ידועה איגרתו של הבעש"ט (נדפסה בפעם הראשונה בסוף ספר 'בן פורת יוסף' של בעל ה'תולדות'), שבה הוא מספר על 'עליית הנשמה' שהייתה לו, ושבמהלכה הגיע עד 'היכל המשיח', ושאלו: "אימתי קאתי מר" (=מתי יבוא מר); וענהו המשיח – "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". וכך מבואר בספרי גדולי החסידות, כי גילוי אור החסידות הוא התחלת "התנוצצות אורו של משיח".
מכיוון שכך, התבוננות במהות החסידות תאפשר לנו להבין את משמעות הגאולה. למשל, את אופי החיים בתקופת הגאולה. ברור שזו תהיה מציאות חיים חדשה לגמרי, ועם זה נאמר "עולם כמנהגו נוהג". הרי שיהיה שילוב של חידוש בתוך המציאות הקיימת. ואכן, הרבי מליובאוויטש הסביר שהדבר משתקף במילה 'גאולה', שעיקרה המילה 'גולה', אלא שכאן נוספה ה'א' (הרומזת לאלופו של עולם), והיא ההופכת את ה'גולה' ל'גאולה'.
כוחה של חיוּת
גם במהותה של החסידות יש שילוב דומה. לכאורה היא לא חידשה דבר. התורה אותה תורה; המצוות אותן מצוות. השינויים במנהגים וכדומה – לכולם מקורות קדמונים, ואין הם חידוש של החסידות. ועם זה, החסידות חוללה מהפכה אמיתית. היא החדירה רוח חדשה ורעננה בחיי היהדות, עד שגם מי שבמוצהר אינם חסידים מושפעים בפועל מרוח החסידות.
את ההסבר אפשר למצוא במכתב שכתב כ"ק אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש, לרגל חג הגאולה י"ט בכסלו. הוא כותב כי ביום הזה, י"ט בכסלו, שמסמל את פריצת דרכה של החסידות – "אור וחיוּת נפשנו ניתן לנו". שתי המילים הללו, 'אור' ו'חיוּת', ממצות את בשורתה של החסידות.
מה ההבדל בין חדר חשוך לחדר מואר? מבחינת החפצים והעצמים שבחדר אין שום הבדל. האור אינו מביא שום דבר חדש לחדר ואינו מוסיף מאומה על מה שהיה בו. ועם זה, איזה הבדל בין חדר שבו שוררת עלטה לחדר מואר! בחדר חשוך החפצים מאבדים ממשמעותם; קשה לעמוד על ערכם האמיתי; ובמקום להשתמש בהם שימוש מועיל – האדם עלול להיתקל בהם ולהיחבל. זה ההבדל בין חושך לאור.
אף מושג ה'חיוּת' כך. רוח-החיים אינה מוסיפה מאומה על מה שכבר יש בגוף. היא אינה משנה את מבנה האיברים והגידים. ועם זה, איזה הבדל! אותו אוסף של איברים וגידים יכול להיות מוטל כאבן דוממת, והוא יכול להיות יצור חי, תוסס, מלא עליצות וחיוניות. הכול בזכות אותו דבר בלתי-מוגדר שנקרא – 'חיוּת'.
פנימיות ונשמה
שני המושגים הללו, 'אור' ו'חיוּת', ממחישים איך אפשר לשנות את פני הדברים מן הקצה אל הקצה, וזאת בלי להוסיף דבר על עצם מהותם. אותו דבר עצמו יכול להיות מואר וחי, והוא יכול להיות חשוך וחסר-חיים.
החסידות, במהותה האמיתית, היא 'אור' והיא 'חיוּת'. ההגדרה הממצה ביותר שלה היא – פנימיות התורה, נשמת התורה. היא שופכת אור חדש על התורה ומחיה את מצוותיה. התורה אותה תורה והמצוות אותן מצוות, אבל על-ידי החסידות הן מתחילות להאיר ולחיות. כפי שראו הכול, שעל-ידי גילוי אור החסידות החלו יהודים לחוש אחרת את התורה, ולקיים בחום, בשמחה וברעננות את מצוותיה. השגרה וההרגל פינו את מקומם לחיוּת פנימית שחדרה לחיי היהדות.
גם הגאולה (בתקופה הראשונה שלה) תהיה שילוב של המציאות הקיימת עם אור חדש, שיעניק לה מימד שונה לחלוטין. אמנם 'עולם כמנהגו', אבל כאשר "ונגלה כבוד ה'" זה יהיה עולם אחר לגמרי – עולם של גאולה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
