נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1015 - כל המדורים ברצף
	לבוא אל שורש 'פרעה' למעלה – ולא לפחד!
	למשיח אכפת מכל אחד ואחת
	הנהגות ואמרות פלא בתורת הרבי
	פרשת בא
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1015, ערב שבת-קודש פרשת בוא, ב' בשבט ה'תשע"ד (03.01.2014)

  דבר מלכות

לבוא אל שורש 'פרעה' למעלה – ולא לפחד!

מדוע פחד משה מפרעה עד שהקב"ה היה צריך לבוא עמו? וממה חשש כשאמר "כי כבד פה וכבד לשון אנכי"? * בציווי "בא אל פרעה" קיבל משה את כוח העצמות, שגם נשמה בגוף תוכל לקבל גילוי אלקות שלמעלה מכל הגבלה, כפי שהיה במתן תורה, ויהיה בשלימות – בגאולה העתידה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ציווי ה' למשה "בא אל פרעה" הוא התחלת – ושמה¹ – של הפרשה שמדובר בה אודות גאולת בני-ישראל בפועל ביציאת מצרים², "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים גו' הוציא ה' את בני-ישראל מארץ מצרים על צבאותם"³.

מכיוון שכל פרשת יציאת מצרים נקראת על-שם "בא אל פרעה" (וכידוע⁴ ששם הפרשה מורה על תוכן כל הפרשה), מובן, ש"בא אל פרעה" קשור ונוגע לתוכן גאולת מצרים (בהמשך הפרשה).

כלומר: נוסף לכך שכל פרטי שליחותו של משה אל פרעה הם הכנה לגאולת מצרים, מיתוסף בזה בנוגע ל"בא אל פרעה", בהיותו התחלת ושם פרשת הגאולה, ונוסף לכך התחלה הנאמרת (לא כהקדמה לעניין נוסף, אלא) כעניין וציווי בפני עצמו של הקב"ה למשה ("ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", ותו לא⁵) – ש"בא אל פרעה" הוא הקדמה לגאולה עצמה והתחלתה בפועל⁶.

ויתירה מזו: על-פי הידוע⁷ שיציאת מצרים היא התחלת ופתיחת (כל הגאולות, כולל) הגאולה העתידה (עליה נאמר⁸ "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"), יש לומר, ש"בא אל פרעה" (התחלת גאולת מצרים) הוא הקדמה גם לגאולה העתידה.

וצריך להבין מהי השייכות ד"בא אל פרעה" לגאולה – דלכאורה תוכנם הפוך: "בא אל פרעה" מורה שפרעה נמצא בתוקפו, ומשה צריך לבוא אליו ("בא") ולהזדקק אליו (עד שפרעה אומר לו לאחר מכן, בהמשך הפרשה⁹ (לאחרי מכת חושך) "לך מעלי השמר לך אל תוסף לראות פני כי ביום ראותך פני תמות"), בניגוד גמור מגאולת מצרים שעניינה ביטול תוקף פרעה, לנצח אותו, ועל-ידי זה – להשתחרר, לצאת וללכת מ(פרעה מלך) מצרים?!

ב. ויובן בהקדים שאלה כללדית בעניין "בא אל פרעה":

כל עניין בתורה הוא עניין נצחי¹⁰ ו(במילא) הוראה נצחית לכל הדורות. ועל-פי זה מהי ההוראה הנצחית מ"בא אל פרעה", לאחרי שביטלו וניצחו את פרעה (מלך מצרים) בגאולת מצרים, ועל אחת כמה וכמה לאחרי הגאולה האמיתית והשלימה כש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"¹¹, ולא נשאר שום רושם מפרעה, ומעין ובדוגמת זה – בסוף זמן הגלות, כשנסתיימו כל הבירורים דקליפת פרעה וכיוצא-בזה (כמדובר כמה פעמים)?

ויש לומר הביאור בזה על-פי הידוע שכל עניין בעולם, אפילו דברים שהם היפך הטוב והקדושה, יש להם שורש למעלה בקדושה. וזהו (שרשם בקדושה) אמיתת עניינם¹², אלא לאחר ריבוי השתלשלות, בכמה וכמה מסכים ופרסאות והעלמות והסתרים כו', נשתלשל למטה דבר הפכי¹³.

כך גם בנוגע לפרעה: איתא בזהר¹⁴ (על הפסוק¹⁵ "והקל נשמע בית פרעה") "בית פרעה דא היא סימניך לעילא, ביתא דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין וכל בוצינין, כל מה דהוה סתים מתמן אתגלי, ובגין כך קב"ה אפיק כל נהורין וכל בוצינין בגין לאנהרא לההוא קול דאקרי קל בלא וא"ו". ומפרעה בשרשו דקדושה (עניין פריעה וגילוי אלקותו יתברך¹⁶), משתלשל פרעה למטה¹⁷, בכל התוקף בלעומת-זה.

ג. על-פי זה יובן עניין "בא אל פרעה" בשרשו בקדושה:

בזהר פרשתנו¹⁸ מבאר העניין ד"בא אל פרעה" כפי שהוא בפרעה למטה: "מה כתיב בא אל פרעה, לך אל פרעה מבעי ליה, מאי בא, אלא דעייל ליה קב"ה אדרין בתר אדרין לגבי תנינא חדא עלאה תקיפא דכמה דרגין משתלשלין מניה, ומאן איהו רזא דתנין הגדול, ומשה דחיל מניה לא קריב אלא לגביה אינון יאורין ואינון דרגין דיליה, אבל לגביה דחיל ולא קרוב בגין דחמא ליה משתרש בשרשין עלאין, כיון דחמא קב"ה דדחיל משה ושליחן ממנן אחרנין לעילא לא יכלין לקרבא לגביה, אמר קב"ה הנני עליך פרעה מלך מצרים התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו¹⁹, וקב"ה אצטריך לאגחא ביה קרבא ולא אחרא, כמה דאת אמרת אני ה'".

כלומר, שבגלל התוקף דעצם קליפת פרעה ("התנין הגדול") בביתו בארמון המלך (ששורשו "בשרשין עלאין") פחד משה להיכנס לשם. ולכן לא אמר לו הקב"ה "לך אל פרעה" (שילך לבד), אלא "בא אל פרעה", שיבוא יחד עם הקב"ה ויכנס לפרעה, הקב"ה מוליך אותו יחד אתו אל הפנימיות העצם ד(קליפת) פרעה (אדרין בתר אדרין, חדרים לפנים מחדרים²⁰), בכדי לכבשו לגמרי ("לאגחא ביה קרבא").

לפי זה צריך להבין מהו הפירוש ד"בא אל פרעה" דקדושה ("דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין"): בנוגע לפרעה דקדושה (גילוי אלקות) לא שייך לומר "דחיל משה", שמשה "יפחד" להיכנס לשם לבדו, ושיזדקק לכך שהקב"ה יצווה עליו "בא אל פרעה", ויכניסו ("עייל ליה קב"ה")?!

ויש לומר הביאור בזה:

פרעה דקדושה הוא גילוי הכי נעלה דאלקות, הן בעצם הגילוי – א) גילוי כל האורות, כולל האורות והדרגות הכי נעלות באלקות – "כל נהורין וכל בוצינין", עד ל"כל מה דהוה סתים", והן באופן הגילוי – ב) באופן ד"אתפריעו" מלשון פרוע (בלי סדר), היינו למעלה מסדר, מדידה והגבלה.

ויתירה מזו: ה"אתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין כו'" בא דווקא מעצמותו ומהותו יתברך [ובלשון הזהר: "בית פרעה כו' ביתא דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין כו' קב"ה אפיק כל נהורין כו'", שבבית (דירה) נמצא המלך בגילוי בכל עצמותו²¹] – שכן אור מצד עצמו הוא מוגדר בגדרו וציורו של גילוי (אור), וכל דרגא והמשכה באור – נמשכת בסדר מסויים בהתאם לציורו וגילויו הפרטי, והגילוי (אור) הוא מצד עצמו באופן של גילוי בסדר והדרגה; מובן מזה, שבכדי שיהיה הגילוי ד"כל נהורין כו'" ו"כל מה דהוה סתים" (היפך הגילוי), ועוד באופן של "אתפריעו" (למעלה מסדר והדרגה), הרי זה צריך לבוא מעצמותו יתברך, שהוא ה"מקור" (כביכול) ד"כל נהורין כו'" [בלשון הזהר בפרשתנו: העצם דפרעה "דכמה דרגין משתלשלין מניה"], ויחד עם זה, "מקור" כזה שלמעלה לגמרי מכל גדר מקור וגדר מאור ואור, ולכן נמצאים ממנו "כל נהורין כו' וכל מה דהוה סתים" ובאופן ד"אתפריעו"²².

