דבר מלכות

כל נשיא קובע את צורת העבודה של דורו

אפילו גאולה של יחיד, ובמיוחד כשמדובר בגאולה של נשמה כללית ובשייכות לעניין כללי, נעשית ונמשכת מכוח הגאולה הראשונה של בני-ישראל ממצרים * ולאידך גיסא, בכל פעם שנוסף בעניין של גאולה, אזי "חוזר וניעור" כללות עניין הגאולה, מגאולת מצרים ועד עתה * 'חג הגאולה' מעניק תוספת כוח לכל השנה שתהיה שנת גאולה מיצר-הרע, משעבוד מלכויות ומהגלות בכלל * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כל עניין של גאולה שקשור עם תורה ומצוות,

- אפילו גאולה של יחיד, ובמיוחד כאשר מדובר אודות חג הגאולה שביום זה, שזוהי גאולה של נשמה כללית, ובשייכות לעניין כללי, כפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל השמחה במכתבו לפני שלושים שנה, בשנת תרפ"ח¹, שאין זו שמחתו הפרטית בלבד, אלא זהו עניין כללי -

הרי זה נעשה בכוח הגאולה הראשונה, שהיא היציאה ממצרים; ומשמש גם הכנה והקדמה וצעד נוסף לקרב ולמהר את שלימות הגאולה העתידה לבוא על-ידי משיח צדקנו.

ב. ובפרטיות יותר:

כדי שיוכל להיות עניין של גאולה - צריך להיות העניין ד"פתח"², התחלה ונתינת כוח על זה, כמו בכל העניינים.

ועניין זה נעשה ביציאת מצרים - כדאיתא במדרש³ ובילקוט⁴ שמצרים היתה ארץ כזו שאפילו עבד אחד לא היה יכול לברוח משם, היינו, שבדרך הטבע לא היתה נתינת מקום שאפילו אדם אחד יוכל לצאת משם אפילו בהחבא, ואף-על-פי-כן היתה יציאת מצרים היפך מדרך הטבע לגמרי - שיצאו משם שש מאות אלף רגלי, מלבד הנשים והטף, ויצאו "בעצם היום הזה"⁵, "ביד רמה"⁶.

וזו היתה פתיחה וסלילת הדרך על כל עניינים של גאולות שהן למעלה מדרך הטבע - שהרי ישנן גאולות שנראות רק בדרך רמז בעלמא, וישנן גאולות שרואים בעיני בשר שהן היפך דרך הטבע לגמרי - כמו הגאולה שעליה נקבע יום שמחה זה, שהיתה היפך דרך הטבע לגמרי.

זאת ועוד:

מצינו בנגלה שישנו דין של דבר שחוזר וניעור⁷, היינו, שכאשר ניתוסף עוד עניין כמותו, הרי זה מעורר את העניינים הקודמים, אף-על-פי שמאיזו סיבה שתהיה בטלו כבר.

וכל זה אפילו בעניינים של לעומת-זה, וכיוון ש"מרובה מדה טובה ממדת פורעניות"⁸, הרי על-אחת-כמה-וכמה שכן הוא בעניינים של קדושה וטוב.

ומזה מובן שכאשר ניתוסף עניין של גאולה, אזי "חוזר וניעור" כללות עניין הגאולה - כל הגאולות שהיו מגאולת מצרים עד עתה.

ועל-פי המבואר בתניא⁹ ש"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" הם הכנה שעל-ידם ממשיכים את כל העניינים שיהיו בימות המשיח בגאולה האמיתית והשלימה,

- ובפרטיות יותר: יש עניינים שפועלים זאת בעקיפין (היינו, שממשיכים את הנקודות שאינן עיקר הגאולה), ויש עניינים שפועלים זאת במישרין, כבנדון-דידן, שהוא עניין של גאולה -

הרי מובן, שכאשר חוזר וניעור עניין הגאולה, אזי כל הגאולות שהיו עד עתה, כולן ביחד, מתחילות עוד הפעם לפעול בכל תוקפן - להביא את שלימות הגאולה, שהיא הגאולה העתידה לבוא על-ידי משיח צדקנו.

ג. והנה, מהחילוקים בין התחלת הגאולה, שהיא גאולת מצרים, ובין שלימות הגאולה, שהיא הגאולה האחרונה על-ידי משיח צדקנו - שהגאולה ממצרים היתה "בחיפזון"¹⁰, ואילו על שלימות הגאולה נאמר "כי לא בחיפזון תצאו"¹¹, אלא דווקא "בשובה ונחת"¹², כמבואר בחסידות (בהמשך וככה¹³ ובכמה מקומות¹⁴) רוחניות העניינים שבזה.

והעניין בזה:

בגאולת מצרים נאמר¹⁵ "כי ברח העם", וטעם הדבר¹⁶ - דכיוון שהיה צורך להוציא אותם ממ"ט שערי טומאה¹⁷, והיה זה עדיין קודם מתן-תורה, לכן הוצרכו לברוח כו'.

וכיוון שכל העניינים הם "בשביל ישראל שנקראו ראשית"¹⁸, לכן, הנה ה"חיפזון דישראל" פעל גם ה"חיפזון דמצרים", וגם את ה"חיפזון דשכינה" כביכול - כדאיתא בגמרא ברכות¹⁹ ובמדרש²⁰ שהיו ג' עניינים של חיפזון: חיפזון דשכינה, חיפזון דישראל וחיפזון דמצרים.

ומזה מובן גם בנוגע למה שכתוב בגאולה העתידה "כי לא בחיפזון תצאו" - שעניין זה יפעל גם בעולם, וגם למעלה כביכול, העניין ד"בשובה ונחת", ועד לדרגה ד"מנוחה לחיי העולמים"²¹, שלמעלה מהעניין ד"ילכו מחיל אל חיל"²² (כמבואר בדרושי חסידות בארוכה²³).

וכן הוא גם בפשטות העניינים:

ביציאת מצרים הוצרכו לברוח - כיוון שהגלות היתה צריכה להיות "ארבע מאות שנה"²⁴, אלא שהקב"ה היה "מדלג על ההרים"²⁵, ש"דילג על הקץ", מארבע מאות שנה למאתיים ועשר שנה (כדאיתא במדרש²⁶), ולכן הוצרך להיות החיפזון לברוח ממצרים, לפי שהיתה עדיין אחיזה להמשך הגלות ("ס'איז נאך געווען אין וואס אנצוהאלטן זיך").

מה-שאין-כן לעתיד-לבוא - כיוון שאיתא בגמרא²⁷ ש"כלו כל הקיצין", ו"אין הדבר תלוי אלא בתשובה", שהיא "בשעתא חדא וברגעא חדא"²⁸, הרי אין עוד אחיזה להמשך הגלות, ולכן אין צורך בעניין של חיפזון.

ד. אמנם, לאידך גיסא, מובנת מזה נקודה הפכית:

כאשר בני-ישראל היו במצרים, הרי כיוון שלולי זה שהקב"ה "דילג על הקץ" היו צריכים להישאר במצרים עוד כמה וכמה שנים, אזי היה מקום שלא יהיה אצלם יוקר הזמן לנצלו בשביל העבודה שבזמן הגלות (כידוע שעניין הגלות אינו רק עונש בלבד, אלא יש בזה גם העניין ש"צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות"²⁹), כיוון שעדיין יש להם זמן.

מה-שאין-כן עכשיו, קודם הגאולה העתידה לבוא - הרי כיוון ש"כלו כל הקיצין", צריכים לייקר ולנצל כל רגע קודם שיבואו "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"³⁰, דקאי על ימות המשיח, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"³¹, שאז לא יהיה העניין ד"לפום צערא אגרא"³², ולא יהיו שתי דרכים כדי שיהודי יקיים הציווי "ובחרת בחיים"³³, ועל-ידי בחירתו החופשית יתקשר עם עצמותו ומהותו יתברך, שזהו ה"מקום" של בחירה חופשית והמקור של בחירה חפשית בכל מקום ומקום³⁴.

וכפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה, אמר כמה וכמה פעמים, שצריכים לייקר כל רגע בזמן הגלות³⁵ למלא אותו בתוכן המתאים של תורה ומצוות ועבודת השם בכללותה, כיוון שיכול להיות ("ס'איז רעכט") שבשעתא חדא וברגעא חדא תהיה "תשועת ה' כהרף עין"³⁶, שהרי אין מונע כלל, מלבד ה"שעה אחת" - "איין קער"³⁷ - של בני-ישראל לשוב בתשובה לאביהם שבשמים.

