חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:49 זריחה: 5:35 י"ב בסיון התשע"ט, 15/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 514 - כל המדורים ברצף


גיליון 514, ערב שבת פרשת נשא, ח' בסיוון ה'תשס"ד (28.5.2004)

דבר מלכות

עד שיבוא הכתוב השלישי

מדוע לכתוב שני פסוקים ה"מכחישים" זה את זה ורק לאחר מכן ליישבם על-ידי פסוק שלישי, "מכריע", במקום לכתוב זאת מלכתחילה באופן המדוייק? * "הכרעה" אמיתית היא חיבור ואיחוד של שני קצוות * "הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים, ומשם יצא לאוהל מועד" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בסיום וחותם פרשת נשא (לאחרי הסך-הכול דקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח) נתבאר אופן דיבורו של הקב"ה למשה - "ובבוא1 משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו".

ומפרש רש"י: "ובבוא משה, שני כתובים המכחישים זה את זה בא שלישי והכריע ביניהם. כתוב אחד אומר2 וידבר ה' אליו מאוהל מועד, והוא חוץ לפרוכת, וכתוב אחד אומר3 ודברתי אתך מעל הכפורת, בא זה והכריע ביניהם, משה בא אל אוהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפורת מבין שני הכרובים, הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאוהל מועד".

וצריך להבין:

א) מהו הקשר והשייכות דאופן דיבורו של הקב"ה למשה, "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו'", לסיומה של פרשת נשא בעניין חנוכת המזבח על-ידי קרבנות הנשיאים, שלאחרי שמבאר כל פרטי העניינים דחנוכת המזבח, "ויהי4 ביום כלות משה להקים את המשכן5 גו' ויקריבו נשיאי ישראל גו' ויביאו את קרבנם לפני ה' גו'", "ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו גו'"6, והולך ומפרט פרטי הקרבנות דכל נשיא ונשיא, "נשיא אחד ליום גו'"7, עד לסך-הכל דקרבנות הנשיאים, "זאת חנוכת המזבח וגו'"8 - ממשיך ומסיים וחותם בעניין שאין לו קשר ושייכות (לכאורה) לקרבנות הנשיאים - "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וגו'", אופן דיבורו של הקב"ה למשה מאוהל מועד?!

ב) ועוד ועיקר: המקום שבו היה צריך לבאר אופן דיבורו של הקב"ה למשה מאוהל מועד ("ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו'"), הוא, בפעם הראשונה שנזכר אודות דיבורו של הקב"ה למשה מאוהל מועד9 - בהתחלת ספר ויקרא10, "ויקרא2 אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד"11, התחלת הדיבור מאוהל מועד12, ולמה נדחה עד לסיומה של הפרשה השנייה שבספר במדבר13?!

ג) וקושייה גדולה יותר על-פי המבואר בפירוש רש"י "שני כתובים המכחישים זה את זה כו'" - שכיוון שהכחשת הכתובים נעשית בהכתוב השני שבהתחלת ספר ויקרא (שמכחיש את הכתוב שלפניו בפרשת תרומה), למה נדחתה ההכרעה דהכתוב השלישי עד לפרשת נשא?!

ועל-פי הכלל הידוע שרש"י מבאר כל עניין הדורש ביאור בפשוטו של מקרא, צריך לומר שהתירוץ על שאלות אלו (שאלות בפשוטו של מקרא) מובן מעצמו לבן חמש למקרא, עד כדי כך, שרש"י לא צריך לכתוב התירוץ בפירוש, כדלקמן.

ב. ויובן בהקדם הביאור בכללות העניין דשני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם (מהמידות שהתורה נדרשת בהם14):

לכאורה אינו מובן: למה נכתב העניין בתורה באופן שתחילה ישם שני כתובים שמכחישים זה את זה, "הכחשה" על-פי תורת אמת15, ואחר-כך ניתוסף "כתוב השלישי" שמכריע ביניהם - הרי התורה היתה יכולה לכתוב לכתחילה מסקנת העניין שבכתוב השלישי?!

וההסברה בזה - בפשטות - באופן המובן מעצמו לבן חמש למקרא:

סדר הלימוד הוא באופן שלומדים כל פסוק ופסוק בפני עצמו16, אשר, כל פסוק בפני עצמו כולל ריבוי עניינים, "עולם ומלואו", ולכן, צריכים לעיין ולדייק בכל פרטי העניינים דפסוק זה מבלי לערב עניינים שנאמרו בפסוק אחר17, עד שיודעים כל העניינים שבפסוק זה לאשורם ולבוריים, ועל-דרך זה בפסוק שלאחרי זה, וכן הלאה: ולאחרי זה באים לדרגה נעלית יותר באופן הלימוד - ובמיוחד מצד החיוב דלימוד כל התורה כולה18 שמוצאים נקודה כללית בשני כתובים, ובכמה וכמה כתובים, עד לכל התורה כולה, שהיא "תורה אחת", "כל התורה עניין אחד"19.

ולכן כשהתורה רוצה להדגיש שני קצוות שיש בעניין אחד - הסדר הוא באופן דשני כתובים המכחישים, וכתוב השלישי שמכריע ביניהם:

כשהתורה כותבת קצה אחד בכתוב אחד וקצה השני בכתוב אחר, הרי, על-ידי לימוד כתוב הראשון יתקבל ויוקלט בשכלו של האדם הלומד ההדגשה בקצה אחד, ועל-ידי לימוד כתוב השני יתקבל ויוקלט בשכלו ההדגשה בקצה השני. ולא עוד, אלא, ששני הכתובים אינם בסמיכות זה לזה, אלא בהפסק - כדי ליתן רווח להתבוננות וקליטה דכל קצה בפני עצמו;

ואחר-כך  בא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם, אשר, "הכרעה" אמיתית היא20 (לא באופן שמכריעים כמו כתוב אחד, ושוללים הכתוב השני, אלא) באופן ששני הכתובים (שמצד עצמם מכחישים זה את זה) מתאימים יחדיו על-פי ההכרעה דהכתוב השלישי, שמחבר ומאחד ב' הקצוות שבשני הכתובים (מה-שאין-כן אם היה נכתב רק הכתוב השלישי, ללא הקדמת שני הכתובים המכחישים זה את זה, לא היו ידועים (כל-כך) שני הקצוות שבדבר).

ג.  ועל-דרך זה בנידון-דידן - בכתוב "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו'", כתוב השלישי שמכריע בין שני הכתובים, הכתוב "ודברתי אתך מעל הכפורת", והכתוב "וידבר ה' אליו מאוהל מועד":

הכתוב הראשון, "ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות" - מדגיש גודל הפלאת מעלת הדיבור, שמקומו בקודש-הקדשים, המקום הכי מקודש במשכן (ומקדש), אשר, אפילו ביום-הכיפורים, הזמן הכי מקודש בשנה, "אחת בשנה"21, שבו דומין כל ישראל למלאכי השרת22, אסור לאף אחד מישראל להיכנס לשם, ואפילו הכהן גדול, המקודש שבישראל (שבכל השנה כולה גדלה מעלת קדושתו, "ויבדל אהרון להקדישו קודש קדשים"23, ועל-אחת-כמה-וכמה ביום-הכיפורים), אינו נכנס לשם אלא לצורך עבודת היום בלבד: ובקודש-הקדשים גופא - מקומו של הדיבור בהמקום שהוא סיבת הקדושה דקודש-הקדשים - "מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות"24.