על-פי זה מובן מדוע "משה דחיל מיניה ולא קריב", כי הוא ראה את הגילוי דפרעה (דקדושה) שמושרש "בשרשין עלאין", ולכן חשש להיכנס ל"בית פרעה", בו ישנו גילוי העצם דפרעה דקדושה, שכן נברא מוגבל, נשמה בגוף, לא יכול לקבל את הגילויים הנפלאים דעצמותו ית', "דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין כו'"; איך ביכולתו של נברא מוגבל לקבל את הגילוי ד"כל נהורין", ועוד גילוי באופן שלמעלה ממדידה והגבלה (אתפריעו), הבא מהעצמות?!

"אינון יאורין ואינון דרגין דיליה", הגילויים דסדר השתלשלות, הם ביכולתו של נברא לקבל, ולכן לא חשש משה לגשת אל פרעה כפי שנמצא בדרגא זו (בביתו, ועל אחת כמה וכמה מחוץ לביתו²³). אבל כפי שפרעה מלשון "אתפריעו כו' כל נהורין" נמצא בביתו בכל התוקף – הגילויים דעצמותו יתברך – מכך משה חשש, כי נשמה בגוף מצד עצמה לא יכולה לקבל זאת!

ויש לומר שזה מרומז גם בהמשך הפרשה: כשפרעה אמר למשה "לך מעלי השמר לך אל תוסף לראות פני כי ביום ראותך פני תמות", הסכים לכך משה באומרו "כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך"²⁴. מזה מובן, שלדברי פרעה יש מקום בתורה ובקדושה, אלא כפי שזה בקדושה הרי זה טוב בשלימות. והעניין בזה: מכיוון שהגילוי דפרעה דקדושה הוא למעלה מכל מדידה והגבלה ("אתפריעו כו' כל נהורין"), לכן "ביום ראותך פני תמות". מצד דרגת משה (מצד עצמו)²⁵ אין ביכולתו של נברא לקבל את הגילוי ד"ראות פניך" דפרעה, ולהישאר נשמה בגוף, לראות את הפנימיות ("פניך") ד"אתפריעו כו' כל נהורין", גילוי שלמעלה מכל מדידה והגבלה; הגילוי ד"ראות פניך" הוא דווקא כפי שהנשמה היא למעלה ממדידות והגבלות הגוף הגשמי והמוגבל²⁶.

ד. לכך הוצרך להיות ציווי מיוחד ונתינת כוח מיוחדת מהקב"ה למשה – "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", "עייל ליה קב"ה אדרין בתר אדרין": עצמותו יתברך שלמעלה מ(כל גדר ד)בלי גבול וגבול – מביאה את משה לפרעה, שגם בהיותו נשמה בגוף מוגבל, ביכולתו לקבל את הגילוי ד"אתפריעו כו' כל נהורין" מעצמותו יתברך!

והביאור בזה:

פרעה מלשון "אתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין כו'" ניתן לפרש בשני אופנים: א) הגילוי דכל האורות (כל נהורין) ובאופן ד"אתפריעו", למעלה מסדר והדרגה. שזה מורה שהגילוי בא מעצמותו יתברך שלמעלה מגדר אור ולא מתייחס לאור בגדרו וציורו הוא, שכן מצד דרגת האור (אפילו בהיותו מעין המאור) אין הוא באופן ד"אתפריעו" (כנ"ל). ב) "כל נהורין", דרגת וציור האור היא באופן ד"אתפריעו" – גילוי שלמעלה ממדידה והגבלה וציור. היינו, שגם הציור, מדידה והגבלה ד"כל נהורין" הוא באופן דלמעלה ממדידה והגבלה ד"אתפריעו"²⁷.

וחיבור ההפכים (ד"כל נהורין" ו"אתפריעו") הוא דווקא בכוח העצמות (כנ"ל ס"ג):

ידוע²⁸ שהאור (קודם שנתגלה) כלול בעצמות המאור ממש, רק ששם אינו בבחינת אור, אלא ביכולת העצמות (וקדמון כקדמותו יתברך²⁹), שנושא הכול וכל יכול, ו"אתפריעו מיניה כל נהורין". ולכן, גם כשהאור נמשך בגילוי (בציור אור), שקשור בציור והגבלה כלשהי (ומצד עצמו אין זה באופן ד"אתפריעו"), נמשך בו מהעצמות שלימות הגילוי ד"כל נהורין", ויתירה מזו – שהמדידה והגבלה ד"כל נהורין" גופא היא באופן ד"אתפריעו", למעלה ממדידה והגבלה³⁰.

ומזה משתלשל למטה יותר הכוח לחיבור ההפכים דבלי גבול וגבול (באור גופא), ולמטה יותר – החיבור דאור וכלי³¹. עד – החיבור דנשמה וגוף, שגם נשמה בגוף מוגבל יכולה לקבל את האור הבלי גבול עד לגילוי ד"פרעה", "אתפריעו כו' כל נהורין" מעצמותו יתברך, ויתירה מזו – שנשמה בגוף תוכל להיכנס לשם ("בא אל פרעה"), "אדרין בתר אדרין", בפנימיותו ובתוכיותו³² ממש.

ה. ביאור הטעם מדוע עשה הקב"ה את החידוש ד"בא אל פרעה", שמשה כנשמה בגוף יוכל לקבל את הגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" – יובן בהקדים ביאור תוכן עניין גאולת מצרים בכלל (ש"בא אל פרעה" הוא ההקדמה והתחלה לזה, כנ"ל):

כוונת גאולת מצרים היא – מתן תורה, כפי שאמר הקב"ה למשה מיד בתחילת שליחותו: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"³³. החידוש דמתן תורה הוא – נתינת התורה והמצוות למטה לבני-ישראל, נשמות בגופים, בכדי שיוכלו להגשים את תכלית וכוונת בריאת כל העולם: נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים³⁴, שבמדידה והגבלה והעלם והסתר דנשמה בגוף בתחתונים, יהיה גילוי העצמות, כמו אדם (כביכול) הנמצא בגילוי בכל עצמותו בדירתו הפרטית²¹ (ומכל שכן בנוגע להקב"ה בורא העולם ומנהיגו), כפי שיתמלא בשלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה (ומעין זה היה במתן תורה), כמו שכתוב³⁵ "ולא יכנף עוד מוריך"³⁶, הוא יהיה בדירתו בגלוי בלי שום לבושים, אפילו בלי הלבושים הכי עליונים (כנף העליון).

וכידוע³⁷, שקודם מתן תורה, היתה ה"גזירה" בין עליונים ותחתונים, שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ובמתן תורה נעשה ביטול הגזירה, ונתינת כוח להמשיך בתחתונים הגילוי דעליונים, עד לדרגות הכי נעלות באלקות, עד מעצמות ומהות, כך שהגוף הגשמי בעולם הזה הגשמי נעשה קדוש, עד לדירה לו יתברך – עד ש"ישראל וקוב"ה כולא חד"³⁸ נמצא בגלוי בכל העולם.

מזה מובן, שבגלות מצרים ויציאת מצרים – המהווים הכנה לגילוי העצמות למטה במתן תורה – מודגשת ההקדמה לביטול הגזירה, המעבר ממצב של פירוד בין עליונים ותחתונים למצב של אחדות ביניהם, כהכנה לשלימות האחדות ביניהם במתן תורה עצמו.

ויש לומר ששלב עיקרי בזה נפעל על-ידי ציווי ה' למשה "בא אל פרעה", כדלקמן.

ו. ובהקדים, שעל דרך זה מצינו בהתחלת שליחותו של משה להוציא את בני-ישראל ממצרים:

בביאור טענת משה להקב"ה "לא³⁹ איש דברים אנכי גו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי", ולכן "שלח⁴⁰ נא ביד תשלח"⁴¹ – מבואר בכ"מ⁴², שבגלות מצרים "דיבור (משה) הוה בגלותא"⁴³, ולכן טען משה שעל-ידו לא יכולה להיות הגאולה למטה⁴⁴.

ובשורש העניינים הרי זה בגלל מעלת משה, שמצד עצמו הוא בדרגא שלמעלה מגילוי בדיבור, למעלה אפילו מהגילוי דתורה שבכתב ותורה שבעל פה למטה ["כבד פה באורייתא דבעל פה וכבד לשון באורייתא שבכתב"⁴⁵], משה⁴⁶ היה "כבד פה" כי "שרשו מתהו ששם היו האורות גדולים ולא היו יכולים להתלבש בכלים, וזהו עניין כבד פה שלא היה יכול להשפיע אור שכלו לתוך כלי הפה"⁴⁷, ולכן אמר "שלח נא ביד תשלח" (משיח צדקנו), "דהיינו מי שהוא מעולם התקון", בו הכלים מרובים להכיל האורות.

