדידן יש לאחוז מתחת הרגל או מעליה.

בפועל, לא ראו שרבותינו השתמשו בגביע עם רגל. אך מאידך, הגר"י לנדא ז"ל לא הכיר זהירות זו כלל, אלא אמר שסוג זה של גביע לא היה מצוי ברוסיה, ובאה"ק היו שנים שהשתמש בגביע כזה (מפי בנו הרה"ח ר' אלי' שי'). ולהעיר שבידי אדמו"רי סדיגורא עובר מדור לדור כוסו של אבי המשפחה, הרב המגיד ממזריטש נ"ע, שהיא עם רגל, וצילומה פורסם בכמה מקומות. ובבטאון 'צאנז' גיליון שע"ז עמ' 49 מופיע צילום הכוס של הרה"ק מראפשיץ, וגם הוא עם רגל.

49)  קיצור דיני נש"ק, עמ' לו, ממטה-אפרים סי' תרכ"ה סל"ג, וכן הורה הגרז"ש דבורקין ז"ל, וכ"מ בלקוטי-שיחות חכ"ד, עמ' 297 הע' 69.

50)  "בזמן שהקרבת קרבן-פסח כשרה" הגש"פ של הרבי.

51)  שו"ע אדמוה"ז סי' תעב ס"ו.

52)  טור סי' תכב. הגש"פ של הרבי.

53)  שו"ע אדמוה"ז ר"ס תעב.

54)  ספר-המנהגים.

55)  הגש"פ היכל-מנחם.

56)  'אוצר מנהגי חב"ד', עמ' קכה.

57)  ספר-המנהגים.

58)  ויש הזוכרים שהרבי השתמש במפית, ושתחת החרוסת היו שתי מפיות (הגש"פ היכל-מנחם).

59)  'אוצר', עמ' קלו.

60)  שם, עמ' קלא, וראה בהגדה הנ"ל.

61)  שם, עמ' קלה.

62)  שם, עמ' קלג-ד.

63)  שם, עמ' קכג.

64)  שם, עמ' קמח.

65)  ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ה, נטעי-גבריאל פסח ח"ב פע"ג,ס"י-יב.

66)  אך ראה בנטעי-גבריאל פע"ח סכ"ד שהביא מבן-איש-חי ועוד, שיש לחנכם בזה.

67)  ראה בהגדה הנ"ל, עמ' סח.

68)  'אוצר', עמ' קלח.

69)  שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ה.

מידע לסובלים מסוכרת: היין 'קברנה סוביניון' אדום של 'כרמל' כמעט אינו מכיל סוכר כלל (מדובר בסוכר שמהיין עצמו. ביינות יבשים אחרים יש המכילים 4% ויותר).

מידע כללי: היינות (הרגילים) מתוצרת 'כרמל' וכן היין בהכשר בי"ד רבני אנ"ש הם מפוסטרים (לגבי יצרנים אחרים – יש רבים שאינם מפסטרים כלל, כמו 'יקבי הגולן' [ביקבי 'כרמל' בד"כ הכל מפוסטר, אך יש יינות בודדים שאינם מפוסטרים, הנמכרים בשנים האחרונות בציון "לא מבושל"], והמצב משתנה מזמן לזמן גם במגוון של כל יצרן. בדרך כלל 'מיץ ענבים' הוא מפוסטר). כמו-כן הם מכילים מעט מאוד תוספות. יש יצרני יין מאנ"ש שהיינות ומיץ-הענבים שלהם הם ללא כל תוספות, והיין היבש הוא גם ללא סוכר כלל. הם משווקים גם יין מבושל ממש. וראה בהערה הבאה.

70)  שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ו (אם אין הלבן משובח ממנו), וכן נהג כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, וראה 'הגדה-היכל מנחם' עמ' לז, שהקפיד על כך גם כל השנה. אמנם בכו"כ שנים השתמש הרבי (וראה אג"ק כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ח"א עמ' תו) ביין שאינו אדום, בליל הסדר וכל השנה.