כלומר, בכתוב זה מודגשת מעלת והפלאת התורה - דיבורו של הקב"ה - כפי שהיא בתכלית העילוי, בקודש-הקדשים, "על הכפורת מבין שני הכרובים", למעלה מהעולם (כל סדר ההשתלשלות), כמובאר בתורה-אור25 בדרוש הידוע מ"כי"ק אדמו"ר נ"ע" בעניין הכרובים, ש"כרוב אחד מקצה מזה הוא קצה אור-אין-סוף שבז"א (סוף עולמות האין-סוף26) וכרוב אחד מקצה מזה הוא מקור בי"ע... (ו)נעשים מקשה אחת מהכפורת שהיא בחינת כתר לשניהם וכו'", ועד שהכרובים "מעלים גם הכפורת והלוחות לאצילות כו'".

והכתוב השני, "וידבר ה' אליו מאוהל מועד" - מדגיש הקצה השני, שדיבורו של הקב"ה, תורה, הוא "מאוהל מועד", שנשמע בכל אוהל מועד, עד לפתח האוהל מועד, החלק הכי תחתון שבאוהל מועד (שממנו יוצאים לחצר אוהל מועד וכו'), שמורה על ירידת והמשכת התורה במציאות וגדרי העולם, כידוע27 שג' חלקי המשכן, קודש-הקדשים וקודש (אוהל-מועד) והחצר הם כדוגמת סדר ההשתלשלות28 שנחלק לג' עולמות כלליים, בריאה, יצירה, עשייה.

ולאחרי שלומדים כל אחד מכתובים אלו בפני עצמו (ובאופן שיש ריוח והפסק של כמה וכמה פסוקים ופרשיות ביניהם, שעל-ידי זה נקלט יותר כל אחד משני קצוות אלו), בא הכתוב השלישי - "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו" - ומכריע ביניהם, שמחבר ומאחד שני הקצוות יחדיו, שדיבורו של הקב"ה, תורה, כמו שהוא "מעל הכפורת גו' מבין שני הכרובים" (למעלה מהעולם), מתגלה ונשמע "באוהל מועד" (בעולם), בכל חלקי אוהל מועד, עד שם נשמע הקול של השמים (ורק לאחרי זה - בין שני הכרובים).

ד. על-פי זה יש לבאר כוונת רש"י בפירושו על הפסוק "ובבוא משה", "שני כתובים וכו'" - דלכאורה, פסוק זה כשלעצמו מובן בפשטות ללא קושי, וההכרעה שלמדים מפסוק זה בנוגע להכחשה דשני הכתובים שלפני זה, מקומה כשמתעוררת השאלה דהכחשת הכתובים, ורש"י כבר ביאר זה בכתוב הראשון שבפרשת תרומה, ולמה צריך להאריך ולכפול גם בפרשתנו?!

ויש לומר, שכוונת רש"י להדגיש המעלה דכתוב השלישי (שעל-פי זה יובן גם הסדר ד"שני כתובים המכחישים כו' בא שלישי והכריע ביניהם")29 - שבסדר כזה דווקא מודגשים שני הקצוות בשלימותם ובתוקפם גם יחד, "משה בא אל אוהל מועד, ושם שומע את הקול הבא מהשמים, מעל הכפורת מבין שני הכרובים, הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים, ומשם יצא לאוהל מועד".

ומוסיף רש"י לבאר ולהדגיש עוד יותר חיבור שני הקצוות שבכתוב השלישי - לא רק בכללות העניין ד"ובבוא משה אל אוהל מועד גו' וישמע את הקול גו' מעל הכפורת גו' מבין שני הכרובים", אלא גם בשאר פרטי הכתוב, "וישמע את הקול מדבר אליו גו' וידבר אליו", הן בהנוגע להדיבור, והן בהנוגע להקול:

בנוגע להדיבור - "מדבר... כבודו של מעלה לומר כן, מדבר בינו לבין עצמן, משה שומע מאליו", שבזה מודגשת מעלת הדיבור - דיבורו של הקב"ה בינו לבין עצמו, לפני שמתצמצם (ועד ששמיעת משה היא באופן ש"שומע מאליו"): וביחד עם זה - "וידבר אליו", שמדבר למשה דווקא, ועד שמזה למדים "למעט את אהרון מן הדברות".

ובנוגע לשמיעת הקול30 - "וישמע את הקול, יכול קול נמוך, תלמוד-לומר את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאוהל", שגם בזה מודגשים ב' קצוות: מחד גיסא - "הקול דסיני", למעלה ממדידה והגבלה דגדרי העולם31, ולאידך גיסא - הרי זה נמשך במדידה והגבלה דהעולם, "כשמגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאוהל"32.

ה. ויש לקשר הסדר שבו נכתב בתורה אופן דיבורו של הקב"ה למשה - שני כתובים המכחישים זה את זה וההכרעה שביניהם על-ידי הכתוב השלישי - עם כללות העניין דמתן-תורה:

מהעניינים העיקריים שבתורה - שייכותה למספר שלושה, כמאמר רז"ל33 "אוריאן תליתאי לעם תליתאי כו' בירחא תליתאי"34. ומהטעמים לזה35 - שמספר שלושה מורה על חיבור שני עניינים, כי, מספר אחד הוא באופן שמלכתחילה יש רק אחד, מספר שניים מורה על מצב של כל אחד בפני עצמו, ומספר שלושה מורה על חיבור ואיחוד שני העניינים שהיו תחילה במצב של התחלקות. ודוגמתו במתן-תורה - החיבור והאיחוד דעליונים ותחתונים, ש"העליונים יירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה"36.

ובפרטיות יותר - שבמתן-תורה גופא מודגשים שני הקצוות דעליונים ותחתונים: עליונים - "מן השמים דיברתי עמכם"37, ו(הירידה ל)תחתונים, "וירד ה' על הר סיני"38 ד"מכיך מכל טוריא"39, וחיבור שניהם יחדיו (על-ידי הכתוב השלישי שמכריע ביניהם) - "מן השמים השמיעך את קולו גו' ועל הארץ הראך את אשו הגדולה"40, "כבודו בשמים ואשו וגבורתו על הארץ"41, "מלמד שהרכין הקב"ה שמי שמים העליונים על הר סיני ודיבר עמהם"42.

