למה רומזת התורה באומרה "איש מבית לוי" ו"בת לוי" במקום לומר עמרם ויוכבד? * על-ידי היגיעה לזכך ולהעלות גם את הגוף, מאירים את האמת שבטבע העולם עצמו * ה"מודה אני" הוא הביטול שבעצם הנשמה, על-ידו מאירים את שאר כוחות הנפש * הימים האלה נזכרים – יום ההילולא של אדמו"ר הזקן * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. עניין הגאולה הוא עיקר ענינה של פרשת שמות, פרשת הגאולה: בפרשיות שלפני זה נתבאר בפרטיות עניין הירידה למצרים, ואילו בפרשת שמות – הנה רק בפסוקים הראשונים מדובר אודות הגלות, אבל מיד לאחרי זה מתחיל סיפור לידת מושיען של ישראל, משה רבינו, גואל ראשון וגואל אחרון1,
ובאופן שמיד בלידתו – "ותרא אותו כי טוב הוא"2, כיוון ש"נתמלא הבית כולו אורה"3, והיינו, ש"בית" קאי על העולם כולו, שמצד עצמו הרי הוא "מתנהג באפילה"4, וצריך לבוא יהודי ולהאיר בו – "התחיל להאיר", וזהו ענינו של משה, שמיד כשנולד נעשה אור בעולם, ומתבטל העלם הטבע.
והרי עניין האור הוא – שמאיר בכל מקום, אלא צריכים רק לפתוח חלון, וכאשר פותחים חלון, אזי מאיר האור.
"הנה זה עומד אחר כתלנו"5, אלא שיש כאלו שאצלם הרי זה באופן ש"משגיח מן החלונות"5, ויש כאלו שאצלם הרי זה באופן ש"מציץ מן החרכים"5; אבל צריכים לעשות "חרך", חור בקיר, חור במחיצה המפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, וכאשר עושים חור, אזי נכנס האור, ומתבטל העלם הטבע.
וזהו ענינה של הגאולה הפרטית של כל אחד מישראל, הגאולה שבנפשו, וזה גופא מביא את הגאולה הכללית (כמבואר באגרת הקודש6), בקרוב ממש.
ב. על פי זה יובן גם מה שבעניין העבודה דורשים ב' דברים שלכאורה הם הפכיים: מחד גיסא דורשים להסיר את ההעלם של טבע העולם, ויחד עם זה דורשים להאיר את העולם עצמו, ולא בדרך מקיף, אלא באופן פנימי דווקא (וכידוע מאמר רבינו הזקן7 בנוגע לגאולה די"ט כסלו, שהיה יכול לפעול על-ידי מקיפים, אלא שכל העניינים צריכים להיות נמשכים בעולם דווקא), ולכאורה הרי הם ב' הפכים?
ועל דרך "שבור חבית ושמור את יינה"8: חבית, היא הכלי שמפסיק בין היין – "יינה של תורה", "נכנס יין יצא סוד"9 – ובין העולם. וצריכים לשבור את החבית, וביחד עם זה, לשמור את יינה, שהיין יהיה בשלימותו בעולם.
עניין כזה הוא בבחינת "מעשה נסים", והרי אין סומכין על הנס10, ועד שבנוגע לענייני תורה ומצוות יש שקלא-וטריא אם יכולים לקיים מצווה על-ידי עניין שהוא מעשה נסים11.
ג. ויובן בהקדם המסופר בפרשת השבוע בנוגע ללידת מושיען של ישראל, על-ידי זה ש"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי"12:
לכאורה היה צריך לומר "וילך עמרם ויקח את יוכבד", שזהו לשון קצר יותר, ויודעים ברור במי המדובר. ומדוע נאמר "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי"? – וכיוון שבתורה שבכתב מדוייק כל פרט, מובן, שכאן לא נוגע עניינם של עמרם ויוכבד, כי אם ענינו של לוי – "איש מבית לוי", ו"בת לוי".
עניין זה – "איש מבית לוי" ו"בת לוי" – מבואר באור-התורה לצמח-צדק13 באותיות הקבלה. ויש לבאר זה באותיות פשוטות בנוגע לעבודת האדם, כדלקמן.