ועל זה ענה הקב"ה "מי שם פה לאדם גו' הלא אנכי הוי' גו' ואנכי אהיה עם פיך והוריתך אשר תדבר"⁴⁸: מצד עצמותו יתברך שהוא כל יכול (והוא מקור לכלי הפה דעולם התיקון והאורות מרובים דתהו), הוא יכול לפעול שגם בגלות מצרים, וגם אצל משה (שמצד עצמו הוא למעלה מגילוי בכלים), יהיה הגילוי בדיבור בפה, "ואנכי אהיה עם פיך", "פירוש, אף שמצד שרשך מתהו אין לך כלים כאלו אבל אנכי הוי' שעשיתי את הכלים דתקון ואת עולם התהו אני יכול להפך הדבר להתערב בחינות תהו ותקון יחד היינו המעלות דשניהם, שיהיו האורות מרובים כמו בתהו כו' וגם בחינת המעלה דתקון שיהיו הכלים מרובים מאד"⁴⁹.

אלא שאז – במצרים – "ואנכי אהיה עם פיך" היה גילוי בדרך נס – שבשעה שמשה דיבר עם פרעה "יהיו דבריו נכונים"⁵⁰ [ונוסף לכך גם "אהרן אחיך יהיה נביאך"⁵¹, "ודברת אליו ושמת את הדברים בפיו גו'"⁵², "הוא יהיה לך לפה"⁵³ – בכדי שהדיבור יתגלה בשלימות, גם בדרך הטבע]. אבל אז הוא לא התרפא⁵⁴, שלכן לאחרי זה אמר משה "אני ערל שפתים"⁵⁵. וזה נפעל על-ידי הגילוי ד"אנכי (אהיה עם פיך)" דמתן תורה (התחלת עשרת הדברות⁵⁶), שלכן בכוחו לפעול יציאת מצרים ("אף שהדיבור הוא בבחינת גלות"), "רק בכדי שיהיה גילוי הדיבור לגמרי בכללות העולם צריך להיות שבירת קליפת מצרים" על-ידי "אנכי אהיה עם פיך", וזה מביא לאחרי זה – גילוי הדיבור במתן תורה, "אנכי ה' אלקיך", שאז⁵⁷ משה נתרפא לגמרי⁵⁸.

ז. על-פי זה יובן גם כן עניין "בא אל פרעה" דקדושה בגלל זה ש"משה דחיל מיניה":

משה מצד דרגתו הוא (מצד עצמו) – "כבד פה וכבד לשון" (בגלל ריבוי האורות גדולים שלמעלה מכלים) – חשש איך יוכלו הכלים לקבל את האורות הגדולים ד"אתפריעו כו' כל נהורין"; וזהו החידוש בציווי הקב"ה אליו "בא אל פרעה", "עייל ליה קב"ה אדרין בתר אדרין": בזה נתן לו הקב"ה את הכוח – כוח העצמות – שהכלים דנשמה בגוף יוכלו לקבל בפנימיות את כל הגילויים הנעלים דעצמותו יתברך, "דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין"⁵⁹.

והטעם על זה הוא, כי זוהי תכלית ושלימות כל סדר השתלשלות, של כל האורות, עד לבחינת פרעה, "אתפריעו כו' כל נהורין" – כי "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", שבמדידה והגבלה דנשמה בגוף בתחתונים, יהיה גילוי העצמות. ולכן היה "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", שבהיותו נשמה בגוף הוא נכנס אל פרעה דקדושה ומקבל את הגילויים הכי נעלים מעצמותו יתברך, ש"אתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין כו'".

ח. על-פי זה יובן גם כן מדוע "בא אל פרעה" הוא הקדמה והתחלת הגאולה,

[נוסף לפירוש הפשוט, שעל-ידי "בא אל פרעה" דלעומת-זה נעשה ביטול ושבירת קליפת פרעה כפי שהיא בתקפה בארמון המלך⁶⁰, שזוהי התחלת הגאולה – ישנו בזה עניין עיקרי]:

השלימות דגאולת מצרים היא – להביא את מתן תורה (למלאות את הכוונה דדירה בתחתונים – ) גילוי העצמות ("אנכי") למטה לבני-ישראל נשמות בגופים, נשמה בריאה בגוף בריא [כידוע⁶¹ שבמתן תורה התרפאו כל בני-ישראל (כולל משה, כנ"ל). ויש לומר שזה מרומז גם בציווי הקב"ה לבני-ישראל קודם מתן תורה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"⁶², שגם כפי שהם "גוי" בעולם הזה הגשמי, הם "קדושים" עד לדרגת "ממלכת כהנים" – "כהנים גדולים"⁶³, שכהן גדול צריך להיות שלם הן בגופו והן בממונו⁶⁴, ואפילו בלבושיו – "לכבוד⁶⁵ ולתפארת"⁶⁶], שכפי שבני-ישראל במציאות של נשמות בגופים הם "כולא חד" עם הקב"ה.

ועל דרך זה נמשך גם בעולם – החיבור דעליונים ותחתונים שנפעל במתן תורה, עד לגילוי העצמות בתחתונים.

והיות שזהו חידוש גדול (שנברא נשמה בגוף מוגבל מתאחד עם בלי גבול עד להעצמות), כפי שמשה התפלא על כך ו"דחיל מיניה" – לכן, כהכנה והקדמה לזה היה "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", שבהיותו נשמה בגוף (משה), במדידה והגבלה ובמצב שיכולה להיות סכנה (בגלל פרעה דלעומת-זה), הוא נכנס בפנימיות לפרעה דקדושה ומקבל את הגילויים הכי נעלים מעצמותו יתברך, ש"אתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין כו'"⁶⁷.

ועל-ידי זה שהיה כן אצל משה, נמשך הכוח לכל בני-ישראל, שיוכלו לקבל את הגילוי דמתן תורה, כשנפעל החיבור דגבול ובלי גבול, "אתפריעו כל נהורין" ד"נר מצוה ותורה אור"⁶⁸, ש"כל נהורין" (גבול) הם באופן ד"אתפריעו" (בלי גבול).

(חלק משיחות יום ד' פ' בא, ג' שבט וש"פ בא, ו' שבט ה'תשנ"ב. התוועדויות תשנ"ב כרך ב' עמ' 135-142– תרגום מאידית)

________________________________

1)    כן נקראת ("בא אל פרעה") ברמב"ם סדר תפלות כל השנה (בסוף ספר אהבה), ובאבודרהם בסדר הפרשיות וההפטרות.

2)    משא"כ בפ' שמות ובפ' וארא מדובר אודות ההבטחה וההכנה ליצי"מ.

3)    פרשתנו יב, מא. נא.

4)    ראה לקו"ש ח"ה ע' 57 ואילך. ובכ"מ.

5)    ראה לקו"ש ח"ו ע' 57 ואילך. וש"נ.

6)    ראה בארוכה שיחת ש"פ בא תנש"א (התוועדויות תנש"א ח"ב ע' 176 ואילך).

7)    ד"ה כימי צאתך תש"ח פי"ב (ע' 164).

8)    מיכה ז, טו.

9)    יו"ד, כח.

10)  ראה תניא רפי"ז. ובכ"מ.

11)  זכרי' יג, ב.

12)  ובתורה נאמרים הענינים כפי שהם לאמיתתם בשרשם בקדושה, כמבואר במק"א (ראה לקו"ש ח"כ ע' 341 ואילך. ספר השיחות תשמ"ח ח"א ס"ע 36 ואילך. ועוד) בענין "יעקב ועשו האמורים בפרשה" (ל' רש"י ר"פ תולדות).

13)  ראה בארוכה ספר השיחות תשמ"ח שם. וש"נ.

14)  ח"א רי, א.

15)  ויגש מה, טז.

16)  ראה תו"א ד"ה ויהי מקץ (לא, א). תו"ח שם רפ"א (עד, א). פ"ו (עז, סע"ד ואילך).

17)  תו"א שם לא, ג.

18)  לד, א.

19)  יחזקאל כט, ג.

20)  פי' דרך אמת.

21)  ראה אוה"ת בלק ע' תתקצז. המשך תרס"ו ס"ע ג. הנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב ע' כז הערה 35.

22)  וראה תו"ח שבהערה 16 (עח, סע"א), ש"פרעה" מלשון פריעה וגילוי "הוא בחי' התגלות הפנימית דוקא כי ל' פריעה לא שייך רק לגלות מתוך ההעלם והכיסוי כו'". ועפ"ז מובן עוד יותר שהוא לא בכח האור (שענינו גילוי), כ"א דוקא בכח העצמות.

23)  ראה שיחת ש"פ בא תנש"א ס"ד (התוועדויות תנש"א ח"ב ע' 178 ואילך). וש"נ.

24)  פרשתנו יו"ד, כח-כט.

25)  ולכן הסכים משה לדברי פרעה "כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך", כי לדעתו מצד דרגת משה לא יתכן שאדם נברא, נשמה בגוף, יכיל בתוכו הגילוי דפרעה דקדושה. אבל באמיתית הענין – כן הוא בכח העצמות ("בא אל פרעה"), כדלקמן בפנים.

26)  וע"ד "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי" (תשא לג, כ).