ולכן, גם בהמשך דיבורו של הקב"ה למשה (לאחרי מעמד הר סיני) באוהל מועד43 - "הוא הקול שנדבר עמו בסיני" - מודגשים שני קצוות הנ"ל והחיבור והאיחוד שביניהם: כתוב אחד שמדגיש שהדיבור הוא למעלה ביותר - "ודיברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים גו'", וכתוב אחד שמדגיש שהדיבור נמשך ונקלט למטה - "וידבר ה' אליו מאוהל מועד", והכתוב השלישי שמכריע ביניהם על-ידי זה שמחברם ומאחדם - "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול גו' מעל הכפורת גו'"44, כנ"ל בארוכה.

ו. על-פי זה יש לבאר גם המשך הכתובים בסוף פרשתנו - שלאחרי כל פרטי בעניינים דקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח, ממשיך ומסיים "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וגו'", היינו, שמקומו של הכתוב שמכריע ומבאר שדיבורו של הקב"ה למשה היה באופן שמאחד שני הקצוות (שבשני כתובים) הנ"ל, הוא, לאחרי קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח, השלימות גם למטה:

חנוכת המזבח על-ידי קרבנות הנשיאים פעלה שלימות בכל ענייני המשכן, כי, קרבנות הוא עניין עיקרי בהמשכן45 ("בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"46), ולכן, על-ידי הקרבנות נעשה ה"חינוך" בכל ענייני המשכן, כולל גם בהעניין ד"ונועדתי לך שם ודברתי אתך"3, עיקר עניינו של המשכן [כמו שכתב הרמב"ן47 בביאור טעם הקדמת ציווי עשיית הארון והכפורת לשאר כלי המשכן, ש"עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר ונועדתי לך שם ודיברתי אתך מעל הכפורת כו'"] ובמילא, יש צורך ב"חינוך" המשכן גם ביחס להעניין ד"ונועדתי ל שם ודברתי אתך", אלא, שגם החינוך בעניין זה נעשה על-ידי הקרבת הקרבנות48.

ובפרטיות יותר:

בציווי דעשיית המשכן נאמר49 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", והפירוש הפשוט - פשוטו של מקרא - שעל-ידי עשיית המקדש (משכן) נעשית השראת השכינה בישראל.

ומזה מובן שפעולתם של ישראל בחנוכת המזבח והמשכן50 על-ידי קרבנות הנשיאים - שכל נשיא ונשיא ("הנשיא הוא הכל"51) הקריב בתור נשיא דהשבט כולו וגם דפרטיו52 - פעלה שלימות נעלית יותר בכללות העניין ד"ועשו לי מקדש".

ועל-פי זה מובן שהמקום העיקרי לביאור אופן דיבורו של הקב"ה למשה במשכן בתכלית השלימות (חיבור שני הקצוות, דיבור הכי עליון, שנמשך ומתגלה למטה), הוא, לאחרי שהמשכן הוא בתכלית השלימות - לאחרי חנוכת המזבח על-ידי קרבנות הנשיאים, ובזה גופא - לא לאחרי יום ראשון שבאו כולם כדי להקריב  הקרבנות לחנוכת המזבח, ועד ש"העלה עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון"53, אלא לאחרי שנשיא הי"ב הקריב את קרבנו בפועל, ועד לאחרי גמר הסך-הכול שבפועל דקרבנות הנשיאים54, "זאת חנוכת המזבח אחרי הימשח אותו"55 - אזי נתגלה ונתפרש בתורה אופן דיבורו של הקב"ה למשה בתכלית השלימות - "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו ושמע את הקול גו' מעל הכפורת גו'"56.

ז. ויומתק יותר - שגם בקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח (שעל-ידם נעשה המשכן בתכלית השלימות) יש דוגמת חיבור ב' קצוות הנ"ל באופן דיבורו של הקב"ה למשה במשכן:

קרבנות הנשיאים לא באו על-פי ציווי ה', כי אם, שהנשיאים עצמם, "התנדבו העגלות והבקר לשאת המשכן", ואחר-כך "נשאם לבם להתנדב קרבנות המזבח לחנכו"57, ועד כדי כך, שהיה צורך בציווי מיוחד מהקב"ה לקבל נדבתם - הן בנוגע לעגלות, "קח מאתם58 והיו לעבוד את עבודת אוהל מועד"59, כיוון ש"לא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום"60, והן בנוגע לקרבנות שעל-גבי המזבח, "נשיא אחד ליום גו' יקריבו את  קרבנם"61, "כי לא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה"57.

וביחד עם זה, הרי, לאחרי שהקב"ה קיבל את נדבתם של הנשיאים - נעשית "חנוכת המזבח" שפעלה שלימות בכל ענייני המשכן, ועד לההדגשה שבסך-הכול דקרבנות הנשיאים, "כל כסף הכלים וגו'"62, "למדך שהיו כלי המקדש מכוונים במשקלן, שוקלן אחד אחד ושוקלן כולן כאחד לא ריבה ולא מיעט"63, שמציאות כזו אינה בענייני העולם (שאי-אפשר לצמצם כו'), כי אם, ב"כלי המקדש" דווקא.

ועל-פי זה, גם בקרבנות הנשיאים מודגש חיבור ב' קצוות: הדגשת פעולת המטה (תחתון) דווקא - "נשאם לבם להתנדב כו'" ללא ציווי הקב"ה: והדגשת הקדושה של מעלה - "חנוכת המזבח", ועד שהכלים שהתנדבו נעשים בבחינת "כלי המקדש". ושני הקצוות מתאחדים ונעשים עניין אחד - שהקדושה של מעלה היא בקרבנות שהתנדבו הנשיאים מעצמם, ללא ציווי הקב"ה.

(קטעים משיחות שבת-קודש פרשת נשא, י"ד בסיוון, ויום א' ט"ו בסיוון ה'תשמ"ט
- 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ט, חלק שלישי עמ' 333-341)

----------

1) ז,פט.

2) ר"פ ויקרא.

3) תרומה כה,כב.

4) ז,א ואילך

5) "ראש חודש ניסן היה" (פרש"י עה"פ)

6) ז,י.

7) שם, יא.

8) שם פד,פח.

9) ואולי גם לפנ"ז - בפסוק "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת גו'" שבפרשת תרומה. אלא, שבפסוק שבפ' תרומה יש לתרץ שכיוון שעניין הדיבור נזכר כאן רק בקשר לציווי ע"ד עשיית הארון והכפורת (ולא בנוגע להדיבור עצמו), לא נחית לפרש אופן הדיבור בפרטיות (שמשה נכנס רק לאוהל מועד כו'). ואעפ"כ, כדי לשלול טעות בלימודו של הבן חמש שנים למקרא, מקדים רש"י ומפרש מיד (בפרשת תרומה) "ובמקום אחר הוא אומר וכו' משה היה נכנס למשכן, וכיוון שבא בתוך הפתח, קול יורד מן השמים לבין הכרובים ומשם יוצא ונשמע למשה באוהל מועד". ועצ"ע בכ"ז ובמש"כ בפנים.

10) להעיר ממנהג ישראל שהתחלת הלימוד דבן חמש למקרא הוא בספר ויקרא (ראה לקו"ש חכ"ב בתחילתו. וש"נ).