וכשם שהוא בכללות הדברים, מובן, שכן הוא גם בעבודתו של כל אחד ואחד - שאין זמן לומר "לכשאפנה אשנה"³⁸, ו"לכשאפנה" אעשה את העניין שהוטל עלי, שהרי ייתכן שאלו הם הרגעים האחרונים של זמן הגלות, ולאחרי זה יבואו ה"שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" - "לילה כיום יאיר"³⁹, בשלימות הגאולה על-ידי משיח צדקנו.

ה. ומזה מובן גם בנוגע לענייננו ולנדון דידן:

כאשר מתאספים יחדיו כמה פעמים עשרה מישראל, מתוך התעוררות להתדבק עם בעל השמחה ביום גאולתו, ו"בתר רישא גופא אזיל"⁴⁰ - הרי כל רגע יקר הוא כדי לנצלו ולמלאותו בתוכן של התעוררות ללימוד התורה וקיום המצוות, ובייחוד לעבודת התפילה, שזהו "חוט השדרה" של כל התורה והמצווה (כמבואר בלקוטי-תורה דפרשה זו⁴¹),

וליקח מרגעים אלו תוספת כוח - מכוחות הגלויים הפנימיים והנעלמים ועד לההיוליים העצמיים - על כל השנה כולה, שתהיה שנת גאולה מיצר-הרע, ועל-ידי זה תהיה שנת גאולה משיעבוד מלכיות ומכל העניינים המבלבלים, ויפעלו ביאת המשיח למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן.

ובהנוגע לפועל - שלא יחלמו ולא יחשבו... אלא יעשו עניינים של פועל בנוגע להתעוררות בתורה ומצוות, במשך אותם שעות אחדות שמתוועדים יחדיו בהתוועדות חג הגאולה של בעל השמחה, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.

* * *

ו. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם בחגיגה של י"ב תמוז⁴² - בקשר עם דברי ימי חייו - אודות שנת תרנ"ה, בהיותו בן חמש-עשרה שנה.

היה זה בתקופה שאביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, היה כבר בנאות-דשא (כפי שנקרא כאן "קאנטרי"), והסדר היה, שביום שני בשבוע היה נוסע העירה, לליובאוויטש, מפני כמה עניינים, גם כדי לקבל אנשים ל"יחידות".

גם ביום שני בשבוע שבו חל י"ב תמוז, היה כ"ק אדמו"ר נ"ע בליובאוויטש. ואחר-כך, ביום רביעי י"א תמוז, קרא את כ"ק מו"ח אדמו"ר, ואמר לו, שלמחרת, בי"ב תמוז, יקום בהשכמה, לפנות בוקר, וייכנס אליו (מבלי לבאר לו סיבת הדבר).

וסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבשעה הרביעית לפנות בוקר כבר טבל כ"ק אדמו"ר נ"ע בנהר, וציווה גם אותו לטבול, ואמר, שיסעו עתה לליובאוויטש.

הנסיעה לליובאוויטש היתה במשך כמה שעות, ובשעה השמינית, שמינית ומחצה, הגיעו לליובאוויטש. במהלך הנסיעה אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר לאביו, שכיוון שהסבתא (אמו של אדנ"ע) יודעת שבאים ביום שני, ולפתע יבואו לאחרי שלושה ימים עוד הפעם, אזי תיבהל. והשיב לו אדמו"ר נ"ע, שאמו לא תיבהל, כיוון שהיא יודעת.

כשבאו לליובאוויטש נכנס אדמו"ר נ"ע אל אמו, וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשאר להמתין לו. אחר-כך יצא אדמו"ר נ"ע, ואמו ליוותה אותו בברכות לבביות ופנים מאירות, ואז נסעו (או הלכו) ל"אוהל" - מקום מנוחת אבי אדמו"ר נ"ע, אדמו"ר מהר"ש, וכן אביו, הרבי הצמח-צדק.

בבואם לאוהל, פתח אדמו"ר נ"ע את ארון הקודש (בבית-המדרש שלפני האוהל), ואמר:

הנני מביא היום את בני לעקידה. בעקידה ישנו עוקד ונעקד. אברהם אבינו ע"ה עקד את יצחק בנו כדי שלא יהיה בו פסול ח"ו⁴³. כמו כן ברצוני שהעקידה תהיה כפי הרצוי.

ואחר-כך למד אדמו"ר נ"ע חצי הפרק באגרת-הקודש⁴⁴ ד"ה חגרה בעוז מתניה, ואמר בפני כ"ק מו"ח אדמו"ר, שעכשיו, במעמד אבות הקדושים, רצונו לכרות ברית עמו, והעמידו כנגדו, וסמך שתי ידיו עליו, ואמר, שמוסר לו - בדברו בלשון נוכח - את העבודה בעסקנות הכלל בעניינים גשמיים ועניינים רוחניים.

והוסיף לבאר בעניין "חגרה בעוז מתניה" - שראשית העבודה התחלתה מה"מתנים", ואחר-כך באים השכל והמידות. וכדי שהמתניים יפעלו עבודתם, יש צורך בחגורה, והחגורה היא - "עוז" (כלשון הכתוב⁴⁵ "חגרה בעוז מתניה"), ומהו "עוז"? - מסירת נפש, ומהי מסירת נפש? - "כך ולא אחרת" ("אזוי און ניט אנדערש").

והוסיף לבאר העניין ד"חגרה בעוז מתניה" בכמה ביאורים.

(וסיים כ"ק אדמו"ר:) וזו היתה ההתחלה למסור לכ"ק מו"ח אדמו"ר את העבודה בעסקנות הכלל בעניינים גשמיים ועניינים רוחניים!

ז. האמור לעיל הוא לכאורה סיפור בנוגע למינוי שקיבל נשיא אחד ממשנהו. אבל, כיוון שאין עניין בעולם שהוא לבטלה⁴⁶, הרי מובן בפשיטות, שכאשר הנשיא מספר סיפור, אין זה סתם כדי שישמעו סיפור נאה, אלא הדבר נוגע לאלו שמספרים להם זאת⁴⁷.

והעניין בזה:

הן אמת שעניין העבודה מתחיל מהנשיא, שהוא בבחינת הראש ומוחין של כל הדור⁴⁸, אבל אף-על-פי-כן, כללות עבודת בני-ישראל היא באופן שעיקרה הם המצוות שבגופו, שכל אחד צריך להתייגע בזה.

ובפרט לפי שיטת חסידות חב"ד - כידוע⁴⁹ שרבינו הזקן אמר שביכולתו לוותר על שאר התנאים שהעמידו ודרשו ממנו, אבל אינו יכול לקבל בשום אופן את התנאי לצאת ידי חובה בעבודתו של הצדיק,

- כשיטת חסידי פולין ש"צדיק באמונתו יחיה"⁵⁰, אל תקרי יחיה (חי"ת בשבא) אלא יחיה (חי"ת בפתח), היינו, שהצדיק, ביגיעתו בלימוד פנימיות התורה ובעבודת התפילה "עד מיצוי הנפש" (כלשון הספרי⁵¹), יחיה את כל המתקשרים אליו -

באומרו, ששיטתו, שיטת חב"ד, היא - שכל אחד צריך להתייגע בעצמו, אף-על-פי שמקבל על זה נתינת כוח, עזר וסיוע שיש בו ממש, מבחינת הראש ומוחין, שזהו נשיא הדור.

ומזה מובן גם שכשם שמבואר בתניא⁵² "מה שכתוב בגמרא⁵³ על פסוק⁵⁴ ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך, אטו יראה מילתא זוטרתי היא, אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא", ואף-על-פי-כן "שואל מעמך כתיב", כיוון ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבינו עליו השלום", "שמץ מנהו"⁵⁵, ניצוץ והתפשטות ממשה רבינו - על-דרך זה הוא בכל נשיא שבכל דור, שלכן קובע הוא צורת ונוסח העבודה הנדרשת בהתקופה והדור שלו.

ולכן: כדי שכל אחד יידע מה שצריך לפעול, בעזר וסיוע נשיא הדור, בעל השמחה - צריך נשיא הדור לספר לו כיצד נקבעה עבודתו מעת התחלת נשיאותו (עד כמה ששייך עניין הנשיאות בחיי הנשיא שלפניו), כדי שיהיה אצלו מעין זה, "שמץ מנהו", בבחינת זעיר אנפין.