מצווה מן המובחר לקחת יין שאינו מבושל ושאין בו שום תערובת כלל. אבל אם אין יין אחר משובח כמוהו, אפילו לכתחילה אפשר לצאת בהם ידי חובה אם הם כשרים לברכת הגפן (שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ז).

כיום, ובפרט בסדרים הציבוריים, שמארחים גם כאלה שיש חשש בנגיעתם ביין, סומכים רבים על הפסטור כיין מבושל. ויש מחמירים (ראה שו"ת אגרות-משה יו"ד ח"ב סי' נב, שו"ת מנחת-שלמה סי' כה, ועוד).

71)  ראה המובא בס' סדר פסח כהלכתו ח"ב פ"ג הערה 26, פסקי תשובות סי' תעב אות יא, וילקוט-יוסף סי' ערב הע' יא. באג"ק כרך יט עמ' ריג מציע הרבי מיץ ענבים כפתרון לשתיית ארבע כוסות לחולה. (בקונטרס 'ר"ח כסלו' מובא שבליל שמע"צ תשל"ח אחרי אירוע-הלב בא הרבי לקדש בסוכה, והציעו הרופאים שיקדש על מיץ ענבים, והרבי סירב, באומרו "קידוש מאַכט מען אויף וויין" [=קידוש עושים על יין]).

72)  שו"ע אדמוה"ז סי' קפג ס"ד.

73)  שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סי"ז-יח.

74)  אך כוסו של הרבי גדולה ביותר – 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' שג.

75)  'אוצר' עמ' קלח. 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' שכ. כף-החיים סי' תעב ס"ק יא. אך 'כוס של אליהו' מזג הרבי בזכוכית שקופה ('המלך במסיבו' שם עמ' שכב).

76)  במאמרו של הרה"ג רח"י שי' אייזנבך בגיליון 400 של 'כפר חב"ד', מסביר נוהג זה – הקיים גם בקהילות חסידיות אחרות – כיוון שע"פ הזוהר נעשה עניין אחד מחמש אצבעות היד יחד עם הכוס, ולכן אין מפסיקים ביניהם.

מאידך, הגר"י לנדא ז"ל לא הכיר זהירות זו כלל, והיו שנים בהן השתמש בגביע עם רגל (מפי בנו הרה"ח ר"א שי'). ולהעיר שבידי אדמו"רי סדיגורא עובר מדור לדור כוסו של אבי המשפחה הה"מ ממעזריטש נ"ע, שהיא עם רגל, וצילומה פורסם בכמה מקומות.

77)  שם, עמ' קמב, וש"נ.

78)  שם, עמ' קמ-קמא.

79)  ספר-המנהגים.

80)  הגש"פ של הרבי ('קדש' הב'). ספר-המנהגים, עמ' 28 (גם בקידוש דכל שבת ויו"ט).

81)  אלא ש(עכ"פ פעמים רבות) הרבי עצמו לא הגביה כל-כך.

82)  'אוצר', עמ' קסז.

83)  וטוב שיהיו אלו (עכ"פ אחד מה)נרות שברכו עליהם, ובפרט ביו"ט שמברכים גם 'שהחיינו' (לקו"ש דלהלן).

84)  הגש"פ של הרבי, משו"ע אדמוה"ז סי' רעא,יח-יט. ביו"ט – לקוטי-שיחות כב, עמ' 283 ע"פ שוע"ר שם ס"ד.

85)  'אוצר', עמ' קמה, וש"נ.

86)  הגש"פ של הרבי.

87)  'המלך במסיבו' ח"א, עמ' קמד.

88)  הגש"פ היכל-מנחם, עמ' מב.

89)  ע"פ 'שיעור מקוה' ר"ע קפב.

90)  'אוצר', עמ' קמט.

91)  שם, עמ' קמח.

92)  סידור אדמוה"ז וספר-המנהגים. הגדול כעין וא"ו, והקטן כעין דל"ת (שער הכוונות, הובא בכף החיים סי' תעג ס"ק קיז).

93)  ספר-המנהגים.

94)  'אוצר', עמ' קנא.

95)  הגש"פ של הרבי. ספר-המנהגים. וכן המנהג הבא.

96)  שם, עמ' קנז. וב'הגדת הרבי' מספר הרב אופן שהרבי כיסה את המצות אח"כ.