11) מה-שאין-כן כל הדיבורים שלפנ"ז - הן הדיבור באהלו של משה (שנקרא גם אוהל מועד - "ומשה יקח את האוהל גו' וקרא לו אוהל מועד" (תשא לג, ז)), ששם היה הדיבור מיוהכ"פ עד שהוקם המשכן (פרש"י שם, יא), והן הדיבור שלפני יוהכ"פ, וגם לפני מ"ת, ובמצרים כו', ועד להדיבור הראשון, "ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה גו'" (שמות ג,ד) - שהיו באופן אחר מכמו שנקבע אופן הדיבור במשכן.

12) ולכן נתבארו שם כו"כ פרטים בנוגע לאופן הדיבור - "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה כו'" (תו"כ ופרש"י ר"פ ויקרא), וכיו"ב.

13) להעיר מראב"ע עה"פ: "יתכן שתחילת הדבור שהוא ויקרא אל משה היה כאשר נשלמה החנוכה". אבל, בפשטות הכתובים היה הדיבור מיד בר"ח ניסן. וברמב"ן (פרשתנו ז, א): "ביום הראשון של מילואים קרא אל משה מאוהל מועד וידבר השם אליו כל הפרשיות שמתחלת ספר ויקרא עד ויהי ביום השמיני שהם בדיני הקרבנות ומיום השמיני נדבר לו כל הפרשיות שמתחילת זאת החיה אשר תאכלו, שהם בדיני איסור והיתר ויש בכולן עניין הקרבנות, ונמשכו העניינים עד המקום הזה... וכשהשלים... דיני עבודה וקרבנות ומשמרת אוהל מועד ועבודתו חזר אחרי כן בכאן להגיד נדבת הנשיאים בקרבנם כו'".

14) ברייתא די"ג מדות (תו"כ בתחילתה).

15) כלומר, שהסתירה שביניהם היא לא רק בהשקפה ראשונה, בחיצוניות כו' אשר, ע"י העיון והיגיעה ימצאו תיווך ביניהם, אלא התורה מעידה ששני הכתובים מכחישים זה את זה.

16) דלהעיר, שחלוקת פסוקי התורה הו"ע עיקרי - "כל פסוקא דלא פסקי משה אנן לא פסקינן ליה" (מגילה כב,א. וש"נ). ויש לומר, שאין זה חידושו של משה, אלא כן היה הלימוד מפי הגבורה, כל פסוק ופסוק בפ"ע, ע"ד ההפסקות שבין פרשה לפרשה ליתן ריוח להתבונן כו' (תו"כ ופרש"י ר"פ ויקרא), ומעין זה - בנוגע לכל פסוק ופסוק.

17) וע"ד "כי קאי רבי בהא מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי" (שבת ג, ריש ע"ב).

18) ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ד-ה רפ"ב ושם הי"א. רפ"ג.

19) תוספתא סנהדרין ספ"ז.

20) ראה לקו"ש חכ"א ס"ע 111 ואילך. וש"נ.

21) ס"פ תצוה, אחרי טז,לד.

22) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סתר"י ס"ט. סתרי"ט ס"ט. סי"ז.

23) דה"א כג, יג.

24) ויתירה מזה - "קול יורד מן השמים לבין הכרובים" (פרש"י עה"פ).

25) ס"פ תרומה.

26) סהמ"צ להצ"צ מצות בנין המקדש פ"ב (דרמ"צ פו,ב).

27) ראה סהמ"צ שם פ"א (פה,א).

28) ראה גם במדב"ר פרשתנו פי"ב,יג: "המשכן... שקול כנגד העולם שקרוי אוהל כו'".

29) ולכן מתחיל "שני הכתובים המכחישים זה את זה בא שלישי והכריע ביניהם", דלא כבפרשת תרומה, "ובמקום אחר הוא אומר כו' נמצאו שני כתובים המכחישים כו'" - כי, בפרשת תרומה כוונתו לשלול טעות של הבן חמש למקרא שלא יחשוב שמשה נכנס לקוד"ק כו', מה-שאין-כן בפרשתנו, שאין מקום לטעות בהבנת העניין (כיוון שכבר פירש רש"י תיווך הכתובים), כוונת רש"י לבאר המעלה דכתוב השלישי שמכריע בין שני כתובים המכחישים, כבפנים.

30) להעיר, ששמיעת הקול היא למטה מהדיבור, ובזה מודגש יותר החידוש שחיבור שני הקצוות, שגם בשמיעת הקול (שלמטה מהדיבור) ניכר ומורגש הקצה העליון שלמעלה ממדידה והגבלה.

ועפ"ז יומתק : (א) העתקת תיבת "וישמע את הקול", אף שמפרש רק את הקול - להדגיש שב' הקצוות הם גם בשמיעת הקול למטה, (ב) סדר הפירושים (בדפוס ראשון), "מדבר", "וידבר אליו", "וישמע את הקול" (אף שהכתוב נאמר "וישמע את הקול" לפני "מדבר", "וידבר אליו") - כיוון שעיקר החידוש הוא "בוישמע את הקול", כנ"ל.

31) "כדכתיב (יתרו כ,טו ובפרש"י) וכל העם רואים את הקולות, רואים את הקולות, רואים את הנשמע, ופי' רז"ל (תנחומא שמות כה. שמו"ר פ"ה, ט) מסתכלים למזרח ושומעין את הדיבור יוצא אנכי כו', וכן לארבע רוחות ולמעלה ולמטה, וכדפי' בתיקונים (תקו"ז תכ"ב (סד,ב)) דלית אתר דלא מליל מיני' עמהון כו'" - תניא פל"ו.

32) וי"ל, שזוהי גם כוונת רש"י במ"ש "יכול קול נמוך ת"ל את הקול כו'", אע"פ שדרכו לכתוב הפירוש ללא הקדמת קס"ד (שאלה וכיו"ב) - כיוון שגם לאחרי המסקנא ("הוא הקול שנדבר עמו מסיני") נשאר התוכן דהקס"ד, אלא באופן אחר, המתאים אל המסקנא (כמו כתוב השלישי שאינו שולל אחד משני הכתובים אלא מקיים שניהם על-פי הכרעתו) - שייכותו להגבלה שמצד גדרי העולם, ש"היה נפסק כו'", ע"ד ובדוגמת "קול נמוך".

33) שבת פח,א.

34) וראה בפירוש רב ניסים גאון (לשבת שם) עוד כו"כ עניינים במספר שלושה.

35) ראה לקו"ש חכ"א ס"ע 110 ואילך. וש"נ.

36) תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.

37) יתרו כ,יט.

38) שם יט,כ.

39) ראה מדרש תהילים (באבער) סח,יז. ת"י שופטים ה,ה. לקו"ת במדבר ד,ג. טו, סע"ב ואילך. ובכ"מ.

40) ואתחנן ד,לו.

41) פרש"י יתרו כ,יט.

42) כ"ה בברייתא די"ג מידות (על-פי הגירסא שהובאה בפי' עזרת כהנים שם ) - בהדוגמא להמדה ד"שני כתובים המכחישים זה את זה כו'. ולהעיר, שבפרש"י שם, הפירוש "הרכין שמים כו'" הוא פירוש בפ"ע (ד"א הרכין כו'), ולא בהמשך להכרעה דכתוב השלישי "מן השמים השמיעך גו' ועל הארץ הראך גו'". ובמכילתא שם: "הכריע השלישי, מן השמים השמיעך את קולו גו' דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר מלמד שהרכין כו'". ואכ"מ.

43) להעיר, שכללות העניין דהקמת המשכן בא בהמשך למתן-תורה, שעי"ז נשלם החיבור דעליונים ותחתונים, גילוי והמשכת השכינה למטה בארץ, כדאיתא במדרש "אימתי שרתה השכינה בארץ ביום שהוקם המשכן" (במדב"ר פרשתנו פי"ג, ב. פי"ב, ו).

44) וראה רמב"ן ר"פ תרומה: "וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו... וכמו שאמר במתן-תורה מן השמים השמיעך את קולו גו' ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים... כל דיבור עם משה היה מן השמים... ונשמע מבין שני הכרובים כדרך ודבריו שמעת מתוך האש כו'", עיי"ש.

45) ולהעיר, שגם לפני מ"ת, לפני ביטול הגזירה, היו הקרבנות עניין עיקרי - כמ"ש בנח "וירח ה' את ריח הניחוח" (נח ח,כא), ש"ניחוח" פירושו "נחת רוח לפני כו'" (פרש"י ויקרא א,ט. וראה בארוכה לקו"ש חל"ב ע' 1 ואילך. וש"נ).

46) רמב"ם ריש הל' ביהב"ח.

47) שם.

48) וטעם הדבר - כי, "ונועדתי לך שם ודברתי אתך גו'" היה רק אצל משה רבינו, ואילו בנוגע לכל ישראל, עניינו העיקרי של המשכן הו"ע הקרבנות.

49) תרומה כה,ח.

50) נוסף על פעולתם והשתתפותם בנדבת המשכן.

51) פרש"י חוקת כא,כא.

52) כפירוש רש"י (פרשתנו שם, יב) "למטה יהודה - יחסו הכתוב על שבטו", ועד כדי כך, שיש צורך בלימוד מיוחד לשלול ש"לא שגבה משבטו והקריב... ת"ל זה קרבן נחשון משלו הביא".

ולהעיר מהאריכות הלשון בפירוש רש"י "או אינו אומר למטה יהודה אלא שגבה משבטו והביא, ת"ל זה קרבן נחשון משלו הביא", שכותב גם הקס"ד, אף שדרכו לכתוב מיד המסקנא ללא הקדמת הקס"ד, (כשם שדרכו לכתוב מיד הפירוש ללא הקדמת שאלה) - דיש לומר, שכתיבת הקס"ד היא במקום ש(קצת) תוכנו של הקס"ד קיים גם לאחרי המסקנא, אלא באופן אחר*, כבנדו"ד, שגם לאחרי המסקנא ש"משלו הביא", ה"ז שייך גם לכל השבט (מעין "שגבה משבטו והביא"), כיוון שהנשיא הקריב עבור כל השבט (וראה גם לקו"ש חכ"ג עמ' 42 ואילך).

 

*) ע"ד האמור לעיל (הערה 32) בדיוק לשון רש"י, יכול כו' ת"ל כו'".

 

53) במדב"ר פרשתנו פי"ד, יג. וראה גם לקו"ש שם עמ' 53 ואילך. וש"נ.

54) להעיר, שבסך-הכול דקרבנות הנשיאים מודגשת אחדותם של כל ישראל - ע"ד ובדוגמת האחדות ד"ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד" (יתרו יט,ב ובפרש"י. וראה דא"ז פי' השלום: "הרי השעה שאתן להם את תורתי"), שקדמה למתן-תורה, כולל גם מארז"ל (דב"ר פ"ז, ח) "אילו היו ישראל חסרים אפי' אחד כו'", היינו, שנתינת התורה למשה רבינו תלוי בהשלימות דכל ישראל, ודוגמתו גם בדיבור הקב"ה למשה במשכן (ההמשך דמ"ת) - שהפסוק "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו'" הוא לאחרי אחדותם של ישראל המודגשת בקרבנות הנשיאים.

55) פרשתנו ז,פח.

56) ויומתק יותר - שג' הכתובים (שני הכתובים בשני הקצוות, והכתוב השלישי שמחברם) נכתבו בג' מצבים שונים: הכתוב "ודיברתי אתך מעל הכפורת גו'" (קצה העליון) - בציווי ה'  על עשיית הארון והכפורת: הכתוב "וידבר ה' אליו מאוהל מועד" (קצה התחתון) - בר"ח ניסן, לאחרי הקמת המשכן בפועל (עבודת המטה): והכתוב השלישי (חיבור שני הקצוות) - לאחרי השלימות דחנוכת המשכן (כבפנים).

57) פרש"י שם, י.

58) ראה שהש"ר פ"ו, ד: "אמר לו הקב"ה (למשה) צא ואמור להם (להנשיאים) דברי שבח כו', באותה שעה נתיירא משה אמר בלבו תאמר רוח הקודש נסתלקה ממני ושרת על הנשיאים, או שמא נביא אחר עמד וחיש את ההלכה (ע"ד קורבנות הנשיאים), אמר לו הקב"ה, משה, אילו הייתי אומר להם שיביאו, הייתי אומר לך שתאמר להם, אלא קח מאתם... מאתם היו הדברים". כלומר, ש"קח מאתם" מדגיש ש"מאתם היו הדברים", ולכן צריך רשות כו', וביחד עם זה, מדגיש גם שמגיע להם "יישר כח", "אמור להם דברי שבח".

59) שם,ה.

60) פרש"י שם,ג.

61) שם,יא.

62) שם,פה.

63) פרש"י עה"פ.

משיח וגאולה בפרשה

גילוי 'יחידה' הפרטית מזרז גילוי 'יחידה' הכללית

ועל-ידי זה גילוי ה'יחידה' בכל העולם

בפרשת נשא מרומזת גם דרך העבודה שעל-ידה באים להחידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא" (ועל-ידי זה גם "השמים החדשים והארץ החדשה") בימות המשיח:

ובהקדם הידוע שבכל אחד ואחד מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח, כמרומז בפסוק "דרך כוכב מיעקב", שקאי על דוד מלכא משיחא, וקאי גם על כל אחד ואחד מישראל, כיוון שבכל אחד ואחד מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח - בחינת היחידה, שהיא ניצוץ מבחינת היחידה הכללית, נשמתו של משיח צדקנו.

ולכן, על-ידי גילוי בחינת היחידה שבכל אחד ואחד מישראל מזרזים וממהרים ופועלים הגילוי דבחינת יחידה הכללית בביאת משיח צדקנו, שאז יהיה הגילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא", פנימיות התורה, בחינת היחידה שבתורה, ועל-ידי זה גם "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", גילוי בחינת היחידה בכל העולם כולו, "יחידו של עולם".

ויש לומר, שעניין זה מרומז בהתחלת וסיום פרשת נשא:

בהתחלת פרשת נשא - בהמניין דבני-ישראל ["נשא את ראש בני גרשון גם הם גו'", ששייך גם להמניין דכל בני-ישראל כפי שהם בדרגת שבט לוי, כפסק-דין הרמב"ם "לא שבט לוי בלבד אלא כו' כל איש ואיש כו'", כי מניין בני-ישראל הוא מצד ההתקשרות העצמית עם הקב"ה ("מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה") שהיא בשווה אצל כל בני-ישראל (שלכן הגדול במדריגה אינו נחשב יותר מאחד והקטן במדריגה אינו נחשב פחות מאחד) - מצד עצם נשמתם, בחינת היחידה.

ובסיום פרשת נשא - בהתאחדותם של כל י"ב נשיאי ישראל (שכוללים את כל בני-ישראל) שהתנדבו ובאו כולם יחדיו לחנוכת המשכן והמזבח, וגם לאחרי שהקב"ה אמר "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם גו'", "העלה עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון וכאילו כולם הקריבו ביום אחרון", שהתאחדות זו (לאמיתתה ובשלימותה) היא מצד עצם הנשמה, בחינת היחידה, שהיא אצל כל בני-ישראל בשווה.

ויש להוסיף, שעניין זה מרומז גם בהתחלת פרשת בהעלותך שקורין במנחת שבת זו:

"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות גו' וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא" - שאף שבני-ישראל נחלקים (בכללות) לז' סוגים, ז' מדרגות בעבודת ה', שבעת קני המנורה - מכל-מקום, מתאחדים כולם בהארתם "אל מול פני המנורה", ובהיותם "מקשה זהב" ("מנורת זהב כולה"), וכאמור, ההתאחדות האמיתית דכל בני-ישראל היא מצד עצם הנשמה, בחינת היחידה.

(משיחת שבת-קודש פרשת נשא, י"ב בסיוון ה'תנש"א;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תנש"א, כרך ג, עמ' 316-317)

ניצוצי רבי

שנת המאתיים להסתלקות הבעש"ט

החל בשלהי שנת תשי"ט ועד לסיום שנת תש"כ עורר הרבי בלי הפסקה לנצל את שנת המאתיים להסתלקות מורנו הבעש"ט, להגברת הפצת המעיינות * "כל השנה היא שנת כושר וסגולה לתעמולה מתאימה לזכרו ואישיותו של הבעש"ט ז"ל", כותב הרב ל'ראשון לציון' הרב יצחק ניסים * הרבי פונה בעניין למוסדות חב"ד, לרבנים הראשיים, לעסקני אגודת-ישראל, לאנשים פרטיים ולכל מי שרק אפשר

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

ברשימת 'שלשלת היחס' בהיום-יום, נכתב על שנת תש"כ: "מתחיל לבאר ספר "צוואת הריב"ש" להבעש"ט. החלו שיעורי תניא ב"ראדיא" (השיעורים מוגהים על-ידי כ"ק אדמו"ר שליט"א). מתחילים להופיע תקליטי "ניחו"ח" (ניגוני חסידי חב"ד)".

שלושת הדברים הנ"ל הם רק כמה מבין עשרות הפעולות שהרבי יזם ועודד החל משלהי שנת תשי"ט, בנושא הפצת מעיינות החסידות - בקשר למלאות מאתיים שנה להסתלקות הבעש"ט.

"והרי השנה היא שנת המאתיים"

ביטוי נוסף למרכזיותו של העניין באותה שנה, אצל הרבי, הוא אזכורו החוזר ונשנה בהרבה מן האגרות שכתב הרבי באותה התקופה לאנשים שונים. הנה, למשל, כשהרבי מעודד את אחד החסידים בכפר-חב"ד להרבות בדיווחים על המתרחש בחיי הכפר, כולל גם "בנקודה הפנימית - הפצת המעיינות ועד שיגיעו גם חוצה", מוסיף הרבי ומדגיש: "ובפרט שהרי נמצאים אנו בשנת המאתיים להסתלקות הילולא של הבעש"ט ז"ל, שנת סגולה להפצת המעיינות, שהם הם תורת החסידות".

במכתב אחר (ח' באייר תש"כ - 'היכל מנחם' כרך א עמ' קפה), אל הנדיב מר יוסף שמוטקין, כותב לו הרבי בענייני עסקים ולבסוף מוסיף: "והרי השנה היא שנת המאתיים להסתלקות-הילולא של מורנו הבעש"ט ז"ל שמיסוד תורתו, עזוב תעזוב עמו, עם הגוף דווקא לענייניו, ומתוך מנוחה וטוב לבב".

"לקח על שכמו להיות פעיל"...

בי"א בניסן תש"כ (אגרות-קודש כרך כא עמ' תנט) כותב הרבי לסופר הנודע אליעזר שטיינמן, בקשר לאשפוזו בבית-הרפואה. בין השאר כותב לו הרבי:

וכיוון שמתקרבים אנו לזמן חירותנו, יהי-רצון שיהיה לכבודו חירות מכל העניינים המבלבלים וינצל כשרונותיו אשר חונן בהם מההשגחה העליונה להפצת היהדות המסורתית ומעיינות החסידות ביחוד.

ובפרט אשר כפי הידיעה שקיבלתי לקח על שכמו להיות פעיל בהפצת תורת החסידות בקשר עם שנת המאתיים להסתלקות-הילולא של הבעל-שם-טוב ז"ל השתא.

"התעוררות ברבים"

בכ"ב באייר תש"כ ('נשיא וחסיד' עמ' 451) כותב הרבי למר זלמן שז"ר:

מצורף בזה העתק מכתביי בעניין התעוררות ברבים בקשר עם יום ההסתלקות-הילולא המאתיים של מורנו הבעל-שם-טוב ז"ל בחג השבועות הבא עלינו לטובה.

אין העניין דורש ביאור נוסף, ואשמח להוודע תגובת כ[בודו] ועל הנעשה בזה, ותשואות-חן מראש.

