כאשר אדם הלומד את תורת החסידות מתוודע אל משמעות אין-סופיותו של הקב"ה ותופס בשכלו עד כמה הקב"ה מופשט ומושלל מכל ההוויה הרוחנית והגשמית כאחד - מתעוררת אצלו קושיה גדולה: איך אפשר אפוא לדבר על הקב"ה, להתייחס ל'רצונותיו', להביא משלים ממלך בשר-ודם על ההנהגה העליונה, ובכלל להשתמש בהיגיון האנושי כלפי הקב"ה ומעשיו?! הרי כל תורת הקבלה והחסידות, וכך גם רבים ממאמרי חז"ל, מבוססים על ההנחה, שניתן להבין את המציאות האלוקית במושגים הקרובים אלינו.
לדוגמה: אחד מיסודות תורת החסידות היא הבריאה המתמדת של העולם על-ידי הכוח האלוקי. דבר זה מוסבר בהיגיון, שכן מאחר שהבריאה נוצרה יש מאין, אין לה כל יכולת להתקיים אפילו רגע אחד, אם לא שהכוח האלוקי שברא אותה ימשיך לקיימה בכל רגע ורגע. הדבר מומחש בזריקת אבן, שברגע שהכוח שגרם למעופה חדל מפעולתו, נעלמת גם פעולת המעוף והאבן נופלת למטה. הרעיון נשמע נכון והגיוני, אבל השאלה הגדולה היא: הרי אנו מדברים על הקב"ה הכל-יכול והאין-סופי, ומה מונע אותו מלברוא עולם מבלי שיזדקק באופן מתמיד לכוח האלוקי שבראו?!
כל תורת העולמות העליונים ועשר הספירות העליונות מבוססת על הניסיון למצוא היגיון בדרך שבה נוצר ומונהג העולם. כל המשלים מ'מלכותא דארעא' על 'מלכותא דרקיעא' יוצאים מנקודת-הנחה, שאכן יש דמיון בין שתי ההנהגות. אך כל זאת על סמך מה?! מה גורם לנו לחשוב שיש דמיון בין ההיגיון שלנו וההנהגה המוכרת לנו לבין הקב"ה ודרכיו?!
אי-אפשר לדבר
כאן באה לידי ביטוי נקודת האמונה שעומדת ביסודה של כל התורה. אכן, על-פי ההיגיון האנושי הצרוף אין שום מקום לדיבורים על הקב"ה. ההבנה האנושית הנעלה ביותר, אינה מתחילה כלל להתקרב אל שכלו ואל מחשבתו של הקב"ה - "גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם". אם אנו מעיזים בכל-זאת לדבר על הקב"ה ולנסות להבין את דרכיו, אין זאת אלא מפני שהקב"ה עצמו הואיל לגלות לנו אותן. בתורתו הודיע לנו הקב"ה, שעלה ברצונו לצמצם את עצמו אל תוך התבניות של הבריאה, כדי שנוכל להגיע על-ידן להבנת הבורא ודרכיו.
הוא ברא את האדם "בצלמנו כדמותנו", ובכך נתן את היכולת להתבונן בגדולתו, בבחינת "מבשרי אחזה אלוקה". הוא הודיע לנו כי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (=מלכות הארץ כעין מלכות השמים), ובכך נתן אפשרות להסיק מהנהגת מלך בשר-ודם על הנהגת מלך מלכי המלכים הקב"ה. הוא גילה לעבדיו הנביאים כי בחר להאציל עולמות עליונים ולהתגלות בעולם דרך עשר הספירות, ובזה העניק את היסוד לכל תורת הקבלה והחסידות.
הקב"ה רצה שנבין
אין שום הכרח שהקב"ה יברא את העולם דווקא בדרך זו. הרי הוא אין-סופי ובלתי-מוגבל בתכלית, והיה יכול לברוא את העולם באין-סוף דרכים שונות ונבדלות. הוא היה יכול לברוא עולמות עד אין-קץ וספירות בלי מספר - או לא לברוא כלל את כל העולמות והספירות ולהסתפק רק בעולם-הזה הגשמי. נכון שאז לא היינו יכולים להתייחס לדרכיו של הקב"ה, אך מה בכך? הרי אין חוק טבע המחייב שהאדם יוכל להבין את דרכי בוראו!
הקב"ה בחר בצורת הבריאה הקיימת דווקא משום שרצה לאפשר לנו להתבונן בגדולתו ולהבין את דרכיו. לכן צמצם את עצמו למתכונות המוכרות לנו והגביל את אורו האין-סופי בספירות ובעולמות מוגדרים, כדי שנוכל ללכת בדרכיו ולהבין בשכלנו את גדולתו יתברך. |