חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:03 זריחה: 6:41 ו' בשבט התשפ"א, 19/1/21
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

רמב"ם 3 פרקים ליום

ספר הקרבנות, הלכות תמורה, פרק ד. לב טהור וגו'. ספר טהרה והוא ספר עשירי.. הלכות טומאת מת.. בפרקים אלו. פרק א-ב.

הלכות תמורה פרק ד

א. כיצד דין ולדות הקדשים, ולד שלמים ולד תמורת שלמים הרי אלו כשלמים והן עצמן כשלמים לכל דבר, וכן ולד התודה ולד תמורה הרי אלו יקרבו כתודה אלא שאינן טעונין לחם שאין מביאין לחם אלא עם התודה עצמה, שנאמר על זבח התודה עליו ולא על ולדה ולא על תמורתה כמו שביארנו, במה דברים אמורים בולדות עצמן אבל ולדי ולדות אינן קריבין, שמתוך מעשיו ניכר שהוא משהה אותן לגדל מהן עדרים עדרים ולפיכך קונסין אותו ולא יקריבם.

ב. ולד החטאת ימות ואין צריך לומר ולד תמורתה.

ג. השוחט את החטאת ומצא בה בן ארבעה חי הרי זו נאכלת כבשר החטאת, שולדי הקדשים במעי אמן הם קדושים.

ד. ולד תמורת האשם וולד ולדה עד סוף העולם ירעו עד שיפול בהם מום וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, ואם ילדה זכר אחר שהקריב אשמו הולד עצמו יקרב עולה, הפריש נקבה לאשמו וילדה תרעה היא ובנה עד שיפול בהן מום וימכרו ויביא בדמי שניהם אשמו, ואם כבר הקריב אשמו יפלו דמיהן לנדבה.

ה. ולד תמורת העולה וולד ולדה עד סוף העולם הרי אלו כעולה והן עצמן יקרבו עולה, הפריש נקבה לעולתו וילדה אף על פי שילדה זכר ירעה עד שיפול בו מום ויביא בדמיו עולה, כבר ביארנו במעשה הקרבנות שכל מקום שאנו אומרין יפלו לנדבה הוא שיתן המעות בשופרות שהיו במקדש שביארנו בשקלים כמה הם, ובית דין מקריבין באותן המעות עולות נדבה ונסכיהם משל צבור ואינן טעונות סמיכה, אבל מקום שנאמר הוא עצמו יקרב עולה או יביא בדמיו עולה, הרי זו טעונה סמיכה ונסכיה משלו.

ו. ולד המעשר, [וולד] תמורת המעשר, ולד תמורת הבכור וולדי ולדותיהן עד סוף העולם, הרי אלו לא יקרבו אלא ירעו עד שיפול בהן מום ויאכלו כבכור וכמעשר שנפל בהן מום, ולדות תמורת הבכור לכהן, ולדות מעשר ותמורתו לבעליו.

ז. ולד תמורת הפסח כתמורת הפסח, אם היתה אמו קריבה שלמים ולדה יקרב שלמים ואם היה דינה שתמכר ויביא בדמיה שלמים אף ולדה נמכר ויביא בדמיו שלמים, הפריש נקבה לפסחו וילדה, או שהפרישה מעוברת, היא וולדה ירעו עד שיפול בהן מום ויביא בדמיהן פסח, ואם נשארה נקבה זו עד אחר הפסח או שילדה אחר הפסח, תרעה היא וולדה עד שיפול בהן מום ויביא בדמיהן שלמים.

ח. ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן, או שילדו טומטום ואנדרוגינוס וכלאים וטריפה, הרי אלו יפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא בדמי ולד של זו.

ט. ולד בעלת מום הרי הוא כולד התמימה לכל דבר ויקרב כראוי לו.

י. קדשים שהפילו נפל או שלייא יקברו והרי הם אסורים בהנאה.

יא. המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר בלא תעשה שנאמר בבכור לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה או שלמים, והוא הדין לשאר הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, כיצד אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח וכן כל כיוצא בזה, ואין לוקין על לאו זה.

יב. כיצד מערימין על הבכור להקדישו למזבח הקדש אחר, מקדישו בבטן קודם שיולד שנאמר אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו, משיבוכר אי אתה מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן, לפיכך יש לו לומר מה שבמעיה של מבכרת זו אם הוא זכר הרי זו עולה, אבל אינו יכול לומר זבחי שלמים שאינו יכול להפקיע אותו מקדושתו כדי ליהנות בו, ואם אמר עם יציאת רוב ראשו יהיה עולה הרי זה בכור ואינו עולה.