ח. וזהו מה שנמסר לנו אודות כללות העבודה:

התחלת העבודה בדורנו זה צריכה להתחיל מה"מתניים".

כלומר: אין לקבוע סדר שלכל לראש צריכים להבין את העניינים על-פי שכל - שכל דקדושה, כמובן, אבל אי-אפשר שהמתניים והרגלים יהיו רצים בשמחה גדולה לעשות עניינים אלו, כיוון שעדיין אין אצלו עניין הראש והמוחין, ההבנה וההשגה שבעניין, ועדיין אין לו ההרגש במדות שבלב.

על כך ביארו לנו, שבעקבתא דמשיחא, הנה גם התחלת העבודה היא בבחינת "עקביים" - ה"עקביים" של כללות הגוף שהם ה"מתניים" (שהרי ה"שוקין" הם כבר "לבר מגופא"⁵⁶), ורק לאחרי כן יכולים להגיע גם לעניין השכל ומידות שבלב.

ט. אמנם, יכולים לטעון: העבודה בבחינת "מתניים" - להיות רק המבצע ומביא לידי פועל ("מערניט ווי אן אויספירער") כל מה שמצווים עליו, ולעשות זאת בשמחה ובטוב לבב, ובכל הכוחות שלו, לא רק בכוח הרצון, אלא גם בכח התענוג - עבודה גדולה היא!

והמענה על זה - שחוזק המתניים הוא "בעוז" ("חגרה בעוז מתניה"), כלומר, לא על-ידי הבנה והסברה לעצמו שצריך לעסוק בעבודת המתניים, אלא על-ידי תוקף: לא נוגע לו שום דבר; הוא מוכרח ליישם ("דורכזעצן") זאת!

וממשיכים לבאר: מהו עניין העוז? - מסירת נפש.

ואין הכוונה שיהיו דווקא גזירות ח"ו ויצטרכו למסירת נפש כפשוטו, אלא מספיק "מסירת נפש" כעניינו - מסירת הרצון⁵⁷, אבל, מסירת הרצון צריכה להיות בשלימות, וזהו שמסיים: מהי מסירת נפש? - "כך ולא אחרת" ("אזוי און ניט אנדערש").

וכל זה נדרש ממנו עוד לפני ההבנה וההשגה בראש ומוחין, ולפני ההרגש שבלב.

י. ועדיין נשאלת השאלה: כיצד יכולים להגיע לעבודה זו? - הרי יהודי הוא שכלי, ועל-אחת-כמה-וכמה מצד זה שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה, שהיא "חכמתכם ובינתכם"⁵⁸; ולפתע דורשים ממנו מסירת הרצון, עוז ותוקף, "אזוי און ניט אנדערש"?!

הנה על זה מספרים לנו הסיפור - שהוא עניין של גילוי בדיבור - אודות הכוח שניתן להנשיא וראש הדור, שממנו נמשך כוח זה לכל המקושרים והשייכים אליו, ואפילו אלו שבאים במגע אם אלו שרק שייכים אליו,

- בדוגמת הדין ד"גדי שצלאו בחלבו... אסור לאכול אפילו מראש אוזנו (שאין שם חלב) שכיוון שהוא שמן מפעפע בכולו"⁵⁹. וכן הוא גם בעניין ה"שמן" בעבודה, דקאי על פנימיות התורה, ועניינים שהם למעלה מן השכל, שמפעפע בכל דבר⁶⁰, אפילו כאשר הנגיעה בשמן היא בקצה העניין בלבד, שלכן מספיק גם המגע עם המקושרים או אפילו השייכים בלבד -

שלכן יש לכל אחד היכולת והכוח לעבוד עבודתו בשלימות באופן ד"חגרה בעוז מתניה", מתוך עמידה איתנה "כך ולא אחרת", ובמילא, יוכל למסור רצונו בשלימות, ועל-ידי זה יחגור את המתניים, כך, שבנוגע למעשה ופועל יהיו אצלו כל העניינים בשלימות.

וכיוון שעניין המעשה (מעשה המצוות) בכוחו לברר ולזכך את הגוף, עד להראש ומוחין,

- על-דרך המבואר בתורה-אור⁶¹ שעל-ידי מצוות הצדקה [שזהו עניין של מעשה ופועל, ובקומת העבודה הרי זה נקרא בשם "רגל" ו"מתניים"⁶²] "נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה" -

הרי על-ידי זה יהיה אצלו גם הרגש הלב, וגם הבנה והשגה במוחין, כך, שיהיו אצלו לא רק נהי"ם, אלא גם חג"ת וגם חב"ד בשלימות.

וכאשר יהיה כן אצל כל ישראל, שיהיו כל האברים בשלימות - אזי ימשיכו "באתר שלים"⁶³ את שלימות הגאולה, על-ידי משיח צדקנו, במהרה ממש.

(קטעים מהתוועדות יום ב' דפרשת בלק, י"ב בתמוז, ה'תשח"י - בלתי מוגה; 'תורת מנחם - התוועדויות' ה'תשח"י (ח"ג) כרך כג ע' 134-142, נמצא בדפוס)

----------

1) אג"ק שלו ח"ב עמ' פ. וש"נ.

2) ראה אמ"ב שער הק"ש פנ"ז (נה, א). סה"מ תרע"ח עמ' רפג. תפר"ח עמ' קב. ובכ"מ.

3) מכילתא יתרו יח,יא.

4) יל"ש שם (רמז רסט).

5) בא יב,מא. נא.

6) בשלח יד,ח.

7) ראה אנציק' תלמודית ערך חוזר וניעור (כרך יג עמ' כג ואילך). וש"נ.

8) ראה יומא עו,א. וש"נ.

9) רפל"ז.

10) בוא יב,יא. פ' ראה טז,ג.

11) ישעיהו נב,יב.

12) שם ל,טו.

13) תרל"ז - בתחילתו (פרקים א-ג) ובסופו (פקכ"ט ואילך).

14) ראה לקו"ת אמור לה,ב. במדבר א,ג. אוה"ת בא עמ' רצא ואילך. סה"מ תש"ח עמ' 151 ואילך.

15) בשלח יד,ה.

16) ראה תניא פל"א. מקומות שבהערות 13-14. 17) ראה זו"ח ר"פ יתרו. ועוד.

18) פרש"י ר"פ בראשית.

19) ט, סע"א.

20) מכילתא בוא שם.

21) תמיד בסופה.

22) תהילים פד,ח. וראה ברכות ומו"ק בסופן.

23) ראה המשך תרס"ו עמ' יב ואילך.

24) לך-לך טו,יג.

25) שה"ש ב,ח.

26) שהש"ר עה"פ. הובא בפרש"י עה"פ.

27) סנהדרין צז,ב.

28) זח"א קכט, סע"א.

29) פסחים פז,ב.

30) קוהלת יב, א. וראה שבת קנא, ב.

31) זכריה יג, ב.

32) אבות פ"ה מכ"א.

33) ניצבים ל,יט.

34) ראה לקו"ת אמור לח,ב. ובכ"מ.

35) ראה סה"ש תש"ב עמ' 9. לקו"ד ח"א קלג,ב (נעתק ב"היום יום" ג מנחם-אב).

36) ראה בהמצויין בנרות שבת (ירושלים תש"ה) כרך ג עמ' מב; נא; סו. מנחה ליהודה (ירושלים תש"י) עמ' 27-8.

37) ראה לקו"ת דרושי ר"ה סא,א. סג,ד. סה"מ קונטרסים ח"ב שצו,ב. ח"ג עמ' קד. ד"ה פדה בשלום די"ב תמוז תש"ט פ"ז (סה"מ תש"ט ס"ע 192).

38) אבות פ"ב מ"ד.

39) תהילים קלט,יב.

40) עירובין מא,א. וראה סוטה מה,ב.

41) בלק ע,ד.

42) שיחת י"ב-י"ג תמוז תש"ה ס"ד (סה"ש תש"ה עמ' 111 ואילך). וש"נ. וראה גם מכתב ט"ו תמוז ה'תשח"י (אג"ק חי"ז עמ' רמד): "וכמסופר גם בהתועדות די"ב תמוז זה כאן כו'".

