חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:37 זריחה: 5:39 כ"ז באייר התשע"ז, 23/5/17
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

רמב"ם 3 פרקים ליום

ספר טהרה, הלכות מטמאי משכב ומושב.. בפרקים אלו. פרק א-ג.

הלכות מטמאי משכב ומושב

הלכות מטמאי משכב ומושב. יש בכללן ארבע מצות עשה. וזהו פרטן: (א) דין טומאת נדה. (ב) דין טומאת יולדת. (ג) דין טומאת זבה. (ד) דין טומאת זב. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א

א. הזב והזבה והנדה והיולדת כל אחד מארבעתן אב מאבות הטומאות, מטמאין כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא, ומטמא משכב ומושב ומרכב מתחתיו ועושה אותן אב טומאה, ומטמא מדף על גבו.

ב. אחד זבה קטנה ואחד זבה גדולה, ואחד זבה מחמת עצמה או מחמת אונס, ואחד זב בעל שתי ראיות או בעל שלש טומאת כולן שוה לטמא אחרים.

ג. קטנה בת יום אחד מטמא בנדה, בת י' ימים בזיבה, בת שלש שנים ויום אחד מטמאה את בועלה כמו שיתבאר.

ד. קטן בן יום אחד מטמא בזיבה, ואחד גרים ועבדים ואחד ישראל מטמאין בנדה ובזיבה.

ה. סריס אדם סריס חמה מטמאין בזיבה כשאר הבריאין.

ו. אין האשה מטמאה בלובן ולא האיש באודם אלא האשה באודם והאיש בלובן.

ז. טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהם חומרי האיש וחומרי האשה מטמאין בלובן כאיש ובאודם כאשה, וטומאתן בספק לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו, ראה לובן ואודם כאחד שורפין עליהן את התרומה ואת הקדשים אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וקדשיו שנאמר מזכר עד נקבה תשלחו עד שיהיה הטומאה טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית, וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כאחת אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו, נגע הוא בעצמו בלובן ואודם שראה ה"ז חייב על ביאת המקדש.

ח. דם הנדה או דם הזבה או דם היולדת מטמא בכל שהוא במגע ובמשא שנאמר והדוה בנדתה והזב מפי השמועה למדו שמדוה כמוה, וכבר ביארנו בענין איסור נדה שחמשה דמים טמאים באשה אבל אם ראתה דם ירוק הרי הוא טהור ואינו כמו רוקה ושאר משקין היוצאין ממנה שהרוק מתעגל ויוצא וזה שותת ויורד.

ט. אשה שיצא הולד מדפנה ויוצא עמו דם מ /מן/ הדופן הרי אותו דם אב מאבות הטומאות כדם הנדה והלידה והזיבה שהמקור מקומו טמא, והאשה טהורה עד שיצא ממנה דם דרך הרחם.

י. מקור האשה שנעקר ונפל לארץ האשה טמאה טומאת ערב וכן מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות האשה טמאה טומאת ערב, אבל אינה נדה עד שתראה אחד מחמשה דמים המטמאין אותה.

יא. הזיעה טיפה אחת הרי האשה טהורה שאינה אלא מחוץ למקור.

יב. זובו של זב אב מאבות הטומאות כזב שנאמר זובו טמא הוא ומטמא במגע ובמשא בכל שהוא, ראיה ראשונה של זב אינה מטמאה במשא והרי היא כשכבת זרע בין מאיש גדול בין מאיש קטן וכן המשכבות והמושבות שישב עליהם משראה ראיה ראשונה עד שראה השניה טהורים שאינו קרוי זב אלא אחר ראיה שנייה כמו שביארנו בהלכות מחוסרי כפרה, ראה אחת מרובה כב' אין טמא אלא המסיט טיפה אחרונה.

יג. ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא שנאמר כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש הרי הצרוע כזב גמור מה זב גמור זובו מטמא במשא אף מצורע ראייתו הראשונה מטמא במשא.

יד. רוק הזב ושכבת זרעו ומימי רגליו כל אחד משלשתן אב טומאה דין תורה, ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא הרי הוא אומר ברוק וכי ירוק הזב בטהור, ומימי רגליו ושכבת זרעו א"א שלא יהיה בהם ציחצוחי זיבה כל שהוא.