97)  שם, עמ' קנד (וראה נוסח שונה בתורת-מנחם חט"ז, עמ' 196).

98)  הגש"פ של הרבי.

99)  שם.

100)  ספר-המנהגים.

101)  שם, עמ' קנט.

102)  שו"ע אדמוה"ז תעג,מ. 'התוועדויות' תשד"מ ח"ג, עמ' 1525.

103)  התרגום המלא לאידיש - בהגש"פ 'היכל מנחם עמ' מט, ובס' שבח המועדים מהדורת תשנ"ג עמ' 207.

104)  ספר-המנהגים, ובאריכות בהגש"פ של הרבי.

105)  'אוצר', עמ' קסז. וכן המנהג הבא.

106)  סידור אדמוה"ז. וכן המנהג הבא.

107)  'אוצר', עמ' קע.

108)  שם, עמ' קעא.

109)  ספר-המנהגים.

110)  שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סמ"ז-מח.

111)  הגש"פ היכל-מנחם.

112)  ע"פ: סדר נט"י לסעודה ס"א-ו. היום יום כ' שבט. ספר-המנהגים, עמ' 21. תורת-מנחם ח"י, עמ' 197. 'התקשרות' גיליון שט עמ' 18.

113)  כנראה במראות קודש – הרבי נהג כך גם בשפיכה הראשונה.

114)  ראה אג"ק חי"ד, עמ' כט, 'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"א סי' קמג.

115)  סידור אדמוה"ז.

116)  'אוצר', עמ' קעו.

117)  ראה מש"כ בקובץ 'הערות וביאורים' אהלי תורה, גיליון 1016 עמ' 90. ובכ"מ. ובס' 'ר' שלמה חיים' ח"א עמ' 468, כתבו: "ביחס לשיעור 'כזית', היה מבטל את הגישה של חישוב 'כזית' לפי משקל, ואמר שהשיעור קטן בהרבה, כפי שמקובל כיום אצל כמה וכמה מהפוסקים [ראה גם המובא בפסקי תשובות סי' תפו] שמחשבים 'כזית' לפי הנפח".

118)  אף שבני הבית שאין להם 'קערה' הרי אינם מברכים 'על אכילת מצה' על השלימה (ראה שו"ע אדה"ז סי' תעה ס"ה. ורק יוצאים י"ח לחם משנה בברכת בעה"ב – א"א סי' עד"ר. אג"ק חי"ד עמ' כט-ל) וא"צ שני כזיתים, אלא די להם במעט מהמצה העליונה, שהיא הדעה העיקרית בסי' תעה הנ"ל – הערת הרב שבתי פרידמן, צפת.

119)  שלדעה העיקרית בשוע"ר סי' תעה ס"ה – עליה מברכים 'המוציא'.

120)  כיוון שצריכים לטעום משל בעה"ב (שוע"ר סי' רעד ס"ד וקס"ז ס"כ), ומאידך אין לבעה"ב לעשות הפסק גדול בין המוציא לטעימתו, כאשר בני הבית מברכים כ"א לעצמו כמנהגנו – הערת הרב הנ"ל.

121)  שיעור-מקוה, עמ' קפב.

122)  ספר-המנהגים.

123)  שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"א.

124)  'אוצר', עמ' קלה-ו.

125)  ראה שיעורי תורה סי' ג סי"ג, ופסקי תשובות סי תפו ס"ק ב. וגם כאן, כשאין דוחסים, די בזה גם בקלח וגם למה שנשאר בין השיניים.

126)  'אוצר' שם.

127)  ראה שם, עמ' קעט.

128)  ספר-המנהגים. וכן המנהג הבא.

129)  שם. לעניין אכילת מרור וחרוסת כאן בליל א' בחו"ל, ראה לעיל הערה 25.

130)  שם, עמ' קפג.

131)  ספר-המנהגים.

132)  שם, עמ' קפד.

133)  שם, עמ' קפח.

134)  הגש"פ של הרבי.

135)  כלשון אדה"ז בסידורו (ואם אין דיי באפיקומן שלו ישלים את השאר ממצות אחרות).