43) ראה ב"ר פנ"ו, ח.

44) ס"א.

45) משלי לא,יז.

46) שבת עז,ב.

47) ראה גם תו"מ חכ"א ע' 260. וש"נ.

48) תניא פ"ב.

49) ראה - עד"ז - לקו"ד ח"א קמא, ב. ועוד.

50) חבקוק ב, ד.

51) ואתחנן ו, ה.

52) רפמ"ב.

53) ברכות לג, ב. וש"נ.

54) עקב יו"ד, יב.

55) תניא פמ"ד (סג, א).

56) ראה תקו"ז בהקדמה (יז, א).

57) ראה תו"א מקץ לו, ב. לקו"ת שלח מח, סע"ד. ובכ"מ.

58) ואתחנן ד, ו.

59) חולין צו, סע"ב ואילך (ובפרש"י). שו"ע יו"ד סק"ה ס"ה.

60) ראה קונטרס עניינה של תורת החסידות ס"ז.

61) בראשית א, ב.

62) ראה גם תניא אגה"ק סוס"ה. סוס"ט.

63) ראה זח"ג צ, ב.

ענייני משיח וגאולה

"גאולה" הפירוש - שבעולם מתגלה האמת

כיצד ומדוע גאולת י"ב תמוז מהווה הכנה לגאולה השלימה?

בשעה שהגיעה בשורת הגאולה בי"ב תמוז, היה חסיד ששר ניגון ברוסית שתוכנו היה "אין עוד מלבדו" ("ניעט ניעט ניקאווא קראמע יעווא אדנאווא"), וזה נתפרסם...

ויש לומר הביאור בזה:

כל גלות משתלשל מה"גלות" (העלם) הראשון - שזהו כללות העניין דבריאת העולם, שנברא על-ידי ריבוי השתלשלות מדרגה לדרגה וריבוי צמצומים והעלמות כו', עד שנברא עולם מלשון העלם והסתר, ועד יתירה מזה - עולם הזה הגשמי ה"מלא קליפות וסטרא אחרא", ו"כל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו", אשר בהם נמצא האור האלוקי בגלות...

וגאולה פירושה, שבהעולם [ובפרטיות - בגוף ונפש החיונית] מתגלה האמת, שמציאותו האמיתית הוא רק כלי להאור אלוקי [ולהנשמה] שמחיה אותו, כך שבכל פרט ופרט מהבריאה ניכר "אמיתת הימצאו".

וזהו התוכן ד"אין עוד מלבדו", שאין שום מציאות בעולם ("אין עוד") "מלבדו", זאת אומרת שבמציאות העולם נרגש איך שכל מציאותו היא "(לא נמצאו אלא מ)אמיתת הימצאו", שמציאות העולם גופא היא אלוקות - כפי שיתגלה בשלימות לעתיד-לבוא.

ויש לומר, שמכיוון שכל העולם נברא בשביל ישראל, מובן שעל-ידי זה שהגאולה די"ב-י"ג תמוז גילתה את האמת בכל ישראל (ובכל הדרגות שבישראל), ההתקשרות העצמית דעצם של יהודי עם העצם דהקב"ה ("אמיתת הימצאו") - על-ידי זה ניתן הכוח לגאול את כל העולם כולו, שיתגלה שם אמיתת מציאותו - "אמיתת הימצאו".

ובפשטות - שעל-ידי הגאולה נעשה "נודע גלוי לעין כל" שהעבודה בהרבצת תורה וחיזוק הדת "מותרת היא על-פי חוקי המדינה", שגם העולם מכיר את האמת דאלוקות ותורה. ועל-דרך זה גם לאחרי הגאולה - נפתחה דרך חדשה בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה בכל קצווי תבל, כולל גם הפצת שבע מצוות בני נח, כהכנה להגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהיה שלימות הגילוי בעולם ד"אין עוד מלבדו".

ויש לומר הטעם לכך שגאולת י"ב תמוז היא דווקא באופן כזה, כי המאסר והגאולה הוא בדור האחרון של הגלות (כמובן מהסימנים המובאים בגמרא, וכפי שהעיד בעל הגאולה כמה וכמה פעמים), שאז צריכים רק לסיים את השיריים האחרונים של העבודה, ואין המצווה נקראת אלא על שם גומרה - לכן הגאולה (האחרונה) בזמן הגלות (על הרבצת התורה וחיזוק הדת) היא גאולה לכל ישראל ובכל פרטיהם, והיא גם נותנת את הכוח לסיים את העבודה בעולם, ולגלות שם איך ש"אין עוד מלבדו", כפי שיהיה בגלוי לעתיד-לבוא, שאז יראו איך שכל העולם כולו הוא דירה לו יתברך בתחתונים, שבדירה נמצא עצמות הדר בה בגלוי.

ונוסף לזה: הגאולה היא העניין האחרון ביפוצו מעיינותיך חוצה, שעל-ידי זה אתי מר דא מלכא משיחא.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת חוקת ה'תשמ"ח - 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ח כרך ג עמ' 562-563)

המעשה הוא העיקר

לזכור את הרבי במצב של מסירות-נפש

זיכרון זה יעורר אצל כל אחד את כוח המסירות-נפש שלו

כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה די"ב וי"ג תמוז, אמר לאחד החסידים, שיזכור כיצד ראה אותו (את הרבי) עומד מאחורי סורגי ברזל...

ולכאורה: מה נוגע לזכור כיצד נשיא בישראל היה מאחורי מחיצות ברזל, והיתה להם שליטה עליו לפי שעה?

והענין הוא:

כאשר הרבי היה מאחורי מחיצות הברזל, הנה אף ש"אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים", מכל-מקום, היה הפסק לשעה קלה בינו ובין מושפעיו, שלפי שעה לא היה יכול להשפיע להם. ואף-על-פי-כן, ראה החסיד הנ"ל את הרבי דרך המחיצות, והרי ראייה היא ההתקשרות היותר גדולה, התקשרות עצם בעצם.

וכשם שראייה זו פעלה ביטול המחיצה בינו ובין נשיא הדור - הרי זה צריכה לפעול גם ביטול המחיצה שבין עצם נשמתו לכוחותיו הגלויים.

וכל אלו שיודעים אודות סיפור זה, הרי זה שייך אליהם:

עליהם לזכור שהרבי היה מאחורי מחיצות הברזל - בגלל מסירת נפשו בפועל על התורה ומצוותיה, אשר, בתנועה זו של מסירות-נפש בפועל, עמד כל משך זמן נשיאותו.

וזכרון עניין זה צריך לפעול על כל אלו שיש להם שייכות אליו - לעורר את כוח המסירות-נפש ועצם בחינת היחידה שבהם, ולהמשיכה בפנימיות, דהיינו שימשיכו את תנועת המסירות-נפש בחיים היום-יומיים, ויבטלו את כל ה"מחיצות של ברזל" המפסיקות בין העצם להגילויים, שכן, הנהגתו של הרבי באופן זה היא נתינת כוח לכל ההולכים בעקבותיו, שגם הם יוכלו להמשיך את עניין המסירות-נפש בחיי היום-יום.

ועל-ידי המשכת עצם בחינת היחידה שלמעלה מההשתלשלות שבנפש בפנימיות, הרי זה גם כלי להמשכת האור שלמעלה מהשתלשלות בהשתלשלות באופן פנימי - "להווי כדין וכדין", שעניין זה יתגלה בגאולה השלימה העתידה לבוא על-ידי משיח צדקנו במהרה בימינו.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת פינחס, מברכים החודש מנחם-אב ה'תשח"י - בלתי מוגה; יוצא-לאור על-ידי ועד הנחות בלה"ק)

ממעייני החסידות

פרשת בלק

וירא את ישראל שכן לשבטיו (כד,ב)

ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה כנגד זה, אמר ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה (ב"ב פ)

מפרש הרב המגיד ממזריטש:

"פתחי אוהליהם" - היינו מוצא פיהם (כמו "שמור פתחי פיך").

כאשר תלמידי חכמים מנגחים זה לזה בדברי תורה, וכוונתם "זה כנגד זה", לסתור את דברי חבריהם ולהוכיח את צדקת דבריהם הם - אוי להם ואוי לנשמתם; אך אם כוונתם היא אך ורק לשם שמים, להגדיל תורה ולהאדירה, אזי "ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה".