אחד המכתבים הוא המכתב אל הרבנים ניסים וטולידאנו - כפי שמפורש במכתב מל"ג בעומר (צילומו מופיע כאן באדיבות 'יד הרב ניסים'):

 

"כיצד הוציאם בפועל"

באותו עניין שיגר איגרת להרה"ח הרב יצחק-מאיר לוין, מראשי אגודת-ישראל. מעניינת במיוחד הערת הרבי בשולי האיגרת, המתייחסת לגיסו של הרב לוין, הלא הוא ה'בית ישראל' מגור:

 

"הראיתי המכתב לגיסי האדמו"ר שליט"א"

להלן מכתב התשובה של הרי"מ לוין ובו התייחסות מפורטת לכל הנושאים שהוזכרו בקצרה במכתב הרבי אליו. מתשובת הרב לוין אפשר ללמוד כמה דברים על הלכי הרוח באותם הימים ועל גישתם של מנהיגים שונים ביהדות החרדית לנושאים כאלה ואחרים:

 

"כל השנה שנת סגולה היא"

גם לאחר חג השבועות תש"כ, הוסיף הרבי לתבוע הגברה של הפצת המעיינות, תוך השראה משנת המאתיים להסתלקות הבעש"ט. כך, למשל, באיגרת להרה"ח ר' ראובן דונין (י"ט בסיוון תש"כ - 'מקדש מלך' כרך א עמ' 37):

מאשרים קבלת מכתבו מי"ג סיוון,

ואף שאינו מזכיר דבר בקשר עם שנת המאתיים להסתלקות-הילולא של מורנו הבעש"ט ז"ל, תקוותי שעושה בזה ויעשה גם להבא והרי כל השנה שנת סגולה היא, ובח"י אלול הוא יום הולדתו והולדת כ"ק רבנו הזקן, שני המאורות הגדולים...

צריכים לתורתו של הבעש"ט

"קיבלתי מכתבו מט"ז אלול", כותב הרבי ('היכל מנחם' כרך ג עמ' ע-עא) להרב יהושע-מרדכי באט מניו-הייווען קאננ':

ובנועם קראתי בו על דבר פרטי התעמולה בקשר עם שנת המאתיים להסתלקות-ההילולא של מורנו הבעל-שם-טוב ז"ל, אף שמוכרחני להודות שקיוויתי שתעמולה זו תקיף שטח פעולות יותר נרחב, בשים לב לגודל העניין ובהתאם למעמדו והשפעתו, ובפרט בתור נשיא  הפ.ט.א. ומובן שאין כוונתי לצעוק על העבר, אלא לעורר על העתיד שהרי גם עכשיו ומכאן ואילך אפשר לעשות בכיוון זה ואחרי ככלות הכל הרי גם עם תום שנות המאתיים כל המצוות בתוקפן עומדות, ולתורתו של הבעש"ט אנו צריכים.

הרב ניסים פונה לרבנים וראשי הקהל

להלן מכתב של הרבי אל הרב ניסים ובו קריאה לנצל את שעת הכושר ולהעלות את זכר הבעש"ט ותורתו ביום הולדתו, ח"י באלול:

 

ותשובת הרב ניסים לרבי:

 

בראש המכתבים הכלליים

בחלק מן המכתבים הכלליים של הרבי במהלך השנה, בולטת שנת המאתיים בתאריך הפתיחה. כך למשל במכתב הבא, לרגל ימי הסליחות ('מקדש מלך' כרך ב' עמ' 496):

ב"ה, ימי הסליחות, ה'תש"כ

שנת המאתיים להסתלקות הבעל שם טוב ז"ל.

ברוקלין, נ.י.

ברכה לשידוך וקביעות עיתים בחסידות

כשפנה אל הרבי, באותה שנה, נצר לבית אדמו"רי קומרנא בבקשה לקבלת ברכה לשידוך, נענה בברכה, שאליה נוספו השורות הבאות ('מקדש מלך' כרך א עמ' 98):

תקוותי חזקה שאף יש לו קביעות עיתים בלימוד פנימיות התורה שבדורנו נתגלתה בתורת החסידות, נוסף על קביעות עתים בתורת הנגלה, ובפרט אשר גזע צור מחצבתו מהבעש"ט ז"ל, אשר השנה היא שנת המאתיים להסתלקות-הילולא שלו, והרי זהו ביטוי פנימי לעניין אהבת ישראל, אשר חד הוא עם אהבת התורה ואהבת השם. ואין לך דבר העומד בפני הרצון.

ממעייני החסידות

פרשת נשא

נשא

ההוראה בעבודת ה', משם פרשתנו:

כל יהודי חייב להיות בבחינת "הרמה", עליו להיות לא רק "מקבל" אלא גם "משפיע". שכן כל אחד ואחד, מבלי הבט על מעמדו ומצבו הרוחני, מסוגל להשפיע על אחרים לפחות בעניין מסויים. וכשם שגם העני בישראל חייב לקיים מצוות צדקה לפי ערכו ויכולתו, כך גם ה"עני ואביון" ברוחניות חייב לתת ולהשפיע למי שנמצא בדרגה פחותה משלו.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת נשא תשמ"ה)

* * *

יהודי צריך לדעת שבנוגע לכל ענייני יהדות נמצא הוא במעמד ומצב של "נשא" - הגבהה ורוממות, מעל לכל מדידה והגבלה; ואזי, כאשר הוא מחליט לעשות פעולה טובה, בוודאי יצליח בכך.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת נשא תשמ"ו)

* * *

פרשתנו נקראת תמיד בסמיכות לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו". ואכן, הן בתחילת הפרשה והן בסופה יש רמז לעסק התורה.

בתחילת הפרשה: "נשא את ראש בני גרשון גם הם" - במילים "גם הם" מודגש שבני גרשון נמנו לאחר בני קהת (וכפי שרש"י מפרש: "כמו שציוויתיך על בני קהת"), והרי התורה מקדימה את בני קהת משום ש"היה קהת טוען הארון, ששם התורה" (מדרש-רבה כאן).

ובסוף הפרשה: "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו' וידבר אליו" - משה נכנס אל אוהל מועד כדי ללמוד תורה מפי הגבורה.

אף בשם פרשתנו נרמזת מעלתה של התורה: "נשא", מלשון התנשאות והרמה - רמז שהתורה מגביהה את האדם הלומדה מעל הגבלות הבריאה, וכמאמר רז"ל (גיטין סב) "רבנן איקרו מלכים".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת נשא תשל"ה)

נשא את ראש בני גרשון גם הם (ד,כב)
כמו שציוויתיך על בני קהת (רש"י)

גרשון היה הבכור, ואף-על-פי-כן מקדים הכתוב את בני קהת; מדוע?

גרשון - רומז לעבודה של גירוש ודחיית הרע, "סור מרע".

קהת - רומז לאסיפה וקיבוץ של מצוות ומעשים טובים, "עשה טוב" (קהת מלשון "ולו יקהת עמים", שפירושו "אסיפת העמים").

זהו שגרשון נולד לפני קהת, כי סדר העבודה הוא "סור מרע" ואחר כך "עשה טוב", וכמשל הכנת ארמון לדירת המלך, שבתחילה מנקים משם את הלכלוך ("סור מרע") ורק לאחר מכן מכניסים לתוכו כלים נאים ("עשה טוב").

ובכל זאת הקדים הכתוב את בני קהת, שכן "סור מרע" הוא רק הכנה ל"עשה טוב", אבל מבחינת תכלית הכוונה - "עשה טוב" קודם.

(לקוטי-שיחות כרך יג עמ' 19)

זאת עבדת משפחת בני הגרשני... ומשמרתם ביד איתמר (ד,כח)

גרשון - מלשון גירוש, רומז לגירוש והרחקת הרע.