136)  שו"ע אדה"ז סי' תעז ס"ג.

137)  כדין קרבן הפסח הנאכל במקום אחד – שם סי' תעח ס"ב.

138)  שם סי' תעז,ד.ו. וספר-המנהגים (קודם חצות – בסדר א' בלבד).

139)  'אוצר', עמ' קצב.

140)  שם, עמ' קצד.

141)  שם, עמ' קפט. וכן המנהג הבא.

142)  ספר-המנהגים.

143)  'אוצר', עמ' קצה.

144)  הגש"פ של הרבי. ספר-המנהגים (העניין השני – לעיל בפיסקא 'צפון'). וראה הנסמן ב'אוצר', עמ' קצז.

145)  ספר-המנהגים, ושם, עמ' קצח.

146)  הגש"פ של הרבי (ואין הספק שעורר הרבי בזה במכתב פרטי, באג"ק ח"ב, עמ' קכד, מוציא מידי הוראה ודאית לרבים, כמובן).

147)  לקוטי-שיחות ח"ב, עמ' 543.

148)  ספר-המנהגים. וכן שני המנהגים הבאים.

149)  אג"ק חי"א, עמ' סד.

150)  שו"ע אדמוה"ז סי' תפא ס"א. ובסדר השני – כבכל יו"ט (ספר-המנהגים).

151)  לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' קיד ס"ד וס"ב.

152)  ע"פ מחזור-השלם.

153)  לקוטי-שיחות חכ"ב, עמ' 276 [מכתב זה בלה"ק: אגרות מלך ח"ב, עמ' רלז], מביאורי הזוהר להצמח-צדק, עמ' צו וסה"מ תרס"ח, עמ' קעא. מלשון המכתב ברור, שהכוונה גם ליום ראשון דחה"פ. בלקו"ש שם, עמ' 33 נתבאר, שזה בדומה לעניין 'תפילת ערבית רשות', וצויין ב'שלחן מנחם' ח"ב סו"ס רמז.

154)  שו"ע אדמוה"ז סי' תקכ"ט ס"ז. ובתו"א מגילת-אסתר צט,ג: רביעית.

155)  שיחות-קודש תשל"א ח"ב, עמ' 87, פסחים קח,ב תוד"ה ידי יין. ולהעיר, שביו"ט צריך גם "לקבוע סעודתו על היין", כמ"ש בשו"ע אדמוה"ז שם ס"ד, והכוונה לכ"א מהסעודות, ראה במאמר ד"ה שיר השירים, שבת הגדול תשכ"ה, תורת מנחם כרך מג ריש עמ' 142, ועוד. וראה ב'התקשרות' גיליון תקל"ט.

156)  הל' יו"ט פ"ו הי"ז-יח, ספר-המנהגים, עמ' 38 (ה'רשימה' הנזכרת שם [בנושא: שמחת פורים] נדפסה במלואה בלקוטי-שיחות חי"א עמ' 336 ובאג"ק ח"ה עמ' רנה).

157)  לבני חו"ל: אין אוכלים מהמינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד אחר כורך של ליל סדר שני. יום שני של פסח. ערבית דיום-טוב. הלל שלם. קדיש תתקבל. ספירת-העומר וכו'. סדר-פסח שני. בקידוש: יין, קידוש, שהחיינו. הגדה כדאתמול (אלא שאין מקפידין לאכול האפיקומן קודם חצות). ק"ש שעל המטה כמו בכל יום-טוב. שחרית כדאתמול. מוציאין שני ספרי תורה, בראשון קורין לה' עולים בפרשת אמור 'שור או כשב', ובשני מפטיר כדאתמול 'ובחודש הראשון'. הפטרה: וישלח המלך ... (מלכים ב כג,א-ט, כא-כה). מוסף דיום טוב.

158)  ע"פ 'שבח המועדים'. אתה חוננתנו – שו"ע אדמוה"ז סי' רצד ס"ג. טל ומטר – סי' קי"ז ס"ג. יעלה ויבוא – סי' תצ ס"ג.

159)  שו"ע אדמוה"ז סי' תפט ס"ד.