(אור-תורה במדבר עמ' מט)

מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל (כד,ה)

"יעקב", מלשון "עקב", רומז לבעל-עסק, ואילו "ישראל", "לי ראש", רומז ליושב אוהל, שתורתו אומנתו.

לכן נאמר אצל יעקב "אוהליך" ואצל ישראל "משכנותיך", שכן כאשר בעל-עסק קובע עיתים לתורה, הוא "דירת עראי" בלבד - "אוהל"; ואילו תורתו של יושב אוהל היא "דירת קבע" - "משכן".

(ליקוטי-תורה במדבר עמ' עד)

* * *

מוסיף על כך כ"ק אדמו"ר הריי"צ:

בזמן הגלות, שכללות העבודה היא מתוך מסירות-נפש והתגברות על ניסיונות, שווים "אוהלי יעקב" במעלתם ובחשיבותם ל"משכנות ישראל". זהו שרמז הכתוב:

"מה" - כשהעבודה היא בבחינת "מה" וביטול, דהיינו מתוך מסירות-נפש, אזי "טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" - טובים אוהלי יעקב כמשכנות ישראל.

(ספר המאמרים קונטרסים א, עמ' נ)

וירם מאגג מלכו (כד,ז)

כל מלכי עמלק נקראין אגג (רשב"ם)

"אגג", מלשון "גג", מורה על הגבהה והתנשאות. לכן נקראו כל מלכי עמלק בשם זה, שכן קליפת עמלק היא גסות הרוח וגאווה - יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו.

(ליקוטי לוי-יצחק - אגרות עמ' רצה)

כרע שכב כארי (כד,ט)

"כרע שכב" - גם כשיהודי "ישן" בתרדמת הגלות, "כארי" - ליבו ער להקב"ה ולתורתו.

(אור-התורה במדבר עמ' א'מח)

בירורי הלכה ומנהג

ניחום לאחר 'שבעה'

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

במכתב ניחומים של הרבי מיום כ"ה באלול תשל"ו (נדפס בליקוטי-שיחות כרך לה עמ' 269), איתא:

"וביחד עם זה [נוסח "המקום ינחם"] באה הוראה אשר נוסח זה אומרים במשך השבעה ימים, ולאחרי זה אין לאומרו, והטעם הוא שאז מתחילה כבר תקופת הנחמה".

הרבי מזכיר זאת כ'הוראה' ידועה, ולעת עתה לא מצאתי מקור לזה. ואדרבה - בברייתא (מו"ק כא,ב. מס' שמחות פי"ד) אמרו: המוצא את חברו אבל בתוך ל' יום, מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו. לאחר ל' יום, שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין...". ומקשים על זה בגמ' שם מברייתא אחרת: "המוצא את חברו אבל בתוך י"ב חודש, מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו. לאחר י"ב חודש שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין, אבל מדבר עמו מן הצד (ופירש"י: "שאומר לו תתנחם, ואינו מזכיר שם המת". ובנמוקי-יוסף פירט יותר: "ובגמ' נראה דהרואה את חברו אבל בתוך שלושים יום, אם עדיין לא ניחמו, אומר לו: 'תתנחם מן השמים מאבל זה שאירע עליך', ולאחר י"ב חודש, אומר לו מן הצד, כלומר: 'תתנחם מן השמים' סתם"). אמר רבי מאיר: המוצא את חברו אבל לאחר י"ב חודש ומדבר עמו תנחומין, למה הוא דומה? לאדם שנשברה רגלו וחייתה. מצאו רופא, ואמר לו: כלך אצלי, שאני שוברה וארפאנה כדי שתדע שסממנין שלי יפין". ומתרצים: "לא קשיא, הא באביו ואימו, הא בשאר קרובים". ומסיק, שגם בשאר קרובים לאחר ל' מדבר עמו תנחומין מן הצד.

הברייתות הללו הובאו להלכה ברא"ש שם (פ"ג סי' לח), ובטור שו"ע סי' שפה (אבל לא ברי"ף וגם לא ברמב"ם, לא בפ"ה מהל' אבל כשהביא חלק מהן בקשר לשאילת שלום, ואף לא בפי"ג שמיוחד לעניין הניחום. וצ"ע הטעם) ובספרי המלקטים (גשר-החיים ח"א עמ' ריב, פני-ברוך סי' יא סי"ג, נטעי-גבריאל אבילות ח"א פרק פו ס"ד. וראה מה שהביא שם ממשנת-יעקב) ללא שינוי.

תגובות והערות

שחיטת ליובאוויטש

לנושא 'שחיטת ליובאוויטש' שהועלה ב'התקשרות' גיליון תל"ג, יש להזכיר את עניין השחזת הסכין, שהורה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע (אגרות-קודש כרך ו עמ' שסא):

"בדבר השחזת הסכין של שחיטה - (1) טוב יותר לשני הצדדים, ו(2) שלא להשחיזו בפעם אחת כל אורך הסכין, כי צדקו דברי האומרים שאז אין הליטוש - זייטל - כדבעי...".

וראה הביאור בזה בספר 'ביאורי הלכות' לשו"ע אדה"ז הל' שחיטה, בהוספות פ"ג. ושם בפ"ד ופ"ו נלקטו אזהרות והוראות שונות מרבותינו נשיאינו לשו"בים בענייני השחיטה, ובפרט בענייני יראת-שמים.

כן יש להעיר משני מכתבים של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בקשר להשגחה:

הכשרות זקוקה להשגחה צמודה

"מה שאינו יכול להשגיח בעצמו משך כל היום [=הדגשת המערכת] על הכשרות - אינו פוטר אותו מהאחריות, אלא צריך להתחכם ולהתיישב באיזה אופן שההשגחה תהיה במילואה על-ידי אחרים העומדים תחת פקודתו, וזכות הרבים, הזקוקים למאכל כשר, תעמוד לו להצליח בזה". (אגרות-קודש כרך י עמ' רנח)

השגחה תמידית על בשר - תקנת אדה"ז

"במענה על כתבו... אודות התייסדות חנות בשר עם בית חרושת לוואורשט [=נקניק] עם שותפין יודעי מלאכת עשיית וואורשט, הוא דבר נכון במאוד, ועדת חסידי חב"ד נזהרים בתקנה מסודרה מהוד כ"ק רבינו הזקן, והחמירו בהנהגה זו הוד כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים כל אחד בזמן נשיאותו, אשר העוסק במכירת בשר, או בתעשייה של בשר מעושן ובוואורשט, אשר גם אפילו המוחזק לירא אלוקים, יודע תורה ובעל מידות חסידות - צריך למשגיח תמידי [=הדגשת המערכת], ובוודאי ישמרו לקיים הנהגה מסודרה זו...". (מכתב למוה"ר אברהם-אהרן רובאשקין - אגרות-קודש כרך י עמ' ריט)

פרקי אבות

וכל מי שעוסק בתורה

אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה; שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר, נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר, והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות - אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה שנאמר, וממתנה נחליאל ומנחליאל במות (פרק ו, משנה ב)

פירש רש"י: "וממתנה נחליאל" - למעלה מן הפסוק הזה כתיב וממדבר מתנה וממתנה נחליאל; כיוון שניתנה להם תורה במתנה - נחלו א-ל. כלומר, הביאה בחלקו וכיוון שחלקו א-ל עולים לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות.

פירש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו:

א) לכאורה אין כאן מעלה מיוחדת בלימוד התורה, שהרי גם מי שמקיים מצווה "מתעלה" - הוא מתייחד עם מצווה המצווה יתברך.

ב. הדיוק "וכל מי".

ג. הדיוק ש"עוסק בתלמוד תורה" - והרי גם הלומד תורה סתם "מתעלה", ועד שגם הקורא בתורה ולא ידע מאי קאמר מברך ברכת התורה, "ונתן לנו את תורתו", שאין לך עילוי גדול מזה.