27)  ראה תו"ח שם (עז, סע"ד ואילך) ב' פירושים ב"פרעה" מלשון פריעה וגילוי: גילוי החיצוניות, וגילוי הפנימיות (שזהו אמיתית ענינה של פריעה, כנ"ל הערה 22). ושם (בהמשך לפירוש השני ב"אתפריעו"): "עיקר המכוון שהוא בהשתלשלות העולמות שיהי' התגלות הפנימי' בחיצוני' הכלי דוקא באופן שלא יסתיר הכלי לאור כלל וכמו שהי' במ"ת .. וכמו שיהי' לע"ל כו'".

28)  המשך תרס"ו ע' קפב ואילך.

29)  שם ע' קסט.

30)  משא"כ מצד זה שעצמותו ית' הוא מופשט ולמעלה מכל גדר מאור ואור, הרי האור אינו מתייחס לעצמותו ית', והגילוי שלו אינו באופן ד"אתפריעו" שלמעלה ממדידה והגבלה, שזהו דוקא בכח העצמות.

31)  ראה לעיל הערה 27.

32)  ראה אוה"ת וארא ע' קצו (בפירוש "בא אל פרעה" דלעו"ז).

33)  שמות ג, יב.

34)  ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.

35)  ישעי' ל, כ.

36)  תניא שם (מו, א).

37)  ראה תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.

38)  ראה זח"ג עג, א.

39)  שמות ד, י.

40)  שם, יג.

41)  "ביד מן דכשר למשלח" (תרגום אונקלוס עה"פ), "שלח נא ביד אדם מדבר צחות שיהי' כשר וראוי לשליחות נכבדות כזאת כו'" (רמב"ן שם).

42)  זח"ב כה, ב. ד"ה ויאמר גו' מי שם פה באוה"ת שמות ע' עה. ד"ה הנ"ל תרכ"ז (ע' עה ואילך). תרנ"ח (ס"ע עו ואילך).

43)  לשון הזהר שם.

44)  וראה ד"ה ויאמר גו' מי שם פה תרע"ח (ע' קלח), שפליאת משה היתה "איך יכול להיות גילוי אוא"ס עד למטה מטה, וגם ראה הקליפה הקשה דמצרים שמונע ומעכב ביותר כו'". וראה ד"ה זה תרל"ד (ע' קכ).

45)  זח"ג כח, רע"א. וראה מקומות שבהערה 42.

46)  בהבא לקמן ראה תו"א וארא ד"ה ויאמר גו' מי שם פה (נא, ד ואילך). תו"ח שם (נט, א ואילך).

47)  ל' התו"א שם, ב.

48)  שמות ד, יא-יב.

49)  תו"א שם נב, סע"ב-ג. וראה תו"ח שם בסופו (סח, א): "הלא אנכי כו' כי כל יכול לעשות מתהו תיקון ומתיקון תהו .. יכול לעשות ג"כ היפך האור לכלי והכלי לאור .. ויכול להיות היש בבחי' אין והאין בבחי' יש כו'".

50)  שמו"ר פ"ג, טו. הובא בדרושים שבהערה 42.

51)  וארא ז, א.

52)  שמות שם, טו.

53)  שם, טז.

54)  ראה דב"ר רפ"א. זח"ב שם. רמב"ן שמות ד, יו"ד. וראה גם שמו"ר שם.

55)  וארא ו, יב. ל.

56)  יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.

57)  דב"ר וזהר שבהערה 54.

58)  סד"ה מי שם פה תרנ"ח (ע' פז).

59)  ויש לומר, שזהו הפירוש ב"והקל נשמע בית פרעה", כמבואר בזהר שם (בהמשך לזה ש"בית פרעה" הוא "ביתא דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין כו'"), "ובג"כ קב"ה אפיק כל נהורין וכל בוצינין בגין לאנהרא לההוא קול דאקרי קל בלא וא"ו" שהגילוי דפרעה (שענינו קול ודיבור ראה אוה"ת וישב (כרך ו') ע' תתרצד, ב) מאיר גם בדרגת משה שהוא "כבד פה וכבד לשון" ("קל בלא וא"ו"), לעשותו קול (בוא"ו), שהאור בא בגילוי בכלי הפה.

60)  ראה בארוכה ד"ה בא העת"ר (המשך תער"ב ח"ב ע' תתמא). תש"ד (ע' 127). שיחת ש"פ בא תנש"א (התוועדויות תנש"א ח"ב ע' 176 ואילך). וש"נ.

61)  תנחומא יתרו ח. במדב"ר רפ"ז. וראה גם מכילתא (הובא בפרש"י) עה"פ יתרו כ, טו. ובכ"מ.

62)  יתרו יט, ו.

63)  בעה"ט עה"פ. וראה אגדת בראשית פע"ט [פ].

64)  ראה יומא יח, א. וש"נ. רמב"ם הל' כלי המקדש רפ"ה.

65)  תצוה כח, ב.

66)  ויש לומר, שבדרגת הספירות, "כבוד" ו"תפארת" (מלכות ותפארת, הכוללות כל הספירות) הם ע"ד בלי גבול וגבול, כידוע שתפארת (ז"א) הוא "קצה אוא"ס", ומלכות (שרגלי' יורדות) הוא מקור לעולמות בי"ע (תו"א תרומה פא, א). ובבגדי כהונה שהם "לכבוד ולתפארת" נעשה חיבור שניהם יחד.

67)  וי"ל שמזה נמשך הכח גם ל"בא אל פרעה" כפשוטו, כדי לבטל ולשבור קליפתו, שהרי תוקף הקליפה בא מהקב"ה, שלכן נאמר (בהמשך ל"בא אל פרעה") "כי אני הכבדתי את לבו" (ולכן דחיל ממנו משה), והכוונה פנימית בזה היא כדי לבטל הקליפה ויהי' יתרון האור כו' (סד"ה בא העת"ר), ולכן ע"י "בא אל פרעה" בשרשו בקדושה גילוי "כל נהורין" מעצמותו ית', נעשה גם הכח ל"בא אל פרעה" (יחד עם הקב"ה) להלחם עמו ("לאגחא בי' קרבא") ולבטלו מכל וכל, שזהו רק "ביכלתו ית' שהוא כל יכול" (אוה"ת וארא ע' רלא. ד"ה ראה נתתיך תרל"א, עזר"ת, תשט"ו. וראה לקו"ש חט"ז ע' 74 ואילך).

68)  משלי ו, כג.

 משיח וגאולה בפרשה

למשיח אכפת מכל אחד ואחת

עיקר הגעגועים לגאולה מצד הגוף

דובר כמה פעמים שכבר "כלו כל הקצין" וסיימו הכול, והגאולה היתה צריכה לבוא כבר מזמן, ומפני טעמים שאינם מובנים כלל וכלל עדיין לא באה.

מזה מובן, שעל-כל-פנים כעת, צריכה הגאולה לבוא תיכף ומיד ממש. ובלשון העולם: זהו הזמן הכי נעלה ("העכסטע צייט") לגאולה האמיתית והשלימה!

ולהעיר, שבלשון "הזמן הכי נעלה" ("העכסטע צייט") מרומז תוכן הגאולה – ש"זמן" הקשור עם מדידה והגבלה (עבר הווה ועתיד), נעשה "(הזמן) הכי נעלה", באופן שאין למעלה הימנו. כלומר, שהגבול (זמן) עצמו נעשה בלי גבול (הכי נעלה), עד שמתאחדים ממש, על דרך המדובר לעיל בעניין "אתפריעו כל נהורין".

ואדרבה: עיקר ההדגשה בזה היא על הגבול של "זמן" גשמי – כי ברוחניות העניינים (עד לדרגות "הכי נעלות") יש כבר שלימות העניינים עד לשלימות דגאולה (רוחנית), עיניהם הרוחניות דבני-ישראל רואים כבר את הגאולה; כעת צריך רק לפתוח את העיניים הגשמיות, שגם הם יראו את הגאולה כפי שהיא בגלוי לעיני בשר בזמן הזה.

וכמובן גם בפשטות: עיקר הגעגועים לגאולה הם לא מצד הרוחניות והנשמה, כי מצד רוחניות העניינים, הנשמה בשלימות וכל העניינים בשלימות (והגם שיהודי נמצא נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, הרי מצד הנשמה והרוחניות לא מורגש חושך העולם), מה שאין כן מצד גשמיות העניינים של הגוף, שם בעיקר נרגש ההעלם והסתר, ובמילא – זה מעורר את הגעגועים לגאולה.

(משיחת ש"פ בא תשנ"ב, ספר השיחות תשנ"ב כרך א, עמ' 295)

משיח מתעסק עם כל יהודי להביאו לגאולה

הגאולה העתידה תהיה באופן שאפילו יהודי אחד לא יישאר בגלות חס ושלום, כשם שהגאולה ממצרים הייתה באופן שאפילו יהודי אחד לא נשאר בגלות מצרים (כי הגאולה העתידה תהיה "כימי צאתך מארץ מצרים"), כלומר: מבלי הבט על מעמדו ומצבו של יהודי זה – יגאל אותו משיח צדקנו מהגלות!