יג. ואין מערימין על בהמת הקדש להקדיש עוברה קדושה אחרת אלא הרי הוא כקדושת אמו, שולדות הקדשים ממעי אמם הם קדושים כמו שביארנו, והרי כל עובר מהן כקדושת אמו ואינו יכול לשנותו בבטן כדרך שעשה בבכור שהבכור ביציאתו הוא שמתקדש, אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם, הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה, יראה לי שזה שאמר הכתוב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, כענין שאמר ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו, ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו ואע"פ שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו אמרה תורה אם פדה לעצמו יוסיף חומש, וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף, וקנסו אם החליף ואמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים, וכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך.

סליקו להו הלכות תמורה בס"ד. נגמר ספר תשיעי והוא ספר הקרבנות, הלכותיו ששה, ופרקיו חמשה וארבעים. ואלו הן: הלכות קרבן פסח עשרה פרקים, הלכות חגיגה שלשה פרקים, הלכות בכורות שמונה פרקים, הלכות שגגות חמשה עשר פרקים, הלכות מחוסרי כפרה חמשה פרקים, הלכות תמורה ארבעה פרקים.

בשם ה', אל עולם (בראשית כא,לג).

לב טהור, ברא לי אלוהים; ורוח נכון, חדש בקרבי (תהילים נא,יב).

ספר עשירי והוא ספר טהרה

הלכותיו שמונה, וזה הוא סידורן: הלכות טומאת מת, הלכות פרה אדומה, הלכות טומאת צרעת, הלכות מטמאי משכב ומושב, הלכות שאר אבות הטמאות, הלכות טומאת אוכלין, הלכות כלים, הלכות מקוות.

הלכות טומאת מת

הלכות טומאת מת. מצות עשה אחת, והוא דין טומאת מת. וביאור מצוה זאת בפרקים אלו.

פרק א

א. המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת שבעה, וטומאת מגע ואהל מפורשין בתורה שנאמר הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים, ונאמר כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים.

ב. טומאת משא מפי השמועה, וקל וחומר הדברים אם נבלה שהיא טומאת ערב ואינה מטמאה באהל מטמאה במשא שנאמר והנושא את נבלתם המת לא כ"ש ומה נבלה שמגעה טומאת ערב משאה טומאת ערב אף המת שמגעו טומאת שבעה משאו טומאת שבעה, אין טומאת משא במת מדברי סופרים אלא דין תורה, ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת, ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו כך שתק מטומאת משא במת לפי שטימא בפירוש אפילו טומאת אהלו כל שכן משאו.

ג. טומאת מגע האמורה בכ"מ בין במת בין בשאר המטמאים הוא שנגע האדם בבשרו בטומאה עצמה, בין בידו בין ברגלו בין בשאר בשרו, ואפילו בלשונו ה"ז נטמא, וכן נראה לי שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא כיון שהם מחוברים לגוף הרי הם כגוף, אבל אם תחב אדם טומאה בכוש והכניסה לתוך גרונו של אדם טהור ולא נגעה בלשונו, או שהכניסה לתוך מעי של אשה מלמטה ולא נגעה בבשרה לא נטמא הבולע משום מגע זה, שהרי לא נגעה בבשרו שנגיעת פנים אינה נגיעה.

ד. קרום שעל המכה הרי הוא כעיר /כעור/ הבשר לענין מגע טומאות וכשות שעל הקטן אינה כעור הבשר, כיצד מי שנגעה טומאה בקרום מכתו נטמא כאילו נגעה בעורו, נגעה בשער הדק שעל בשר הקטן לא נטמא, וכן אדם טמא שהיתה בו מכה ונגע הטהור בקרום מכת הטמא נטמא אם היה קטן טמא ונגע הטהור בכשות שלו לא נטמא בין בטומאת מת בין בשאר טומאות, וכן לכלוכי צואה או טיט וכיוצא בהם מדברים שאין חוצצין על הגוף וכן גלדי צואה מן הדברים שחוצצין על הגוף אינם כעור הבשר לא לטמא ולא להתטמא.

ה. כשם שאדם מתטמא בנגיעתו בטומאה כך הכלים מתטמאים בנגיעת הטומאה בהן, חוץ מכלי חרס שאינו מתטמא אלא מאוירו כמו שיתבאר בהלכות כלים, [וזהו כלל גדול בטומאה, כל המטמא אדם במגע מטמא כלים וכל שאינו מטמא אדם במגע אינו מטמא כלים ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה].

