אפילו גאולה של יחיד, ובמיוחד כשמדובר בגאולה של נשמה כללית ובשייכות לעניין כללי, נעשית ונמשכת מכוח הגאולה הראשונה של בני-ישראל ממצרים * ולאידך גיסא, בכל פעם שנוסף בעניין של גאולה, אזי "חוזר וניעור" כללות עניין הגאולה, מגאולת מצרים ועד עתה * 'חג הגאולה' מעניק תוספת כוח לכל השנה שתהיה שנת גאולה מיצר-הרע, משעבוד מלכויות ומהגלות בכלל * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כל עניין של גאולה שקשור עם תורה ומצוות,

- אפילו גאולה של יחיד, ובמיוחד כאשר מדובר אודות חג הגאולה שביום זה, שזוהי גאולה של נשמה כללית, ובשייכות לעניין כללי, כפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל השמחה במכתבו לפני שלושים שנה, בשנת תרפ"ח¹, שאין זו שמחתו הפרטית בלבד, אלא זהו עניין כללי -

הרי זה נעשה בכוח הגאולה הראשונה, שהיא היציאה ממצרים; ומשמש גם הכנה והקדמה וצעד נוסף לקרב ולמהר את שלימות הגאולה העתידה לבוא על-ידי משיח צדקנו.

ב. ובפרטיות יותר:

כדי שיוכל להיות עניין של גאולה - צריך להיות העניין ד"פתח"², התחלה ונתינת כוח על זה, כמו בכל העניינים.

ועניין זה נעשה ביציאת מצרים - כדאיתא במדרש³ ובילקוט⁴ שמצרים היתה ארץ כזו שאפילו עבד אחד לא היה יכול לברוח משם, היינו, שבדרך הטבע לא היתה נתינת מקום שאפילו אדם אחד יוכל לצאת משם אפילו בהחבא, ואף-על-פי-כן היתה יציאת מצרים היפך מדרך הטבע לגמרי - שיצאו משם שש מאות אלף רגלי, מלבד הנשים והטף, ויצאו "בעצם היום הזה"⁵, "ביד רמה"⁶.

וזו היתה פתיחה וסלילת הדרך על כל עניינים של גאולות שהן למעלה מדרך הטבע - שהרי ישנן גאולות שנראות רק בדרך רמז בעלמא, וישנן גאולות שרואים בעיני בשר שהן היפך דרך הטבע לגמרי - כמו הגאולה שעליה נקבע יום שמחה זה, שהיתה היפך דרך הטבע לגמרי.

זאת ועוד:

מצינו בנגלה שישנו דין של דבר שחוזר וניעור⁷, היינו, שכאשר ניתוסף עוד עניין כמותו, הרי זה מעורר את העניינים הקודמים, אף-על-פי שמאיזו סיבה שתהיה בטלו כבר.

וכל זה אפילו בעניינים של לעומת-זה, וכיוון ש"מרובה מדה טובה ממדת פורעניות"⁸, הרי על-אחת-כמה-וכמה שכן הוא בעניינים של קדושה וטוב.

ומזה מובן שכאשר ניתוסף עניין של גאולה, אזי "חוזר וניעור" כללות עניין הגאולה - כל הגאולות שהיו מגאולת מצרים עד עתה.

ועל-פי המבואר בתניא⁹ ש"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" הם הכנה שעל-ידם ממשיכים את כל העניינים שיהיו בימות המשיח בגאולה האמיתית והשלימה,

- ובפרטיות יותר: יש עניינים שפועלים זאת בעקיפין (היינו, שממשיכים את הנקודות שאינן עיקר הגאולה), ויש עניינים שפועלים זאת במישרין, כבנדון-דידן, שהוא עניין של גאולה -

הרי מובן, שכאשר חוזר וניעור עניין הגאולה, אזי כל הגאולות שהיו עד עתה, כולן ביחד, מתחילות עוד הפעם לפעול בכל תוקפן - להביא את שלימות הגאולה, שהיא הגאולה העתידה לבוא על-ידי משיח צדקנו.

ג. והנה, מהחילוקים בין התחלת הגאולה, שהיא גאולת מצרים, ובין שלימות הגאולה, שהיא הגאולה האחרונה על-ידי משיח צדקנו - שהגאולה ממצרים היתה "בחיפזון"¹⁰, ואילו על שלימות הגאולה נאמר "כי לא בחיפזון תצאו"¹¹, אלא דווקא "בשובה ונחת"¹², כמבואר בחסידות (בהמשך וככה¹³ ובכמה מקומות¹⁴) רוחניות העניינים שבזה.