...ואין זה פלא שמשיח צדקנו מתעסק עם כל אחד ואחד מישראל – שהרי מסופר במדרשי חז"ל אודות הנהגתו של משה רבינו, "מושיען של ישראל", שבראותו שישנה שה אחת – "שה פזורה" – שברחה מן העדר ותעתה במדבר, הניח משה רבינו את העדר כולו ורץ אחרי השה כדי להחזירה לעדר.

...ומובן, שזהו גם אופן הנהגתו של משיח צדקנו – "גואל ראשון הוא גואל אחרון" . . שמציאותו של כל אחד ואחת מישראל, בכל מעמד ומצב שהוא, חשובה ונוגעת ביותר למשיח צדקנו!

ויתירה מזו: אם הדברים אמורים אודות הנהגתו של משה רבינו לפני מתן תורה, הרי על אחת כמה וכמה שכן הוא ביתר שאת וביתר עוז – לאחרי מתן תורה, שאז נפעל העניין ד"אתה בחרתנו מכל העמים", "ובנו בחרת מכל עם ולשון", הרי פשיטא שמציאותו של כל אחד ואחד מישראל – שנבחר על-ידי הקב"ה – חשובה ונוגעת ביותר למשיח צדקנו.

ומכיוון שמשיח צדקנו יגאל את כל אחד ואחת מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו כו' – לכן אומרים לכל יהודי שעליו לעשות את ההכנה המתאימה לכך . . ומכיוון ש"מצווה גוררת מצווה" – הרי ברור שעניין זה יפעל אצלו פעולות נוספות שיחישו וימהרו את הגאולה העתידה לבוא על-ידי משיח צדקנו.

(התוועדויות תשמ"ג כרך ג, עמ' 1314)

 ניצוצי רבי

הנהגות ואמרות פלא בתורת הרבי

איך הגיע האריה ל'מרכבה העליונה'? * כיצד שינה הרבי מהנהגתו הק' כדי שלא לפגוע בכבוד אמו? * מדוע קיבל יעקב את הברכות בלבוש עשיו? * האם הוכשר הדור להנחת תפילין דרבינו תם, לאיזה מקרים נועד בית-האסורים?  ומהי עצת הרבי לזיכרון טוב * רשימה נוספת בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

להיכן פונות הידיים?

בחודש תשרי תשכ"ד ביאר הרבי במהלך התוועדות יום שמחת תורה (ראה תורת מנחם כרך לח עמ' 124) את סיפור פגישתו של אדמו"ר הזקן עם הגאון ר' יוסף כלבו (חבר ותלמיד מובהק של הגר"א), והדו-שיח התורני שהתקיים אז.

היה זה בחורף תקכ"ט, והרבי הזכיר "כיון שבחוץ שרר כפור, ניגש [אדמו"ר הזקן] סמוך לתנור כדי להתחמם, בהחזיקו את ידו לצדדין, שכן, על-פי קבלה, אין להחזיק את הידיים מלאחוריו".

המקור לשלילת החזקת ידיים למאחור – צוין בתורת מנחם שם: ראה שער רוח-הקודש דרוש א' הב' (קרוב לסופו); ושם נאמר: "גם צריך האדם בכל יום לפשוט זרועותיו תמיד... ולא יהיו כפופים באופן שיצאו הקשרים לצד אחורי הגוף".

וכן כתוב ב'בן איש חי' (שנה שניה סוף פרשת פינחס): "טוב לפשוט זרועותיו תמיד לצד פנים שלא יהיו זרועותיו לאחוריו וטוב לו בזה".

אמנם מצינו להיפך מזה בעניין הנהגה בעת התפילה – במסכת שבת ו, א "ופכר ידיו" – וכתב הר"ן בחידושיו:

"רבינו חננאל ז"ל פירש נותן ידיו לאחוריו כעבד דנפיק בקולר".

גם הבית-יוסף באורח-חיים סוף סימן צה, הביא בשם "רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל", כמה מנהגים בעניין הנחת ידיים בשעת התפילה, ובין הדברים כתב:

"..ויש מקומות משימים ידיהם לאחוריהם, וכן מנהג ארץ ישמעאל, ומכוונים לרמוז כאילו אין להם ידיים, כלומר שאין להם יכולת זולתו".

וכבר מצינו שכן נהג יצחק אבינו עליו-השלום כמובא בפיוט בשחרית של יום א' דראש השנה (בברכת "אתה גיבור"): "העקוד בהר מור אחורים", ופירש בפירוש הקדמון במחזור כל בו: "ונקט אחורים – לשון רבים, שגם [יצחק] כשהתפלל לנוכח אשתו, פשט ידיו לאחוריו, כדי שיזכור לו [השי"ת, זכות] העקידה" (ראה בכל זה 'עלים לתרופה' גליון תתפה עמ' א'; גליון תתפו עמ' ג).

הברכות ליעקב בלבוש עשיו

בספר 'ביאורי החומש' בראשית כרך א' ('היכל מנחם' תשס"ז) עמ' שכו, נדפס ביאור "שאכן היתה כוונה מיוחדת בכך שיעקב קיבל את הברכות כשהוא מחופש לעשיו ולבוש בבגדיו: בכך הבטיחה רבקה, כאם יהודייה... שברכותיו של יצחק יחולו על כל יהודי ויהודי במשך כל הדורות, לא רק על יהודי הלבוש כיעקב אבינו והולך בדרכיו, אלא גם על יהודי שאינו הולך בדרך יעקב, אלא הוא 'מחופש', כביכול, לעשו; גם הוא בפנימיותו צאצא של יעקב אבינו, ולכן אף הוא ראוי לברכה".

(לא צוין מקורו המדויק של הביאור אלא "ממכתב כ"ק אדמו"ר", וסביר להניח שמקורו בדברים שבעל-פה שהתפרסמו משמו של המזכיר הרה"ח הר"ר ניסן מינדל ע"ה [באחד מגיליוני כפר חב"ד]).

והנה ביאור זהה מופיע ב'ספר החיים' לאח המהר"ל מפראג (ספר גאולה וישועה פ"ח):

"והנה בכל יום ויום עומדת מדת הדין ומקטרגת עלינו לאמור: ריבונו-של-עולם, מה נשתנו אלו מאלו – ישראל מאומות-העולם – ולמה יזכו אלו לברכת יעקב אביהם והם אינם עושים רק מעשה עשיו"... [לכך] "כיוון יצחק לברך את עשו, שאם היה מכוון ליעקב לא היתה הברכה מתקיימת בזרעו אלא אם-כן יעשו כמעשה יעקב שנתכוין אליו יצחק. אבל עכשיו שנתכוין לעשו, על כל פנים אין מעשיהם של ישראל גרועים יותר ממעשה עשו שנכוין אליו יצחק בברכותיו". ועיין שם עוד ("שברכה זו תתקיים בזרעו אפילו אם ילכו בדרך עקבה ומרמה").

והנה, רבינו, אוהבן וסנגורן של ישראל, העדיף לבאר זאת "גם על יהודי ש'מחופש' כביכול לעשיו", ולא על הכלל כו'. וק"ל.

הדור צריך לזה

בהתוועדות פורים תשל"ו הכריז הרבי:

במענה לשאלת רבים... דעתי ברורה שעתה יש להניח שני זוגות תפילין... מצד החושך כפול דתקופתנו... נוסף עידוד חזק שכל אחד ואחד יניח גם תפילין דרבינו-תם, כיון שמוכרח אור כפול.

כדאי להצביע על המובא בספר 'אמרי פנחס' – תורת הרה"ק ר' פינחס מקאריץ ותלמידיו (מהר"ר שמואל וואלציס) שער סדר היום אות מ:

"בענין תפילין דרבינו-תם, בימים הראשונים היו מונעים רבותי כמה יונגע-לייט [=אברכים צעירים] מלהניחם, משום יוהרא (עיין או"ח סימן לד סעיף ג). אך לעת זקנותו של מוהר"ר רפאל [=מבערשיד (נלב"ע ט"ו טבת תקפז) תלמיד הרה"ק ר' פינחס מקאריץ)] ז"ל היה מצוה לרובא דרובא להניחם, והיה משמע ממנו שהדור צריך לכך".

מאסר – על תנאי...

הרבי קבע כי "כל המושג של 'מאסר' בתור עונש – אינו על פי תורה" (התוועדויות תשמ"ה כרך ד' עמ' 2274), "שבתורתנו אין לגמרי עונש בית האסורים" (אגרות קודש כרך ט' עמ' קפג). וראה מה שכתבתי ב'פרדס חב"ד' (גליון יט עמ' 269-268) עיקר חידושו של הרבי בנידון.

והנה יסוד דברי הרבי נראה כי הוא בפירוש רש"י במסכת פסחים (צא,א) ד"ה בית האסורים, אשר מדבריו עולה כי רק ג' מקרים מצריכים מאסר: א) סרבן גט – כאמצעי לחץ – עד שיגרש, ב) חייב ממון לחבירו ואינו פורע ויש חשד שהוא מעלים רכושו כדי שלא ישלם, אוסרים אותו כדי שישלם. ג) זורק אבן – כדי להרוג – שפצעה אדם, נאסר עד שיתברר סופו של הנחבל, ואם מת, ממיתין הזורק.

ולכל זה רמז הרבי בהתוועדויות תשמ"ה שם: "שהחזיקום במשמר עד שיתברר להם מהו העונש שנתחייב בו... [או] התחלת עונש אחר".

עצות לזיכרון

בביאורו למשנה אמר הרבי (התוועדויות תשמ"ב כרך ד' עמ' 1926): "רואים בפועל שכאשר לומדים מתוך הכרח [=וכפייה] כו' לא זוכרים את הלימוד – ולכן קובע התנא "הוי שותה בצמא את דבריהם, היינו ששמיעת דברי החכמים צריכים להיות מתוך צימאון ותשוקה" (והשווה: 'אוצר סגולות הרבי' (הרב יואב למברג) עמ' 132-131).

יש לציין כי בשם ה'תפארת ישראל' בפירושו למשניות (ערכין פרק ד' משנה א' – בועז?) מובא, כי הלימוד בשמחה סגולה לזיכרון.

מזוזה על השולחן

בלקוטי שיחות (כרך יט עמ' 125 הע' 37) איתא "דעל שולחן הכתיבה והלימוד של כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה מונחת מזוזה", ומקשר זה [בפנים השיחה] עם הנאמר במסכת כלים (משנה פי"ז טז) עיין שם.

יצוין כי בספר קרני ראם (להרה"צ ר' ארי' מרדכי רבינוביץ) ח"א עמ' קפא כתב אודות הרה"ק רבי לייביל איגר [ראה אודותיו ב'בצל החכמה' עמ' 132]: "שמנהגו של הרה"ק הנ"ל היה להחזיק על השולחן שלו נרתיק של כסף אשר בו היה מונח מזוזה ציוה לו להביא גם המזוזה בנרתיקה להיות מונח לו על שלחנו" (ואף הוא מקשר זה עם המשנה הנ"ל).

כשהלב ריק מתורה..

בלקוטי שיחות (כרך טו שיחה ד' לפ' וישב (וחנוכה) אות ב') אומר הרבי:

כשאדם עומד במצב ש"אין בו דברי תורה" ("אין בו מים"), הרי ממילא "נחשים ועקרבים יש בו" – ואין ממוצע ביניהם; והיינו, שהחסרון ש"אין בו דברי תורה" אינו רק בכך שהוא ריק מתורה (אבל הוא יכול להישאר "מלא" בעניני הרשות), אלא, ב"בור" שלו מתהוים בדרך ממילא "נחשים ועקרבים" דברים שהם היפך הקדושה ומנגדים לקדושה.

(עיין שם). ולכאורה מקרא מלא דיבר הכתוב (תהלים קיט, יא) בלבי צפנתי אמרתך – למען לא אחטא לך.

ועיין רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה כ"א ("א"ך טוב לישראל" – ו"אין טוב אלא תורה"):

"גדולה מכל זאת אמרו [קידושין ל,ב] יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה [=חכמת התורה] שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה. ובחכמה הוא אומר: אילת אהבים ויעלת-חן דדי' ירווך בכל-עת באהבתה תשגה תמיד (משלי ה, יט)".

[ומפסוק הנ"ל אולי נמצא רמז ללשון הרמב"ם ש"ירחיב דעתו בחכמה" כלומר באופן של בינה – מתאים לפסוק "בלבי גו'" שמוסב על בינה].

האריה והנשר במרכבה העליונה

בלקוטי שיחות (כרך כה עמ' 309 הערה 1) כותב הרבי:

ולהעיר מהקושיא והביאור בחסידות (תורה אור מגילת אסתר צג, סוף עמוד ג. ובכמה מקומות) מדוע האריה והנשר שבמרכבה – להבדיל כו' חיות טמאות הן למטה בעולם הזה כו'.

וכך איתא ב'תורה אור' שם:

"ידוע ממשל הארי שהוא מחיות טמאות ובמרכבה הקדושה פני אריה אל הימין מפני שמרוב מדרגתו הגבוה אין לו כלים להתלבש עדיין אלא במקום היותר נמוך והוא בבהמה טמאה במקום קליפות. מה שאין כן בטהורה היה הכלי מתבטל מפני האור".

והנה מעין זה איתא ביערות דבש חלק ב' דרוש ד' לט"ו באב וסיום (בשם "הפליאה"): "אם אריה טמא, איך הוכשר למרכבה להיות מארבעה פנים במרכבה, ותרץ דבאמת אריה כשר רק התורה פסל[ת]ו הואיל ומינו אוכל כל חיות טמאות ונפטם באיסור. וכן כתב קצת הרמב"ם במורה נבוכים בטעם איסור טמאים דלכך אריה פסול, ואתי שפיר דשמשון כשאכל דבש [שרדה מגוויית הארי – שופטים פי"ד פסוק ח'] ולא חש לטומאה כו'".

ובדרוש ח שם, לט' אדר:

"ומזה תבין קושיא הפליאה: איך יש במרכבה הקדושה נשר ואריה, עופות וחיות טמאות, והענין כי מלכותו בכל משלה שליט בים וביבשתא... ובים אריה ונשר שהם גם כן טהורים".

 ממעייני החסידות

פרשת בא

בא אל פרעה (י,א)

מדוע נוקט הכתוב לשון 'בוא' ולא כפי שלכאורה מתאים יותר – 'לך'?

ההסבר הוא, שפרשתנו מספרת על הגאולה ממצרים, ועל כך רומז הכתוב כי עבודת הבורא באופן של 'בוא' – מקרבת את הגאולה.

כאשר אדם קובע עיתים ללימוד התורה, ייתכן שאמנם הוא 'הולך' אל הלימוד ומשתתף בו, אך הלימוד אינו פועל ומשפיע עליו והוא והעניין הנלמד נשארים שני דברים נפרדים. על כך נאמר 'בוא' – על האדם 'לבוא' אל הלימוד, שהתוכן הנלמד 'יבוא' וייכנס בפנימיותו, ישפיע עליו ויתאחד עמו בהתאחדות גמורה. זו גם צריכה להיות השאיפה בכל ענייני עבודת ה' – התאחדות והתקשרות פנימית בין העובד לעבודה.

על-ידי עבודת ה' בבחינת 'בוא', מחישים את בוא הגאולה האמיתית והשלמה במהרה בימינו.

(משיחת שבת פרשת תש"מ)

כי אני הכבדתי את לבו (י,א)

גזֵרות פרעה וקושי גלות מצרים לא באו מרצונו החופשי של פרעה אלא מפני שהקב"ה הכביד את ליבו, כדי שיתגלו ניסי ה' ונפלאותיו.

כשיהודי נתקל ב'מיצר' – בדברים המונעים אותו מעבודת הבורא, ייתן את ליבו שמקור המניעות הוא למעשה הקב"ה עצמו, המבקש לנסותו, כדי שיגלה את כוחות נשמתו.

(משיחת מוצאי ש"ק פרשת וארא תשל"ח)

ואכלתם אותו בחיפזון (יב,יא)

כשאכלו ישראל את הפסח במצרים אכלו אותו בחיפזון... אבל לעתיד-לבוא נאמר 'כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו' (מדרש-רבה)

מדוע היתה יציאת מצרים בחיפזון, והלוא פרעה עצמו שלח אותם לחופשי? ומצד שני, מדוע לעתיד לבוא תהיה הגאולה שלא בחיפזון?

יציאת מצרים היתה לא רק יציאה משיעבוד גשמי לחירות גשמית, אלא גם יציאה מן המְצָרים הרוחניים לחירות רוחנית. לכן בשעת יציאת מצרים, כאשר הרע שבנפשות ישראל היה עדיין בתוקפו, שכן עדיין "לא פסקה זוהמתם עד מתן-תורה", מוכרחים היו לברוח מן הרע, כנאמר (שמות יד), "כי ברח העם"; אבל לעתיד לבוא, כאשר הקב"ה יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, והרע יתבטל לגמרי – לא יהיה עוד צורך 'לברוח' מהרע.

(תניא פרק לא)

פסח הוא לה' (יב,יא)

פסח הוא לה': הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג... ואתם עשו כל עבודותיו... דרך דילוג וקפיצה (רש"י)

מה הצורך ב'דילוג' בשעת יציאת מצרים?