ו. טומאת משא האמורה בכ"מ בין במת בין בשאר כל המטמאים במשא, הוא שישא האדם הטומאה אע"פ שלא נגע בה, אפילו היה בינו לבינה אבן הואיל ונשא נטמא, ואחד הנושא על ראשו או על ידו או על שאר גופו, ואחד הנושא הוא בעצמו או שנשאה אחר והניחה למעלה מזה הואיל ונשאת עליו מ"מ נטמא ואפילו היתה הטומאה תלויה בחוט או בשערו ותלה החוט בידו והגביה הטומאה כל שהוא הרי זה נושא ונטמא.

ז. מסיט בכלל נושא הוא, וכל דבר שמטמא במשא מטמא בהיסט, כיצד קורה שהיא מונחת על הכותל ועל צדה מת או נבלה וכיוצא בהן, ובא הטהור לקצה הקורה השני והנידו, כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני טמא משום נושא ואין צ"ל אם משך את הקצה השני כנגד הארץ עד שהגביה הטומאה או שגרר הטומאה על הארץ, שזה נושא ודאי, וזה וכל כיוצא בה היא טומאת היסט האמורה בכ"מ.

ח. הנושא בתוך בית הסתרים נטמא שאע"פ שאין הנגיעה שם נגיעה הנושא שם נושא הוא אלא א"כ נבלע הטומאה בתוך מעיו שמאחר שהגיעה לתוך בטנו אינו לא נוגע ולא נושא, ואם טבל טהור ואף ע"פ שהטומאה בתוך מעיו.

ט. אין מתטמא במשא אלא האדם בלבד לא הכלים, כיצד הרי שהיה מונח על ידו עשרה כלים זה ע"ג זה והנבלה וכיוצא בה בכלי העליון האדם טמא משום נושא נבילה והכלים שעל ידו כולן טהורים חוץ מכלי העליון שנגעה בו הטומאה וכן כיוצא בזה.

י. טומאת אהל אינה בשאר טומאות אלא במת בלבד ובין שהאהיל האדם או הכלי אפי' מחט שהאהילה על המת או שהאהיל המת על האדם או על הכלים או שהיה המת עם האדם או עם הכלים תחת אהל אחד הרי אלו טמאים.

יא. וטומאת אהל האמורה בכ"מ הוא שתטמא אותה טומאה האדם או הכלים באחת משלש דרכים אלו: אחד הבא כולו לאהל המת או הבא מקצתו ה"ז נטמא באהל אפילו הכניס ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו לאהל המת ה"ז נטמא כולו, נגע במשקוף וצירף ידו עם המשקוף נטמא כאילו בא מקצתו, נגע באסקופה מטפח ולמטה קרוב לארץ טהור, ומטפח ולמעלה טמא, ויראה לי שדבר זה מדבריהם.

יב. אחד המת מישראל או מן העכו"ם מטמא במגע ובמשא.

יג. ואין העכו"ם מטמא באהל ודבר זה קבלה הוא והרי הוא אומר במלחמת מדין כל נוגע בחלל ולא הזכיר שם אהל, וכן העכו"ם אינו נעשה טמא מת אלא עכו"ם שנגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמי שלא נגע הא למה זה דומה לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת, ולא בטומאת המת בלבד אלא בכל הטומאות כולן אין העכו"ם ולא הבהמה מתטמאין בהן.

יד. ומדברי סופרים שיהו העכו"ם כזבין לכל דבריהן, ואין לך בכל מיני נפש מה שמתטמא והוא חי או מטמא והוא חי חוץ מן האדם בלבד, והוא שיהיה מישראל, אחד גדול ואחד קטן מתטמאין בכל הטומאות אפילו בטומאת המת, שנאמר בה איש אשר יטמא אחד האיש ואחד הקטן שהרי הוא אומר שם ועל כל הנפשות אשר היו שם, אפילו קטן בן יומו שנגע או נשא או האהיל על המת נטמא והרי הוא טמא מת והוא שנולד לתשעה, אבל בן שמונה הרי הוא כאבן ואינו מקבל טומאה.

טו. המת אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד או גוסס, אפילו נשחטו בו שני הסימנים אינו מטמא עד שתצא נפשו שנאמר בנפש האדם אשר ימות, נשברה מפרקתו ורוב בשרה עמה, או שנקרע כדג מגבו או שהותז ראשו או שנחלק לשני חלקים בבטנו הרי זה מטמא אע"פ שעדיין הוא מרפרף באחד מאיבריו.