והעניין בזה:

בגאולת מצרים נאמר¹⁵ "כי ברח העם", וטעם הדבר¹⁶ - דכיוון שהיה צורך להוציא אותם ממ"ט שערי טומאה¹⁷, והיה זה עדיין קודם מתן-תורה, לכן הוצרכו לברוח כו'.

וכיוון שכל העניינים הם "בשביל ישראל שנקראו ראשית"¹⁸, לכן, הנה ה"חיפזון דישראל" פעל גם ה"חיפזון דמצרים", וגם את ה"חיפזון דשכינה" כביכול - כדאיתא בגמרא ברכות¹⁹ ובמדרש²⁰ שהיו ג' עניינים של חיפזון: חיפזון דשכינה, חיפזון דישראל וחיפזון דמצרים.

ומזה מובן גם בנוגע למה שכתוב בגאולה העתידה "כי לא בחיפזון תצאו" - שעניין זה יפעל גם בעולם, וגם למעלה כביכול, העניין ד"בשובה ונחת", ועד לדרגה ד"מנוחה לחיי העולמים"²¹, שלמעלה מהעניין ד"ילכו מחיל אל חיל"²² (כמבואר בדרושי חסידות בארוכה²³).

וכן הוא גם בפשטות העניינים:

ביציאת מצרים הוצרכו לברוח - כיוון שהגלות היתה צריכה להיות "ארבע מאות שנה"²⁴, אלא שהקב"ה היה "מדלג על ההרים"²⁵, ש"דילג על הקץ", מארבע מאות שנה למאתיים ועשר שנה (כדאיתא במדרש²⁶), ולכן הוצרך להיות החיפזון לברוח ממצרים, לפי שהיתה עדיין אחיזה להמשך הגלות ("ס'איז נאך געווען אין וואס אנצוהאלטן זיך").

מה-שאין-כן לעתיד-לבוא - כיוון שאיתא בגמרא²⁷ ש"כלו כל הקיצין", ו"אין הדבר תלוי אלא בתשובה", שהיא "בשעתא חדא וברגעא חדא"²⁸, הרי אין עוד אחיזה להמשך הגלות, ולכן אין צורך בעניין של חיפזון.

ד. אמנם, לאידך גיסא, מובנת מזה נקודה הפכית:

כאשר בני-ישראל היו במצרים, הרי כיוון שלולי זה שהקב"ה "דילג על הקץ" היו צריכים להישאר במצרים עוד כמה וכמה שנים, אזי היה מקום שלא יהיה אצלם יוקר הזמן לנצלו בשביל העבודה שבזמן הגלות (כידוע שעניין הגלות אינו רק עונש בלבד, אלא יש בזה גם העניין ש"צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות"²⁹), כיוון שעדיין יש להם זמן.

מה-שאין-כן עכשיו, קודם הגאולה העתידה לבוא - הרי כיוון ש"כלו כל הקיצין", צריכים לייקר ולנצל כל רגע קודם שיבואו "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"³⁰, דקאי על ימות המשיח, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"³¹, שאז לא יהיה העניין ד"לפום צערא אגרא"³², ולא יהיו שתי דרכים כדי שיהודי יקיים הציווי "ובחרת בחיים"³³, ועל-ידי בחירתו החופשית יתקשר עם עצמותו ומהותו יתברך, שזהו ה"מקום" של בחירה חופשית והמקור של בחירה חפשית בכל מקום ומקום³⁴.

וכפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה, אמר כמה וכמה פעמים, שצריכים לייקר כל רגע בזמן הגלות³⁵ למלא אותו בתוכן המתאים של תורה ומצוות ועבודת השם בכללותה, כיוון שיכול להיות ("ס'איז רעכט") שבשעתא חדא וברגעא חדא תהיה "תשועת ה' כהרף עין"³⁶, שהרי אין מונע כלל, מלבד ה"שעה אחת" - "איין קער"³⁷ - של בני-ישראל לשוב בתשובה לאביהם שבשמים.