בני-ישראל היו משועבדים במשך כמה דורות במצרים, שהיתה "ערוות הארץ". משעה שהשתחררו מעבדות זו ועד שעמדו ליד הר-סיני לקבל את התורה מפי הגבורה – עבר זמן קצר ביותר (ארבעים ותשעה ימים). מעבר חד שכזה אי-אפשר לבצע אלא בדרך של 'דילוג וקפיצה'.

(ליקוטי-שיחות כרך יב עמ' תפה-תפו)

וככה תאכלו אותו, מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם (יב,יא)

חייו של אדם מתחלקים, בדרך כלל, לשלושה סוגים: האדם עצמו, קשריו עם סביבתו הקרובה, קשריו עם הסביבה הרחוקה.

שלושה חלקים אלו נרמזים בשלושת הפרטים האמורים – "מותניכם", "נעליכם", "מקלכם":

"מותניכם" – אדם צריך להגיע לחירות בכל הקשור בו-עצמו. חירות זו נרמזת ב"מותניכם", שכן "המותנים הם דבר המעמיד את כל הגוף עם הראש הניצב ועומד עליהם".

"נעליכם" – על האדם לעזור ולסייע לאנשים שאיתם הוא בא במגע. ובאופן כללי יותר – להכניס אלוקות וקדושה בכל סביבתו. עניין זה נרמז ב"נעליים", שהרי על-ידי הרגל בא האדם במגע עם האדמה.

"מקלכם" – אדם חייב להשפיע גם על החלק בעולם שרחוק ממנו, שאינו מסוגל להגיע אליו, שהרי "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". דבר זה נרמז ב'מקל', שכן אדם משתמש במקל כדי להגיע לדבר שאינו יכול להגיע אליו בידו.

(מכתב-כללי י"א בניסן תשמ"ו)

וטבלתם בדם אשר בסף (יב,כב)

במדרש כאן אמרו, ש'דם' רומז ללימוד התורה.

וסימנך: 'סף' רומז ל"שישים המה מלכות", שישים מסכתות, "ושמונים פילגשים" – שמונים ברייתות (ראה במדב"ר פי"ח).

(אור-התורה שמות כרך א עמ' שכה)

ועבר ה' לנגוף את מצרים (יב,כג)

שם הוי' הוא מידת החסד והרחמים, ובכל-זאת נאמר "ועבר הוי' לנגוף את מצרים", כי מכת בכורות היתה בבחינת 'גבורה שבחסד', וכמשל האב שמחמת אהבתו לבנו הרי הוא מכה את שונאו.

(אור-תורה (רמזי תורה) דף ל עמ' ג)

וה' הכה כל בכור (יב,כט)

בכל המכות באה רפואה למצרים, שהרי כעבור זמן המכה סרה, חוץ ממכת בכורות, שלא היתה להן רפואה.

טעם הדבר: מטרת שאר המכות היתה להודיע למצרים את שם הוי', כדכתיב (שמות ז), "וידעו מצרים כי אני הוי'". ידיעה זו באה על-ידי הרפואה והסרת המכה; המכה עצמה באה משם אלוקים (ככל הדינים והגבורות שנמשכים משם אלוקים) והרפואה – משם הוי'.

אך במכת בכורות רצה הקב"ה לשבור ולבטל כליל את קליפת מצרים. לכן היתה המכה עצמה משם הוי', כנאמר, "ועבר הוי' לנגוף את מצרים", "והוי' היכה כל בכור". הרי שמכה זו היתה בבחינת דין קשה ביותר, וכנאמר (שמות טו), ימינך הוי' תרעץ אוייב", הכאה ביד ימין היא הכאה חזקה ביותר. ולכן למכה זו לא היתה רפואה.

(ספר-המאמרים תש"ו)

וינצלו את מצרים (יב,לו)

פירוש: בני-ישראל לקטו את כל "ניצוצות הקדושה" שהיו במצרים ולא השאירו שם אפילו ניצוץ אחד.

(תורה-אור, פרשת וארא, דף נו עמ' ד)

* * *

בכל דבר בעולם יש ניצוץ אלוקי המחייהו ומקיימו. מאחר שבני-ישראל הוציאו את כל ניצוצות הקדושה ממצרים, היתה מצרים צריכה להתבטל לגמרי! כיצד אפוא היא מוסיפה להתקיים?

אלא בני-ישראל ביררו רק את הניצוצות שהיה עליהם לברר, אך לא את הניצוצות שניתנו למצרים לצורך עצם קיומה.

(לקוטי שיחות כרך כא, עמ' 80)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש, פרשת בא¹
ג' בשבט

העלייה לתורה לכבוד יום ההילולא יו"ד שבט, תתקיים בעז"ה ביום ההילולא עצמו שחל בשבת-קודש פרשת בשלח הבעל"ט².

בהפטרה מודפס בכמה חומשים "קֶרֶן מִצָפוֹן בָּא-בָא", וזו טעות, אלא צריך לומר "קֶרֶץ מִצָפוֹן בָּא-בָא", כמו שכתוב בנביא (ירמיה מו,כ).

מוצאי-שבת-קודש: אם העננות מוגברת, יש לקדש את הלבנה מיד כשאפשר, גם אחר ג' ימים (מעת-לעת) מהמולד (החל מהלילה), ואין להמתין עד אחר שבעה ימים מהמולד³.

יום שני
ה' בשבט

תקופת טבת⁴ – היום בשעה 4:09 אחה"צ.

יום שישי
ט' בשבט

מנהגי יום ההילולא שיש לקיימם היום⁵:

כל אחד ירים (פעמיים במשך היום) תרומה להעניינים השייכים לנשיאנו, בעד עצמו ובעד כל אחד מבני ביתו  שיחיו.

נתינת הצדקה (בקשר עם י' שבט וכיו"ב) – שייכת גם לנשים, ואדרבה (מצד כמה טעמים) להן דבר הצדקה שייך יותר⁶.

כל אחד יקרא [עדיף – לאחר תפילה וחזרת דא"ח] פדיון-נפש⁷ (הנשואים – כמובן בחגירת אבנט). מי שזכה להיכנס ליחידות, או על-כל-פנים לראות את פני כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ – יצייר עצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאילו עומד לפניו. להניח הפ"נ אחר-כך בין דפי מאמר, קונטרס וכו' שלו. ולשלחו (אם באפשרי – בו ביום) על מנת לקראותו על הציון שלו⁸.

ביקור ב'אוהל': "שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר ...  שקודם ההליכה על ציון ואוהל – נוהגין שאין אוכלין, אבל שותים"⁹.

[כמה מהנהגות הרבי ב'אוהל', וכן הנחיות לכוהנים המבקרים שם, נדפסו לאחרונה ב'התקשרות', סוף גיליון תתקפ"ה].

להדליק [בכל בית, לפני הדלקת נש"ק] נר שידלק כל המעת-לעת. אם אפשר בקל – נר של שעווה¹⁰.

יבחרו וירימו מי שיתפלל לפני התיבה ביום היארצייט, ונכון לחלק שיתפלל אחד ערבית, שני – שחרית, שלישי [– מוסף, רביעי] – מנחה, כדי לזכות בזה מספר יותר גדול של אנ"ש.

בשעת התפילה [בשבת- קודש] ידלקו חמישה נרות¹¹.

_________________________________

1)    סיפר הרה"ח ר' יונחן גורדון ע"ה, גבאי דביהמ"ד בבית חיינו: פעם קראתי בתורה בפ' בא לפני כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע (ביו"ט ראשון דחג-הפסח, כאשר מרוב חולשתו לא עלה אז למפטיר אלא לשלישי), וקראתי את הפסוק (יב,לא) "קומו צאו מתוך עמי", כשתיבת 'קומו' בטעם 'מהפך', כרגיל, ושמעתי שאדמו"ר קורא עמי תיבה זו בטעם 'יתיב' (מפי הרהמ"ח 'אוצר מנהגי חב"ד'). וכיוון שלאחר החיפוש לא נודע על מסורה או הנהגה כזאת, קרוב לומר שהיתה זו הנהגה אישית (ואולי חד-פעמית) של הרבי הריי"צ, והוא ע"ד קריאת "והארץ היתה תהו" פעם אחת בצורות שונות ע"י אדמו"ר ה'צמח צדק' (סה"ש תש"ד עמ' 25, בלה"ק עמ' כג) ועד"ז בהפטרה (אוצר סיפורי חב"ד חי"ז עמ' 225).

2)    ע"ד האמור ב'מנהגי יארצייט', ספר המנהגים עמ' 79: "שבת שלפני יום היארצייט, או יום היארצייט אם חל בשבת, עולים לתורה למפטיר".

3)    שער-הכולל פרק לג אות ב, עיי"ש בסופו, וכן בהגהת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב על זה (בסידור תורה-אור תשמ"ז עמ' 489) ובסופה. וראה בס' 'דיני ומנהגי ראש-חודש - חב"ד' פי"ב הע' 32.

4)    ראה שו"ע אדה"ז סי' תנה סט"ו, שהחמיר בעניין מים ששהו בביתו [מגולים, ע"פ הדרכי-משה שם, ואפילו בתוך המקרר] בשעת התקופה (ומעט אח"כ מותר – ראה שו"ע אדה"ז סי' רו סי"ד). כמו"כ כתב שם בקשר למים שבשכונת המת ר"ל (בית שמת בו, ושני הבתים הסמוכים לו). [וכן אין שותים מים בשעת התקופה עצמה]. וכן הובא ברמ"א יו"ד סי' קטז ס"ב. וצ"ע שבשו"ע אדה"ז, חו"מ הל' שמירת גוף ונפש ס"ד (במהדורת קה"ת תש"כ ואילך, חלק ה-ו עמ' 1773. במהדורה החדשה כרך ו' עמ' קמב), הביא כמה דברים מהרמ"א שם בקשר לשתיית מים, והשמיט עניין זה. פרטים בזהירות זו נלקטו בספר 'שמירת הגוף והנפש' סי' מז. ה'תקופות' צויינו בלוח 'היום יום' בעמוד שלפני התחלת ה'לוח' עצמו, ובלוח כולל חב"ד מופיעות תמיד בתחילת החודשים שעל-שמם נקראת התקופה.

בלוחות מופיע השעה 4:30, והשעה האמורה בפנים היא בניכוי 21 דקות מ'אופק קהיר', ע"פ הנהוג בפועל ("בנוגע לכו"כ ענינים") ע"פ 'חצות האמצעי', ראה שערי הלכה ומנהג או"ח ח"א עמ' רסח / שלחן מנחם (או"ח) ח"ב ריש עמ' עב.

5)    מנהגי יום ההילולא בכלל נדפסו באג"ק ח"ד עמ' קמב, בספר המנהגים עמ' 95 ובכ"מ. בקביעות זו יש לציין להוראה בנדו"ד בפעם הראשונה שההילולא חלה בש"ק כבשנת ההסתלקות (אבל – בפ' בשלח, כבשנה זו), באג"ק חי"ד עמ' שכד (נדפס גם ב'שערי הלכה ומנהג' יו"ד ר"ס קמח. וראה גם ב'תורת מנחם – התוועדויות' חי"ט עמ' 30, ושם – שאין הבדל בין קיום המנהגים קודם חצות היום או אח"כ): "מובן שעובדין דחול וכיו"ב [כתיבת וקריאת הפ"נ, נתינות לצדקה וביקור באוהל] אין לעשותם ביום השבת-קודש כי אם בערב שבת, מתאים להכרעת האחרונים בכגון-דא. וראה כף החיים על או"ח סי' תקס"ח [ס"ק צד, שהביא מס' עיקרי הד"ט דלהלן, שאת הביקור בבית העלמין, וכל דבר של חול (להוציא התענית, שלדעת הב"י דוחים אותה ליום א') – מקדימין לעש"ק. וכ"כ בילקוט יוסף ח"ז-אבילות עמ' רג], עיקרי הד"ט יו"ד סי' ל"ו אות ל"ה ועוד (ודלא כמ"ש בס' גשר החיים בזה [ח"א עמ' שמג, בעניין ביקור הקבר, שיש מאחרים ויש מקדימים. וכ"כ שם בעמ' שמב בעניין הלימודים והסיום (את המנהג לתת לצדקה – אם במקום התענית או כעניין בפני-עצמו – לא הזכיר כלל). וכ"כ בעיקרי דינים וילקוט יוסף הנ"ל בקשר ללימוד, שמקדימים לעש"ק. וע"ז העיר הרה"ג ר' שריה שי' דבליצקי בהערותיו לס' פני ברוך עמ' תצח, שהקדמת הלימוד כעניין שאינו מתאים לש"ק שייכת רק לפי מנהג הספרדים שלומדים משניות ברבים, שזה אולי ס"ל שאינו כדאי בשבת, אבל כשלומד משניות ביחיד, בוודאי שאין מי שיאמר שיקדים ליום שישי]".

6)    ספר-המנהגים עמ' 85, עיי"ש בהערה. וכן בקשר לטף, ע"פ הוראת הרבי, ובפרט בשנים האחרונות, לשתף גם אותם בכיו"ב, וכן בשאר ההנהגות, שגם נשים וטף שייכים בקיומם.

7)    נוהגים לכתוב את הפ"נ על נייר חלק דווקא. מקפידים לכתוב (אפילו את טיוטת הפ"נ – ראה 'אספקלריה', נספח ל'כפר חב"ד' גיליון 1243 עמ' 20) דווקא באם טבלו באותו היום במקווה (באם לא טבל - יכתוב ע"י אחר). כותבים בחגירת אבנט (ונוטלים ידיים לפני-כן). כשכותב אדם פ"נ על עצמו, כותבים "עלי", "עלינו", ואלו כשכותב עבור אחרים הלשון הוא "עבור..." (המזכיר הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

בנוגע לנוסח הפדיון, הורה הרבי שלא לכתוב הנוסח הישן "ממקור הרחמים..." (ראה 'תורת מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 39).

ראה באג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א עמ' קנד: "לדעתי אחשוב אשר פ"נ על קברי הצדיקים בעניינים רוחניים בעבודה, איננו צריכים לכתוב החסרונות שמוצא בנפשו, כי אם לבקש שיתתקן... הפרט ההוא באופן כך וכך, ולא לכתוב כמו שהוא עתה בחסרונו..." עיי"ש. כ"ק אדמו"ר מהר"ש, בשובו מהאוהל, ביאר זאת פעם לבני-ביתו (מבוא לקונטרס ומעין עמ' 55), בכך שברוחניות נראה כל דבר, גם החיסרון, כאילו הוא חי ממש.

8)    מס' הפקס באוהל: 1-718-723-4444, וכתובת המייל: ohel@ohelchabad.org.

9)    ספר-המנהגים שם, וש"נ. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ו עמ' רפב. והכוונה לא רק להקפיד שלא לאכול בגלל האמור בזוהר שאין ללכת שמה ללא תענית [ופ"א אמר הרבי לאחד  התמימים שאכל לפני שהלך לאוהל: "א רחמנות אויף דיר" – יומן תש"י, נספח ל'שיחות קודש – תש"י' החדש עמ' 226], אלא גם להקפיד לשתות תחילה (וכן הקפיד הרבי), כדי שלא להיות בכלל "מרעיב עצמו ולן בבית-הקברות" (ראה גם בגשר-החיים ח"א ס"ע שז, ובנטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב עמ' תרכ"ג. בנטעי-גבריאל שם כתב, שלכן נמנע הרבי מלבקר באוהל ביום התענית). וע"ע דיון בזה ב'התקשרות' גיליון תיב עמ' 19. ולהעיר עוד מסיפורו של חבר המזכירות הרה"ח ר' בנימין שי' קליין שלפעמים היה הרבי אוכל פיסת שוקולד לפני הנסיעה לאוהל. כן להעיר  מיומנו האישי של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מביקורו בארה"ק ('מסע הרבי בארה"ק' עמ' 252 ועמ' 255) שביום ה' מנ"א אכלו מזונות בשכם ואח"כ נסעו לציוני האר"י וכו' בצפת, וביום ז' מנ"א בשעה 12 היתה סעודה, ואח"כ נסעו לקבר רחל. ואם-כי מצב בריאותו של הרבי היה קשה אז, עד שביקשו ממנו לבל יתענה בת"ב (שם עמ' 256), הרי לכאורה השתתפו בזה גם המלווים אותו. וצ"ע. ומאידך בלקוטי-דיבורים ח"ד ליקוט לז, ברשימת המאסר עמ' 1354 מספר אדמו"ר מהוריי"צ על ילדותו, שהלך ל'אוהל' בעודו בתענית [אך לא היתה זו תענית ממש ע"פ דין, שהרי לא קיבלה מאתמול, עיי"ש]. ואולי היו כל אלה מצבים מיוחדים, וע"ע. וכן צ"ע בקשר לחתן וכלה (ובני משפחתם) שנוסעים ביום החתונה לאוהל כו'.

10)  ראשי-תיבות: "הקיצו ורננו שוכני עפר" (מהמכתב הנ"ל). למעשה, נר של שעוות-דבורים טהורה אינו דולק יפה (מוציא גאזים רבים וכבה מהר, מלבד באבוקת-הבדלה שכולה פתוחה לאוויר), ונרות ה'שעווה' המצויים בשוק מעורבים באחוז גבוה של סטיארין. ולכאורה די שיהיה הרוב שעווה לקיום המנהג כראוי (וכנראה המציאות בזה אינה דומה להמבואר בשו"ע אדה"ז סי' רסד ס"ז-ח).

11)  כנגד נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה (משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע) ספר המנהגים עמ' 79. וראה 'רשימת היומן' עמ' שצז, אופן קיום מנהג זה בעבר ע"י רבותינו. למעשה נזהרים בזה תמיד, ולא נצרכה אלא לזהירות יתירה.