והביאור:

"וכל מי שעוסק בתלמוד תורה" - התנא מתכוון לאדם שמתייגע בתורה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ("עוסק"), והוא מגיע למסקנה מסויימת, אלא שאחר-כך מתברר, על פי הכרעת הרוב, שמסקנתו בלתי-צודקת וההלכה נקבעת אחרת. במקרה כזה היה אפשר לחשוב, שאדם זה לא התעלה על-ידי לימודו, שהרי נתברר שמסקנתו מבוטלת, והדבר מוכיח שאינו בעל שכר ישר וכו'. ויתרה מזו - לכאורה הרי זו ירידה: על-ידי לימודו הגיע למסקנה שהיא היפך רצון ה'! על זה אומר,

"הרי זה מתעלה" - לא זו בלבד שאין כאן ירידה, אלא להיפך, הוא מתעלה. שהרי הסיבה למסקנתו המוטעית אינה בטיב שכלו, אלא בטבעו ושורש נשמתו. ולדוגמה - אם שורש נשמתו מגבורה, הוא נוטה להחמיר; מחסד -נוטה להקל. נמצא שמי שהגיע למסקנה שהיא היפך רצון העליון - הוא בגדר "אנוס", ואין הדבר פוגע בשלימות לימוד התורה שלו. וכמאמר רז"ל שאף-על-פי שהלכה כבית הלל (חסד), "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

"וממתנה נחליאל ומנחליאל במות" - העובדה שאדם מוגבל יכול לעסוק בתורת ה', שהיא בלי-גבול, מתאפשרת רק מפני שהקב"ה נתן את התורה במתנה לכל יהודי. וכתוצאה מכך התורה היא "נחלתו" של כל יהודי, ועל-ידי לימודו בתורה הוא מתעלה ("במות").

(מהתוועדויות שבת-קודש פרשת ראה, ושבת-קודש פרשת ניצבים-וילך תש"מ - בלתי מוגה)

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת בלק*
י"ב תמוז¹, חג הגאולה

"מועד המועדים"². יום הולדת את כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, בשנת תר"מ³. יום בו נתבשר - בשנת תרפ"ז - שהוא חופשי מגלותו אשר הגלה - אחרי שהיה תפוס במאסר - על עבודתו בחיזוק התורה והיהדות⁴.

ממכתביו ליום זה:

"לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה"⁵.

"בשני ימי הגאולה י"ב וי"ג תמוז הבאים עלינו לטובה יתוועדו אנ"ש..."⁶.

"יום התוועדות והתעוררות לחיזוק התורה [וכן: "בדבר חיזוק דרכי החסידות בקביעות ושמירת זמני לימודי דא"ח, ולהתעורר בקיום ענייני הלימוד"⁷] בכל אתר ואתר לפי עניינו"⁵.

אין אומרים 'אב-הרחמים' ו'צדקתך'⁸.

פרקי-אבות - פרק ו.

יום ראשון
י"ג בתמוז, חג הגאולה

יום בו יצא כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לחירות.

אין אומרים תחנון⁸.

מנהג כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לעשות מגבית בעת ההתוועדות - עבור המוסדות הידועים בשם "אהלי יוסף יצחק"⁹.

יום חמישי
צום שבעה עשר בתמוז

בין-המצרים¹⁰:

מיום זה עד אחר תשעה באב אין נושאים נשים, אבל שידוכים מותר לערוך אפילו בתשעה באב עצמו, וסעודת שידוכים בלא ריקודים מותרת עד ראש-חודש מנחם-אב (ולאחר מכן אסור לעשות סעודה אפילו בשבת, אלא כיבוד קל¹¹), ואין מסתפרים. ליטול ציפורניים אין איסור¹². אין מברכים 'שהחיינו' על פרי או בגד חדש, וגם לא בשבת¹³. (אלא אם-כן אינו מוצאו אחר-כך)¹⁴. בשירה בפה אין איסור. שמיעת קלטת וכיוצא-בה, שלא לשם שמחה ממש, התיר הגרש"ז גרליק ע"ה עד ראש-חודש מנחם-אב.

סיום והכנסת ספר-תורה - רצוי שלא לעשות 'בין-המצרים', אלא בזמן מתאים יותר¹⁵.

'בין-המצרים' אינו זמן ראוי לנסיעות וטיולים¹⁶. גם בקייטנות, משתדלים לדחותם או למעט בהם ככל האפשר. מי שצריך לנסוע בימים אלו, כדאי ונכון שהכנות משמעותיות לנסיעה יתחילו לפני-כן, כדי שיודגש שהנסיעה החלה לפני שבעה-עשר בתמוז¹⁷.

לא רצוי לקבוע טיפולים רפואיים לימים אלה¹⁸.

גזיזת השערות [לבן שלוש שנים] - יש לדחותה לאחר 'בין-המצרים'. אבל שאר העניינים שנהוג להדר ולהרגיל בהם את התינוק - נשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר וברכת-המזון וקריאת-שמע שעל-המיטה - זאת אין דוחים, אלא נוהגים כרגיל, מיום מלאות לבן שלוש שנים¹⁹.

הנהגות מיוחדות בימים אלו²⁰:

להוסיף בלימוד התורה ובנתינת צדקה [ובוודאי בשבתות שבין-המצרים, בהוספה על העניין ד"ויקהל משה" להקהיל קהילות בכל שבת ושבת²¹], על-פי מה שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"²².

תורה: לקבוע²³ (ובמקום שכבר ישנם - להוסיף) שיעורי לימוד בהלכה ופסקי-דינים, ולכל לראש - הלכה למעשה מדיני ימים אלו²⁴, וגם (בעניני גאולה²⁵ ו)בתורת בית-הבחירה, בית-מקדשנו, על-פי מה שאמרו רז"ל שעל-ידי לימוד זה "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית"²⁶. היינו: בתנ"ך²⁷ - בספר יחזקאל מפרק מ' והלאה, במשנה ובגמרא - מסכתות מידות ותמיד²⁸, וברמב"ם - הלכות בית-הבחירה. ולהוסיף וללמוד הביאורים בענייני בית-המקדש בתורת החסידות, ובפרט בתורתו של הצמח-צדק, שזכה דורנו ונתגלו בו כמה דרושים על הפסוק ביחזקאל (אור-התורה על נ"ך), ומעט גם על המשניות דמסכת מידות (חידושים על הש"ס, במקומו) וכיו"ב²⁹.

צדקה: הוספה בצדקה - באם אפשר - להפריש לצדקת בית-מקדש מעט (בתי-כנסת ובתי-מדרש, ישיבות וכיוצא בזה)³⁰.

תענית ציבור:

מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד-השחר. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה במפורש לפני השינה שעדיין אינו מקבל עליו את התענית, ואז מותר באכילה עד עלות השחר³¹.

עלות-השחר באזור השפלה לדעה המקדימה: 3:15. 

שחרית: אין לשטוף את הפה בתענית-ציבור³².

קטנים שיש בהם דעת להתאבל מאכילים אותם מאכלים פשוטים, ולא יאכלו מעדנים³³.

הציבור אומר 'עננו' רק במנחה. הש"ץ אומר (בחזרת הש"ץ) 'עננו' בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', אף אם יש בבית-הכנסת רק שלושה מתענים³⁴. ואם אין - אומרו ב'שומע תפילה'³⁵.

סליחות³⁶:

אומרים אותן בעמידה, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו. וכן אבינו מלכנו.

מנהגנו לאומרן אחרי אמירת תחנון, 'והוא רחום' ו'שומר ישראל'³⁷, בסדר דלהלן:

אל תתנו דמי / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אתאנו לך / א-ל מלך³⁸, ויעבור / אלוקים אל דמי / כרחם אב / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אמרר בבכי / א-ל מלך, ויעבור / שעה נאסר³⁹ /א-ל מלך, ויעבור / זכור רחמיך⁴⁰ / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו⁴¹ / הרשענו ופשענו / משיח צדקך / א-ל רחום שמך / עננו ה' עננו / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני⁴² / 'אבינו מלכנו' הארוך⁴³ ובו: ברך עלינו שנה טובה; זכרנו ל... [ולא 'זכרנו בספר'] / ואנחנו לא נדע /  חצי קדיש.

קריאת התורה:

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים. מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה. קראו לתורה למי שאינו מתענה וצר לו להודיע זאת מפני חילול השם - יעלה.

את הפסוקים "שוב מחרון אפך..."; "ה' ה' א-ל רחום... ונקה"; "וסלחת..." - אומר הציבור בקול רם, ואחריהם אומרם הקורא בתורה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כשעלה לתורה, החל לאומרם עם הציבור וסיימם עם הבעל קורא.

עניינא דיומא: כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מביא⁴⁴ "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר - ולא נתפרסם כלל וכלל) בתורה (בנביאים) פרשת היום  על-דבר 'צום הרביעי' ו'צום החמישי'⁴⁵ (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)"⁴⁶.