פרק ב

א. הנפל אף ע"פ שעדיין לא נתקשרו איבריו בגידין מטמא במגע ובמשא ובאהל כאדם גדול שמת שנאמר הנוגע במת לכל נפש אדם, וכן כזית מבשר המת בין לח בין יבש כחרש מטמא כמת שלם, והנצל בבשר מטמא בכזית, איזהו נצל זה הבשר שנמוח ונעשה ליחח סרוחה והוא שתקרוש אותה הליחה הנמצאת מן המת שאם קרשה בידוע שהוא מבשרו ואם לא קרשה אינה מטמאה שמא כיחו וניעו הוא.

ב. אע"פ שהשיעורין כולם הלכה למשה מסיני הן אמרו חכמים תחלת ברייתו של אדם כזית ולפיכך שיעור טומאת בשרו כזית.

ג. אבר שנחתך מן האדם החי הרי הוא כמת שלם מטמא במגע ובמשא ובאהל אפילו אבר קטן של בן יומו שהאיברים אין להם שיעור שנאמר כל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב והדבר ידוע שדין חלל חרב כדין חלל אבן או חלל שאר דברים מפי השמועה למדו שלא בא זה אלא לטמא נוגע באבר שפלטתו החרב, בד"א כשהיה האבר שלם כברייתו בשר וגידים ועצמות שנאמר או בעצם אדם עצם שהוא כאדם מה אדם בשר וגידים ועצמות אף אבר מן החי עד שיהיה כברייתו בשר וגידים ועצמות אבל הכוליא והלשון וכיוצא בהן אע"פ שהן אבר בפני עצמן הואיל ואין בהן עצם הרי הן כשאר הבשר, חסר מן העצם של אבר כל שהוא הרי האבר כולו טהור, חסר מבשרו אם נשאר עליו בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי ויתרפא וישלם, הרי זה מטמא במגע ובמשא ובאהל ואם לאו מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל, ובשר הפורש מן החי טהור וכן עצם בלא בשר הפורש מן החי טהור.

ד. אבר הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאהל כמת והוא שיהיה שלם כברייתו בשר וגידים ועצמות, חסר עצמו אם נשאר עליו בשר כזית מטמא כמת שלם, חסר הבשר ולא חסר העצם אם נשאר עליו כדי לעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם ואם לאו הרי הוא כשאר עצמות המתים שאין עליהן הבשר.

ה. מוח שבתוך העצם הרי הוא מעלה ארוכה מבחוץ לפיכך קולית המת והוא עצם הסתום משני קצותיו אם יש בתוכה מוח כדי לעלות ארוכה הרי זה כמת שלם, היה בה מוח המתנדנד אם יש בו כזית ה"ז מטמא באהל אע"פ שהעצם סתום מכל צדדיו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כמו שיתבאר שהמוח כבשר לכל דבר.

ו. האבר והבשר המדולדלים באדם ואע"פ שאין יכולין לחזור ולחיות טהורים, מת האדם הרי הבשר טהור והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת, מה בין אבר מן החי לאבר מן המת אבר מן החי בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו טהורים ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו כמפורשים מן המת השלם ומטמאין בשיעורן.

ז. ובין אבר מן החי בין אבר מן המת אין להן שיעור אמרו חכמים מאתים שמונה וארבעים איברים יש באיש כל אחד ואחד מהן בשר וגידים ועצם ואין השינים מן המניין ובאשה מאתים ואחד וחמשים כל אבר מהן שפירש כברייתו בין מן החי בין מן המת מטמא במגע ובמשא ובאהל חוץ משלשה איברים יתירות שבאשה שאינן מטמאין באהל, וכן אצבע יתירה שיש בה עצם ואין בה צפורן אם נספרת ע"ג היד עולה למניין רוב האיברים ואם אינה נספרת ע"ג היד מטמא במגע ובמשא ואינה מטמאה באהל וטומאתה מדברי סופרים, ואם היה בה צפורן הרי היא כשאר האיברים, ומפני מה גזרו טומאה על אצבע שאינה נספרת גזירה משום הנספרת ולמה לא טמאוה באהל עשו לה היכר כדי להודיע שטומאתה מדבריהם משום גזירה כדי שלא ישרפו על טומאתה תרומה וקדשים.