ד. ענינו של שבט לוי הוא – "יורו משפטיך ליעקב"14 – לימוד התורה. ועניין זה היה לא רק בזמן שבית המקדש היה קיים, שהיו נותנים לשבט לוי תרומות ומעשרות, וה' הוא נחלתם15, כך, שמה יעשה הבן ולא ילמד תורה, אלא גם בהיותם במצרים בגלות ושעבוד, היה שבט לוי עוסק בתורה, ועד שאפילו ה"מלך חדש במצרים אשר לא ידע את יוסף"16 אינו יכול לנגד ללימוד התורה של שבט לוי, ואומר בעצמו: "לכו לסבלותיכם"17, לעבודה שלכם.
ועל דרך זה יש בכל אחד ואחד "שבט לוי" שבנפשו, שעל זה אין הגלות יכול לנגד – שזהו עניין אמירת "מודה אני";
בנוגע לנטילת ידיים ("נעגל וואַסער"), יכולה להיות התנגדות של היצר-הרע, שלא יכין בלילה את הכלי שבו ייטול ידיו, כיוון שהמים עלולים להישפך, ואין זה נאה כו'; אבל כאשר מדובר אודות אמירת "מודה אני" – הרי זה עניין ההודאה והביטול של עצם הנשמה לעצמותו יתברך, ועל זה אין הגלות מעלים, ולכן אומרים זאת אפילו כאשר הידיים טמאות עדיין, ללא הזכרת שם, וללא צורך בעניין של הבנה והשגה18.
מהיכן בא עניין זה? – הנה ידוע19 בפירוש הפסוק20 "וישכם לבן בבוקר", שבכל בוקר מאיר בחינת לובן העליון, וגילוי זה מעורר את עצם הנשמה, ועל זה לא יכול להיות עניין של העלם והתנגדות.
וזוהי בחינת לוי שבכל אחד ואחד מישראל.
ה. אמנם, לא די בכך שעצם הנשמה הוא בשלימות, אלא צריך להתייגע וללחום עם היצר-הרע ולפעול שהתעוררות עצם הנשמה תאיר בכל פרטי כוחותיו.
וזהו עניין "איש מבית לוי":
לכאורה אינו מובן: מדוע נאמר "איש", ולא "אדם", שהוא התואר היותר מעולה בין ד' התוארים אדם איש גבר ואנוש21, ומצד גודל מעלתו של עמרם, כדאיתא בגמרא22 שמת בעטיו של נחש, היה ראוי להיקרא בתואר "אדם"?
אך העניין הוא – שהתואר "איש" מורה על עניין המלחמה, כדאיתא בגמרא23 ש"אין איש אלא הקב"ה, שנאמר24 ה' איש מלחמה". ולכן נאמר כאן "איש מבית לוי", כיוון שצריך להיות עניין המלחמה, לעורר את עצם הנשמה, שתאיר בכל פרטי הכוחות.
ו. אמנם, גם כאשר מעורר את עצם הנשמה שתאיר בכל פרטי כוחות נפשו, אבל לא נוגע לו מה נעשה עם הגוף – אין זה מספיק עדיין, ועל זה נאמר שהעבודה של "איש מבית לוי" היא – "ויקח את בת לוי":
"בת לוי" – קאי על הגוף, שגם הוא נקרא בשם "לוי", דכשם שהנשמה נקראת בשם לוי, על שם "ילוה אישי אלי"25, כך נקרא גם הגוף בשם "לוי", כיוון שגם הוא קשור עם הקב"ה, שהרי מדובר אודות גופו של איש ישראל, שעליו נאמר "ובנו בחרת מכל עם ולשון"26, כמבואר בתניא27 שקאי על הגוף.
והעבודה היא – "ויקח את בת לוי", "עשה בה ליקוחין"28, והרי "אשה כשרה עושה רצון בעלה"29, והיינו, שנעשה יחוד הנשמה עם הגוף, והגוף ממלא את רצון הנשמה.
וזהו "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" – שכאשר ה"איש מבית לוי" לוקח את "בת לוי", אזי נעשה בבחינת מהלך, וכידוע30 בעניין ירידת הנשמה בגוף, שבהיותה למעלה הרי היא בבחינת "עומד", ודווקא על-ידי ירידתה למטה והתלבשותה בגוף נעשית בבחינת מהלך.
ז. ועל-ידי "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" – אזי נעשים "תולדות", שזהו עניין המצוות, שקיומם הוא על-ידי נשמה בגוף דווקא, כמבואר בתורה אור בפרשתנו31 על הפסוק32 "הבאים ישרש יעקב".
ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"33 – שעל-ידי "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" נולד מושיען של ישראל, משה רבינו,
וכן הוא בכל אחד מישראל – שעל-ידי העבודה והיגיעה שהנשמה תאיר בגוף הגשמי, נולד ומתגלה בחינת משה שבו (כדאיתא בתניא34 שיש בחינת משה בכל אחד ואחד מישראל), ונעשה אצלו העניין דנתמלא הבית – הגוף הגשמי והעולם – כולו אורה, שמאיר האמת בטבע עצמו, והטבע אינו מעלים.
וזוהי הגאולה הפרטית שלו, וכידוע תורת הבעל-שם-טוב35 שכשם שישנו גלות מצד האומות, כמו כן ישנו גלות מצד היצר-הרע, ועל זה נאמר36 "קרבה אל נפשי גאלה".
ועל-ידי הגאולה הפרטית באה גם הגאולה הכללית, בקרוב ממש.
* * *
ח. הפירוש הפשוט של "ואלה שמות בני-ישראל" הוא – ילדי-ישראל ("אידישע קינדער"), וכמו שכתוב בהמשך הפרשה37 "ובני-ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד", שבזה היתה תלויה הגאולה ממצרים, והיינו, שכאשר נשלם מספר בני-ישראל, אזי היתה יכולה להיות היציאה ממצרים.
וכן הוא גם בנוגע לגאולה העתידה, כדאיתא בגמרא38 "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף" (באותו אוצר ששמו גוף).
אלא שיש חידוש בגאולה העתידה לגבי גאולה יציאת מצרים – שבגאולה דיציאת מצרים היה מספיק ש"בנערינו ובזקנינו נלך"39, ואילו בגאולה העתידה יצטרכו לקחת את כולם40.
ולכן, צריכים להשתדל ביותר בעניין זה, וכתורת אדמו"ר הזקן41 שהמצווה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו"42, שיהודי צריך לעשות עוד יהודי, והיינו, שצריכים להשתדל גם בנוגע לנשמות שכבר נתלבשו בגופים, על-ידי הפצת היהדות ועד להפצת המעיינות דתורת החסידות בכל מקום ומקום, עד לחוצה, ואכן, מדור לדור ("וואָס אַ דור ווייטער") הולכת וגודלת ההשתדלות בהפצת החסידות בכל מקום.
גם כאשר מדובר אודות ילדים שצריכים ללמדם אל"ף-בי"ת, ולכאורה אין חילוק בין אל"ף-בי"ת חסידי לסתם אל"ף-בי"ת – הנה גם ב"מקום" זה צריכה להיות הפצת המעיינות.
(וסיים כ"ק אדמו"ר:)
כיוון שהגיעו לכאן ילדים43 שמקבלים חינוך על טהרת הקודש, "קודש44 מלה בגרמי"45, ובזה כלול גם הפצת מעיינות החסידות – יאמרו כולם יחד "לחיים", וכנהוג אצל חסידים – מתוך ניגון שמח46.
* * *
ט. ...ב"מענה לשון" שהדפיס כ"ק מו"ח אדמו"ר עוד לפני המלחמה הראשונה47, נדפס גם העתק מכתב יד קודש של הצמח-צדק על דבר הסתלקות אדמו"ר הזקן, ושם הלשון הוא בנוגע לזמן ההסתלקות (לא רק כמו בהקדמת השולחן ערוך: "במוצאי שבת קודש כ"ד טבת", אלא) "במוצאי שבת קודש כ"ג אור לכ"ד טבת".
ובעמדנו ביום השבת קודש לאחר חצות, ששייך כבר לשבוע הבא, שלכן, בתפלת מנחה, שזמנה לעת ינטו צללי ערב48, קורין בתורה בפרשה השייכת לשבוע הבא – נמצאים אנו בזמן ששייך ליום ההילולא של אדמו"ר הזקן.
עניין ההסתלקות הוא – כמבואר באגרת-הקודש49 שאז עולה למעלה כל עבודתו שעמל בה במשך כל ימי חייו.
וכן הוא בכל שנה ושנה, כידוע מה שכתוב בכתבי האריז"ל50 על הפסוק51 "והימים האלה נזכרים ונעשים", שעל-ידי זה ש"נזכרים", חוזרים ו"נעשים" כל העניינים עוד הפעם.