צדקה:

בימי התעניות נוהגים לתת לצדקה לפני תפילת מנחה 'אגרא דתעניתא', ויש נותנים לפי עלות הסעודות שהיו אוכלים היום.

מנחה:

התפילה - בשעה מאוחרת יחסית⁴⁷.

וידבר וקטורת, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית, לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים חצי קדיש לאחר הקריאה. מפטירים "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה,ו - נו,ח), ומברך אחר-כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש.

גם היחיד אומר 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע...", ואם שכח (וכבר אמר ה' של סיום הברכה), אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון' האחרון. הש"ץ אומר 'עננו' כבשחרית (ראה לעיל), בברכה בפני עצמה בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. הנוהגים נשיאת כפיים בכל יום, נושאים כפיים בתפילה זו⁴⁸, וכשאין נושאים כפיים אומר הש"ץ ברכת כוהנים.

תחנון כרגיל, ו'אבינו מלכנו' הארוך, כבשחרית.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנהיג מחדש את המנהג שנהגו בעבר בקהילות ישראל על-פי המשנה, לומר 'דברי כיבושין' בימי תענית ציבור לאחר תפילת מנחה.

צאת הכוכבים באזור השפלה: 20:16.

----------

*) לבני חו"ל: פרשת חוקת-בלק. פרקי אבות - פרק ה'.

1) קביעתו בחודש הרביעי היא התחלת הגילוי דלעתיד-לבוא, כיוון שפנימיות צום הרביעי הוא עניין של ששון ושמחה - ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 531 ,507 ובכ"מ.

לגבי התוועדות בליל שבת - ראה ע"ד ההוראות השונות שהיו בזה ב'התקשרות' גיליון שמא עמ' 17 הערה 5.

2) לשון בעל הגאולה באג"ק שלו ח"ב עמ' תכ. וביאר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "מועד עניינו - שנעשה בו נס, וי"ב תמוז הוא מועד ונס הכללי, ניסו של ראש ישראל, שממנו נמשכים כל המועדים וניסים פרטיים" - ליקוטי-שיחות ח"ד עמ' 1322.

בש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז תשי"ב, אמר הש"ץ בקבלת שבת (ע"פ הוראת הרבי ביחידות לפני-כן) "בשמחה ובצהלה" כביו"ט שחל בשבת - 'תורת מנחם - התוועדויות' כרך ו' עמ' 38 הערה 7.

3) תולדות ימי חייו ב'ספר התולדות - אדמו"ר מהוריי"צ' (ארבעה כרכים, הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תש"ל - תשל"ו).

4) ספר-המנהגים שם. פרשת ימים אלו בספר-התולדות הנ"ל ח"ג ובפרט מפרק כא ואילך, ובספר-השיחות תר"פ-פ"ז עמ' יא ועמ' 171 ואילך. ושם הובא, שכיוון שהיה המשרד סגור בי"ב בתמוז בשל חג המוני שהיה בעיר ביום זה, היה השחרור בפועל רק בי"ג בתמוז.

5) ספר-המנהגים שם, מאג"ק שלו ח"ב עמ' פ.

6) 'היום יום' יב תמוז, מאג"ק שם עמ' קפב.

7) 'היום יום' יג תמוז וספר-המנהגים שם עמ' 100, מאג"ק שם עמ' תכ.

8) לוח 'היום יום'. ספר-המנהגים. לוח כולל-חב"ד.

במשך השנים נוספו הוראות, כמו להתוועד גם ביום ט"ו תמוז (שלימות הגאולה, יום בו הגיע בעל הגאולה לביתו - 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ד עמ' 44); להתוועד עד כולל ש"ק י"ז בתמוז (לפי הקביעות אז), ואף בי"ט בו (יום הברית-מילה של בעל הגאולה) באופן המותר - למצוא שמחת ברית-מילה או פדיון-הבן וכיו"ב, וכשמשתתפים בשמחה זו ידגישו גם את הברית, ויחזרו חסידות מבעל הברית ('תורת מנחם - התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2515).

9) ספר-המנהגים שם. וראה ליקוטי-שיחות חלק כג עמ' 270, שזהו דבר הפשוט שאין צריך להזכירו במפורש בכל שנה [ועד"ז בקשר לניגונים בהתוועדות, כמו "ניעט ניעט ניקאווא", ועוד - שיחת ש"פ מטו"מ תש"מ סמ"ז, עיי"ש], ומי שלא נתן - ישלימנה בימים שלאחרי זה, עיי"ש.

10) לגבי הנהגות בין-המצרים - באשל-אברהם להרה"צ מבוטשאטש או"ח סי' תקנ"א שהן מתחילות כבר בליל הצום (אפילו בין השמשות!), וכ"פ בשו"ת ציץ-אליעזר ח"י סי' כו. מאידך, בכף-החיים תקנז ס"ק רט ובשו"ת אגרות-משה או"ח ח"א סי' קסח מקילין בזה.

כנראה, אין נוהגין כפי המוצע בביאור הלכה ר"ס תקנ"א (מא"ר ופרמ"ג) להחמיר בי"ז בתמוז ועשרה בטבת כמו מר"ח אב. וע' נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א עמ' עג, עה, עו ועוד (כמובן לא מכוונים לזה, אבל אם צריך מכבסים וכו').

11) מ"א סי' תקנ"א ס"ק י.

12) בלוח כולל-חב"ד כתבו "לכבוד שבת מותר אפילו בערב שבת חזון" ונכון הדבר, אבל הניסוח מטעה כאילו בלא"ה אסור, כאשר גם האוסרים לא אסרו אלא בשבוע שחל בו ת"ב (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א ר"פ כב, וש"נ), וגם אז צ"ב מה מנהגנו בזה.

13) לוח 'היום יום'. לוח כולל-חב"ד.

14) סי' תקנ"א סי"ז בגה"ה.

15) אג"ק כרך כ' עמ' רנג.

16) ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פכ"ג ס"ג.

17) היכל-מנחם כרך ב' עמ' ריד. ובשיחות-קודש תשכ"ה כרך ב עמ' 230 "לארוז מזוודה או אפילו מספר ממחטות". אגב, בשנת תשל"ג אמר הרבי ביחידות להשליח הרה"ח ר' אריה-לייב קפלן ע"ה "כשאורזים את החפצים, יש לארוז תחילה את הטלית והתפילין. לאחר מכן אפשר להוציאן, אך בהן יש לפתוח את מלאכת האריזה" - הציונים בנושא זה מתוך 'ניצוצי רבי' - 'התקשרות', גיליון נב עמ' 8.

18) היכל-מנחם כרך א עמ' קפח. וראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פכ"ג ס"ח (בניתוח וכל טיפול שיש בו משום סכנה), שהביא מ'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רכו, אך שם מדובר (לפי הכותרת) בתשעת הימים.

19) אג"ק כרך כד עמ' שנה. [ולכאורה גם הכנסתו ל'חדר']. וצ"ע שבתספורת דחויה בל"ג בעומר הורה הרבי לנהוג את כל הנ"ל מיום התספורת ואילך (אג"ק כרך ח עמ' רפט). ומאידך, את לבישת טלית-קטן וכו' ניתן להקדים לפני ג' שנים (ראה היכל-מנחם ב, עמ' כט).

20) ['תורה' ו'צדקה'] ליקוטי-שיחות חלק ח"י עמ' 486 וחלק כ"ד עמ' 336. הלכות ('משפט') שבתורה בפרט, ולימוד הרמב"ם במיוחד, שכולל הלכות דכל התורה כולה (‘התוועדויות’ תש"נ ח"ד עמ' 54. - הוספה זו שייכת גם לילדים הנמצאים במחנות-הקיץ (‘התוועדויות’ תשמ"ח ח"ד עמ' 50). ההוראות בנדון, שהן 'מילתא בטעמא' שייכות לכל שנה ושנה (שיחת מוצש"ק פינחס תשל"ח, הנחת הת' בלתי מוגה סי"א).

21) שעניינן 'הקדמת רפואה' על-ידי שייהפכו לימים טובים - 'התוועדויות' תש"נ שם.

22) כמבואר בליקוטי-תורה ר"פ דברים, ש'משפט' היינו תורה, ככתוב (מקץ מ, יג) "כמשפט הראשון", ותירגם אונקלוס "כהלכתא קדמייתא" (שם).