וכשם שהוא בכללות הדברים, מובן, שכן הוא גם בעבודתו של כל אחד ואחד - שאין זמן לומר "לכשאפנה אשנה"³⁸, ו"לכשאפנה" אעשה את העניין שהוטל עלי, שהרי ייתכן שאלו הם הרגעים האחרונים של זמן הגלות, ולאחרי זה יבואו ה"שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" - "לילה כיום יאיר"³⁹, בשלימות הגאולה על-ידי משיח צדקנו.

ה. ומזה מובן גם בנוגע לענייננו ולנדון דידן:

כאשר מתאספים יחדיו כמה פעמים עשרה מישראל, מתוך התעוררות להתדבק עם בעל השמחה ביום גאולתו, ו"בתר רישא גופא אזיל"⁴⁰ - הרי כל רגע יקר הוא כדי לנצלו ולמלאותו בתוכן של התעוררות ללימוד התורה וקיום המצוות, ובייחוד לעבודת התפילה, שזהו "חוט השדרה" של כל התורה והמצווה (כמבואר בלקוטי-תורה דפרשה זו⁴¹),

וליקח מרגעים אלו תוספת כוח - מכוחות הגלויים הפנימיים והנעלמים ועד לההיוליים העצמיים - על כל השנה כולה, שתהיה שנת גאולה מיצר-הרע, ועל-ידי זה תהיה שנת גאולה משיעבוד מלכיות ומכל העניינים המבלבלים, ויפעלו ביאת המשיח למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן.

ובהנוגע לפועל - שלא יחלמו ולא יחשבו... אלא יעשו עניינים של פועל בנוגע להתעוררות בתורה ומצוות, במשך אותם שעות אחדות שמתוועדים יחדיו בהתוועדות חג הגאולה של בעל השמחה, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.

* * *

ו. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם בחגיגה של י"ב תמוז⁴² - בקשר עם דברי ימי חייו - אודות שנת תרנ"ה, בהיותו בן חמש-עשרה שנה.

היה זה בתקופה שאביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, היה כבר בנאות-דשא (כפי שנקרא כאן "קאנטרי"), והסדר היה, שביום שני בשבוע היה נוסע העירה, לליובאוויטש, מפני כמה עניינים, גם כדי לקבל אנשים ל"יחידות".

גם ביום שני בשבוע שבו חל י"ב תמוז, היה כ"ק אדמו"ר נ"ע בליובאוויטש. ואחר-כך, ביום רביעי י"א תמוז, קרא את כ"ק מו"ח אדמו"ר, ואמר לו, שלמחרת, בי"ב תמוז, יקום בהשכמה, לפנות בוקר, וייכנס אליו (מבלי לבאר לו סיבת הדבר).

וסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבשעה הרביעית לפנות בוקר כבר טבל כ"ק אדמו"ר נ"ע בנהר, וציווה גם אותו לטבול, ואמר, שיסעו עתה לליובאוויטש.

הנסיעה לליובאוויטש היתה במשך כמה שעות, ובשעה השמינית, שמינית ומחצה, הגיעו לליובאוויטש. במהלך הנסיעה אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר לאביו, שכיוון שהסבתא (אמו של אדנ"ע) יודעת שבאים ביום שני, ולפתע יבואו לאחרי שלושה ימים עוד הפעם, אזי תיבהל. והשיב לו אדמו"ר נ"ע, שאמו לא תיבהל, כיוון שהיא יודעת.

כשבאו לליובאוויטש נכנס אדמו"ר נ"ע אל אמו, וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשאר להמתין לו. אחר-כך יצא אדמו"ר נ"ע, ואמו ליוותה אותו בברכות לבביות ופנים מאירות, ואז נסעו (או הלכו) ל"אוהל" - מקום מנוחת אבי אדמו"ר נ"ע, אדמו"ר מהר"ש, וכן אביו, הרבי הצמח-צדק.

בבואם לאוהל, פתח אדמו"ר נ"ע את ארון הקודש (בבית-המדרש שלפני האוהל), ואמר:

הנני מביא היום את בני לעקידה. בעקידה ישנו עוקד ונעקד. אברהם אבינו ע"ה עקד את יצחק בנו כדי שלא יהיה בו פסול ח"ו⁴³. כמו כן ברצוני שהעקידה תהיה כפי הרצוי.

ואחר-כך למד אדמו"ר נ"ע חצי הפרק באגרת-הקודש⁴⁴ ד"ה חגרה בעוז מתניה, ואמר בפני כ"ק מו"ח אדמו"ר, שעכשיו, במעמד אבות הקדושים, רצונו לכרות ברית עמו, והעמידו כנגדו, וסמך שתי ידיו עליו, ואמר, שמוסר לו - בדברו בלשון נוכח - את העבודה בעסקנות הכלל בעניינים גשמיים ועניינים רוחניים.