ולא זו בלבד שחוזר ונעשה באותו אופן כפי שהיה בפעם הראשונה, אלא בכל שנה חוזר ונעשה באופן של הוספה – על-דרך המבואר באגרת-הקודש52 בנוגע לראש-השנה, ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר . . אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה", ועל דרך זה הוא בנוגע לכל העניינים.
ועניין זה נוגע לכל השייכים והמקושרים אליו ההולכים בעקבותיו, שצריכים לקחת תוספת התעוררות כו' בכל הקשור להליכה באורחותיו נצח סלה ועד53.
ויהי רצון שבעגלא דידן יקויים סיום וחותם דברי הצמח-צדק שם: "ה' יחיש ביאת גואלנו, והקיצו ורננו שוכני עפר54, והוא בתוכם, ישמיענו נפלאות מתורת ה' תמימה משיבת נפש בגוף, כי טל תורה מחיה, אמן כן יהי רצון, בעגלא ובזמן קריב"55.
(מהתוועדות ש"פ שמות, כ"ג טבת, ה'תשכ"ב. תורת מנחם כרך לב עמ' 360-366, בלתי מוגה)
________________
1) ראה שמו"ר פ"ב, ד-ו. זח"א רנג, א. שעה"פ ויחי מט, יו"ד. תו"א פרשתנו עה, ב.
2) פרשתנו ב, ב.
3) פרש"י עה"פ.
4) ב"ר פ"ב, ג.
5) שה"ש ב, ט.
6) ס"ד.
7) ראה לקו"ד ח"א כט, א.
8) ב"ב טז, א.
9) עירובין סה, סע"א. וש"נ.
10) פסחים סד, ב.
11) ראה לקו"ש ח"ה ע' 80 ואילך. חל"א ע' 48 ואילך. חל"ה ע' 226.
12) פרשתנו ב, א.
13) פרשתנו ע' נד ואילך.
14) ברכה לג, יו"ד.
15) קרח יח, כ. עקב יו"ד, ט. וראה רמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ג הי"ב.
16) פרשתנו א, ח.
17) שם ה, ד ובפרש"י. וראה לקו"ש חט"ז ע' 29. וש"נ.
18) ראה קונטרס עניינה של תורת החסידות סי"א. וש"נ.
19) ראה תו"א ותו"ח ס"פ ויצא.
20) ויצא לב, א.
21) לקו"ת שה"ש כה, א. ובכ"מ.
22) שבת נה, ב. וש"נ.
23) סוטה מב, רע"ב. וש"נ.
24) בשלח טו, ג.
25) ויצא כט, לד.
26) נוסח ברכות ק"ש.
27) פמ"ט (סט, סע"ב ואילך).
28) פרש"י עה"פ.
29) תדבא"ר פ"ט. הובא ברמ"א אה"ע סוסס"ט.
30) ראה תו"א ס"פ וישב (ל, סע"א ואילך). ובכ"מ.
31) נג, ג ואילך.
32) ישעי' כז, ו.
33) שבת סג, א. וש"נ.
34) רפמ"ב.
35) ראה כתר שם טוב סצ"ט. תולדות יעקב יוסף ר"פ שמיני.
36) תהלים סט, יט.
37) א, ז.
38) יבמות סב, סע"א (ובפרש"י). וש"נ.
39) בא יו"ד, ט.
40) ראה גם תו"מ חכ"ט ע' 233. וש"נ.
41) ראה סה"ש תרצ"א ע' 262. תש"א ע' 46. וראה גם תו"מ שם ע' 149. וש"נ.
42) בראשית א, כח.
43) מהעיר בוסטון (המו"ל).
44) זח"ג צד, ב.
45) חסר קצת (המו"ל).
46) ניגנו הניגון "האדרת והאמונה", וכ"ק אדמו"ר עודד את השירה בידיו הק' (המו"ל).
47) ווילנא, תער"ב.
48) לשון הכתוב – ירמי' ו, ד.
49) סז"ך-וכ"ח.
50) ראה רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.
51) אסתר ט, כח.
52) סי"ד.
53) ראה אגה"ק סז"ך שם (קמו, א).
54) ישעי' כו, יט.
55) ראה גם הערות כ"ק אדמו"ר במכתב מוצש"ק שמות כ"ג אור לכ"ד טבת שנה זו (אג"ק חכ"ב ע' צז). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
