"לא פעם אנחנו שואלים את עצמנו אם כדאי לוותר על המשק ולעסוק במוזיקה בלבד. אבל למדתי לאחרונה את מסכת יומא, ושאלתי את עצמי: הלוא בית-המקדש יכול להיבנות בכל רגע; וכי נוותר על הכבשים? נוותר על הקרבנות?".
הדובר הוא הזמר אודי דוידי (39), שמציין בימים האלה עשור לקריירה המוזיקלית שלו. מאחוריו שישה אלבומים מוצלחים, שכל אחד ואחד מהם זכה ל'זהב' (אחרי מכירה של עשרים אלף עותקים), ובכל-זאת הוא מדבר בענווה רבה. כשהוא נשאל על הצלחתו, הוא משיב: "מי אני בכלל?", ומוסיף את הפזמון של אחד משיריו הפופולריים: "אני לעצמי אין בי כלום, מעפר אני בא ואליו אשוב, עכשיו שתיקה, זמן לומר תודה".
שקט, לומדים
דוידי, אב לשבעה, המתגורר במושב מעון, בין חברון לבאר-שבע, הוא עוף מוזר בתעשיית המוזיקה. גם אחרי עשור באור הזרקורים, הוא שומר על סדר יום של לימוד תורה. בימים האלה הפיק אלבום חדש, 'מחכה לשקט'. "בתוך כל הדרמות הבלתי-פוסקות במדינה הקטנה שלנו, מגיעים לכל יהודי רגעים של שקט", אומר דוידי. "כל יום אנחנו קמים לכותרות חדשות. מה יהודי רוצה? לשבת וללמוד".
כמי ששירת ביחידה מיוחדת ומקדיש חלק ניכר מיומו ללימוד תורה, הוא מציע פתרון משלו לסוגיה הבוערת של גיוס תלמידי ישיבות: "הדיבור צריך להיות בין ראשי-הישיבות לקצינים, בלי מעורבות של פוליטיקאים. כשראשי-הישיבות יֵשבו לשיחת עומק עם אנשי הצבא וידברו איתם על ערך לימוד התורה, הכול ייראה אחרת. כיום מתנהל דו-שיח של חירשים".
ילדי הדממה
את כל השירים שדוידי מבצע הלחין בעצמו, מקצתם עם רעייתו. שניהם החלו לעסוק במוזיקה בגיל צעיר. בנם הבכור, נתן, סובל מבעיות שיתוק חמורות. "הילדים שלי תמיד אומרים שזו המתנה הגדולה ביותר שקיבלנו. נתן לימד אותנו הרבה מאוד. כשהלחנתי את השיר 'מחכה לשקט', חשבתי רבות על הילד המיוחד הזה. אני קורא לילדים האלה 'ילדי הדממה'", הוא אומר.
אחד השירים שלו מבוסס על פתגם של אדמו"ר ה'צמח-צדק', האדמו"ר השלישי בשושלת חב"ד: 'חשוֹב טוב, יהיה טוב'. "השיר הזה פרץ שערי דמעות של רבים. לנו, כמשפחה, הוא נתן הרבה כוחות בהתמודדות עם בננו המיוחד".
מבט של ילד
במשק של דוידי מועסקים פועלים, אבל גם הוא עצמו מעורה במתרחש. "לא פעם", הוא מגלה, "בדרך להופעה מוזיקלית, אני עובר בדיר ומסייע להמלטה".
בסיום השיחה הוא משתף אותנו בחוויה תקשורתית שהותירה עליו חותם עמוק: "פעם אחת בא אליי עיתונאי מכלי-תקשורת גדול. אמרתי לבני, הראל, שאני הולך לפתוח לעיתונאי את השער. הילד סינן: 'איזו גאווה'... הופתעתי. 'למה אתה אומר ככה?', שאלתי אותו, והוא השיב: 'אם אתה מכניס הביתה עיתונאי שיכתוב עליך כתבה, זו גאווה'. ביקשתי מהעיתונאי להמתין זמן-מה וישבתי לדבר עם בני, אלא שהוא הקדים ואמר: 'אם אתה עושה את זה כדי לשמח יהודים – זו איננה גאווה'. ככה ילדים רואים את הדברים". ודוידי מסיים: "אני רק מחכה לשיר בבית-המקדש, בתקווה שייתנו לי להיכנס".
מזמור לדוידי. אודי דוידי והגיטרה
|
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