והוסיף לבאר בעניין "חגרה בעוז מתניה" - שראשית העבודה התחלתה מה"מתנים", ואחר-כך באים השכל והמידות. וכדי שהמתניים יפעלו עבודתם, יש צורך בחגורה, והחגורה היא - "עוז" (כלשון הכתוב⁴⁵ "חגרה בעוז מתניה"), ומהו "עוז"? - מסירת נפש, ומהי מסירת נפש? - "כך ולא אחרת" ("אזוי און ניט אנדערש").

והוסיף לבאר העניין ד"חגרה בעוז מתניה" בכמה ביאורים.

(וסיים כ"ק אדמו"ר:) וזו היתה ההתחלה למסור לכ"ק מו"ח אדמו"ר את העבודה בעסקנות הכלל בעניינים גשמיים ועניינים רוחניים!

ז. האמור לעיל הוא לכאורה סיפור בנוגע למינוי שקיבל נשיא אחד ממשנהו. אבל, כיוון שאין עניין בעולם שהוא לבטלה⁴⁶, הרי מובן בפשיטות, שכאשר הנשיא מספר סיפור, אין זה סתם כדי שישמעו סיפור נאה, אלא הדבר נוגע לאלו שמספרים להם זאת⁴⁷.

והעניין בזה:

הן אמת שעניין העבודה מתחיל מהנשיא, שהוא בבחינת הראש ומוחין של כל הדור⁴⁸, אבל אף-על-פי-כן, כללות עבודת בני-ישראל היא באופן שעיקרה הם המצוות שבגופו, שכל אחד צריך להתייגע בזה.

ובפרט לפי שיטת חסידות חב"ד - כידוע⁴⁹ שרבינו הזקן אמר שביכולתו לוותר על שאר התנאים שהעמידו ודרשו ממנו, אבל אינו יכול לקבל בשום אופן את התנאי לצאת ידי חובה בעבודתו של הצדיק,

- כשיטת חסידי פולין ש"צדיק באמונתו יחיה"⁵⁰, אל תקרי יחיה (חי"ת בשבא) אלא יחיה (חי"ת בפתח), היינו, שהצדיק, ביגיעתו בלימוד פנימיות התורה ובעבודת התפילה "עד מיצוי הנפש" (כלשון הספרי⁵¹), יחיה את כל המתקשרים אליו -

באומרו, ששיטתו, שיטת חב"ד, היא - שכל אחד צריך להתייגע בעצמו, אף-על-פי שמקבל על זה נתינת כוח, עזר וסיוע שיש בו ממש, מבחינת הראש ומוחין, שזהו נשיא הדור.

ומזה מובן גם שכשם שמבואר בתניא⁵² "מה שכתוב בגמרא⁵³ על פסוק⁵⁴ ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך, אטו יראה מילתא זוטרתי היא, אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא", ואף-על-פי-כן "שואל מעמך כתיב", כיוון ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבינו עליו השלום", "שמץ מנהו"⁵⁵, ניצוץ והתפשטות ממשה רבינו - על-דרך זה הוא בכל נשיא שבכל דור, שלכן קובע הוא צורת ונוסח העבודה הנדרשת בהתקופה והדור שלו.

ולכן: כדי שכל אחד יידע מה שצריך לפעול, בעזר וסיוע נשיא הדור, בעל השמחה - צריך נשיא הדור לספר לו כיצד נקבעה עבודתו מעת התחלת נשיאותו (עד כמה ששייך עניין הנשיאות בחיי הנשיא שלפניו), כדי שיהיה אצלו מעין זה, "שמץ מנהו", בבחינת זעיר אנפין.

ח. וזהו מה שנמסר לנו אודות כללות העבודה:

התחלת העבודה בדורנו זה צריכה להתחיל מה"מתניים".

כלומר: אין לקבוע סדר שלכל לראש צריכים להבין את העניינים על-פי שכל - שכל דקדושה, כמובן, אבל אי-אפשר שהמתניים והרגלים יהיו רצים בשמחה גדולה לעשות עניינים אלו, כיוון שעדיין אין אצלו עניין הראש והמוחין, ההבנה וההשגה שבעניין, ועדיין אין לו ההרגש במדות שבלב.