טו. אחד זב ואחד נדה ויולדת וזבה כל אחד מהן רוקו ומימי רגליו אב טומאה כזב, וכן כ"מ שנאמר בהלכות אלו הזב אחד הזב ואחד שאר הארבעה.

טז. תשעה משקין בזב שלשה מהן אב טומאה והן: רוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו כל אחד מאלו מטמא אדם וכלים בכל שהוא כמו שביארנו, שלשה מהן כולד הטומאה ואלו הן: דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה כל אחד מאלו כמשקין טמאין שאין מטמאין אדם אבל מטמאין כלים מדברי סופרים כמו שביארנו, ושלשה מהן טהורין ואלו הן: זיעתו וליחה סרוחה היוצאים ממנו והריעי הרי אלו שלשה מן הזב וחביריו כמותן משאר האדם, כיחו וניעו ורירו ומי האף שלו הרי הן כרוקו לכל דבר ובכלל הרוק הן חשובין, דם היוצא מפי אמה ודם השותת מפיו הרי הן בכלל דם מגפתו, היה מוצץ ורוקק דם הרי זה מטמא כרוק, שהדם שמוצץ א"א לו בלא צחצוחי רוק.

פרק ב

א. דם נדה וזבה ויולדת מטמא לח ויבש אבל זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח אבל יבש יותר מדאי אינו מטמא, ועד כמה אם שורין אותן בפושרין מעת לעת וחוזר לכמות שהיה הרי זה מטמא בלח אם היו המים פושרין בתחלתן אע"פ שאינן פושרין בסופן, וכל הדברים האלו דברי קבלה הן.

ב. פשתן שטוואתו נדה המסיטו טהור, ואם היה לח מטמא מפני רוק פיה.

ג. זב שהניח פיו על פי הכוס ונמלך שלא לשתותו המסיט את הכוס טהור, שתה ממנו הזב כל שהוא המסיטו טמא מפני משקה פי הזב.

ד. זב שנשך את הפת ואת הבצל המסיטן טהור, נשך את הקישות והמלפפון המסיטן טמא מפני משקה פי הזב המתערב בהן.

ה. קליפי פולין וקליפי תורמוסין שקצצן העכו"ם המסיטן טמא שכל עכו"ם כזבים לכל דבריהן כמו שיתבאר, הקליפין שבשווקין הולכין בהן אחר הרוב.

ו. דם טמא שנתערב במים אם בטלו מראיו הכל טהור נתערב בדם טהור וביין רואין אותו כאילו הוא מים, וכן רוק טמא שנתערב במים אם היה קרוש כברייתו הרי זה טמא ואם נמחה במים אם בטלו מראיו הכל טהור נתערב ברוק אחר רואין אותו כאילו הוא מים, וכן מי רגליו של טמא שנתערבו במים אם בטלו מראיהן הכל טהור ואם לאו טמא, נתערב ביין או במי רגלים טהורין רואין אותו כאילו הוא מים, נתערבו במי רגלים של עכו"ם הולכין אחר הרוב, כיצד כלי שהיו ישראל ועכו"ם מטילין שם מי רגליהן אם רוב עכו"ם הכל טמא ואם רוב ישראל הכל טהור מחצה למחצה הכל טמא, וכן אם נתערב מי רגלי עכו"ם זה במי רגלי ישראל זה הולכין אחר הרוב.

ז. שואלין [כלי] מי רגלים מכ"מ ואין חוששין שמא של נדות הן שלא נחשדו בנות ישראל לכנס את מי רגליהן כשהן נדות.

ח. חרס שהיה הזב או הזבה מטילין בו מי רגליהן וכבסו פעם ראשונה ושנייה הרי המשקין שכבסו בהן טמאין ופעם שלישית טהורין בין שכבסו במים בין שכבסו במי רגלים שהרי לא נשאר בה לחלוחית מימי רגלים.