ח. עצמות המת שאין עליהם בשר אם נכרת בהן צורת עצמות הרי אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל כמת שלם שאני קורא בהם עצם אדם, ואלו הן העצמות שהן מטמאין כמת: השדרה והגלגולת ורוב בניינו ורוב מניינו, השדרה כיצד שדרה שהיא שלימה הרי היא כמת שלם ואם חסרה אפי' חוליא אחת מי"ח חליות הרי היא כשאר העצמות, הגלגולת כיצד גלגולת שהיא שלימה הרי היא כמת ואם חסרה כסלע הרי היא כשאר העצמות, היו בה נקבים קטנים כולם מצטרפין לכסלע, כל בניינו של אדם הוא שתי השוקים והירכים והצלעות והשדרה, ורוב בניינו של מת הרי הוא כמת שלם כיצד כגון שתי שוקיו וירך אחת אם חסר רוב בניינו כל שהוא הרי הן כשאר העצמות, רוב מניינו כיצד רוב מניין עצמות כגון שהיו קכ"ה עצם הרי אלו כמת שלם, היו קכ"ד הרי הן כשאר העצמות, אף ע"פ שהיה אדם זה יתר באיבריו או חסר באיבריו אין משגיחין בו אלא על מניין רוב כל אדם אא"כ היתה אצבע שיש בה צפורן או שהיתה נספרת ע"ג היד שהיא עולה למניין כמו שביארנו.

ט. שאר עצמות המת שאין בהן רוב מניין ולא רוב בניין ולא שדרה שלימה ולא גלגולת שלימה אם היה בהן רובע הקב הרי אלו מטמאים כמת במגע ובמשא ובאהל, היו פחות מרובע אפילו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל.

י. היה עצם אחד אפילו יש בו רובע הרי זה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל, טומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה לפי שנאמר כל הנוגע בעצם למדו מפי השמועה אפילו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולפי שטומאתו הלכה הרי הוא דין תורה ולא מדברי סופרים.

יא. מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב מלא חפנים מאותו רקב מטמא במשא ובאהל כמת ואינו מטמא במגע לפי שאי איפשר ליגע בכולו שהרי אינו גוף אחד, ואפילו גבלו במים אינו חבור.

יב. דם המת מטמא כמת במגע ובמשא ובאהל, שנאמר בנפש האדם ונאמר כי הדם הוא הנפש, וכמה שיעורו רביעית, אפילו תמצית הדם כל זמן שיש בו אדמומית מטמא באהל המת.

יג. דם החי אפילו דם נחירה הרי זה טהור כל זמן שהוא חי, נתערב הדם שיצא ממנו באחרונה סמוך למיתה עם הדם שיצא ממנו אחר שמת וכל התערובות רביעית ואין ידוע כמה יצא מחיים וכמה יצא אחר מיתה, אפילו חצי רביעית מחיים וחצייה אחר מיתה הרי זה נקרא דם תבוסה ומטמא במשא ובמגע ובאהל אלא שטומאתו מדברי סופרים.

יד. הרוג שהיה מוטל על המטה ודמו מנטף כשהוא חי ויורד לגומא ומת והרי הדם מנטף אחר מותו ויורד לאותה גומא, הרי כל הדם שבה טהור שטיפה טיפה ראשונה ראשונה בטלה כדם שיצא מחיים, יצא ממנו רביעית דם בלבד וספק כולה מחיים ספק כולה לאחר מיתה הרי זו ספק טומאה כשאר הספקות והנוגע בה ברשות היחיד טמא ברה"ר טהור כמו שיתבאר במקומו.

טו. הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל כמת דין תורה, שנאמר או במת או בעצם אדם או בקבר, ואחד הנוגע בגגו של קבר או הנוגע בכותליו, והוא שיהיה בנוי וסתום ואח"כ יהיה כולו מטמא במגע ובאהל, אבל המעמיד כלים או אבנים וכיוצא בהן בצדי המת וכסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים וכיוצא בהן זה הכסוי המוטל מלמעלה נקרא גולל ואלו הצדדין המעמידין את הגולל שהוא נשען עליהן נקראין דופק, ושניהם הגולל או הדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר וטומאתן מדברי סופרים ואינן מטמאין במשא, לפיכך אם גרר הגולל בחבלים עד שכסה בו את המת, או גררו או שמטו מעל המת, או שגרר הדופק עד שהעמיד עליו הגולל או שמטו בחבלים מתחת הגולל ה"ז טהור, ודברים שסומכין את הדופק והם הנקראין דופק דופקין הרי הן טהורין.

טז. שדה שנחרש בה קבר ואבדו עצמות המת בעפרה היא הנקראת בית הפרס, ועפרה מטמא במגע ובמשא שמא יש בה עצם כשעורה ואינה מטמאה באהל וכן כל ארצות העכו"ם עפרן מטמא במגע ובמשא מפני העצמות שאין נזהרין בהן, וטומאת בית הפרס וארץ העכו"ם מדברי סופרים כמו שיתבאר.


נא לשמור על קדושת הדף!

תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)