איתמר - רומז לדיבור בדברי תורה (איתמר מלשון דיבור, כמו "איתמר" בגמרא).

לפי זה מובן הקשר בין בני גרשון לאיתמר, שכן הדיבור בתורה מפריד את הרע מהטוב ו'מגרש' אותו. שהרי בכל דבר גשמי יש תערובת של טוב ורע, וכאשר יהודי פוסק הלכה על-פי תורה ואומר על דבר מסויים שהוא כשר, הוא מפריד בכך את הרע שבו ומרחיקו.

(אור-התורה - במדבר עמ' רלד)

פרקי אבות

הווי מתלמידיו של אהרון

הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר, הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (פרק א, משנה יב)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום - פירשו באבות דר' נתן - כיצד היה אהרון אוהב שלום? כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים, היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו, ואומר לו, ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך, והוא אומר לי שאבוא אליך שתמחול לו, ומתוך כך, כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה מקרב הבריות לתורה? כשהיה יודע באדם שעבר עבירה, היה מתחבר עמו ומראה לו פנים צהובות, והיה אותו אדם מתבייש ואומר, אילו היה יודע צדיק זה מעשיי הרעים כמה היה מתרחק ממני, ומתוך כך היה חוזר למוטב. הוא שהנביא מעיד עליו (מלאכי ב') ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

הלל אומר: "הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום" - צריך ביאור: לכאורה הווה ליה למימר בקצרה "הווי אוהב שלום ורודף שלום", ולמאי נפקא-מינה שכן עשה אהרון?

ויש לומר:

א) אהרון הרי היה כוהן גדול, שעליו נאמר "וייבדל אהרון להקדישו קודש קודשים; ובכל זאת השפיל את עצמו להתעסק בקירוב הבריות לתורה. וכך צריך כל אחד להיות מתלמידיו של אהרון.

ב) "אוהב שלום ורודף שלום" הוא חיוב על-פי דין, וכמאמר רז"ל "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו". והתנא מחדש שיש להתנהג כאהרון, שהיה נותן שלום אפילו לאדם רשע ועל-ידי זה השיבו מעוון, והנהגה זו היא לפנים משורת-הדין.

הוראה זו שייכת להילל דווקא, על-פי המבואר בגמרא לגבי הנוכרי שבא להתגייר, ששמאי דחפו באמת הבניין, מה-שאין-כן הילל קירבו, הנהגה של לפנים משורת-הדין.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי תשל"ה - בלתי מוגה)

"הווי מתלמידיו של אהרון" - לאהרון הכהן היתה אהבה בלתי-מוגבלת לכל יהודי, אפילו ליהודי שנקרא בשם "בריות בעלמא"; וגם יהודי כזה קירב אהרון לאור התורה, כך שהתקשר עם השלמות הבלתי-מוגבלת של התורה.

זה מראה על האמת של רגשי האהבה של אהרון לכל יהודי, שכן אהבה אמיתית אינה יודעת מדידה והגבלה, ולכן היא מקיפה גם יהודי שהוא בגדר "בריות"; והיא פועלת שגם יהודי זה יתעלה מעל למגבלות של מציאותו ויתקרב לתורה.

לכן נקבעה הוראה זו בדבר משנה, שכן בכוחה של המשנה לרומם את הלומד מעל למגבלותיו, כמובן ממאמר רז"ל "אין כל הגלויות מתכנסות אלא בזכות המשניות". כאשר יהודי לומד הוראה זו במשנה - שעל-ידי לימוד התורה נהיה ייחוד נפלא בין שכל הלומד עם דברי התורה שלומד, ועד לייחוד נפלא עם נותן התורה, שכתב ונתן את עצמו בתורה - הוא מקבל כוח בלתי מוגבל לקיים הוראה זו.

 (ממכתב כללי לחג הפסח תנש"א - ספר-השיחות תנש"א כרך ב עמ' 890)

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת נשא
ט' בסיוון

קריאת התורה: לפי 'מנהג מדינתנו' (חומש 'תורה תמימה'1), ההפסקות בין העליות שונות מהנהוג ברוב החומשים, והן כדלהלן:

שני מתחיל: 'בני מררי' (ד,כט). שביעי מתחיל: 'זאת חנוכת המזבח' (ז,פג).

אין אומרים 'אב הרחמים'.

במנחה אין אומרים 'צדקתך צדק'.

פרקי אבות - פרק א.

יום שלישי
י"ב בסיוון

סיום ימי התשלומין. זמן מתאים להחלטות טובות וביצוען, בשיעורי תורה והפצתה, באהבת ואחדות ישראל, ובנתינת הצדקה2.

ממוצאי היום, אומרים תחנון כרגיל3.

----------

1) בתחילת הקלטות קריאת-התורה של מי שהיה הבעל-קורא בבית חיינו, הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה, הוא מודיע לשומעים, שמכיוון שהרבי השתמש בחומש זה, על-כן יהיו ההפסקים בין העליות לפי אותו חומש.

יש הסבורים ששימושו של הרבי בחומש 'תורה תמימה' היה מפני שהרבי רצה להביט בדרשות רז"ל שעל המקראות. אחר-כך היתה שיחה (ש"פ משפטים, מבה"ח וער"ח אד"ר תשמ"ט - ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 252 (בקשר לפרשיות בניין המשכן)) שבה הרבי תבע שילמדו את התורה שבעל-פה השייכת לפסוקי התורה שבכתב, ונקט לדוגמא שאפשר ללמוד זאת מהליקוט שבחומשי 'תורה-תמימה' ("כמו: 'תורה תמימה', 'תורה שלימה' וכיוצא-בהם" (זאת למרות שידוע אי-הדיוק בפירוש 'תורה תמימה' בהעתקת מרז"ל ובכלל, ראה 'תורה שלימה', מילואים לכרך כו עמ' רפה ואילך, ובפרט בעמ' ש-שא. וראה מה שנכתב בקשר לספר 'מקור ברוך' לבעל התו"ת, בקובץ 'יגדיל תורה' נ.י. גיליון יב עמ' מג ובקובץ 'פעמי יעקב' גיליון מה, אב תש"ס, עמ' סא)). לפיכך נקל לומר שהרבי קיים בעצמו מה שתבע מאנ"ש. לפי זה, אין להביא מכך ראיה למידת הדיוק שבחומש עצמו. ועיין 'התקשרות' גיליון תסט ע' 18.  וראה 'התקשרות' גיליון תע עמ' 16 על חומש נוסף שהשתמשו בו לבדיקת קריאת-התורה בבית חיינו. וע"ע.

2) ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ג עמ' 323.

3) הן בארה"ק והן בחו"ל, ע"פ דברי אדה"ז בסידורו לפני 'למנצח... יענך'. והטעם לפי שכל עניין תשלומין אלו הוא בעניין הקורבנות, ואין בהן 'ספיקא דיומא' - אג"ק כרך כ עמ' רנא, לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1312.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)