על כך ביארו לנו, שבעקבתא דמשיחא, הנה גם התחלת העבודה היא בבחינת "עקביים" - ה"עקביים" של כללות הגוף שהם ה"מתניים" (שהרי ה"שוקין" הם כבר "לבר מגופא"⁵⁶), ורק לאחרי כן יכולים להגיע גם לעניין השכל ומידות שבלב.

ט. אמנם, יכולים לטעון: העבודה בבחינת "מתניים" - להיות רק המבצע ומביא לידי פועל ("מערניט ווי אן אויספירער") כל מה שמצווים עליו, ולעשות זאת בשמחה ובטוב לבב, ובכל הכוחות שלו, לא רק בכוח הרצון, אלא גם בכח התענוג - עבודה גדולה היא!

והמענה על זה - שחוזק המתניים הוא "בעוז" ("חגרה בעוז מתניה"), כלומר, לא על-ידי הבנה והסברה לעצמו שצריך לעסוק בעבודת המתניים, אלא על-ידי תוקף: לא נוגע לו שום דבר; הוא מוכרח ליישם ("דורכזעצן") זאת!

וממשיכים לבאר: מהו עניין העוז? - מסירת נפש.

ואין הכוונה שיהיו דווקא גזירות ח"ו ויצטרכו למסירת נפש כפשוטו, אלא מספיק "מסירת נפש" כעניינו - מסירת הרצון⁵⁷, אבל, מסירת הרצון צריכה להיות בשלימות, וזהו שמסיים: מהי מסירת נפש? - "כך ולא אחרת" ("אזוי און ניט אנדערש").

וכל זה נדרש ממנו עוד לפני ההבנה וההשגה בראש ומוחין, ולפני ההרגש שבלב.

י. ועדיין נשאלת השאלה: כיצד יכולים להגיע לעבודה זו? - הרי יהודי הוא שכלי, ועל-אחת-כמה-וכמה מצד זה שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה, שהיא "חכמתכם ובינתכם"⁵⁸; ולפתע דורשים ממנו מסירת הרצון, עוז ותוקף, "אזוי און ניט אנדערש"?!

הנה על זה מספרים לנו הסיפור - שהוא עניין של גילוי בדיבור - אודות הכוח שניתן להנשיא וראש הדור, שממנו נמשך כוח זה לכל המקושרים והשייכים אליו, ואפילו אלו שבאים במגע אם אלו שרק שייכים אליו,

- בדוגמת הדין ד"גדי שצלאו בחלבו... אסור לאכול אפילו מראש אוזנו (שאין שם חלב) שכיוון שהוא שמן מפעפע בכולו"⁵⁹. וכן הוא גם בעניין ה"שמן" בעבודה, דקאי על פנימיות התורה, ועניינים שהם למעלה מן השכל, שמפעפע בכל דבר⁶⁰, אפילו כאשר הנגיעה בשמן היא בקצה העניין בלבד, שלכן מספיק גם המגע עם המקושרים או אפילו השייכים בלבד -

שלכן יש לכל אחד היכולת והכוח לעבוד עבודתו בשלימות באופן ד"חגרה בעוז מתניה", מתוך עמידה איתנה "כך ולא אחרת", ובמילא, יוכל למסור רצונו בשלימות, ועל-ידי זה יחגור את המתניים, כך, שבנוגע למעשה ופועל יהיו אצלו כל העניינים בשלימות.

וכיוון שעניין המעשה (מעשה המצוות) בכוחו לברר ולזכך את הגוף, עד להראש ומוחין,

- על-דרך המבואר בתורה-אור⁶¹ שעל-ידי מצוות הצדקה [שזהו עניין של מעשה ופועל, ובקומת העבודה הרי זה נקרא בשם "רגל" ו"מתניים"⁶²] "נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה" -

הרי על-ידי זה יהיה אצלו גם הרגש הלב, וגם הבנה והשגה במוחין, כך, שיהיו אצלו לא רק נהי"ם, אלא גם חג"ת וגם חב"ד בשלימות.

וכאשר יהיה כן אצל כל ישראל, שיהיו כל האברים בשלימות - אזי ימשיכו "באתר שלים"⁶³ את שלימות הגאולה, על-ידי משיח צדקנו, במהרה ממש.

(קטעים מהתוועדות יום ב' דפרשת בלק, י"ב בתמוז, ה'תשח"י - בלתי מוגה; 'תורת מנחם - התוועדויות' ה'תשח"י (ח"ג) כרך כג ע' 134-142, נמצא בדפוס)

----------

1) אג"ק שלו ח"ב עמ' פ. וש"נ.

2) ראה אמ"ב שער הק"ש פנ"ז (נה, א). סה"מ תרע"ח עמ' רפג. תפר"ח עמ' קב. ובכ"מ.

3) מכילתא יתרו יח,יא.

4) יל"ש שם (רמז רסט).

5) בא יב,מא. נא.

6) בשלח יד,ח.

7) ראה אנציק' תלמודית ערך חוזר וניעור (כרך יג עמ' כג ואילך). וש"נ.

8) ראה יומא עו,א. וש"נ.

9) רפל"ז.

10) בוא יב,יא. פ' ראה טז,ג.

11) ישעיהו נב,יב.

12) שם ל,טו.

13) תרל"ז - בתחילתו (פרקים א-ג) ובסופו (פקכ"ט ואילך).

14) ראה לקו"ת אמור לה,ב. במדבר א,ג. אוה"ת בא עמ' רצא ואילך. סה"מ תש"ח עמ' 151 ואילך.

15) בשלח יד,ה.

16) ראה תניא פל"א. מקומות שבהערות 13-14. 17) ראה זו"ח ר"פ יתרו. ועוד.

18) פרש"י ר"פ בראשית.

19) ט, סע"א.

20) מכילתא בוא שם.

21) תמיד בסופה.

22) תהילים פד,ח. וראה ברכות ומו"ק בסופן.

23) ראה המשך תרס"ו עמ' יב ואילך.

24) לך-לך טו,יג.

25) שה"ש ב,ח.

26) שהש"ר עה"פ. הובא בפרש"י עה"פ.

27) סנהדרין צז,ב.

28) זח"א קכט, סע"א.

29) פסחים פז,ב.

30) קוהלת יב, א. וראה שבת קנא, ב.

31) זכריה יג, ב.

32) אבות פ"ה מכ"א.

33) ניצבים ל,יט.

34) ראה לקו"ת אמור לח,ב. ובכ"מ.

35) ראה סה"ש תש"ב עמ' 9. לקו"ד ח"א קלג,ב (נעתק ב"היום יום" ג מנחם-אב).

36) ראה בהמצויין בנרות שבת (ירושלים תש"ה) כרך ג עמ' מב; נא; סו. מנחה ליהודה (ירושלים תש"י) עמ' 27-8.

37) ראה לקו"ת דרושי ר"ה סא,א. סג,ד. סה"מ קונטרסים ח"ב שצו,ב. ח"ג עמ' קד. ד"ה פדה בשלום די"ב תמוז תש"ט פ"ז (סה"מ תש"ט ס"ע 192).

38) אבות פ"ב מ"ד.

39) תהילים קלט,יב.

40) עירובין מא,א. וראה סוטה מה,ב.

41) בלק ע,ד.

42) שיחת י"ב-י"ג תמוז תש"ה ס"ד (סה"ש תש"ה עמ' 111 ואילך). וש"נ. וראה גם מכתב ט"ו תמוז ה'תשח"י (אג"ק חי"ז עמ' רמד): "וכמסופר גם בהתועדות די"ב תמוז זה כאן כו'".

43) ראה ב"ר פנ"ו, ח.

44) ס"א.

45) משלי לא,יז.

46) שבת עז,ב.

47) ראה גם תו"מ חכ"א ע' 260. וש"נ.

48) תניא פ"ב.

49) ראה - עד"ז - לקו"ד ח"א קמא, ב. ועוד.

50) חבקוק ב, ד.

51) ואתחנן ו, ה.

52) רפמ"ב.

53) ברכות לג, ב. וש"נ.

54) עקב יו"ד, יב.

55) תניא פמ"ד (סג, א).

56) ראה תקו"ז בהקדמה (יז, א).

57) ראה תו"א מקץ לו, ב. לקו"ת שלח מח, סע"ד. ובכ"מ.

58) ואתחנן ד, ו.

59) חולין צו, סע"ב ואילך (ובפרש"י). שו"ע יו"ד סק"ה ס"ה.

60) ראה קונטרס עניינה של תורת החסידות ס"ז.

61) בראשית א, ב.

62) ראה גם תניא אגה"ק סוס"ה. סוס"ט.

63) ראה זח"ג צ, ב.