160)  אג"ק חי"ט, עמ' ערב-ג, וראה בשו"ע רבינו שם סי"ב.

161)  שם, סי"ט.

162)  במקום שסופרים אחר עלינו, כדאי להנהיג שיאמרו רק קדיש אחד לאחר הספירה (אלא אם מנהג המקום כך הוא, ולא ניתן לבטלו) – אג"ק ח"ה, עמ' שיג.

163)  ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' תפט ס"ב וסו"ס תצג. זאת למרות משמעות הזוהר ח"ג (ברע"מ צז,א), כפי שהבין בשו"ת רב פעלים, חלק 'סוד ישרים' סי' יב וב'שו"ע הזהר' סי' תפט ס"ק טז לשלילה מוחלטת. אבל בס' הליכות ביתה סי' יט סוף הערה ה, מדייק מזוהר פ' תצוה (קפג,א) שלא התמעטו נשים אלא מחיוב.

164)  ראה 'אוצר', עמ' רנד.

165)  ממכתב הרה"ח רי"ל שי' גרונר. ראה 'התקשרות' גיליון רמה, עמ' 15.

166)  שו"ע אדמוה"ז סי' תפט סי"ב. ואם לא כיוון, יספור אח"כ בלא ברכה, שם (אלא כששמע מהש"ץ כרגיל, שאז כאילו כיוון במפורש שלא לצאת, שהרי חושב לספור אח"כ).

167)  שם, סכ"ג-כה. וראה 'אוצר', עמ' רנג.

168)  אג"ק הנ"ל בהערה 125. וראה 'אוצר', עמ' רנא.

169)  'תורת-מנחם –התוועדויות' תש"י, עמ' 47, 64.

170)  לקוטי-שיחות חי"ב, עמ' 235, שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב ס"ע קמא. שלחן מנחם ח"ג עמ' א.

171)  ראה באג"ק חי"ז, עמ' רסה, שערי הל' ומנהג שם ס"ע קמב ושלחן מנחם עמ' ב, ולמעשה – בחי"ז עמ' קנג ובשערי הל' ומנהג ריש עמ' קס, ובשלחן מנחם עמ' כה. ושם, שכדאי שיפסיק בעניין כלשהו בין שתי הספירות, למנוע "מיחזי כשיקרא".

172)  לקוטי-שיחות חל"ח, עמ' 7. שערי הל' ומנהג שם סי' קנט, ושלחן מנחם סי' רנו. ודלא כמ"ש בילקוט-יוסף ח"ה, עמ' 417.

173)  ע"פ המסקנא וההוראות בשערי הל' ומנהג שם סי' רכ ושלחן מנחם סי' רנח.

174)  היום יום ז' אייר, ספר-המנהגים, עמ' 43.

175)  'התועדויות' תשמ"ה ח"ד, עמ' 2143, ובכ"מ.

176)  כן מנהגנו, כמ"ש בפרמ"ג סי' תצא שאומרים זאת גם במוצאי יו"ט וכ"מ בלבוש, ודלא כמנהג העולם שלא לומר פסוקים אלו במוצאי יו"ט ע"פ מטה-אפרים סי' תרכד ס"ה ולקוטי מהרי"ח בהבדלה דמוצש"ק.

177)  לקוטי-שיחות ח"ז, עמ' 267.

178)  אג"ק חי"א, עמ' סא וחכ"ב, עמ' רמז.

179)  חוה"מ כהלכתו פ"ו סע"ה.

180)  כן מסר הרב יוסף-יצחק שי' אופן.

181)  'המלך במסיבו' ח"א, עמ' רצא.

182)  שו"ע אדמוה"ז סי' תצ ס"ב.

(בפיוט 'אדם בקום' בסליחות לתענית אסתר, מקשר זאת עם הפסוק 'וישבות המן ממחרת' בהפטרה דאתמול).

183)  סט"ו, 'התוועדויות' ח"א ס"ע 351, בלתי מוגה.

184)  ראה שו"ע אדמוה"ז סי' רפה ס"ט-י וכף החיים שם. וכנראה לפ"ז אמירת ההפטרה היא עניין בפ"ע. וע"ע.