ט. זבה שנעקרו מימי רגליה בסוף שבעת ימי הספירה וירדה וטבלה והטילה מים אחר הטבילה הרי הן ספק אם אחר עקירה הולכין וזבה היתה או אחר היציאה שהיא טהורה, וכן עכו"ם שנעקרו מימי רגליה ונתגיירה וטבלה והטילה מים אחר שטבלה הרי זה ספק אם אחר עקירה הולכין והרי הן כמי רגלי העכו"ם הטמאים או אחר יציאה והרי הם כמימי רגלי ישראל הטהורים.

י. העבדים מטמאין בזיבה ובנדה ובלידה כישראל אבל העכו"ם אין מטמאין לא בזיבה ולא בנדות ולא בלידות דין תורה שנאמר דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם איש איש כי יהיה זב בני ישראל מטמאין בזיבה ולא העכו"ם, וחכמים גזרו על כל העכו"ם שיטמאו כזבים לכל דבריהן זכרים ונקבות והוא שיהיה הזכר בן תשע שנים ויום אחד ולמעלה והנקבה בת שלש שנים ויום אחד ומעלה, אבל הקטנים למטה מזמן זה לא גזרו עליהן טומאה שעיקר הגזירה היא כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצל העכו"ם במשכב זכור ופחות מזמן זה אין ביאתן ביאה, בעת שגזרו עליהן לא גזרו על שכבת זרע שלהן אלא שכבת זרעו של עכו"ם טהורה כדין תורה, ומפני מה לא גזרו עליה טומאה כדי להודיע שטומאתן מד"ס שהרי הכל יודעין שאילו היו זבין דין תורה היתה שכבת זרעם אב הטומאה כשכבת זרע הזב ומאחר שיודעין בטומאתן שהיתה מד"ס לא יבואו לשרוף עליה תרומה וקדשים, נמצאת למד שזובו של עכו"ם, ודם נדה או דם זיבה ולידה של בת עכו"ם, ובת עכו"ם ועכו"ם עצמן אע"פ שהם נקיים מן התורה מדם הזב, ורוק העכו"ם ומימי רגליהן ומשכבן ומרכבן, ובועל עכו"ם כל אחד מאלו אב טומאה מד"ס לפיכך אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וקדשיו ואין שורפין עליהן את התרומה, וכולן מטמאין אדם וכלים במגע ומטמאין אדם במשא כזב לכל דבר, אלא שהטומאה מדבריהן כמו שביארנו, ודם הנכרית כרוקה וכמימי רגליה מטמא לח ואינו מטמא יבש.

פרק ג

א. בועל נדה כנדה שהוא אב מאבות הטומאה של תורה מטמא כלים במגע ומטמא אדם במשא ובמגע ומטמא בהיסט ומטמא משכב ומרכב כנדה.

ב. אין משכב בועל נדה ומרכבו כמשכב נדה ומרכבה שהמשכב או המרכב שדרסה עליו נדה אב מאבות הטומאה ומשכב בועל נדה ומרכבו ולד טומאה ככלים שנוגע בהן שאינן מטמאין אדם ולא כלים אלא אוכלין ומשקין בלבד, ולמה נגרעה טומאת משכבו מטומאת משכבה מפני שנאמר בבועל נדה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים ונאמר בו כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא מאחר שנאמר ותהי נדתה עליו איני יודע שהוא מטמא משכב ולמה נאמר, מפי השמועה למדו שהכתוב נתקו מטומאה חמורה מלטמא אדם וכלים ותלאו בטומאה קלה שיהיה משכבו ולד ולא יטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין בלבד כשאר ולדות הטומאות.

ג. אחד הבא על הנדה או על שומרת יום כנגד יום או על היולדת [בין כדרכן בין שלא כדרכן] אחד המערה ואחד הגומר בין גדול שבא על הקטנה בין קטן שבא על הגדולה מתטמא משום בועל נדה, בד"א כשהיה הבועל בן ט' שנים ויום אחד והנבעלת היתה בת שלש שנים ויום אחד אבל פחות מכאן אינו מתטמא משום בועל נדה אלא משום נוגע בנדה בלבד שהוא ולד ואינו אב, וכן בועל הזב הרי הוא כנוגע בו ואחד הנוגע בזב או הנבעלת מן הזב.

ד. הנדה והזבה ושומרת יום כנגד יום והיולדת אע"פ שלא ראתה דם כולם מטמאות למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה וזהו הנקרא מעת לעת שבנדה, כיצד אשה שהיתה טהורה ואין לה וסת ובדקה עצמה בשחרית ומצאה טהורה ובחצי היום בדקה עצמה ומצאה דם הרי כל הטהרות שעשתה משעת פקידה ראשונה עד שעת פקידה שניה טמאות למפרע, וכן אם בדקה היום ומצאה טהורה ולאחר שנים או ג' ימים בדקה ומצאה דם כל הטהרות שעשתה מעת שבדקה ומצאה דם עד כ"ד שעות טמאות למפרע, ועד שלאחר התשמיש הרי הוא כפקידה ושלפני התשמיש אינו כפקידה מפני שאינה בודקת בו יפה.

ה. אשה שיש לה וסת וראתה דם בשעת וסתה דיה שעתה ואינה טמאה למפרע, הגיע שעת וסתה ולא בדקה עצמה ולאחר ימים בדקה עצמה ומצאה דם הרי זו טמאה למפרע והרי היא בחזקת נדה משעת וסתה, וזו היא טומאת וסתות האמורה בכ"מ, ואם מצאה עצמה טהורה כשבדקה אחר הוסת הרי זו טהורה.

ו. כל אשה שיש לה וסת תרגיש בעצמה, מפהקת, או מתעטשת, או חוששת פי כריסה ושיפולי מעיה, או אחזה צמרורית, או ראשה כבד עליה או איבריה כבדין וכיוצא באלו, ויש אשה שדרכה לראות בעת שיתחיל בה מקרה אחד מאלו מיד בתחילתו ויש אשה שתמתין במקרה זה שעה או שתים ואח"כ תראה הדם בסוף הוסת, היתה למודה להיות רואה בתחילת הוסת כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טמאות, היתה למודה להיות רואה בסוף הוסת כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות, ואינה חוששת אלא משעה שדרכה לראות עד עת שמצאה דם.

ז. הרואה כתם טמאה למפרע עד עת הפקידה, וכן הבגד שנמצא עליו הכתם טמא למפרע, ועד כמה, עד שתאמר בדקתי החלוק הזה ולא היה עליו כתם, אפילו כבסתו ולא בדקתו טמא מקודם הכיבוס למפרע עד שעת בדיקה, ואפילו נמצא הכתם לח הרי זה מטמא למפרע עד שעת הבדיקה שאני אומר מימים היה שם ועתה נפלו עליו מים ונעשה לח.

ח. וכל הנשים שדיין שעתן כתמן כראייתן ואינו מטמא אותן למפרע, כל אלו הנשים הטמאות למפרע בין ראתה דם בין מצאתה כתם מטמאות משכב ומרכב למפרע לטמא אדם ובגדים, וכן רוקן ומימי רגליהן טמאין למפרע, ואפילו כלי חרש המוקף צמיד פתיל מטמאות אותן למפרע, אבל אינן מטמאות את הבועל למפרע משום בועל נדה אלא משום נוגע בלבד, אבל הרואה כתם הבועל אותה מאחר שנמצאת הכתם טמא משום בועל נדה.

ט. מעוברת שהוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה, וטומאת יולדת (י"ד) וטומאת מעת לעת או מפקידה לפקידה למפרע כמו שביארנו, וטומאת וסתות וטומאת כתמים הכל מדברי סופרים וטומאתן מספק לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים אלא תולין, וכן חולין שנעשו על טהרת הקדש שנטמאו באלו תולין, אבל הנעשים על טהרת התרומה וחולין הטבולין לחלה אין מתטמאין בכל אלו הטומאות שהן מדבריהן, נמצאת אומר שכל אחת מאלו הנשים ומשכבן ומרכבן ורוקן ומימי רגליהן ובועל רואה כתם מאחר שנמצא הכתם ובועל יולדת מאחר שיצא האבר וחזר כולן אבות טומאות מדברי סופרים.


נא לשמור על קדושת הדף!

תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)