חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:30 י' בכסליו התש"פ, 8/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1017- כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת יתרו, ט"ז בשבט ה'תשע"ד (17/01/14)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1017- כל המדורים ברצף
יהודי - שלמות חסרת פשרות
גילוי האוצרות הכמוסים כהכנה להתגלות פנימיות התורה
הר סיני – ומעמד נתינת התורה
פרשת יתרו
הרבנית הצדקנית חיה-מושקא נ"ע
זהירות ב'שעה שביעית' / 'קדושה' עם הש"ץ

גיליון 1017, ערב שבת-קודש פרשת יתרו, ט"ז בשבט ה'תשע"ד (17.01.2014)

  דבר מלכות

יהודי - שלמות חסרת פשרות

התורה ניתנה בשווה הן לגברים והן לנשים, ההבדל הוא רק באופן האמירה * אין הצדקה לעשיית פשרות שגם גורמת להטעיה – אדרבה, יש למסור תורה שלימה ויהדות בשלימותה, ולהסביר כיצד הדבר טוב הן ברוחניות והן בגשמיות * יש לבטל את ה'קליפה' הרווחת - לבזבז כספים על דברים חיצוניים, במאמץ להרשים את הסביבה... * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כתיב1 "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", ואיתא במכילתא והובא בפירוש רש"י: לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה, ותגיד לבני ישראל – אלו האנשים, דברים הקשים כגידים.

והנה, החילוק בין האנשים לנשים אינו אלא באופן האמירה, אבל תוכן הדברים ("וואָס צו זאָגן") הוא לאנשים ונשים בשווה2. אותם הדברים שצריכים לומר לאנשים – אותם הדברים צריכים לומר גם לנשים, ללא פשרות; החילוק הוא רק באופן האמירה, והיינו, שכיון שיש אפשרות לומר את הדברים בשני אופנים: בלשון של פקודה, ובאם לאו וכו', או בלשון רכה, בצד הטוב – צריכים לדבר בצד הטוב.

וזהו גם החידוש של תורת החסידות לגבי תורת המוסר3 – שתורת המוסר מסבירה עד כמה "רע ומר עזבך את ה'"4, ואילו תורת החסידות מבארת את יוקר מעלתו של יהודי:

לכל יהודי יש נשמה שהיא "חלק אלקה ממעל5 (וכפי שמוסיף אדמו"ר הזקן בתניא6) ממש" – הן אצל בני ישראל והן אצל בנות ישראל,

וכשם שלבני ישראל אמר הקב"ה "אנכי הוי' אלקיך"7, באמרו זאת בלשון יחיד8, היינו, שלכל אחד מבני ישראל נאמר "אנכי הוי' אלקיך", כוחך וחיותך – כן הוא גם בנוגע לבנות ישראל, שלכל אחת מבנות ישראל אומר הקב"ה "אנכי הוי' אלקיך", כֹּחֵךְ וְחַיוּתֵךְ,

וכיון שבני ישראל מאוחדים עם הקב"ה, הרי כשם שאצל הקב"ה לא שייך חלוקה לחלקים, שהרי גם החלק הוא ככולו9, כמו כן גם אצל בני ישראל – הן בני ישראל והן בנות ישראל – לא שייך חלוקה לחלקים, כך, שכל בן ובת ישראל צריכים להיות יהודי שלם, עם תורה שלימה, ללא פשרות10,

– אין שום הצדקה ("רעכט") לעשיית פשרות, ומה גם שיש בזה משום "עינו רעה בשל אחרים"11, שכן, לעצמו נוטל את התורה כולה, ואילו לזולת אינו מספר על כל האושר, כי אם חצי תורה בלבד –

וכיון שכן, אין לעשות קולות ופשרות, אלא צריכים לחטוף ("אַריינכאַפּן") כל מה שיכולים; במקום שיכולים לחטוף וללמוד לימודי קודש שלש שעות – אין להסתפק בשתי שעות, ובמקום שיכולים לחטוף ארבע שעות – אין להסתפק בשלש שעות; צריכים לחטוף מה שיכולים, ולא לוותר על שום דבר.

יכולים לדבר באיזה שפה שרוצים, אידיש או אנגלית וכיו"ב, אבל תוכן הדיבור צריך להיות תורה שלימה ויהדות שלימה, ללא פשרות.

אלא, שבנוגע ל"בית יעקב אלו הנשים" אין לדבר "דברים הקשים כגידים", אלא לומר להן "בלשון רכה" – להסביר להם את הטוב שבתורה, גם שעל ידה נעשה טוב גם בגשמיות.

– פעם היו העלמות והסתרים בעניין זה, אבל עתה התבטלו ההעלמות וההסתרים, שהרי הכול רואים שכדי שההנהגה בין אדם לחבירו תהיה כראוי, ללא גניבה וגזילה וכו', הרי זה רק על ידי חינוך דתי, כפי שמודים אפילו גוים, ומכל-שכן שיהודים צריכים להבין זאת.

על ידי חינוך דתי מונעים אחר כך מחלוקת בינו לבין היצר-הרע, בין איש לאשתו, בינו לבין העולם, ונעשה מאושר ברוחניות ובגשמיות – כפי שכולם הגיעו כבר לידי הכרה שכדי לחיות חיים מאושרים בגשמיות, הרי זה רק על ידי אורח-חיים של דת וחינוך דתי.

* * *

ב. ידוע הסיפור12 אודות הר' נחום, נכדו של רבינו הזקן, שרבינו הזקן ביקש ממנו שיסכים לעשות טלאי על גבי ה"קאָטינקע" (בגד עליון) שתפרו לו עבור חתונתו, והבטיח לו עבור זה "עמי במחיצתי".

וטעם הדבר שרבינו הזקן הבטיח לו עבור זה "עמי במחיצתי" – אף שגדלה ביותר מעלתה של הבטחה כזו (כמובן מדברי הגמרא13 בנוגע לשמואל ושאול) שלא לפי ערך כלל לעשיית טלאי על מעיל פרוה של יחיד – כיון שרבינו הזקן רצה שפעולה זו תהיה התחלת שבירת הקליפה בעניין זה, שהיתה אז בתוקף צמיחתה14.

ג. והנה, שליטת הקליפות משתנה מזמן לזמן, כך שיכול להיות שבמקום פלוני ובזמן פלוני יהיה תוקף הקליפה בעניין של פנימי או בעניין של מקיף, ואילו בזמן שלאחר זה או במקום אחר יהיה תוקף הקליפה בעניין אחר.

ועל דרך שמצינו חילוקים בעניין זה אצל בני-אדם:

ובהקדם המבואר בכתבי האריז"ל15 שהנשמות עתה אינם נשמות חדשות שיורדות לעולם בפעם הראשונה, אלא נשמות שכבר היו בעולם, אלא שירדו עוד הפעם כדי להשלים עניינים מיוחדים, ובעניינים אלו צריכה להיות העבודה באופן של "זהיר טפי"16. וזהו שבנוגע לעניינים המיוחדים שצריכים להשלים – נעמד היצר-הרע בתוקף, וצריכים לנהל נגדו מלחמה קשה, מה שאין כן בנוגע לעניינים שכבר השלימו בגלגול הקודם, והחיוב בהם אינו אלא מצד זה שנמצאים עוד הפעם בעולם – לא נעמד היצר-הרע בתוקף כל כך17.

וכמו כן יש בכל מדינה ובכל תקופה העניין המיוחד שבו היא התגברות הקליפה במדינה זו ובתקופה זו.

ד. ובשייכות למדינה זו, ובפרט בשנים האחרונות – זהו בזבוז יתר על הוצאות הבית, ולא עבור עניינים פנימיים, כמו אכילה ושתיה, אלא עבור עניינים חיצוניים, כמו לבושים וכלי הבית, היינו, שבשביל יופי וקישוט חיצוני של הבית מוציאים כספים גדולים הרבה יותר מן המדה.

– עניין זה יש לו שורש בקדושה, שהרי מצינו בגמרא חולין18 כיצד צריכה להיות הנהגת האדם בנוגע לאכילה ושתיה ולבושים וכבוד אשתו ובניו, ואם כן, הרי זה ענין שיש לו מקום גם בקדושה. וכאשר הקליפה נתפסת לעניין שיש לו איזה אחיזה בקדושה, אזי קשה ביותר להתגבר על זה. –

ועד לשינוי שנעשה בעניין זה בשנים האחרונות ממש – שגם אלו שאינם ביכולת לגמרי, נכון בעיניהם להצטמצם בכל העניינים כולם, בענייני צדקה, בענייני אכילה ושתיה וכו', מלבד בנוגע לעניינים שבהם חוששים מפני מראית העין מה יאמרו הבריות... בעניינים אלו אין שום הגבלות. לא מתחשבים כלל עם היכולת והאפשריות שלהם – לא רק בנוגע לכסף מזומן בפועל – ולו רק כדי להתחרות ולהתעלות ("איבער-טאַנצן") על השכן או השכנה, שהילד שלו יוכל להתפאר בפני שאר הילדים בנוגע לעניינים של מה בכך.

מדובר אודות עניינים שלא זו בלבד שאינם נוגעים ל"פנימיות", אלא אדרבה, הם מקלקלים לפנימיות, אבל אף על פי כן, הוא צריך להעמיד את עצמו במעמד ומצב כזה שיישא חן בעיני ה"בריות" – "בריות בעלמא" (כלשון רבינו הזקן19), שאין להם שום מעלות מלבד העובדה שנבראו על ידי הקב"ה, ובלשון הגמרא20 "לך ואמור לאומן שעשאני כו'".

– סיפרתי פעם אודות דודי שהיה בקי גדול ולמדן גדול כו', אלא שגרם מזלו (שהרי אמרו חז"ל21 "בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא") ונתמנה לרב באחת המושבות ("קאָלאָניעס") ברוסיא, ופעם אחת בא אליו אורח מבני המושבות וסיפר לו אודות סדר ההנהגה בבית-הכנסת שלהם בנוגע לבחירת גבאי ועומד בראש, שאחת הבחינות לכך היא, שהמועמד יושב בקיר המזרחי (שהרי הגבאים צריכים לישב ב"מזרח"), ומראה את "גודל מעלתו", שבכוחו לתת יריקה כזו שתגיע ותידבק בקיר המערבי... זהו סימן שיש בו "שלימות" שאין לאחרים, ולכן ראוי הוא שיבחרוהו לתפקיד ומינוי זה. –

ובנוגע לענייננו:

לא מדובר כאן אודות התחרות והתעלות ("איבערשטייגן") על חבירו בנוגע להוצאת בניו לתלמוד תורה, לשלחם לישיבה טובה יותר, באופן של "זה א-לי ואנוהו"22,

– בגלל הוצאות בעניינים אלו לא נופלים לחובות, כדאיתא בגמרא23 "כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש-השנה ועד יום-הכיפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום-טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה"; מהוצאות אלו לא באים במיצר ודוחק, וגם אם נעשה מצב של מיצר ודוחק, הרי זה רק לפי שעה, שהרי הקב"ה אומר "לוו עלי . . ואני פורע"24

אלא המדובר הוא אודות התעקשות להשיג את השכן ביריקה ("איבערשפּייען")... שהיריקה שלו תגיע ממזרח למערב, ובמערב גופא – תגיע רחוק יותר ובעומק יותר מזו של השכן!...

וגם אם הבעל הוא "מורם מעם", ואינו יודע מה נעשה מאחורי הדלת של השכן – דואגת האשה לספר לו על כך, בעת ארוחת הערב, בבוקר וכו', ועד שגם אצלו מתקבלת ההנחה שכדאי מסירת-הנפש, עד כדי הלוואה – להיות "עבד לוה לאיש מלוה"25, מבלי לידע מניין יחזיר את ההלוואה – בשביל רהיטים, כפי שנקרא בשפת המדינה "פורניטשער"...

– מה שמצינו בגמרא26 שצריך להיות "כלים (כלי בית) נאים", מבואר בזהר27 שהכוונה היא למצוות, אבל, במדינה זו ישנו ענין שניתן לו שם של גוים ("אויף גוי'איש"): "פורניטשער" –

ה"פורניטשער" שלו צריכים להיות עם כל הדקדוקים: לא רק הצבע, ולא רק הגודל, הרוחב והקומה, אלא גם מין העץ שממנו יוצרו רהיטי הבית, ועוד זאת – והיא העולה על כולנה – שהכול ידעו שרכשו אותם במקום כזה שבו התשלום יקר יותר ב-500 דולר!...

– בכלל לא נוגע כיצד נראים כלי הבית; צריכים רק לראות את ה"חותם" המוטבע עליהם, שבו צוין רחוב פלוני ומקום פלוני, שכולי עלמא ידעי ששם פושטים את העור... בשביל השם והייחוס בלבד!

בשביל זה כדאי לירד לחיי עצמה ("דערגיין זיך די יאָרן") ולירד לחייו של הבעל, שיחסר להם בעניינים עיקריים – ולו רק שהשכנה תהיה חייבת להודות ש"יריקה" זו ("די שפּאַייעכץ") אכן הגיעה רחוק ועמוק יותר...

ומובן, שכתוצאה מהנהגה זו – מלבד זאת שסוף-כל-סוף פוגע הדבר בבריאות הגוף, ועדיין לא מדברים אודות בריאות הנשמה... – בל ימלט שלא יחסר בכל הדרוש להוצאות עבור עניני קדושה, ועד להוצאות עבור חינוך הבנים והבנות, שיוכלו לתת להם חינוך הכשר, מבלי הבט על כך שבצד שלעומת-זה נותנים חינוך בחנם, "אסיא דמגן במגן"28, שכן, חינוך זה הוא לא להשם ולא לתורתו, ואילו בנוגע לכל העניינים הקשורים עם קדושה, איתא בזהר29 שצריכים לשלם עבורם כסף; כך קבע הקב"ה בעולם, והוא גם נותן את הכסף הדרוש כדי שיוכלו ליישם זאת.

ה. ובכל הקשור לעניין זה, יש להתחיל מ"עקרת הבית", על מנת לשנות את סדר ההנהגה בבתים ("איבערשטעלן די הייזער") – ו"לא בשמים היא"30, ואין זה קשור עם מסירות נפש – על ידי עריכת סדר מסודר באופן ניהול הוצאות הבית:

לכל לראש צריכים לידע את כמות הכסף שישנו במזומן, ונוסף לכך, להעריך מה שניתן להשיג בכוחות הגלויים, ובלית ברירה – יכולים להתחשב גם בכוחות הנעלמים, כוח היכולת.

ואז – לאחר שמחשבים כיצד מתפרש הדבר בדולרים – יש להפחית את כל הדרוש לעניינים חיוניים, היינו עניינים של קדושה,

וכאשר יישאר משהו – הנה לכל לראש צריכים לזכור שמה שאסור אסור, ומה שמותר לא צריך ("וואָס מ'טאָר ניט – טאָר מען ניט, און וואָס מ'מעג – דאַרף מען ניט")31;

אלא שישנם עניינים שבהם אומרים ש"דיברה תורה כנגד יצר הרע"32, ואף על פי כן, גם בעניינים אלו מקבלים אחר כך "פסק" – כמבואר במדרשי חז"ל33 בטעם שנסמכה פרשת בן סורר ומורה לפרשת יפת תואר, שאף על פי שלא דיברה אלא כנגד יצר-הרע, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור, מכל מקום, אם נשאה סופו כו', ולכן עליו לשוב בתשובה, וממילא יפטר מבן סורר ומורה, ויהיה לו בן שיגדל לתהילה לשם ולתפארת.

אבל מה שבהכרח לתקן, הרי זה העניין האמור – שכאשר מתבוננים רואים שהוא הורס את הציור של רוב האברכים הנשואים שיוצאים לעולם – שמצד זה שמונחים ב"הנחות העולם", בהכרח שאצלו יהיה טוב יותר מאשר אצל השכנה, מבלי להתחשב במצב שלו ובמצב של השכנים, ועל פי רוב מתנהגים בזה "לחומרא", שאם רק מתעורר ספק שיש לשכן דבר פלוני, מחליטים שמסתמא יש לו, וממילא, צריך הוא "כפלים לתושייה"...

וכאשר יפעל על עצמו לשנות גישה זו מעיקרא – אזי יעזור השם יתברך שיצליחו לבטל קליפה זו,

ואז ייתן השם יתברך שתהיה הרחבה בענייני קדושה, ובמילא תומשך הרחבה גם בענייני העולם, היינו, שתהיה "דירה נאה וכלים נאים"26 ברוחניות27, וגם דירה נאה וכלים נאים כפשוטם, בפועל, אלא שיהיה זה ללא קשיים וללא הלוואות כו', "מידו המלאה הפתוחה הקדושה (ובמילא גם) והרחבה"34.

(מהתוועדויות ש"פ עקב ה'תשט"ז וכ"ף כסלו ה'תשי"ז. תורת מנחם כרכים יז, עמ' 152-153; ח"י עמ' 285-289)

_________________________________

1)    יתרו יט, ג.

2)    ראה גם תורת מנחם – התוועדויות חט"ז ע' 351.

3)    ראה גם תורת מנחם שם ע' 233. וש"נ.

4)    ירמי' ב, יט.

5)    איוב לא, ב.

6)    רפ"ב.

7)    יתרו כ, ב.

8)    יל"ש עה"פ (רמז רפו).

9)    ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרכ"ז. וש"נ.

10)  ראה גם תורת מנחם – התוועדויות חט"ז ריש ע' 45.

11)  אבות פ"ה מי"ג.

12)  שיחת ליל י"ט כסלו תרצ"ג ס"ב (לקו"ד ח"א טו, א).

13)  ברכות יב, ב. וש"נ.

14)  ראה גם תו"מ חי"ג ע' 244 ואילך. וש"נ.

15)  שער הגלגולים הקדמה ט"ז. בספר הגלגולים פ"ד. וראה הערת כ"ק אדמו"ר בסה"מ תש"ח ע' 240 ואילך.

16)  שבת קיח, סע"ב. וראה גם מכתב יו"ד ניסן שנה זו (אג"ק חט"ו ע' כט). תו"מ חי"ז ע' 201. וש"נ.

17)  ראה גם תו"מ ח"ו ע' 81. וש"נ.

18)  פד, ב.

19)  תניא פל"ב.

20)  תענית כ, רע"ב.

21)  מו"ק כח, א.

22)  בשלח טו, ב. וראה שבת קלג, ב. וש"נ.

23)  ביצה טז, רע"א.

24)  שם טו, סע"ב.

25)  משלי כב, ז.

26)  ברכות נז, ב.

27)  ראה תקו"ז ת"ו (כב, ב). וראה גם שיחת ש"פ וישב ס"ד (לעיל ע' 234). וש"נ.

28)  ב"ק פה, סע"א.

29)  ח"ב קכח, א.

30)  לשון הכתוב – נצבים ל, יב.

31)  אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' עד (נעתק ב"היום יום" כה אדר שני). ובכ"מ.

32)  קידושין כא, סע"ב. הובא בפרש"י עה"ת ר"פ תצא.

33)  פרש"י שם.

34)  נוסח ברכה הג' דברהמ"ז.

 משיח וגאולה בפרשה

גילוי האוצרות הכמוסים כהכנה להתגלות פנימיות התורה

לא רק התגלות פרט מן הכלל

 [...] בהמשך למדובר לעיל אודות גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא, הרי, ככל שהולכים ומתקרבים לביאת המשיח, הולך ומיתוסף יותר בגילוי פנימיות התורה, ועד שלאחרונה – כפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמשך באתי לגני – מגלים גם את האוצרות הכמוסים וחתומים מדור דור, בתור הכנה להתגלות פנימיות התורה, טעמי תורה, לעתיד לבוא.

ובפרטיות יותר:

ידוע שבמתן-תורה ניתנו כל עניני התורה, גם אלה שנתגלו לאחרי זה, כמאמר רז"ל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני, ועד שגם טעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא ניתנו למשה מסיני.

אבל אף-על-פי-כן, אינו דומה החידוש שתלמיד ותיק עתיד לחדש לטעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא – כי, החידוש של תלמיד ותיק הוא מן הכלל אל הפרט, היינו, שבמתן תורה ניתן בדרך כלל, והתלמיד ותיק מגלה (מפרט) את הפרט מן הכלל, מה שאין כן טעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא אינם התגלות הפרט מן הכלל, אלא על דרך ובדוגמת המבואר במאמרו של כ"ק מו"ח אדמו"ר בעניין עילה ועלול שהוא בדרך שינוי ממהות למהות.

ועל דרך זה בנוגע לגילוי פנימיות התורה עכשיו בתור הכנה להתגלות טעמי תורה לעתיד לבוא – שאין זה כמו חידוש של תלמיד ותיק בדרך גילוי פרט מן הכלל, אלא בדרך שינוי ממהות למהות.

(תורת מנחם ה'תשי"ב, כרך ה עמ' קמג-ד)

שלב האחרון בהכנת העולם לגאולה

...אחד מהטעמים להשתדלותו המיוחדת של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בחינוך והדרכה דנשי ובנות ישראל, בכל ענייני היהדות, תורה ומצוותיה, כולל – בלימוד תורת החסידות והפצת המעיינות חוצה – כי להיותו דור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, נוגע אז ביותר עבודתן של נשי ובנות ישראל, שבזכותן תבוא הגאולה.

אם הדברים אמורים בנוגע לכל נשי ובנות ישראל, על אחת כמה וכמה בנוגע לבתו של נשיא דורנו עצמו, שנתחנכה על-ידי נשיא דורנו וכו'. ואף לאחרי הסתלקותה, השפעתה ממשיכה, ובפרט שכמה וכמה מבנות ישראל, נקראות על שמה, ועל-ידי הנהגתן משמשות דוגמא חיה, כנשמות חיים בגופים חיים, שהן התחנכו לפי רוחה ועל-פי הוראותיה, ובדוגמתה (כבתו של נשיא דורנו).

על-פי זה יש לומר הטעם לכך שאחרי כ"ב שבט (יום הסתלקותה של בתו) נפעל השלב האחרון בהכנת העולם (כדירה לו יתברך בתחתונים) להגאולה, כי שלימות עניין זה נעשה על-ידי ובשכר נשי ובנות ישראל.

(משיחות ש"פ יתרו, כ' וכ"ב שבט תשנ"ב. התוועדויות תשנ"ב כרך ב, עמ' 250)

 ניצוצי רבי

הר סיני – ומעמד נתינת התורה

שינויים בקדושת הר סיני שעליו ניתנה תורה, וגם – על העתקת מקומו לעתיד לבוא!... * על צילום ההר שנשלח לרבי בשלהי תשל"ז; מכתב תודה לאלמנה; ואבן מהר סיני שהוענקה לרבי במתנה * האם ומתי ניתנה תורה בחצי כדור התחתון? * מהיכן השם "סיני", ומהו הפלא המיוחד באבני ההר, עליו העידו גדולי ישראל?

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בכל העולם באותו רגע

בסעודת חג שהתקיימה בדירתו של הרבי הריי"צ, שאל אחד המסובים האם מתן תורה היה (גם) בחצי כדור התחתון – כגון אוסטרליה וארצות-הברית, והרבי השיב בחיוב  ('המלך במסיבו' כרך ב' עמ' קמח).

שוב תמה השואל האם נכחו שם אנשים.

הרבי השיב: אם לא היו אנשים, היה דומם, צומח וחי.

שוב עלתה השאלה: האם היה זה בחצי (כדור) העליון ובחצי התחתון באותה שעה? והרבי ענה: היה זה ב"ארבע רוחות העולם" באותה שעה, וכדברי חז"ל שכל העולם הכריז "אנכי כו'"!

שייך לכל יהודי

בין התאריכים ח"י אלול תשנ"ד – ערב ראש חודש כסלו תשנ"ה התקיימה באולם ספריית אגודת חסידי חב"ד בנ.י. 'תערוכת ספריית ליובאוויטש', כאשר בין השאר הוצגו בה שני מוצגים של הר סיני.

האחד (מוצג מס' 12) הוא – תמונת אויר של הר סיני, עליה נרשם בכתב-יד-קודש הרבי: "הר סיני – אורי ע"ה שעני, אשקלון קיץ תשכ"ו" (אוסף תצלומים 5116).

כנראה אודות תמונה זו כותב הרבי את תודתו לאלמנתו של הצלם בעשרת ימי תשובה תשל"ח (לקוטי שיחות כרך יט עמ' 516):

מובן שתודה מיוחדת על שימת לבבה לשלוח לי תשורה יקרה מצילומי בעלה ז"ל, צילום ממדבר סיני ומההר שקוראים לו "הר סיני", המראה לא רק כשרון מיוחד באמנות הצילום, אלא גם על ידי קביעת הנושא שיש בו ענין לבבי השייך לכל-אחד-ואחת מישראל, ש"כל הנשמות היו במעמד הר סיני" כשניתנה התורה לישראל.

השני (מוצג 13), אבן מהר סיני, שהרבי רשם בפתק המצורף לו: "אד"ר התשנ"ב" [=אדר ראשון ה' תשנ"ב].

קדושה מיוחדת במקום

בהתוועדות שבת קודש פרשת בהר-בחוקותי מברכים החודש סיון ה'תנש"א סעיף ד (התוועדויות תנש"א כרך ג' עמ' 231) מקדים הרבי:

ויש לבאר תחילה היחס והחשיבות של המקום בעולם שבו ניתנה התורה (בהר סיני שבמדבר סיני) – דלכאורה, כיון שפעולת התורה היא בכל העולם כולו, מה נוגע (כל כך) המקום המסויים בעולם שבו ניתנה התורה – ובפרט שלא נקבעה קדושה במקום זה, כמו שנאמר (יתרו יט, יג) "במשוך היובל המה (וגם הצאן) יעלו בהר" – דיש לומר, שבבחירת מקום מסויים בעולם שראוי לנתינת התורה מודגשת המטרה והתכלית דפעולת התורה בעולם...

משמעות הדברים מלמדת, אם כן, "שלא נקבעה הקדושה" דייקא, אך לא שאין בה קדושה כלל. הרבי ביאר זאת בהזדמנות (ספר השיחות תשמ"ח כרך ב' עמ' 464; התוועדויות תנש"א כרך ג' עמ' 354) כאשר הזכיר כי בתי-כנסיות ובתי-מדרשות עתידין שיקבעו בארץ ישראל – (מגילה כט,א), ומוסיף הרבי:

ולכאורה פשוט, שהכוונה אינה רק לבתי-כנסיות ובתי-מדרשות שקיימים בהוה (בזמן הגאולה), אלא גם לאלו שהיו קיימים במשך הדורות שלפני-זה... שהאבנים העצים והעפר כו' שמהם נעשו הבתי-כנסיות והבתי-מדרשות (שהגנו על בני-ישראל שיוכלו להתפלל וללמוד כו', ו"ספגו" את אותיות התפלה והתורה כו') – בוודאי יקבלו שכרם שיחזרו ויקבעו בארץ ישראל.

ובעניין הר סיני:

ויש-לומר, שעל-דרך-זה הוא גם בנוגע להר סיני, ואדרבה – במכל-שכן וקל-וחומר – להיותו ה"סיבה" לכל עניני התורה-ומצוות, שהם נצחיים (ראה תניא פרק כה: "יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד, אלא שלמטה הוא תחת הזמן כו'" – בעולם הזה דוקא, עולם השינוי, מה-שאין-כן לעתיד לבוא – מצב שלמעלה משינוי).

כאן מצביע הרבי על חידוש מיוחד:

כולל גם השינוי שנעשה בהקדושה דהר סיני על-פי תורה – "במשוך היובל המה יעלו בהר" (יתרו יט, יג) – דלכאורה תמוה ביותר וביותר לומר שלעתיד-לבוא יישאר הר סיני במקומו עתה קרוב לרפידים וכו' ויישאר כן לנצח! ועל-כורחך-צריך-לומר שלעתיד לבוא יתבטל שינוי זה.

ובשיחות נוספות (לקוטי שיחות כרך כא עמ' 151-150; כרך כו עמ' 266) מסביר הרבי כי מכיון שהשראת השכינה שבמתן-תורה היתה כי "אני המתחיל וירד ה' על הר-סיני" כלומר מצד למעלה [בלבד] – לכן אף שבשעת ירידת ה' על ההר אזי "כל הנוגע בהר מות יומת" (יתרו יט), שכן היתה קדושה בגשמי של הר סיני ("נמשכה דרגה כה נעלית של קדושה" – לקוטי שיחות כרך כו), הרי "במשוך היובל" – המהווה "סימן סילוק שכינה" – "המה יעלו בהר" (שם יג, ובפירוש רש"י) והר סיני נשאר, כמקודם, חול ("שוב נהיה מציאות של מן הקצה אל הקצה – חול לגמרי" – חכ"ו שם).

יסודתו בהררי – סיני

וכך מפורש במסכת תענית כא, ב (ממכילתא ועוד): "ר' יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו, שכל זמן שהשכינה על גבי הר סיני העולה לראשו חייב מיתה, נסתלקה שכינה טמאים ובעלי מומין מותרין לעלות לשם". וראה תורה שלימה (יתרו פי"ט ס"ק קעה).

אמנם ישנם המביאים דברי הנרבוני (ממפרשי המורה נבוכים לרמב"ם) (חלק א' פס"ו) ואלו דבריו:

"דע כי הר סיני העידו עליו כי האבנים הנמצאים בו יצוייר עליהם הסנה. ולכן נקרא ההר ההוא סיני על שם הסנה ...והציור ציור אלקי, ושברתי האבן לחצאים ונגלה הסנה מצוייר בכל חלק וחלק. וחלקתי אותו החלק לחצאים ונמצא הסנה מצוייר בשטח כל חלק בפנימיותו... ועדיין הסנה בהם...".

וכן כתב בספר ערבי נחל: "הוא סיני – לכן הועד עליו היותו הר קטן שבהרים, כמו שמשה רבנו ע"ה עניו מכל. ומצינו באילנות, אילן הסנה שפל ונבזה מכל האילנות בכמות ובאיכות.. ונודע שצורת סנה נראה בכל אבני ההר ההוא הר סיני. והועד עליו דבר פלא שאבן מהר סיני יש בו צורת סנה, ואם ישבר האבן לשנים יש בכל א' צורת סנה קטן מבראשונה. ואם ישבר לרבבה יש בכל חלק צורת סנה קטן מאד כפי גודל חלק האבן, אבל סנה שלם נמצא בו, הרי נגלה כי אילן הסנה יש בו שייכות להר סיני". (ולהעיר מחבקוק ב, יא).

אך יצוין כי הרבי לא התייחס לכל זה.

 ממעייני החסידות

פרשת יתרו

וישמע יתרו כהן מדין חותן משה (יח,א)

הפרשה פותחת בשבחו של יתרו, ומובן מדוע היא מציינת את עובדת היותו "חותן משה". אבל איזה שבח יש בכך שהיה "כוהן מדין", כוהן לעבודה-זרה?

אלא דווקא בשילוב שני הדברים גם יחד נרמז יתרון האור מן החושך כיתרון החכמה מן הסכלות, אשר יתרון זה היה הכנה מתאימה למתן-תורה, שבו היה גילוי אלוקות בבחינת "ישת חושך סתרו":

"כוהן מדין" הקליפה שהיא תכלית הישות, וממנה נובעים המדון והמריבה – הופכת לתכלית העילוי, ועל-ידי זה נעשה "חותן משה". יתרו פעל במשה ירידה ("חות דרגה") שהודות לה היה משה יכול, על-אף רוממותו, לשמש ממוצע בין הקב"ה לישראל ובין ישראל לתורה ולהיות מקבל התורה.

(ממאמר ד"ה "וישמע יתרו" תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ב, עמ' 1185)

עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים (יח,יא)

"אלוקים" – רמז למידת הדין והצמצום.

"כל האלוקים" – רמז לריבוי ההעלמות וההסתרים שעל-ידי שם אלוקים.

"גדול הוי'" – שם הוי' גדול מכל בחינות אלו, ומושל בכולם.

בהתגלות בחינת שם הוי', מתבטל ההעלם וההסתר שבשם אלוקים. ככתוב (ישעיהו מ), "ונגלה כבוד הוי' (ועל-ידי זה) וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", דהיינו שעל-ידי גילוי שם הוי' יתבטלו כל ההעלמות, עד שגם הבשר הגשמי, ואפילו אומות העולם, יראו אלוקות.

וזהו שאמר יתרו "עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל האלוקים". לאחר ששמע את ניסי יציאת מצרים הגיע להכרה זו, ש"גדול הוי'", כי על-ידי האותות והמופתים שביציאת מצרים נתגלה ששם הוי' מושל ושולט על כל ההעלמות וההסתרים שמקורם (כנ"ל) בשם אלוקים.

(סידור עם דא"ח, דף רעא עמ' ג)

ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם (יח, יג)

מוצאי יום-הכיפורים היה... למחרת רדתו מן ההר (רש"י)

היום שלמחרת יום-הכיפורים מורה שבעבודת ה' נדרשת הוספה מתמדת. גם לאחר שמשיגים מצב נעלה כל-כך, כמעמדם של ישראל ביום-הכיפורים, יש מה להוסיף, כפתגם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב על יום זה – "איצטער דאַרף מען ערשט תשובה טאָן" [=רק עכשיו צריך להתחיל לעשות תשובה].

הוראה זו יש ללמוד גם משמה (ותוכנה) של כל הפרשה – 'יתרו', "על-שם שייתר (והוסיף) פרשה בתורה" וגם היה גר שהתווסף לישראל כקטן שנולד, ובלידתו באה לעולם מציאות נוספת חדשה.

(מהתוועדות ט"ו בשבט תשמ"ב. התוועדויות תשמ"ב כרך ב, עמ' 871)

ויהי אלוקים עימך (יח,יט)

בכל הפרשה הזאת ("ואתה תחזה"), נזכר שם אלוקים בלבד, כי הפרשה מדברת על מינוי דיינים, שתפקידם לפסוק פסקי-דין, והם שייכים לשם אלוקים המורה על מידת הדין.

(תורת לוי-יצחק עמ' קפז)

ואתה תחזה (יח,כא)

על-דרך הרמז יש לומר:

דברי יתרו "ואתה תחזה" (ולא "ואתה תראה" וכיוצא בו) רומזים לנאמר "לכו חזו מפעלות ה'" (תהילים מו). שהרי דייני ישראל היו שבעה ריבוא ושמונת אלפים ושש-מאות (סנהדרין יח), וזהו "חזו" – ראשי תיבות ז' רבוא, ח' אלפים, ו' מאות.

(שם)

ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי (יט,ד)

בשעת מתן-תורה נתעלו ישראל לתכלית העילוי, כדכתיב (דברים ה), "פִָּנִים בְּפָנִים דיבר ה' עמכם", אף-על-פי שזמן קצר בלבד קודם לכן היו בתכלית השפלות – משועבדים בחומר ובלבנים במצרים. עלייה כזו לא התאפשרה אלא על-ידי רחמיו הגדולים של השם יתברך.

זהו שרמז הכתוב: העלייה של "ואביא אתכם אלי" בשעת מתן-תורה, בחינת 'פנים בפנים', הייתה אפשרית רק על-ידי "כנפי נשרים" – מידת הרחמים שלמעלה (כי הנשר רחמני, כפירוש רש"י כאן).

(סידור עם דא"ח)

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (יט,ו)

כאן נרמזו כל שלוש המעלות (כתרים) שניתנו לישראל בשעת מתן-תורה – תורה, מלכות וכהונה:

"ואתם תהיו לי" – רומז לתורה, על-פי פירוש המכילתא: "שתהיו פנויין לי ועוסקים בתורה";

"ממלכת" – למלכות;

"כוהנים" – לכהונה.

בשעת מתן-תורה היו לכל אחד ואחד מישראל כל שלוש המעלות האמורות – כל אחד מהם היה פנוי לה' ועוסק בתורה; שני כתרים בראשו (שבת פח) – כמלך; והיה ראוי לאכול בקדשים (מכילתא) – כהונה.

(ליקוטי-שיחות כרך ח עמ' 244)

והר סיני עשן כולו (יט,יח)

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, מסביר את משמעות העש"ן שבמתן תורה כלפי חיוב לימוד התורה המוטל על כל אחד ואחד:

עולם – מקום, ללמוד תורה בכל בית ובכל מקום;

שנה – זמן, להרבות בכמות הזמן המוקדש ללימוד התורה;

נפש – חיות, להוסיף באיכות הלימוד, שהלימוד יהיה בחיות יותר וממילא ידע וישיג בעומק יותר.

(לקוטי שיחות, חלק יג, עמ' 151)

וירד ה' על הר סיני (יט,כ)

בשעת מתן תורה נתגלה שם הוי' לכל אחד ואחד מישראל, ועל-ידי זה נחקק שם הוי' בנשמתו של כל יהודי, היינו שבכל אחד מצויות הבחינות שכנגד ארבע האותיות של שם הוי' – הרומזות לעניינים שונים בעבודת ה':

אות יו"ד רומזת לתוקף ההתקשרות של הנשמה באלקות, הנובעת מנקודת היהדות שבכל יהודי. לכל נשמה ניתן כח ועוז להתגבר על כל מונע בעבודת ה', ועד למסירות נפש בפועל ממש על קידוש ה'.

אות ה"א רומזת לכוח ההבנה. לכל נשמה ניתנה היכולת והאפשרות להבין ולהשיג אלוקות, דבר שהוא חובת גברא על כל אחד ואחד, ככתוב (דברי הימים א' א) "דע את אלקי אביך".

אות וא"ו רומזת לשש המידות. לכל נשמה ניתן הכוח לברר את מידותיו, היינו שהתוקף וההשגה שבנשמה (היו"ד והה"א) יבואו לידי ביטוי בתיקון ובירור המידות.

אות ה"א האחרונה רומזת לשלושת ה'לבושים', מחשבה דבור ומעשה (שני הקווים המחוברים רומזים למחשבה ודיבור, והקו השלישי, הנפרד, רומז למעשה). לכל נשמה ניתן הכוח לשעבד שלושה לבושים אלו לעבודת ה'.

(לקוטי תורה, דברים, עמ' א-ב)

  אוצרות דור ודור

הרבנית הצדקנית חיה-מושקא נ"ע

חינוך למסירות נפש

[...] ומזה מובן גם בנוגע ליארצייט זה:

אף-על-פי שהיה "הבערה" של אש אלוקי והנשמה עלתה באש, ועולה למעלה מעלה...

ובפרט שגם בנוגע לנשמה בגוף – המדובר בצדקנית, ונוסף לזה – בתו של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו, וכידוע שבת יש לה שייכות מיוחדת עם האב, יש לה גם זכות אביה (נוסף לזכות עצמה), ובהיותה למטה עסקה בעבודתה "כמצוות רצונך", ובאופן דילכו מחיל אל חיל, בעילוי אחר עילוי.

ובמיוחד – עבודה מתוך מסירות נפש, וכידוע גם מהסיפור הידוע בנוגע לחינוך בנותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהמלמד שלהן רצה להלביש הכול בשכל, ולא להפחיד אותן עם מעשי ניסים ומסירות נפש, ואמר לו כ"ק מו"ח אדמו"ר, שאדרבה – ילד יהודי צריך להתחיל בחינוכו דווקא עם סיפורי מסירות נפש, ודווקא זה מתקבל אצל ילד יהודי,

ולהעיר שהסיפור היה בקשר אליה, ומובן שהיה בהדגשה החינוך באופן כזה – חדור עם מסירות נפש וכו'.

[...] ועל-פי זה מובן גם שכיוון שהפעולות הם בכדי לפעול המשכה למטה, מובן שהם לא רק עבור הנשמה (ש"מה זרעה בחיים אף היא בחיים"), אלא גם עבור יהודים שנמצאים למטה, כי על-ידי זה... פועלים שהיא תבקש ותתפלל בעולם האמת – לכל המצטרך, בגשמיות וברוחניות, ואריכות ימים ושנים טובות...

(התוועדויות תשמ"ט כרך ב', עמ' 291-292)

כוחות פנימיים ומקיפים

...מרומז גם בשם הנפטרת – "חיה מושקא", שמורֶה על חיוּת וריח בשמים:

בכדי שתהיה "דירה נאה" צריך להיות בדירה חיוּת, שתהיה דירה חיה ("אַ לעבעדיקע שטוב")... ויתירה מזו – שיורגש שם ריח בשמים – ריח טוב ונאה, הן ברוחניות והן בגשמיות...

ועל דרך זה גם ברוחניות העניינים – ש"דירה נאה" תלוי בכך שתהיה הן העבודה ד"חיה" – חיוּת פנימי וכוחות פנימיים, והן העבודה ד"מושקא" – כוחות המקיפים, עד יחידה שבנפש, העניין דתענוג (נאה).

(התוועדויות תשנ"ב כרך ב', עמ' 264)

נותנת מזכויותיה ומעשיה

מכיוון שהַניחוּם (והברכות הקשורים בזה) הוא על בתו של נשיא דורנו – ובפרט על-פי מאמר רז"ל "איש מזריע תחילה יולדת נקבה" זאת-אומרת שאצל בת ישנו כוח האב יותר מאשר אצל בן – שנשיא דורנו הוא ממלא מקום דהנשיאים שלפניו עד לאדמו"ר הזקן ועד להבעל שם טוב.

הרי מובן שבברכותיו של הקב"ה הנמשכים על-ידי הברכות הקשורים בניחום אבלים זה, נתווסף גם פעולת הזכויות והכוחות של הנפטרת (שהיא בתו של נשיא הדור, נוסף על הזכויות שעל-ידי המעשים טובים שלה בעצמה).

ובפרט ש"טוב עין הוא יבורך" – הרי בודאי שנותנת מהזכויות שלה ("נתן מלחמו") לכל אחד ואחת.

(התוועדויות תשמ"ח כרך ב, עמ' 381-383)

 בירורי הלכה ומנהג

זהירות ב'שעה שביעית' / 'קדושה' עם הש"ץ

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

מקור לזהירות באה"ק שלא לקדש ב"שעה השביעית"

באגרות-קודש חי"ב עמ' רכו1 כתב הרבי:

"במה שכתב... שאין חוששין לזה בארץ-הקודש ת"ו, וכן בעניין ניט"ל, בטח יודיע טעמם של אלו שאין חוששים לזה באה"ק ת"ו, ואם הם בר סמכא " [ההדגשות שלי].

ובספר 'שלחן מנחם'2 העירו על כך:

"ראה 'אהלי שם' ח"ז עמ' רו – כמה ראיות למנהג ארץ-הקודש בפועל. 'התקשרות' שם [גיליון שעט] הערה 32".

ולפלא שכתבו "כמה ראיות" בעוד ששם נכתבה רק ראיה אחת, מהשמטת המנהג בס' 'ארץ חיים – מנהגי ארץ-ישראל' לר"ח סתהון. וגם היא אין בה ממש, וכפי שכתבתי בהערה הנ"ל ב'התקשרות' שצוינה שם, שכמדומה שאינו מביא שם [ובפרט – כחכם ספרדי] את כל מנהגי האשכנזים באה"ק3. מאידך הערתי על השמטת ה'קצות השלחן' מנהג זה, שמזה מוכח לכאורה שבשעתו (שנת הדפסת הספר – תרפ"ו) בוודאי לא נהגו בזה אנ"ש באה"ק. וצריך ביאור מדוע לא התייחס לזה הרבי.

ויש להוסיף מהמובא בעניין זה בספר פסקי תשובות4: "מצינו לכמה מגדולי הדורות שכתבו כי ישראל אינם בשליטת המזלות5, וכל שכן בשבת... וביותר בארץ ישראל אשר עיני ה' אלוקיך בה". ובהערה 44 בקשר לארץ-הקודש מציין: "ספר קודש הילולים סי' כה בשם גאב"ד ערלוי שליט"א בשם מוהר"א מבעלזא זי"ע (ועיי"ש שמציין לרמב"ן עה"ת פ' אחרי, שהשי"ת לא נתן על ארץ ישראל מן המלאכים קצין שוטר ומושל, אלא כביכול נחלת ה' מיוחדת לשמו וכו')", ומסיים "וכן הוא בס' שערי הלכה ומנהג סי' קמ"א".

בציון שלו לס' שערי הלכה ומנהג (או"ח ח"א, שם נדפס המענה שהעתקתי בראש בירור זה) יש הטעייה, שכן הרבי רק מעתיק את דברי המכותב אליו, ומשיב לו [ולמעשה, דורש ממנו] להודיע לו מה "טעמם של אלו שאינם חוששים לזה", וכן אם הם בני סמכא. ואין עדיין שום ראיה שהרבי מסכים לזה. ואדרבה, דבר הלמד מענינו, נושא 'ניטל' שהזכירו יחד עם עניין זה – אף עליו הודיע הרבי לכותב שיכתוב את הנ"ל, ולא עוד אלא שלאחר זמן כתב הרבי6 לימוד זכות על הנהגת אלו שאין חוששין לניטל באה"ק (בהסתייגות "ובטח שמע זה מבר סמכא ביותר... אם נכונה השמועה"), ומאידך7 כתב לאחד מאנ"ש בירושלים הוראות בקשר למנהגי ניטל. הרי שלמרות זאת, לא הסכים הרבי עם הנהגת אלו שאינם חוששים.

וכך גם בענייננו, שגם על כך כתב הרבי באותה אגרת לימוד זכות (בהסתייגות): "הנה אם הוא מנהג מקובל שם, י"ל הטעם משום שמלכתחילה לא קיבלוהו... והטעם להעדר קבלת מנהג זה (אפילו כשאין זה בבואו כו') – י"ל משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע8 (ראה שו"ע רבינו סי' תנה סעיפים טו-טז)". ולמרות שמוסרי השמועה כאן הם בוודאי בני-סמכא, אין כל רמז שהרבי מסכים להנהגה זו.

ונותרו דברי הרבי9: "כפי שנהגו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, כך יש לנהוג בכל אתר ואתר, גם באה"ק".

________________________

1)    אג"ק ד'מב, מיום י"ח טבת תשט"ז.

2)    בהוצאת היכל מנחם, ירושלים תשע"ג, כרך ב עמ' עג – או"ח סי' קסא הערה יא.

3)    והנה המנהג נשמט לגמרי מס' בן איש חי (מדיני קידוש, שנה ב פ' בראשית) ומס' ילקוט יוסף סי' רעא. מאידך, הובא בס' כף החיים שם ס"ק ב. ובכל זאת, אינו ידוע כלל בקרב הספרדים. גם בס' כתר שם טוב (לרש"ט גאגין, לונדון תרצ"ד, שליקט מנהגי הספרדים בתפוצותיהם, והרבי ציין לו כמה פעמים) לא הובא מאומה ממנהג זה.

4)    במהדורת תשע"א, שם ס"ק ד.

5)    טעם שדחה הרבי באגרת דלהלן.

6)    אג"ק ד'שצא, מיום כ"ט אייר תשט"ז, אג"ק חי"ג עמ' קכ. עכ"פ כנראה בארבעת החודשים שחלפו מאז המכתב הקודם, לא מסרו לרבי את שמות אלה "שאין חוששין לזה" או את טעם ההנהגה.

7)    אג"ק ה'קכד, מיום י"ג שבט תשי"ז, אג"ק חי"ד עמ' שנב, להרב פנחס לייביש הרצל.

8)    הפסוק (קהלת ח,ה) מובא בראשונים כראייה לכך שבעשיית מצוה אין חוששין לסכנה. אך כאן הטעם הוא לכאורה מפני שאינו כבוד למצוה לקדש בזמן שליטת "מלאך רע", או שלא לתת יניקה לאותו מלאך מן הקידוש, ולכאורה אין בזה סכנה שהמקדש "ידע דבר רע", וה' יאיר עיני. ולפלא על הרב הכותב ב'אהלי שם', שמלימוד זכות (על אלה שאין נזהרין במנהג) הפך זאת להסכמה גמורה, ולא זו בלבד – אלא לטענה על הנוהגין במנהג זה, עד שהסיק שיימנעו מלחזור לביתם עד אחרי השעה השביעית, מה שלא עלה על דעת הרבי, ואינו נהוג כלל (להימנע מזה בדווקא, ובפרט שמתפללים עם צאצאים ואורחים) בין הנזהרין בזה, ומה גם בין "עמא דבר" שבהם, ולא אישתמיטו כותבי המנהג, עד הרבי ועד בכלל, מלהזכיר זאת.

9)    תורת מנחם כרך כט עמ' 40, עיי"ש.

המאחר, אם יתחיל שמונה-עשרה עם הש"ץ

בטור או"ח ר"ס קכה, ובב"י שם בשם תשובות הרא"ש (כלל ד' סי' יט), כתבו שבקדושה שומעים 'נקדישך' (או 'נקדש') מפי הש"ץ, והציבור עונים רק 'קדוש', 'ברוך' ו'ימלוך'.

בטור סו"ס קט כתב: "וכן לענין קדושה, אם הוצרך להתפללa1a, כשיגיע עם ש"ץ ל'נעריצך', יאמר עמו מלה במלה מה שהוא אומר, ואין בזה הפסק". ודייק הרמ"א בדרכי משה שם: "ומשמע מדבריו, דיותר טוב שלא להתחיל עד אחר קדושה, אלא דאם התחיל, יאמר עמו מלה במלה, וכן משמע לקמן סי' קכד (סו"ס ג)". וכן כתב הרמ"א בשו"ע שם סוף סעיף ב' בהג"ה: "אבל לכתחילה לא יתחיל עד אחר שאמר קדושה ו'הא-ל הקדוש'a2a, אלא שאם הוצרךa3a להתחיל מכוח שהשעה עוברת או כדי לסמוך גאולה לתפילה דינא הכי".

ופירש אדמו"ר הזקן (שם ס"ג): "אבל אם אינו מוכרח, לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה, לפי שלכתחילה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד, כמו שיתבאר בסי' קכה".

ובס' לבושי שרדa4a כתב: "ולפי מה שנשתרבב עתה המנהג באשכנזים, שאומרים הציבור 'נקדש' עם הש"ץ, אם כן מותר גם לכתחילה להתחיל להתפלל עם הש"ץ. ומנהג זה כמדומה שנשתרבב ע"פ דברי הט"ז סימן קכה (ס"ק א). אלא שדברי הט"ז שם צ"ע, שהוא מביא ראיה מכאן, והרי כאן דווקא בדיעבד ולא לכתחילה. וכן הקשה פרי מגדים ז"ל (שם, משבצות זהב אות א), וצ"ע במנהג זהa5a" עכ"ל.

ברם, אדה"ז כתבa6a "ויש נוהגין כן מטעם הידוע להםa7a, אפילו שלא מדוחק, לומר כל נוסח הקדושה עם הש"ץ מלה במלהa8a בלחש, ותיב[ו]ת "נקדישך ונעריצך" ו"קדוש קדוש קדוש" בקול רם". וכנראה זו הסיבה להוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צa9a, "בפסוקי דזמרה... מפסיקים לומר כל נוסח הקדושה (וכן ההוספה שמוסיפים בשבת וביום-טוב בשחרית ובמוסף)...".

ולדבריו, כל-שכן שבזמננו [ובפרט למנהגנו] יש להתחיל לכתחילה שמו"ע עם הש"ץ, וכן כתב במסגרת השלחן על הקיצור שו"עa10a.

______________________

1)    למותר להוסיף, שלמנהגנו מדובר שכבר התפלל הכול עד שם [ואמר פ' התמיד, קטורת ו'אשרי'], שלא "להפך הצינורות".

2)    מאידך, המשנ"ב ס"ק יד הביא מא"ר (ס"ק ה) ועוד פוסקים, שאפילו לכתחילה מותר להתחיל עם הש"ץ בשווה, עיי"ש.

3)    הפמ"ג בא"א סי' קט ס"ק ט מדייק מהב"י (המחבר שם ס"ב) שהשמיט תיבות "אם הוצרך" (שבטור וברמ"א), דלשיטתי' אזיל, שאינו מביא להלכה (בסי' סו ס"ג) את חשיבות האמנים ד'הא-ל הקדוש' ו'שומע תפילה', לכן גם כאן יכול לכתחילה להתחיל עם הש"ץ ולוותר על ענייתם.

4)    בשו"ע השלם ס"ק יא. – הרהמ"ח, הרה"ק ר' דוד שלמה אייבשיץ אב"ד סורוקה, תלמיד מובהק להרה"ק ר' זאב וואלף מטשרני-אוסטרהא (מתלמידי המגיד ממעזריטש), היה מעמודי ההוראה, ובסוף ימיו עלה לארה"ק והתיישב בצפת ושם מנוחתו כבוד (תק"ע). ולפלא שלא ציין כלל לדברי האריז"ל בעניין זה.

5)    הוא מצטרף בזה לפמ"ג שם, שכתב "ואיני יודע על מה סומכין קצת לומר כל הקדושה עם הש"ץ בקול".

6)    סי' קכה סו"ס א.

7)    ובמ"מ צויין "האר"י". ובמהדורה החדשה (אות יט) הוסיפו: "פע"ח שער חזרת עמידה פ"ב. הובא במ"א ס"ק ב". וכבר ציין בהגהות דגול מרבבה שם, שזה דלא כדעת הרא"ש [והב"י] שהביא המ"א לעיל ריש ס"ק א.

8)    אגב, מלשון זו אולי משמע שהמתפלל במניין מנוסח אחר (כמו נוסח אשכנז שאומרים 'נקדש', 'לעומתם ברוך יאמרו', או אצל הספרדים בש"ק שאומרים נוסח קצר של הקדושה בשחרית, או בנוסח ספרד של האשכנזים שאומרים 'כתר' בכל הקדושות דיו"כ, וגם מוסיפים שם את הקטע 'אדיר אדירנו', וכדומה) צ"ל דווקא בנוסח הש"ץ, ולא מפני שבדברים שבקול אומרים כנוסח הציבור (כמ"ש בס' אשי ישראל פכ"ד סכ"ב) שהרי איננו חוששים ל'לא תתגודדו' בזה כמ"ש בפס"ד להצמח-צדק או"ח סי' רלו ובשלחן מנחם או"ח סי' נג (אלא בש"ץ, מפני המחלוקת, עיי"ש ובהערות), אלא מפני ציווי האריז"ל בזה.

9)    ספר המנהגים עמ' 9. ומלשון אדה"ז [שהיא הוראת האריז"ל בשער הכוונות, דרוש ג דחזרת העמידה] "כל נוסח הקדושה עם הש"ץ מלה במלה" [ובשעה"כ שם: "עד סיום כל הקדושה כולה"] מוכח שצ"ל גם 'לעומתם' 'ובדברי', וכהנהגת הרבי, ראה בירור בזה ב'התקשרות' גיליונות תקט"ו ו-תקנ"ה.

10)  סי' כ ס"ק ד. ומש"כ בס' אשי ישראל פי"ב הע' יט שי"א שיש לחוש לדעת הרמ"א בזה, לפלא שכל הציבור (גם של מתפללי נוסח אשכנז) נוהג בלאו-הכי שלא כהרמ"א, ואומר 'נקדש', כמ"ש בערוה"ש סי' קכה ס"ב ובס' הנ"ל פכ"ד סכ"ב, ועל כך לא העירו מאומה.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)