נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1019- כל המדורים ברצף
	"ועשו לי מקדש" - בכוחו של משה רבינו
	גם כשיבוא משיח – תישאר השנה מעוברת!
	מהני מילי מעלייתא
	פרשת תרומה
	הלכות ומנהגי חב"ד
	מנהגי הבדלה
	המאחר, האם ימתין / פתקים בכותל

"דובר אמת בלבבו" - מן הדין או מדת חסידות? * מהי חובת האב במצוות מילה? * אופן כתיבת שם העיר ברסלב * האם ראה האדמו"ר הזקן את המאירי? * אכילת לעקא"ח בפורים * יחסם של גדולי ישראל לשו"ת 'בשמים ראש' * וחביבות לפנימיות התורה וחסידות מימי קדם - בתורת ארץ ישראל * רשימה נוספת בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

מדת חסידות

"כידוע דרך העולם בימינו... כדרך התגרים, ועד כדי כך, שהתכונה להיות "דובר אמת בלבבו" היא מעלה מיוחדת שמצינו רק אצל יחידי סגולה מבני ישראל – "כגון רב ספרא" (בבא בתרא פח,א. מכות כד,א.)" - כך התבטא הרבי בהתוועדות יום ב' דחג-השבועות ה'תשד"מ (התוועדויות תשד"מ כרך ג' עמ' 1941).

והנה, האם רב ספרא עשה מה שנדרש מן הדין או ממדת חסידות - האריך בכך 'העמק שאלה' לשאילתות פרשת ויחי וכתב, שדעת הרמב"ם שאינו דין אלא מדת חסידות. וכן הוא בטור חושן משפט סימן ר; אולם דעת השאילתות שהוא דין לירא שמים, וראה בארוכה ב'עינים למשפט' (לר"י אריאלי) מכות שם.

ומשמעות דברי הרבי אפוא, כדעת הרמב"ם והטור.

על מי חלה חובת המילה?

בלקוטי שיחות (כרך יא עמ' 46) מתייחס הרבי לחקירת האחרונים, האם מילת קטן היא מצוותו של האב, או שמא מצוותו של הבן, אלא שאביו עומד במקומו (ראה בביאור הרב ירוחם פישל פערלא ל'ספר המצוות לרבי סעדיה גאון' מצוה לא-לב. מנחת חינוך מצוה ב).

מוסיף הרבי משלו ותולה זאת במקור הדין שיש חיוב על האב למול את בנו. בעוד שלירושלמי (קידושין פרק א' הלכה ז') נלמדת המצווה מהפסוק (תזריע יב, ג) "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", שלא נזכר בו האב כלל (אלא שמובן מאליו שאין הבן יכול למול את עצמו ביום השמיני), הרי לבבלי (קידושין כט,א) מקור החיוב הוא מ"וימל אברהם את יצחק בנו", פסוק בו מודגש שמצוות האב היא.

ויש לציין גם לדברי ה'כלי חמדה' בפרשת לך לך שהאריך בעיקר חקירה זו (בסימן ד') באריכות ובעמקות.

ולעצם החקירה יש להוסיף, כי האבני נזר (שו"ת חלק יורה דעה סימן שלט סעיף ט) דן בנושא ומסיק שעיקר המצוה היא מצוות הבן (עיקר ראייתו היא מלשון מדרש חזית (על הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו") "יצחק חנכה לשמונה"), ולעומתו עומדים דברי ה'חתם סופר' (שו"ת חלק יורה דעה סימנים רצה-ו) שעיקר המצווה היא מצוות האב (ועל הבן בקטנותו לא חלה מעולם המצווה) – דברי החתם סופר צוינו בשיחת הרבי (אמנם לעניין פדיון הבן).

"ברסלב" או "בראצלב"

באגרות קודש (כרך כב עמ' קפ) נדפס מכתב הרבי מה' אדר-שני תשכ"ב, בו נאמר:

...שבגזע מחצבתו ומחשבתו שייך הוא לבראצלב... סיסמא של בראצלב – "אל יאוש"...

במקום אחר נדפס צילום כתב-יד-קדשו של הרבי ובו נאמר:

בביהכנ"ס [=בבית הכנסת] דבראסלאוו

באחת מתשובות הצמח צדק בחושן משפט (סט) נזכר "בראצלאוו המ"ץ [=המורה-צדק]".

והנה בשו"ת עצי הלבנון (להגרי"ל צירלסון) דן בנושא כתיבת גיטין בעיר זו, ומציין כי בדורות קודמים נהגו שלא לסדר גט בעיר אלא אם כן נצרך הדבר בדחיפות. בהמשך דבריו מפרט שאלות באופן כתיבת שם העיר:

בני ישראל כינוה "ברסלב" בעוד אומות-העולם "ברצלב"; וכן צריך לכתוב "ברסליב" (בתוספת יו"ד), שכן כך היה המבטא הרווח, לעומת הכינוי הגויי "ברצלַב" (פת"ח תחת הלמ"ד).

ועוד כמה ספיקות - האם לכתוב "ברסליב" (בב'), או "ברסליוו" (בשתי וא"ו)? ולפסק-דין הסיק שצריך לכתוב "ברסלב דמתקריא ברצלב...".

אך כמובן שבאגרות שלומים לא נחית כ"ק אדמו"ר לדייק באותיות אלו.

לעקא"ח בפורים?

בשנת תש"נ (ספר השיחות תש"נ כרך א' עמ' 42: התוועדויות תש"נ כרך א' עמ' 84) ביאר כ"ק אדמו"ר שמנהג נתינת 'לעקאח' בערב יום כיפור רומז וקשור ל"לקח טוב נתתי לכם" שהיא התורה, ופנימיות התורה שנמשלה ל'דבש', ועניין זה רמוז ב'לעקאח' שהיא עוגת דבש. עד כאן תוכן דברי קדשו.

ויש להוסיף ולקשר זאת עם המובא בשיחת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 91) דברי אדמו"ר הזקן ששמע מהרב המגיד ממעזריטש בשם הבעש"ט: שחלת דבש מקמח דגן... פועלת המשכת הלב לתורה, משום שדגן ודבש בשרשם הינם 'כלים' לתורה וכו'.

ואולי זהו הביאור במנהג לחלק 'לעקאח' בערב יום-הכיפורים, כי בו כידוע ניתנו 'לוחות שניות' ["ביום חתונתו זה מ"ת" (משנה סוף תענית  וברש"י)] שהיו באופן של 'כפליים לתושיה' (שמו"ר רפמ"ו). ואולי מטעם זה נוהגים אנו גם כן לטבול פרוסת 'המוציא' בדבש הן בערב יום-כיפור וגם במוצאי יום הכיפורים [כמובא ב'אוצר מנהגי חב"ד' תשרי עמ' קפט. רנא].

על פי זה יומתק גם מה שכתב המהרי"ל אבי מנהגי אשכנז (בספר מהרי"ל (מכון ירושלים תשמ"ט) עמ' תלג):

"בפורים נתן מהר"ש חלת דבש שקורין לעקו"ך קודם סעודה".

ונראה שזהו על פי מה שאמרו חז"ל (שבת פח,א) שבפורים קיבלו את התורה מאהבה ובשמחה [ואולי זה הדיוק "קודם סעודה" – שהרי איתא ברמ"א ש"טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה וסמך לדבר.. אורה זו תורה"].

ולכאורה היה צריך להיות מנהג זה בעיקר בחג-השבועות, ולפועל גם הפוסקים שהזכירו לגבי מנהג אכילת מאכלי חלב את הפסוק "דבש וחלב תחת לשונך", לא הזכירו (כמעט) את ה'דבש' [ראה מה שהארכתי ב'אהלי שם' כרך וא"ו עמ' ר. בארוכה, ועוד], כי אם את מאכלי החלב!

[בדוחק אפשר ליישב על פי מה שכתב רש"י (ד"ה דבש – סוכה ה,ב) "כל מיני מתיקה קרויים דבש", ומכיוון שבדרך כלל מאפה חלבי הוא גם מתוק, קצת על-כל-פנים, הרי שיש כאן מאכלי חלב ודבש יחד].

ואולי יש לומר, שמכיוון שבחג-השבועות היה גילוי מתן תורה מצד למעלה (כפה עליהם כו'), אין זה מדגיש את ה'דבש' שענינו עונג, מה שאין כן ביום הכיפורים [בלוחות שניות – ש"נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם" פירוש רש"י תשא לג,יא] ובמיוחד בפורים, שקיבלוהו באהבה וכו'.

אדמו"ר הזקן כיוון לדעת המאירי

בעל ה'שדי חמד' בבואו לדון בעניין 'בל תשחית' (פאת השדה כללים, מערכת הבי"ת, סימן מז, דיבור-המתחיל 'ולכן'), מצביע על השוואה בין דברי אדמו"ר הזקן בהלכות שמירת גוף ונפש, סעיף יד, לבין דברי המאירי במסכת שבת, ואלו דבריו:

"לכן נראה לדעתי העניה שהגאון בעל השלחן ערוך [הרב] כתב כן על פי דברי רבינו המאירי בסוגיא דשבת.. ובכן אף אם חידושי הרב המאירי לא היו למראה עיני השלחן ערוך [הרב] כיונה דעתו לדעת רבינו המאירי".

אמנם – מבלי להיכנס לעצם ההשוואה, שכנראה מהאחרונים אינה מוכרחת כל כך – ידועים דברי הרבי (התפרסמו ב'צדיק למלך' חוברת ז' עמ' 240) "שברוסיא לא הי' [=היו] בנמצא ספרים הנ"ל [=המאירי]", [נוסף על כך ש"ומהם – שעדיין לא נדפסו בזמן ההוא בכלל"]. את הדברים כתב הרבי על תקופת חיי אביו הרב לוי יצחק זצ"ל, ובוודאי נכון הדבר על תקופה קדומה כמו של אדמו"ר הזקן. (ראוי להדגיש כי כוונת הרבי לספרי המאירי על הש"ס, בעוד שהספר 'קרית ספר' נדפס בשנת תרכ"ג ובשנת תרמ"א, והרבי ציין עליו הערות להרב משה הרשלר – אגרות קודש כרך יד עמ' קיד ואילך). אם כן, אכן סביר לומר כדברי ה'שדי חמד', שלא היה המאירי למראה עיני אדמו"ר הזקן.

מאידך, מצאנו ראינו שגם הרבי משווה בין דברי אדמו"ר הזקן להמאירי (ראה לדוגמה – שערי המועדים חנוכה ועמ' לט ואילך; מו ואילך ועוד). [וראה 'לכבודו של מלך' (קרית גת) חלק יב עמ' 419 ובהערה 12].

שו"ת בשמים ראש

במכתב מי"ג אייד תשי"ד כותב הרבי:

בדורות שעברו, כשפקפקו במחברו של איזה ספר, הרי הסבירו גם-כן את מי יש לחשוד בחיבורו של ספר או כתב וראוי לכך מפני ידיעותיו... בהנוגע לשו"ת "בשמים ראש"...

הרבי עצמו מצטט - בדיון אם הניחו בני ישראל תפילין במדבר (תורת מנחם כרך מ' עמ' 1789) - משו"ת "בשמים ראש - כסא דהרסנא", הכותב תחילה שבוודאי לא היו בתפילין שהניחו בני ישראל במדבר אלא הפרשיות קדש" "והיה כי יביאך" (שהרי חיוב ד' פרשיות שלמדים מ"טוטפות" נאמר במשנה תורה – וראה הביאור בתורת מנחם שם בשולי-הגיליון), אך לבסוף נשאר ב"צריך עיון", כיון שדוחק לומר שלא היו אלא שתי פרשיות.

אמנם כוונת הרבי שגם אם לא נכתב הספר על ידי הרא"ש, התייחסו לשו"ת 'בשמים ראש', שמחברו היה ודאי בעל ידע רב, כמקור וספר רציני.

הבה נבחן מעט את הדברים. הנה, בספרו 'שם הגדולים' (מערכת ספרים אות בי"ת סקכ"ז) מתאר החיד"א את הספר כך:

בשמים ראש – עתה מקרוב נדפס ספר זה בברלין ויש בו סימנים שצ"ב מתשובות הרא"ש ושאר גדולים וזה שמו בשמים גימטריא שצ"ב. רא"ש תשובות הרא"ש... ועוד יש הגהות כסא דהרסנא. ובהמשך כותב – "ואשמע אחרי קול רעש כי יש בספר קצת דברים זרים ואמרו שהמעתיק הראשון... יש לחוש שהוסיף וגרע"... בהמשך מובאת דעה הפוכה :"ואסהדתיה דרב כי הספר תמים כתיב ביה".

ועוד בכמה מספריו מביא "ראיתי בשו"ת בשמים ראש שהם תשובות הרא"ש ושאר גדולים" (כסא רחמים על מסכת סופרים בתוספות פ"א ה"ט). ולעומתם גם הסתייגויות - "שמעתי שיש מפקפקים בספר הזה... וה' יצילני משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כי"ר" (טוב עין סימן ט). "ובתשובה לא חתים שמה דמארה עלה ואין לסמוך עליה ומה גם שנשמע שערערו שהמעתיק תשובות אלו... הוסיף איזה דברים" (טוב עין סימן ח"י).

וכן כתב שם להדיא: "ונראה שזו התשובה אינה מהרא"ש לפי שבתשובות הרא"ש המנין אחר כמו שנאמר..".

אף הצמח צדק בשו"ת שלו (או"ח סימן ה אות ב) כתב: "וראיתי בתשובות בשמים ראש סי' ק' כ... את דברי תשובה הנ"ל תמוהים... והוא נגד משמעות כל הפוסקים... ועוד יש שם גמגומים רבים מאד וניכר שאין תשובה זו כלל מהרא"ש".

התקשרות על ידי לימוד

ב'היום יום' כ"ד סיון נאמר:

"ההתקשרות האמיתית היא על-ידי לימוד התורה, כשהוא לומד המאמרי חסידות שלי, קורא את השיחות.." וכן הובא בכמה מקומות (ראה הנסמן באגרות קודש אדמו"ר מהריי"צ (כרך ה' אגרת א'רז - עמ' צד) בשולי הגיליון. ועוד).

בעניין זה יש להביא מדיבור המתחיל וידבר אלקים תרס"ה פרק א (נדפס ב'ספר המאמרים' שם עמ' קל), וזה לשונו: "שהרי אנו רואים שמי שקיבל מרבו שלמדו חכמה הרי הוא מקושר לו בתכלית עד שתלמידו משליך כל עניני עצמו ועוסק לטובת רבו כו'".

"סימן להם שנותיו של אהרן"

בלקוטי שיחות (כרך כג עמ' 229 ואילך) מאריך הרבי בביאור דברי הירושלמי וחז"ל בעניין "מאה ועשרים ושלש פעמים שישראל עונין הללויה (באמירת הלל) כנגד שנותיו של אהרן", שהובאו על ידי הרמב"ם בהלכות חנוכה פרק ג' הלכה יב, עיין שם בארוכה.

והעירו על כך מדוע לא הובאו או ציינו לפחות – את דברי התוספות יום טוב (כדלקמן) במסכת סוכה (פרק ה' משנה ב') בעניין זה?!

אמנם המעיין בדברי התוספות יום טוב יראה שאין בדבריו שום ביאור. וזה לשונו: "ותנא דידן כללא נקט, ואפשר לי לומר דסימנייהו שנותיו של משה רבינו עליו-השלום שאור תורתו זורחת עלינו ועוד היא מאירה. שכיוצא בזה נתנו סימן במדרש על מספר הללויה שעונין הציבור כפי מנהגם בימי הגמרא, שעולין למספר שנותיו של אהרן קכ"ג. כמ"ש הרמב"ם בפרק ג' הלכה יב מהלכות חנוכה".

ובשיחה שם נאמר:

בפשטות הטעם לסימן הוא כדי לסייע בזכירה. ובנידון-דידן לזכור את מספר עניית ההלל (ויש לומר שזהו כאשר אין המספר רגיל).

ועל כך ממשיך ומקשה:

אך צריך עיון לבאר כן שרק מטעם זה הביא זאת הרמב"ם - משום שאין דרכו בספרו יד החזקה לתת סימנים לזכירת המספרים שהוא מביא...

ומובן אם כן שלא היה מקום אף לציין לזה, כשאין כאן שום ביאור!

להזכיר ולפרוך?

בשיחת יו"ד שבט תש"מ (שיחות-קודש תש"מ כרך ב' עמ' 14) נאמר:

אין זה סדר בלימוד להביא פירוש שאינו מקובל ולהפריכו...

הדברים כוונו לפירושו של ה'ערוך לנר', "שהיה גדול בישראל ולומד תורה כו' עם היות שבטח יש מקום לפירושו ("והרוצה לעיין – יעיין בפנים והבוחר יבחר") דמכיון שבשכל אין לומר כן, ואדרבה הפכו כו'".

אבל לפועל (ראה הדרנים על הש"ס כרך ב' עמ' תט-תי) הובאו דברי הערוך לנר בהרחבה, ואחריהם נאמר: "ולכאורה גם ביאור זה אינו מספיק ומחוור לגמרי" [ולפני כן: "בטעמו של ה'ערוך לנר' שאינו מסתפק בביאורו של המהרש"א נראה לומר"], וכן בכמה הערות (שם הערות 10, 99 ועוד) הובאו דברי הערוך לנר.

וראה גם שיחת ש"פ תשא תש"מ (שם עמ' 387-386) לגבי הסוגים שנמנו בכמה מקומות בש"ס אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים, אגוזים אפרסקים שקדים ורמונים – סוכה [י, סוף עמוד א'], שבת [כד,א] ביצה [ל,ב]:

– היחידי שמתעכב על ביאור ד' סוגי הפירות כו' – הוא בספר 'דבר יום ביומו', אך מכיון שלפי-עניות-דעתי אין ביאורו מתקבל – איני מחוייב להביא דבריו ולפורכם, אלא כל הרוצה יעיין שם...

ומאידך, בכמה וכמה שיחות (מוגהות) של הרבי, דרכו להביא מפרשים להעיר עליהם (ואף להפריכם), ואחר-כך להביא ביאור משלו – ויש לחלק.

תורת החסידות וארץ הקודש

במכתב הרבי שהתפרסם לאחרונה (מי"ח ניסן תשכ"א) נאמר:

ובפרט בתקופתנו דעקבתא דמשיחא ובאה"ק ת"ו [=ובארץ הקודש תבנה ותכונן] שחביבות מיוחדת לתורת החסידות בה מימי קדם...

בפשטות הכוונה שכבר בימי ראשית התגלות תורת החסידות, הגיעה החסידות להתם על ידי "רבותינו שבארץ-הקודש", תלמידיהם ומושפעיהם [ולפני כן פנימיות התורה בכלל על ידי האריז"ל וגוריו כו'].

אמנם מהמשך המכתב בקטע הבא ["והרי זכינו ונתגלתה על ידי הבעש"ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו וכו' ובתוספת הסברה הבנה והשגה על ידי נשיאי חב"ד"] נראה, שהכוונה אכן לימי קדם בפשטות. ויש להאיר זאת על פי מה שמציין הרבי בכמה מקומות שמזכיר את המושג "מאור שבתורה - פנימיות" (ראה לדוגמא לקוטי שיחות כרך לד עמ' 2769: "ראה קרבן העדה לירושלמי חגיגה פרק א' הלכה ז'", ובירושלמי שם נאמר: "מצינו כו' המאור שבה היה מחזירן למוטב". ובקרבן העדה: פנימיות התורה כו', הרי זה המאור כו').

כלומר, בתלמוד הירושלמי שהוא תלמודה של ארץ ישראל, מודגשת מעלת וחביבות לימוד פנימיות התורה - שלימים נתגלתה בתורת הבעל שם טוב "ובתוספת הסברה והשגה על ידי נשיאי חב"ד".