23) קביעות בזמן וקביעות בנפש, לכל אחד ואחת (‘התוועדויות’ תשמ"ג ח"ד עמ' 1834).  24) ‘התוועדויות’ תשמ"ח ח"ד עמ' 78,  91 (מוגה), 108.

25) ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 606.

26) תנחומא פ' צו סי' יד. ויתירה מזו, שעל-ידי-זה "בניין ביתי" אינו "בטל" (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 535). ואף [כנראה - באופן חיובי] נפעל בניין ביהמ"ק דלעתיד ('התוועדויות' תשמ"ב ח"ד ס"ע 1945). הרבי החל לעורר ע"ז בשנת תשל"ו ('שלשלת היחס' בראש ס' 'היום יום עם מ"מ וציונים', החל מ'הוצאה חדשה ומתוקנת עם הוספות', תשמ"א).

27) וקודם כל בפ' תרומה, תצוה, תשא - בענייני המשכן וכליו ובגדי-כהונה, שמהן למדים לענייני ביהמ"ק. תוספת זו לא הופיעה בהוראות בנדון כל השנים, שרבות מהן מוגהות, אלא פעם אחת ויחידה (בלתי-מוגה) ב'התוועדויות' תשד"מ ח"ד עמ' 2248, וראה בכיו"ב ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 252 ובהערות. וראה 'התקשרות' גיליון שי"ב עמ' 18 הערה 25, וש"נ.

28) באחת הפעמים הזכיר הרבי את מעלת מסכת תמיד על מסכת מידות, "כיוון ש'מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים' הרי הלימוד אודות העבודה בביהמ"ק נוגע אז למעשה יותר מאשר הלימוד אודות בניין ביהמ"ק" ('התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 55 הערה 186), וא"כ לכאורה יש ללמוד גם את כל ההלכות השייכות לעבודת ביהמ"ק, וקודם-כל ההלכות השייכות למסכתות אלו, בהל' כלי המקדש, תמידין ומוספין, ומעשה הקרבנות שברמב"ם.

29) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 38. וראה ספר הליקוטים - צמח צדק, ערך ביהמ"ק (אות ב עמ' רכב, ובהנסמן בסופו).

בספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 נוסף, שבשנה זו, כיוון שעומדים כבר על סף הגאולה, יש ללמוד זאת לא מצד ההתגברות דרגש האבילות וההשתדלות לתקן החסרון דחורבן ביהמ"ק, אלא (גם לולי החורבן) מצד הכוסף וההשתוקקות להמעלה והשלימות דבית-המקדש השלישי, גדלות שלא היתה מעולם, עיי"ש.

30) כשבאים לעורר ע"ד נתינת צדקה, יש להביא בפועל קופת צדקה, שאז תיכף ומייד נותנים צדקה בפועל ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 123).

31) שו"ע סי' תקס"ד ונו"כ. וראה אג"ק לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ח"ג עמ' עה, שלכל הדעות מותר (כל ימות השנה), גם לדעת האוסרים זאת בכלל על-פי הזוהר, אם עושה זאת לרפואה או לכוון דעתו בתפילה וכיוצא בזה (כמובן, לאחר אמירת ברכות-השחר וברכת-התורה אם הוא אחרי חצות הלילה. ואל ישכח ליטול ידיו שוב כראוי לאחר עלות-השחר).

32) שו"ע סי' תקס"ז ס"ב. 'ספר-המנהגים עמ' 1. המצטער מאי-רחיצת הפה, יש לדון להקל לשוטפו בנוזל שאינו ראוי כלל לשתייה.

שכח ובירך על מאכל או משקה ונזכר שתענית היום - כמדומני שפוסקים כדעה שלא יטעם כלל, אלא יאמר בשכמל"ו (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א פ"ג ס"ח). שכח ולעס - יפלוט, וגם אם אכל - ממשיך בתעניתו (מטה-אפרים תר"ב סכ"ג).

33) ראה בענין זה כף-החיים סי' תק"נ ס"ק ט ונטעי-גבריאל בין-המצרים פ"ו עמ' סח, וש"נ.

34) ספר-המנהגים עמ' 45, עיי"ש, ובאג"ק חט"ז עמ' שיג מעתיק הרבי רק "ג' מתענים" (ראה 'התקשרות', גיליון לג עמ' 18), וכן הביאו בלוח כולל-חב"ד לתענית אסתר, מהערות הרבי ללוח תשט"ז.

ש"ץ ששכח ברכה זו ונזכר קודם שאמר 'ה'' מחתימת 'רפאנו' חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', וכשאמר 'ה'' אומר עננו ב'שמע קולנו' וחותם 'בא"י, העונה בעת צרה ושומע תפילה'. שכח גם שם, אומרה ברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום' (לוח כולל-חב"ד, צום גדליה).

35) משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.

36) סידור תהילת-ה' עמ' 362. ספר-המנהגים עמ' 45. שאר המקורות למנהגים דלהלן (כולל קריאת התורה) צויינו ב'התקשרות' גיליון לג עמ' 20 וראה גיליון מ' עמ' 18.

יום מילה שחל היום, כשהמילה בשחרית במניין זה, אומרים סליחות ווידוי כרגיל, ללא נפילת אפים. וי"א שבעל הברית עצמו לא יאמר סליחות (ראה השלמה לשו"ע אדה"ז סי' קלא סוף ס"ז, נדפסה בסוף ח"א עמ' 357). לעניין אבינו מלכנו, חידש הרבי שתלוי בתחנון ('אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ל, משיחת ו' תשרי תשל"ה. זאת בניגוד להוראותיו בנדון בשנת תשכ"ה - ראה 'אוצר' שם עמ' קס ס"ט. וראה המסופר ב'התקשרות' גיליון שלא עמ' 18).

המתפלל במניין בנוסח אחר, לכאורה צריך לומר הכל כסדר דידן (ללא י"ג מידות, כמובן), ורק יענה י"ג מידות עמהם.

37) כן נהגו תמיד במניין של הרבי.

38) וצ"ל בו "כהודעת".

39) פיוט מסוג 'פזמון'. בין חרוז לחרוז אומרים "יום גבר..." כנדפס, ובסוף הפיוט חוזרים את כל החרוז הראשון (ע"פ הערה 4 ב'סליחות - ליקוט טעמים ומקורות' של הרבי שנדפס בסו"ס 'סליחות - מנהג חב"ד').

40) סידור תהילת-ה' עמ' 347. וצ"ל "פקדנו בישועתך" (ולא "ופקדנו"), כבפסוק, וכן נדפס ב'סליחות - מנהג חב"ד'.

41) פותחים הארון ואומרים פסוק אחר פסוק, חזן וקהל, עד הפסוק 'אל תעזבנו' ולא עד בכלל. בסיום הקטע סוגרים הארון.

42) במניין של הרבי נהגו לנגן תפילה זאת בסיום הסליחות (ספר-הניגונים ח"ג, ניגון רמז).

43) כולו יחדיו מתחילה ועד סוף. במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" (ספר-הניגונים ח"א, ניגון ו).

44) ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63.

45) מלכים-ב כה,ג-ח; ירמיה לט,ב-ז; זכריה ח, יח-יט.

46) ויתירה מזה - התורה היא נצחית גם לעתיד-לבא, כולל חלקים אלו בנביאים המדברים על-דבר הצומות; אלא שבתורת-אמת ותורה-אור מאיר בגלוי הטוב שבכל דבר (כמבואר במקום אחר בענין "יעקב ועשיו האמורים בפרשה"), היינו הטוב שבצומות אלו, כפי שייהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים לעתיד-לבוא, ואדרבה - על-ידי הלימוד בנוגע להירידה לפי שעה. הרי זה מגדיל השמחה והיום-טוב (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63).

47) שו"ע אדה"ז סי' קכ"ט ס"א. ספר-המנהגים עמ' 48 הערה 20. אם-כי הרבי היה מתפלל בשעה הרגילה בכל יום - 15:15.

48) ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לשאת כפיהם אלא תוך חצי שעה שלפני השקיעה (כף-החיים סי' קכט ס"ק ז, ע"פ הב"ח. וראה לוח דבר בעתו - צום גדליה, 'ילקוט-יוסף - מועדים' עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל הל' בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ).